שו"ת בית יצחק/אבן העזר/ב/אחר ההקדמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת בית יצחק אבן העזר ב אחר ההקדמה

ב"ה תרנ"ח לבוב

להרה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה כבוד ש"ת מ' ר' גרשון שטערן נ"י האבד"ק ליבאש יע"א.

א

(א) מה שהקשה כת"ה אמה שכתבתי בספרי ליו"ד ח"א סי' פ"ד בפי' התוספתא המובא ברד"ק (מלכים סי' ד') דמה שנתרבה ע"י ברכה הוא הפקר ופטור מן המעשר דא"כ איך יצאו ידי חובת נרות בחנוכה בבהמ"ק והלא בעי שיהי' משל צבור, כבר כתבתי כן בספרי (חא"ח סי' ק"י אות ג') לישב קושית הבית יוסף דלא היה נס ביום הראשון, וכתבתי דאינו יוצאים בשל ברכה דהוה הפקר כמ"ש תוס' תענית (ח' ע"ב) על כן הוצרך שישאר שמן על ב' ימים וכשניתוסף קמא קמא בטל והוה של הקדש. וע' בסי' ס"ב בחיבורי הנ"ל שהארכתי בענין בטול אם הוה כהקדש ואכ"מ להאריך.

ועפ"ד תוס' תענית הנ"ל פירשתי דברי הספרי מובא ברש"י פ' נשא (ו כד) יברכך ד' וישמרך, יברכך בממון וישמרך מן המזיקין, דדבר המתהוה ע"י ברכה לפי שהוא הפקר יש למזיקין רשות לשלוט בו, ולזה אמר דאף שיברכך ד' בממון והברכה תחול בכל מעשי ידך בכל זאת ישמרך מן המזיקין שלא ישלטו בהברכה אשר יברכך ד'.

ומה שהביא דברי הידי משה במדרש גבי ויזרע יצחק (בראשית פס"ד ו') שכ' דהברכה היה אלף והמעשר היה מאה, והלא הפקר פטור ממעשר, ל"ק דעכ"פ הוא גדל בקרקע שלו ויש לו היניקה על כן ל"ה הפקר כלל, ועוד דטעמא דהחצר אינו קונה הפקר הוא מטעם דאינו מצוי כמ"ש תוס' ב"ב נ"ד דדבר שאינו מצוי ל"ק חצירו, ויצחק דהקב"ה ברכהו הדבר מצוי וקניא חצירו ול"ה הפקר, ומרש"י בחומש (בראשית כו יב) גופי' מוכח דבעי עישורי שהביא בפי' דיצחק אמדיהו למעשרות:

ב

(ב) מ"ש בשם ספר מנחת כהן להקשות אהא דחטים שבאו בעבים מהו למנחות (במנחות ס"ח ע"ב) שפירשו תוס' ע"י נס, והא אסור ליהנות ממעשה נסים כדאיתא בתענית כ"ד ול"ה מן המותר בפיך וקא"ל דלא אסור רק מדרבנן וגם מותר לעני דהרי ר' אליעזר איש ברתותי גופי' אמר אין לך בהן אלא כעני ישראל. וכן נ"ל בההוא אטמתא ששאל בי' מדרשא בסנהד' נ"ט אם מותרין באכילה, הכונה לעניים, וכן מהאי טעמא האכיל אברהם אבינו בן הבקר אשר עשה על פי ספר יצירה כמ"ש השל"ה הקדוש משום דסבר עניים המה. ועיין בשדה חמד מערכת הגוף^{[השלם מקור]} סי' ש"ה מ"ש בזה בשם חידושי יד דוד:

ג

(ג) מה שהקשה כת"ה על הערוך (ערך דם) דמייתי גמ' בכריתות (ד' ע"ב) כל חלב וכל דם מה חלב מיוחד וכו' וכ' דכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור אפילו בקדשים כו', ותמה הא בקדשים לכ"ע מצטרף לאיסור כדילפינן מיקדש.

הנה י"ל דהערוך ס"ל דסוגיא דכריתות כסוגיא דחולין צ"ט דקרא דיקדש אתיא לטעם כעיקר וכתבו בתוס' (שם ד"ה גלי רחמנא) דגירסת רש"י בנזיר ל"ז דלרבנן קרא דחטאת לטעם כעיקר (לא כגירסא דידן דלמסקנא קרא דחטאת להיתר מצטרף לאיסור). ולפ"ז גם בקדשים אין היתר מצטרף לאיסור וכל שכן למאן דלית ליה טעם כעיקר דאורייתא בקדשים ט"כ דאורייתא ולעולם אין היתר מצטרף לאיסור.

ועיין בספרי חיו"ד (ח"ר סי' קכ"ג) מ"ש לישוב דברי התוס' זבחים ע"ה ד"ה הפיגול מ"ש שם דאפילו היתר לא מצטרף לאיסור, דנראה מדבריהם דאפילו בקדשים אין היתר מצטרף לאיסור והארכתי שם. אמנם להמעיין בערוך יראה שיש לפרש דקאי אדבתרא שהביא דברי רבי יהושע דנשתייר חצי זית בשר וחצי זית חלב אין זורק את הדם וזה הפירוש דאין חלב ובשר מצטרף ומה דקאמר דאפי' בקדשים אין היתר מצטרף לאיסור היינו דאין חלב ובשר מצטרף, והגם שהוא קצת דוחק כמעט מוכרח פירוש [זה] ודו"ק:

ד

המשך מן התשובה הנדפסה אחרי ההקדמה בראש הספר

(ד) ומה שהקשה כת"ה אהא דהקשה בפסחים כ"ב והרי דם, ואמאי לא משני דדם דאיתקש לחלב כדאמרינן בכריתות דף ד' ואין היקש למחצה וילפינן דחלב מותר בהנאה.

הנה י"ל דלקולא לא איתקש ורק לחומרא איתקש לחייב שלש על דם לר"י, ולרבנן להוציא דם שרצים דדם ובשר מצטרפין ולא לקולא, דבכה"ג ל"ש אין היקש למחצה, כיוצא בזה כתבו תוס' קדושין ג' (ע"א הנמשך לע"ב ד"ה ואשה) דרבוי קנינים ילפינן מהיקשא ולא מיעוט קנינים, ול"ש אין היקש למחצה וה"ה לחומרא ולא לקולא, וכ"כ תוס' (להדיא) בקדושין דף ג' לענין גז"ש להדיא. אך בתוס' חולין סוף כל הבשר (קיז:) לא כתבו כן.

והרי לענין ב' היקשים אמרינן קולא וחומרא לחומרא מקשינן, וה"ה בהיקש א'. וכיו"ב מצינו בסמוכין דאבר מן החי לדם בחולין ק"ב דדעת הפר"ת ר"ס י"ג דדרשינן לחומרא ולא לקולא ופרמ"ג שם חולק עליו ועיין במלוא הרועים אות סמוכין אות ט"ז. ועיין במלוא הרועים ח"ב אות היקש שהאריך הרבה, עם כל זאת לא ביאר הענין שכתבתי, ויש עוד לעיין בזה:

(ה) מה שהביא כת"ה לדברי הטו"ז סי' צ"ט שכתב דהטועה בדין מקרי שוגג. וכ"ת תמה אמאי לא הביא ראיה מבבא מציעא (נ"ז ע"ב) דמקשה והלא מעל הגזבר, פרש"י דע"כ מיירי באומר מותר, והרי באומר מותר מקרי שוגג מדחייב קרבן.

הנה הטו"ז לא קאמר רק לענין אי קנסו שוגג אטו מזיד אבל לענין אם חייב קרבן באומר מותר מבואר בשבת ע"ב דחייב קרבן, וכתבו תוס' ד"ה באומר דאפילו רבא מודה דחייב קרבן באומר מותר ודוקא מגלות פוטר, וכ"כ תוס' מכות (דף ז' ע"ב) אך מתוס' סנהדרין (ס"ב ע"א ד"ה ורבא) נראה דלתירוץ ראשון לרבה דפטור באומר מותר הכא נמי דפטור מקרבן. ולפי"ז צ"ל דקושית הגמ' בבבא מציעא דף נ"ז הוא שלא אליבא דרבה.

אכן יש להעיר על דברי תוס' סנהדרין דגרס רבה, דהנה רבה ס"ל בש"ס מנחות (מ"ט ע"א) עקירה בטעות ל"ה עקירה ומקשה רבא עליה ממשנה דכהנים שפיגלו דקתני שוגגין פטורין ופיגולן פיגול וכו' ומשני אביי באומר מותר וצ"ל הא דשוגג פטור משום דאביי כשיטתי' במכות ז' דאומר מותר דאנוס הוא וכן כתבתי בספרי ליו"ד (ח"א ריש סי' י"ג) עיי"ש. וקשיא, הרי אביי אליבא דרבה קאי לישוב, ורבה גופיה ס"ל דקרוב למזיד הוא לשיטת תוס' סנהדרין, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה, אמאי שוגג פטור. ומזה מוכח דלא כתוס' סנהדרין וצע"ג על תוס' סנהדרין לפמ"ש בספרי אות הנ"ל דאף דבתרומה בידע שנטמא ואומר מותר לתרום קנסו שוגג אטו מזיד מ"מ במפגל ומטמא כיון דהיזק שאינו ניכר הוא לא קנסו שוגג אטו מזיד ה"ה די"ל כן אף לרבה דס"ל אומר מותר קרוב למזיד מ"מ פטור ומיושב הקושיא, ויש להאריך בזה ולקצר אני צריך.

ונכדי הרב החריף כ' אהרן לעווין נ"י הערני לישב בזה קו' התוס' דראש השנה (כ"ח ע"א ד"ה בשופר) שהקשו אהא דשופר של עולה לא יתקע דמיירי ע"כ בידע שהוא הקדש ואיך אמר ואם תקע יצא משום דנפיק לחולין והלא במזיד אין מעילה, ולהנ"ל נ"ל דהכי קאמר לא יתקע היינו שאומרים לו לא יתקע ואם סבר שמותר לתקוע והיה אומר מותר יצא משום דמעל כדברי רש"י ודוק.

ובגוף הדין אם באומר מותר קנסו שוגג אטו מזיד הוא אבעי' בירושלמי פ' הניזקין (ה"ה) ע"ש, דמייתי ראי' מכהנים שפיגלו דע"כ באומר מותר ולא קנסו שוגג, והובא בספרי שם:

והנני ידידו

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף