פרשת דרכים/ט
פרשת דרכים 
ט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרוש תשיעי
במדרש (ב"ר פרשה נח סימן ז): "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג, ד). אם תרצו הריני גר, ואם לאו הריני תושב ואטלנה מן הדין, שכך אמר לי הקדוש ברוך הוא (שם יב, ז): "לזרעך אתן את הארץ" וגומר. עד כאן.
בהנחל עליון ארץ זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות, מחזקת היא בידנו מימי קדם, שמשעה שאמר השם לאברהם (בראשית טו, יח): "לזרעך נתתי את הארץ", זכה בה אברהם. והכי אמרינן בפרק המוכר פרות (ב"ב ק ע"א): תניא. הלך בה לארכה ולרחבה — קנה מקום הלוכו. דברי רבי אליעזר. ואמרינן: מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב (בראשית יג, יז): "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה". הרי שהוצרך השם להקנות הארץ לאברהם בקנינים דנהיגי בין אדם לחברו, וכיון שקנאה בחזקה זו זכה בה אברהם ונעשת שלו.
גם בבראשית רבה פרשת לך לך (פרשה לט סימן כד) אמרינן: "ויבן שם מזבח ליי" (בראשית יב, ז). אמר רבי אלעזר: שלשה מזבחות בנה וכו', ואחד לקנינה. ופרש מהר"ש יפה: ואחד לקנינה — פרוש לזכות שיהיה לו קנין בארץ. והוא אותו שבנה באלוני ממרא כשאמר לו "קום התהלך בארץ". ואתיא כרבי אליעזר, דילף מנה בפרק המוכר פרות: הלך בה לארכה ולרחבה — קנה מקום הלוכו. ואפלו לרבנן איכא לאוקמי דהכא בשביל של כרמים עסקינן, דבכי האי גונא מודו רבנן דקנה בהלוך, כדאיתא התם. עד כאן. הרי בהדיא דקנה אברהם ארץ כנען בקנינים דנהיגי בין אדם לחברו.
ואף על גב דלא זכה בה עד דור רביעי, וכדכתיב (שם טו, טז): "ודור רביעי ישובו הנה", כבר כתב מהר"ש יפה בבראשית רבה סדר לך לך (פרשה מא סימן יג) דאברהם זכה בה מיד מעכשו לזרעו. כאמרם (כתובות פב ע"א): משך וקני מעכשו ולאחר שלשים יום דקנה. ועל כרחין לומר כן, שהרי מסוגיא הנזכרת מוכח, דמאי דקאמר לה רחמנא 'קום התהלך בארץ' מטעם חזקה נגעו בה, ואם אמרת דלא זכה בה אברהם מאותה שעה — לא מהניא לה חזקה, דהא קימא לן: האומר משך וקני או חזק וקני לאחר שלשים יום — לא קנה, משום דכי מטי יום שלשים כלתה לה משיכתו וחזקתו. ודוקא בכסף או בשטר מהני לאחר שלשים יום, משום דהנך קנינים קימי בעדנא דחל שעת הקניה, אבל משיכה או חזקה לא מהני לאחר זמן, וכמבאר בדברי הראשונים ז"ל. ואם כן, על כרחין לומר דאברהם דקנה הארץ בחזקה — מאותה שעה זכה בה.
והכי מוכח ממאי דאמרינן בפרק רביעי דעבודה זרה (נג ע"ב): אמר רב יהודה אמר רב: ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה, ובא גוי והשתחוה לה — אסרה. מנלן דאסרה? אמר רבי אלעזר: מתחלתה של ארץ ישראל, דאמר רחמנא (דברים יב, ג): "ואשריהם תשרפון באש". מכדי ירשה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ופרש רש"י: 'ואשריהם תשרפון'. אלמא אילנות נמי אסירי. ומכדי הארץ וכל המחבר לה ירשה היא לישראל מאבותיהם, שהרי נאמר לאברהם: "כי לך אתננה", וגוים שבאו אחר כך לא יכלו לאסרן בהשתחואה. עד כאן. הרי מוכח מהכא, דמשעה שנתנה השם לאברהם זכה בה הוא וזרעו אחריו, אף קדם שנכנסו לארץ ישראל זכו מכח ירשה, ומשום הכי מן הדין לא היו האשרות אסורות, משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
וזה מבאר נמי במאמר הפונה קדים. וכבר הביא רש"י אגדה זו בפרוש התורה, והקשה הרא"ם ז"ל, דרש"י כתב בפרשת לך לך גבי "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט" (בראשית יג, ז), שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: נתנה הארץ לאברהם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל. והכתוב אומר (שם): "והכנעני והפרזי אז בארץ", ולא זכה בה אברהם עדין. עד כאן. משמע, שכל זמן שהכנעני בארץ אינו זוכה בה לטל אותה מן הדין. ותרץ, דשני התם, שבאותה שעה לא היה לו זרע, והשם אמר לו 'לזרעך אתן', וכל זמן שלא היה לו זרע — הכנעני והפרזי היושב בה מתחלתה זוכה בה יותר מאברהם שרוצה לזכות בה עתה מכח זרעו. אבל עכשו שכבר נולד לו זרע וכבר זכה בה, אף על פי שהכנעני והפרזי קים יכול לטל אותה מהדין. ומכל מקום לא נחה דעתו של הרב בתרוץ זה, וכתב דמלשון בראשית רבה דגבי 'והכנעני והפרזי' לא משמע כן. עד כאן דבריו. והדין עמו במה שלא נחה דעתו בתרוצו, משום דבבראשית רבה (פרשה מא סימן ו) אמרינן: אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך אמרתי לו: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". אימתי? לכשיתעקרו שבעה עממין מתוכה. "והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" — עד עכשו מתבקש להם זכות בארץ. עד כאן. משמע, דעקר הדבר תלוי במה שיעקרו שבעה עממין מתוכה. ואם כן הדרא קשין לדוכתין, דהיכי קאמר אברהם: ואם לאו הריני תושב ואטלנה מהדין, והלוא כל זמן שלא נעקרו שבעה עממין לא זכה עדין בארץ ישראל. והרא"ם לא תרץ כלום לקשיתו, ומהר"ש יפה נדחק הרבה בזה, יעין שם.
ולי נראה, דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק קמא דראש השנה (יג ע"א): בעו מנה חבריא מרב כהנא: עמר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הקריבוהו? אם תאמר דעיל שליש ביד נכרי, 'קצירכם' אמר רחמנא (ויקרא כג, י) ולא קציר נכרי. אלא דלא עיל שליש ביד נכרי. עד כאן. והתוספות הקשו שם: 'קצירכם' אמר רחמנא ולא קציר נכרי. ואף על גב דירשה היא להם מאבותיהם, כדאיתא בעבודה זרה, דאמר רחמנא: "ואשריהם תשרפון באש", מכדי ירשה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מכל מקום יש להם במה שזרע. ומכל מקום דיק התם שפיר, משום אשרות שמדורות ראשונים. עד כאן. והנה סיום דברי התוספות הללו, שכתבו: ומכל מקום דיק התם שפיר משום אשרות שמדורות ראשונים, הם סתומים וחתומים. דמלבד שהדברים מצד עצמם אין להם מובן, גם עם מה שחלקו בין קרקע עצמו למה שזרע בו אין לדברים הללו קשר כלל. דהתם בגמרא הכי אמרינן: ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה, ובא גוי והשתחוה לה — אסרה. מדאמר רחמנא: "ואשריהם תשרפון באש". מכדי ירשה היא להם מאבותיהם, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואי משום הנך דמעקרא. ופרש רש"י: ואי משום אשרות דמעקרא היו, קדם שנתנו לאברהם. בבטולא בעלמא סגי להו. ופרש רש"י: מכדי עבודה זרה של נכרי בבטול סגי לה, וקימא לן: נכרי מבטל עבודה זרה על כרחו, ליכפינהו לנכרים דליבטלינהו. אלא מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתיהו דניחא להו בעבודה זרה, וכי אתי גוי ופלח לה — שליחותיהו עבד, הלכך הויא עבודה זרה של ישראל ואינה בטלה עולמית. עד כאן. ואם כן, מה היא כונת התוספות במה שכתבו ומכל מקום דיק התם שפיר וכו'.
והנראה אצלי הוא, דעקר הגרסא היא: ומכל מקום דחי התם שפיר וכו'. והכונה: שהקשה להם, דלפי מה שתרצו דמכל מקום יש לו במה שזרע, היכי ילף התם דישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה דאסרה מדאמר רחמנא "ואשריהם תשרפון באש", מכדי ירשה היא להם מאבותיהם? אימא דמאי דאסר רחמנא הוא משום דיש לגוי במה שזרע, ואם זה נטע אילן ועבדו — אסרו לפי שהוא שלו. דומיא דעמר, דאם הביא שליש ביד גוי קרינן בה קציר גוים. והנה לפי האמת לא קשיא כלל, דבמה שתרצו לקשיא האחרת ואי משום הנך דמעקרא, שתרצו בבטולא בעלמא סגי להו, אדחיא נמי קשיא זו. דאם היינו מקשים לו דהא גוי יש לו במה שזרע, אכתי הוה מתרץ בבטולא בעלמא סגי להו. והקשיא אינה אלא למקשה, שהקשה ואימא משום הנך דמעקרא, אמאי לא הקשה ואימא משום דיש לגוי במה שזרע? לזה תרצו: ומכל מקום דחי התם שפיר משום אשרות שמדורות ראשונים. כלומר, מה שרצה הפשטן ללמד הדין משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כבר דחה ראיה זו שפיר משום אשרות שמדורות ראשונים. ואין הכי נמי שהיה יכול לדחות ראיה זו משום דיש לגוי במה שזרע, אלא דבמה שתרץ בבטולא בעלמא סגי להו נדחה נמי הדחיה האחרת דיש לגוי במה שזרע. זה נראה לי בכונת דברי התוספות.
נמצינו למדין מדברי התוספות, דגוף הארץ נתנה לאברהם מאותה שעה, וזכו בה ישראל אף קדם שיעקרו שבעה עממים, משום דירשה היא להם מאבותיהם, אך אף על פי כן יש לגוי במה שזרע, שהשאיר להם השם זכות שיזרעו עד שיעקרו ממנה שבעה עממים. ובזה אתו כל דברי רש"י כפשטן. דבפרשת לך לך, שהיו רועיו של לוט מרעים בהמתם בשדות אחרים והיו סבורים לומר דאין לגוי במה שזרע משעה שנתנה הארץ לאברהם, משום הכי כנה אותם הכתוב ואמר: "והכנעני והפרזי אז בארץ", כלומר, דכל זמן שלא נעקרו השבעה עממים יש לגוי במה שזרע, ואם כן מה שהיו מרעים רועי לוט בהמתם בשדות אחרים גזל הוא בידם. אך גבי אברהם שרצה לזכות בקרקע לאחזת קבר, שפיר קאמר: הריני תושב ואטלנה מן הדין, משום דמשעה שנתנה לו זכה בה.
וראיה לזה דמאותה שעה זכה בה אברהם בעקר הקרקע, מדאמרינן בפרק המוכר פרות (ב"ב ק ע"א): תניא. הלך בה לארכה ולרחבה — קנה מקום הלוכו. מאי טעמא? דכתיב (בראשית יז, יג): "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה". עד כאן. הרי דסבירא לה, דמאי דקאמר לה רחמנא לאברהם 'קום התהלך בארץ' — מטעם חזקה נגעו בה, כדכתבנא לעיל. ואם כן, אברהם דקנה בחזקה, על כרחין לומר דמאותה שעה זכה בה.
והכי אמרינן בירושלמי פרק שני דחלה (הלכה א), עלה דמתניתין דפרות חוצה לארץ שנכנסו לארץ רבי אליעזר פוטר ורבי עקיבא מחיב, ואמרינן: מאי טעמא דרבי אליעזר? "מלחם הארץ" (במדבר טו, יט) — ולא לחם של חוצה לארץ. מאי טעמא דרבי עקיבא? "אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" (שם שם, יח) — שמה אתם חיבין בין בפרות הארץ בין בפרות חוצה לארץ. ואמרינן, דהשיב רבי עקיבא את רבי אליעזר: אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו בצקות וקמחין שהן חיבין בחלה? ולאו גדולי פטור נינהו?! ואמר רבי יוסי: תמהני איך רבי עקיבא מותיב את רבי אליעזר. תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו, דאמר רב הונא בשם רבי שמואל בר נחמן: 'לזרעך אתן' אין כתיב כאן, אלא 'לזרעך נתתי' — כבר נתתי. ואמרינן תו התם, דאף רבי אליעזר מודה לרבי עקיבא בבצקות וקמחין שמצאו ישראל בכניסתם לארץ, שהכל הולך אחר הקרימה. עד כאן. הרי דסבירא לה דישראל זכו בארץ משעה שנתנה הארץ לאברהם.
וכי תימא: לפי מה שכתבנו בשם התוספות, דאף דארץ ישראל מחזקת היא מאבותיהם מכל מקום יש לגוי במה שזרע, אם כן מה תמה רבי יוסי על רבי עקיבא מטעמא דעד שלא נכנסו ירשו, מכל מקום אכתי יש לגוי במה שזרע. הא לא קשיא כלל, משום דגבי חלה לא אכפת לן אם היא של גוי או לא, דהא תנן פרק שלישי דחלה (משנה ה): גוי שנתן מתנה לישראל, עד שלא גלגל חיב, ומשגלגל פטור. הרי שאף שהקמח היא של גוי, מאחר שבא לישראל קדם גלגול — חיבת. ורבי אליעזר פוטר פרות חוצה לארץ שבאו לארץ אף שהיה הגלגול בארץ, מאחר שהיו גדולי פטור, דהינו שנזרעו בחוצה לארץ. ועל זה השיב לו רבי עקיבא מקמחין שמצאו ישראל בכניסתם לארץ שחיבין אף דהוו גדולי פטור, שהרי כשנזרעו עדין לא זכו ישראל בארץ, ואם כן חשיבי גדולי פטור, ואפלו הכי חיבים בחלה מאחר שהגלגול או קרום פנים — למר כדאית לה ולמר כדאית לה — היה לאחר שבאו ישראל לארץ, ואם כן הוי כמו פרות חוצה לארץ שבאו לארץ. ועל זה תמה רבי יוסי ואמר, דלא דמי גלגול, משום דהתם לא חשיבי גדולי פטור משום דארץ ישראל מחזקת היא ביד ישראל, דירשה היא להם מאבותיהם, והרי זה כגוי שנתן מתנה קמח לישראל וגלגלה ישראל דחיבת בחלה.
והא דכתב הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מעשר שני (דין ט): מה שנטעו כנענים עד שלא באו אבותינו — פטור, על כרחין לאו משום דקדם שבאו ישראל לארץ לא זכו בה, דהא טעם זה אינו מעלה ומוריד כלל, דהא קימא לן (קידושין לט ע"א) דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני, וגבי ערלה אין חלוק בין נטעה גוי לנטעה ישראל, וכמבאר. ואם כן, אף דנימא דישראל קדם כניסתם לארץ לא זכו בה וכחוצה לארץ חשיבא, מכל מקום מה שנטעו כנענים עד שלא באו אבותינו לארץ אמאי פטור? וכי גרע ממה שנטע גוי בחוצה לארץ דאסור מהלכה למשה מסיני?! אלא ודאי דהתם טעמא אחרינא איכא, דכתיב (ויקרא יט, כג): "כי תבאו אל הארץ ונטעתם", וגזרת הכתוב היא שתהא הנטיעה אחר הביאה, וכדאיתא בתורת כהנים ובירושלמי יעין שם.
באפן שלמדנו, שישראל קדם שנכנסו לארץ זכו בה משום דירשה היא להם מאבותיהם. והכי אמרינן בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קיט ע"א), דבנות צלפחד נטלו חלק אביהן שהיה בכור והיה לו שני חלקים בנכסי חפר. והקשו: ואמאי? ראוי הוא, ואין הבכור נוטל בראוי כבמחזק. ותרצו: ארץ ישראל מחזקת היא. והקשו מדתניא: שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבנו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו. ואי סלקא דעתך ארץ ישראל מחזקת היא, מאי קא מספקא לה? היא גופה קא מספקא לה, דכתיב (שמות ו, ח): "ונתתי אתה לכם מורשה אני יי", ירשה היא לכם מאבותיכם, או דלמא שמורישים ואינם יורשים. ופשטו לה תרויהו: ירשה היא לכם מאבותיכם, ומורישים ואינם יורשים. עד כאן. ופרש רשב"ם, דמאי דפשיטא להו דירשה היא לכם מאבותיכם הינו מדקאמר רחמנא למשה (במדבר כז, ז): "והעברת את נחלת אביהן להן", ואמרינן: זו חלק בכורה, שמעת מנה דארץ ישראל מחזקת היא משום דירשה היא להם מאבותיהם. עד כאן.
ומה שקשה לזה מאותה שכתבו התוספות בפרק שלישי דקדושין (סא ע"ב ד"ה אי לא כתב ארץ כנען), שהקשו: וקשה, דהיכי תסק אדעתין שלא יטלו כלל בארץ כנען, כיון שסיעו בכבוש כמו אחרים. ויש לומר, דסלקא דעתך אמינא, כיון שהקצה ארץ כנען לשאר שבטים, שהרי מאותה שעה ששאלו בני גד ובני ראובן ארץ גלעד נעשו כמי שסלקו עצמן מלחלק בארץ כנען וכו'. עד כאן. ואי איתא דארץ ישראל מחזקת היא, נהי דסלקו עצמן, הא לא מהני? וכדתניא בריש הכותב (כתובות פג ע"א): האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסלקת הימנה — לא אמר כלום. עד כאן. ופרש רש"י, דמירי בשדה של שתפין, דלא מהנו לשונות הללו, דלשון סלוק למה שכבר זכה לא מהני. כבר עמד על חקירה הלזו מהרימ"ט שם בחדושיו, ועין בדרשותיו פרשת מטות דרוש שני, יעין שם. הכלל העולה, דלכלי עלמא יתד היא שלא תמוט דארץ ישראל מחזקת היא ביד ישראל, דירשה היא להם מאבותיהם. ועין מה שכתבתי בדרך הערבה (דרוש כב), ומצאת כי תדרשנו.
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |