אילת השחר/גיטין/עח/א
אמקום כרעי לא קפדי אינשי. וכן אאויר למעלה מי' טפחים, ומבואר בתוד"ה אמקום דיתכן דזה רק באשתו, וכ"כ המאירי דבאשתו מוחל הרבה דברים, וכן הא דאמרינן אין אדם מקפיד על מקום חיקה ומקום קלתה. נמצא דזה רק עד הגירושין, דהא בשעת הגירושין כיון דלא תהי' אשתו שוב הוא מקפיד, ובשעת הגירושין אינו שלה אלא כליו של לוקח ברשות מוכר, וצ"ל דאינו מקפיד אלא אחרי שתתגרש תקחנו. ומה שבתוס' הסתפקו דאולי זה רק לגבי אשתו כתבו הרא"ש והרשב"א בפשיטות כן, אולם מרש"י והר"ן משמע דלכל אדם אינו מקפיד, והנה הרא"ש והרשב"א כתבו לעיל בדף ל"ז בהא דמתרץ בגמ' דמנחא אסיכי ולכן אין לו להלוה קרקע, ונתקשו דהא איכא מקום סיכי, ותירצו דמיירי דהסיכי של המלוה דלולא זאת הא איכא קרקע ללוה, דהיינו מקום הסיכי השאול ללוה, אמנם הר"ן שם כתב דמקום סיכי לא הוי חשוב ולא קפדי, נמצא דלהרא"ש והרשב"א ע"כ קפדי ורק באשתו לא קפדי, משא"כ להר"ן דמקום כרעי המטה הו"ל כסיכי דלא קפדי עליה לכל האנשים. אלא דצ"ע אם הביאור דלא קפדי ממילא זה שאול לו, א"כ הא יש לו שם קרקע, וע"כ הכונה דאינו מקפיד ולא מעכב קנין כליו אבל לא מפני שסתמא הוי כשאול, וכמש"כ התוס' ב"ב דף פ"ה דכשאינו מקפיד הו"ל כסימטא. אלא דצ"ע דהא גם במקפיד הא בעצם נותן לו רשות כעת להחזיק כליו, אלא דכיון דאין לו בו קנין ויכול לסלקו לא מהני קנין כליו, דכח המוכר בחצירו מעכב לקונה לקנות בכליו, א"כ מה נפק"מ בין מקפיד ללא מקפיד, דהא לא משאיל לו המקום, א"כ אף בקפיד למה יוכל לכתוב פרוזבול דהא אין לו זכות שאלה כליו דכח המוכר בחצירו מעכב לקונה לקנות כתיבת פרוזבול.
חצר מהלכת היא. מבואר דלא יכולה להתגרש ע"י קבלת עבדה את גיטה אלא מתורת חצר, ובאור שמח (פי"ז מגזו"א) כתב דאע"ג דכל זכויותיו לאדון, מ"מ אינה מתגרשת בקבלתו הגט משום דאינו נותן להעבד לזכות, שממילא היא תזכה מה שהוא זכה, ולכאורה להראב"ד דביאר בקידושין דף כ"ג דלמ"ד דלא מהני על מנת שאין לרבו רשות בו היינו משום דהאדון זוכה ישר ולא העבד זוכה כלל, א"כ איזה סברא יש דכשנותנים להעבד עצמו אינו זוכה כלל אלא אדונו וכשנותנים עבור אדונו אינו זוכה אדונו, הא גם כשנותנים להעבד ג"כ אין העבד זוכה, ומ"ש כשנותנים לאדונו לא יזכה ישר האדון, אלא דיש לומר דס"ל כהראשונים דלא מהני קנינים בגט, ורק כשנותן בידו או בחצירו, נמצא דנהי דקניית העבד הוי לאדון, מ"מ הוי זה בגדר זכי' וקנין וצריך רק או ידה או חצירה, ולכן אינה מתגרשת אם אינו חצירה דיסבור דלא מהני קנינים בגט כשיטת הרבה מהראשונים.
ארבע אמות שלה זהו קרוב לה. יש לעי' בקנין ד' אמות וכן בכל קנין דרבנן אי מהני בשבת, דיתכן דכיון דאסור לקנות בשבת לא תיקנו לקנות בשבת, ולא דמי להא דאמרינן בב"מ דף ט' דהגביה ארנקי בשבת קונה, דהתם קונה בקנין דאורייתא, גם אינו דומה להנידון של מקח שנעשה באיסור בחו"מ סי' ר"ח, דהתם בקנין דאורייתא אלא דנעשה באיסור, אבל קנין דרבנן אולי לא תיקנו באופן שיש איסור, וכעין מה דאמרינן בב"מ (דף צ"ו ע"ב) דאיסורא לא תיקנו רבנן, כיון דעצם הקנין הוא האיסור כמו התם דעי"ז יהי' הוצאה מהקדש לא תיקנו, ה"נ כל היכא שע"י הקנין יהי' איסור אפשר דלא תיקנו, וזה מתרי טעמי א' דהא משמע שם דהי' מקום לומר שב"ד ימעלו הרי דנקרא דהם עושים האיסור, וא"כ לא יתקנו כיון שאז הוי כאילו הם עושים איסור, עוד אפשר דסתם אינם רוצים שע"י תקנתם יעשה א' מישראל איסור. ועיין ברעק"א (ב"מ דף י' א') דר"ל דלא יועיל ד' אמות בעני המהפך בחררה ובא אחר ורוצה לזכות בה, משום דלא תיקנו ד' אמות היכא דעי"ז יהי' לו איסור.
שם. בר"ן ביאר דכיון דהפקר ב"ד הפקר והקנו לה את הד' אמות והם שלה לכן מגורשת. והר"ן לשיטתו דקנינים לא מועילים בגט רק בידה ממש, והא כיון דמדאורייתא לא קונה א"כ איך זה בידה, נהי דרבנן תיקנו שתקנה הא מ"מ אינם יכולים לעשות שזה יהי' ידה, לכן הוצרך לומר שתיקנו שיהי' המקום קנוי לה וממילא הוי ידה ממש. אבל אם קנינים מהני בגט, הא כמו דאם קונה החצר מדרבנן מתגרשת מן התורה, ה"נ נימא דע"י שקונה הגט מתגרשת כיון דמדרבנן קנתה מהני להיות שלה מן התורה, והגרעק"א (בסי' רכ"ב אות כ') כתב דבמאה אמות והיא יכולה לשומרו אף להר"ן אינו מדין חצר אלא מדין אפקעינהו, ולהמבואר נמצא דאף אם הי' קנין דיכולה לשומרה מן התורה ג"כ לא הי' מהני כיון דאין מהני קנינים להתגרש, וכדי שתתגרש צריך לבוא לסברת אפקעינהו רבנן לקידושין מיני'. (מהדו"ק)
תוד"ה כגון. דלרחוקה קאתי לא קנה. עי' במהר"ם שיף שתמה דהא לעיל כתבו להיפך דלא קפיד לכל הפחות באשתו, הרי דלגבי אשתו לא קפיד פחות אע"פ שרוצה לרחוקה עיי"ש, ואפשר לומר דהנה בביאור דלרחוקה יש לפרש בתרי אנפי, או דהביאור דלכן אינו רוצה להרשות לה מקום מחמת דרוצה לרחקה ממנו, או דהביאור הוא כמו דאמרינן לעיל דף ע"ד דלרחוקה קאתי ואינו רוצה שתתגרש תיכף, ואע"ג דכאן הא הוא רוצה לגרשה דהא זורק לה גט, מ"מ אינו רוצה לעשות שום דבר לקרב את הגירושין כגון לתת לה שכליה יוכלו לקנות, והנה באומר יקנו כליך הא מהני, אלא דסתמא אין ראי' דהוי כאילו מבטל רשות ונותן לכליו לקנות, נמצא דכונתם דאף אם בשאר דוכתי אומרים דהו"ל כנותן רשות לקנות בכליו, מ"מ בגט דלרחוקה קאתי אין בדעתו לתת לה שתקנה בכליה אם בלי שיוסיף רשות לא יקנו כליה, משא"כ בכרעי המטה או במקום קלתה דאמרינן דבכלל לא קפיד לא מחמת שרוצה לגרשה, ע"ז שפיר אמרינן דבעל נותן רשות לאשתו להשתמש בדברים האלו יותר מלשאר אנשים. (מהדו"ק)
תוד"ה אינו גט. בתו"ג (סי' קל"ו סעיף ה') הביא דברי הש"ג שכתב דלא מהני הא גיטך אלא באותו מעמד, והקשה מכמה מקומות דמשמע דמהני אפילו אח"כ, והנה בר"ן כתב דגם אם נתנו לפקדון מהני אם יאמר אח"כ הא גיטך, אבל בתוס' רי"ד כתב דרק באומר כנסי שטר חוב או כשנתנו והיא ישינה מהני, ולא בנתנו לשם פקדון, ולכאורה הא גם בשטר חוב הא לא נתנו לשם גירושין, וצ"ל דכשאומר אח"כ הא גיטך התברר דכונתו הי' לגרש, והיינו דתלינן שרוצה שתקח הגט כדי לגרשה, א"כ אפשר דהש"ג דכתב זה בשם הריא"ז על כנסי שטר חוב, משום דס"ל כהתוס' רי"ד דבעי שיהי' נתינה לשם גירושין, ולכן זה מהני רק אם אומר הא גיטך באותו מעמד דאז מתברר דכונתו הי' לשם גירושין, משא"כ בשאר דוכתי דנתן לשם גירושין יועיל אף אם יאמר אח"כ אפילו להש"ג.
ומה דמחלק בנתן לשם גירושין ע"כ אין הכונה דרוצה שתהי' מגורשת אז, דא"כ כשנתן הגט והיא ישינה ויודע דא"א לעשות גירושין לישינה למה מועיל אז מה שיאמר אח"כ הא גיטך, וע"כ דסגי מה שנותן שיהי' מזה גירושין ע"י שיאמר אח"כ הא גיטך, וממילא גם בנכסי שטר חוב מגלה לנו שהי' דעתו בנתינה לגרשה באמירה דאח"כ, וזה סגי, דאל"ה קשה דאם נימא דמגלה דעתו למפרע שרוצה שתתגרש כבר אז, א"כ תתגרש למפרע, ומשמע דמגורשת רק משעת אמירה, וכן בישינה אפילו אם חשב לגרשה סוף סוף לא נתגרשה כ"ז שהיא ישינה, וע"כ דאי"צ אלא שיהי' נתינה שתועיל אח"כ לגרשה וזהו סגי להיות נחשב נתינה לשם גירושין לדברי התורי"ד, והסברא צע"ק. (מהדו"ק)
בא"ד. עי' בתורת גיטין (סי' קל"ו סעיף ה') דחולק אב"ש דכתב דלתוס' צריך שהעדים יגידו לה לפני הנתינה שזה גט. ולכאורה אם נימא כן א"כ מאי קאמר רבא (לעיל דף נ"ה א') דמעדותו של ר"י בן גודגדא נלמוד דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן ולה אמר כנסי שטר חוב שמגורשת, דאיזה צד חסרון יהי' בדבר אם מה דאשמעינן דלא אמרינן בטולי בטלה, הא זה לא שמעינן מר"י בן גודגדא כמש"כ שם הראשונים, אלא דדימה זה מהא דמהני בחרשת בלי דעתה וע"כ היינו בלי שתדע, דהא רבא מיירי מאשה בת דעת אלא דלא יודעת שנותנים לה גט, ואי מיירי שהיא יודעת שהעדים אמרו לה קודם הנתינה מה צריך להשוות זה לחרשת ללמוד, דהא פשיטא דכשהיא יודעת מהני, ובשלמא בחרשת גופא בא ר"י בן גודגדא להשמיענו דסגי בדעת דחרשת להתגרש, אבל רבא דמיירי באשה בעלת דעת ואם היא גם יודעת שמגרשים אותה מה צריך להשוות לחרשת, וע"כ דהחידוש הוא אע"ג דאינה יודעת בשעת הגט, אלא דתוס' בקושייתם כאן חשבו דלא צריך אפילו להודיע לעדים דלא בעי לדעת כלל, ולזה חידשו דבעי שהיא תוכל להוודע וסגי אם תוכל לדעת ע"י שהעדים יאמרו לה.
ויש לעיין אם צריך לעדים לומר ראו גט שאני נותן לה כדי שתהי' מותרת לכל אדם, והא דלא נזכר זה בגמ', דהא גם כאן לא נזכר שצריך לומר הרי את מותרת לכל אדם, ומ"מ כתב ר"י דצריך לומר כן, או דרק לאשה צריך לומר הרי את מותרת דאולי אינה מבינה אבל עדים מבינים, ולכן שם בדף נ"ה לא נזכר דאמר והרי היא מותרת לכל אדם, דאם נימא כן א"כ תמיד כשאומר לאשה הא גיטך הא ע"כ מיירי שיש עדים לשיטת התוס', דלהלכה דעדי מסירה כרתי בעי דוקא עדים בשעת מסירה, א"כ הא הם שומעים הא גיטך והם יודיעו לה כבר אח"כ, וזה הא סגי מה שתדע אח"כ, א"כ למה הצריך ר"י לומר הרי את מותרת לכל אדם, וע"כ צ"ל דלר"י גם התם מיירי דאומר דנותן לה גט להתירה לכל אדם וצ"ע. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |