טל אורות (שפילמן)/א/א
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
|
|
טל אורות - חלק ראשון - פרק ראשון
א (ברכות דף י' ע"א) הני חמשה ברכי נפשי נגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא נגד הקב"ה וכנגד הנשמה מה הקב"ה מלא כל העולם כולו אף הנשמה מלאה את כל הגוף. מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה רואה ואינו נראה. מה הקב"ה זן את כל העולם כולו אף הנשמה זנה את כל הגוף. מה הקב"ה טהור אף הנשמה טהורה. מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים יבוא מי שיש בה חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו:
פרק א א
הני.
דע דאע"ג שהגמרא מביא הלימוד מהקב"ה על הנשמה היינו מכח שזה הוא יסוד מוסד אל כל מאמין ונודע שכן הוא אמנם להבין מדברים העליונים הרוחנים אדרבה צריך ליקח לעינים ענין הנשמה וכחותיה והארותיה בהגוף דהא מנין יהיה כח בהאדם הגשמי להבין דברים הפשוטים הרוחנים אם לא מחמת שידוע שנשמת האדם הוא חלק אלקי ממעל ובנשמת האדם וכוחותיה נכלל מכל הבחינות והאדם דלמטה הוא הרשימו מהעליונים ותחתונים ונשתלשל מעולם לעולם עד שבא לדמות אדם התחתון לכן לולא מה שאנחנו משיגים בענין האדם דלמטה לא היה לנו שום השגה ותפיסה בדברים העליונים כי איך נשכיל ונדע במה שלא נוכל כלל לצייר בלבנו אך ע"י הנשמה וכוחותיה והשתלשלות הארותיה בהגויה אז נוכל להבין קצת ע"ד הדמיון כמש"ל בהפתיחה כי נפשיט הדבר מהגשמיות בכל פעם יותר ויותר כמו שנודע שבכל עולם היותר עליון נתמעט יותר הגשמיות והבן. וקבלנו אזהרה זאת שלא נתחיל לחקור כלל באורות העליונים עד שנבין מקודם ענין זה בהנשמה ואז נפקח עיני שכלינו לעלות ממדריגה למדריגה ולא נכשל ולכן בכל פעם קודם שנכתוב ענין חדש בסודות העליונים נקדים בכל פעם להבין זה הענין בהנשמה ואפילו בענין הנשמה אכתוב בהדרגה לאט לאט את הקל הקל תחילה כדי להרגיל את המעיין קצת להבין ברוחניות וכדי שידע המעיין לאיזה מקום קולע הענין ההוא לכן אכנה כוחות הנשמה והגויה בשמות של הספירות דהא האמת הוא שמי שמקדש נשמתו וגופו אז הם המרכבה להספירות הגלגולת מרכבה לכתר כו' כנודע אבל חלילה לך לדמות עדיין ולחקור למעלה כ"ז שלא תלמד הכל והזהר שלא תחטא אך מקודם תראה להבין היטב בהנשמה ואח"כ תמצא בהחיבור הנמשל איך להבין למעלה. והנה עכ"פ אנו רואים מן המאמר הזה מה הקב"ה כו' שיש בהנשמה חמשה דברים לכן אבאר כל פרטן, ואכנה לכל פרט בהשמות של האורות העליונים כדי כשתלמוד אח"כ כל הספר תבין לאיזה מקום קולע המשל הזה ומקודם נקדים כמה הקדמות:
א
(א) דע והבן שכל מה שאנו מבחינים הן בעליונים והן בתחתונים אין לשאול טעם על מה רצה הקדוש ברוך הוא דווקא רק לברוא באופן הזה כמו שתשאל על מה בחר דווקא בעשר ספירות לא פחות או יותר וכן כמו שאנחנו רואים שכל הנמצאים הולכים בדרך הדרגה כמו שתראה אפילו בעולם הזה איך שהארבעה יסודות אש רוח מים עפר הולכים בהדרגה ובכל פעם ופעם ניתוסף הגשמית יותר עד בחינת העפר וכן בהנבראים מהארבעה יסודות אלו שהם דומם צומח חי מדבר אנחנו מבחינים איך שהולך הכל בהדרגה וכל אחד יותר במעלה מחבירו שלמטה ממנו עד שאפילו בין אחד לחבירו יש ממוצע כמו בין המדבר להחי הוא הקוף שהוא הממוצע בין הפחות שבהמדבר לבין החי וכן יש ברואים שהם ממוצעים בין החי להצומח כמו אבני השדה הנזכר במסכת כלאים וכן עופות הגדלים באילן מובא בשולחן ערוך (יו"ד סימן ס"ד סעיף ט"ו) ע"ש וכן בין הצומח להדומם יש ממוצע כמו האלמוג מחמת שכל הנמצאים הולכים בהדרגה הנה אין לבקש טעם על כל זה למה רצה השי"ת בהדרגה וכן כל מה שאנו מבחינים בהספירות אין לומר טעם שהיה מוכרח ח"ו להאציל הספירות ודווקא בדרך הזה כמו לומר שהאצילות היה מוכרח כדי להעלים אורו ובלא זה אי אפשר להתגלות אורו שיקבלו השפלים שהם בעלי גבול אורו ושפעו בלתי האצילות הנה א"א כלל לומר זה על האין סוף שהוא כל יכול בכל מיני יכולת בין שהמחשבה תופסת או אינו תופסת. והטבע הזה מה שאנו רואים או המוחשים אלו מה שאנו משיגים שאי אפשר כלל להיות באופן אחר הוא מחמת שכבר רצה הקב"ה בטבע ובמוחש הזה והטביע כך אבל אם היה רוצה באופן אחר היפך הטבע או החוש הזה שאנו משיגים בוודאי הוא יכול לעשות כי הבורא יתברך שמו אינו מוגבל ח"ו תחת שום טבע או מוחש שיכריחהו עליו וזה פשוט לכל מאמין האמת. ומה שתמצא בספרי המקובלים שכתבו שבלתי האצילות לא היה באפשרי להיות ברואים בעלי גבול וגם אני אביא דבריהם לקמן בהחיבור הכל כתבו זאת לפי שקבלנו כך שרוצה הא"ס בטבע ההדרגה ואז לפי הטבע הזאת שרוצה בו והטביע כך אז א"א לבריה שפילה להמצא כלל ולקבל חיותו מהא"ס בלתי ההדרגה אמנם כל זה אחר שאנחנו יודעים ורואים שרוצה בטבע ובהדרגה דווקא אבל אם היה רוצה הא"ס לברוא את האדם הגשמי בלי שום ספירה והתלבשות כלל הלא בוודאי הוא כל יכול ואין שום אופן וכח שלא יהי' נכלל באחדותו הפשוט ולזה נקרא החכמה הזאת קבלה כי קבלנו שרצה דווקא בעשר ספירות ובהדרגה ובהטבע וכן כל מה שאנחנו מבחינים בה שתולה ברצון הא"ס אין לשאול כלל טעם כי אין לשום שכל השגה ברצון הא"ס לומר טעם וזה במופלא ממך אל תדרוש וכל עסקינו אינו אלא במה שכבר רצה מה שהם באים לפי השכל והטבע להבין מה שניתן רשות להבין והכל הוא רק בהנמצאים כמ"ש לקמן בפרקים הבאים בס"ד וזה במה שהרשת התבונן:
ב
(ב) דע שכל המציאות הולך על עשר בחינות וחמשה מדרגות הנכללים מאלו העשר שהם בסוד הוי"ה ב"ה ונדבר מקודם בענין העשר הנה כמו שתראה בענין המספר שיש חילוקי שמות מאחד עד עשר ואח"כ הולך מעשר לעשר עד בלתי סוף כי כשבאת למספר עשר אח"כ חוזר הגלגל לומר אחד עשר ובא המספר על ידי צירוף דווקא שמצרפים האחד עם העשר או שנים עם עשר כו' ולא יש עוד בכל הלשונות שם אחר במנין האחדות רק עשר שמות מחולקים ובזה אתה יכול לספור כל מספר שבעולם עד אין קץ (וגם תמצא במספר חמש' מדרגות בלה"ק שהם יחידות עשירות מאות אלפים רבבות) הנה כל המציאות הולך על עשר ומעשר לעשר וכשמביטים על כל המציאות מהנאצל הראשון עד האחרון שבמדריגות יהיה רק עשר וכשתביט על איזה חלק לבד תראה בהחלק הזה לבדו ג"כ עשר בחינות ובכל מיני אופנים שתביט לא תראה רק עשר ואם תביט על כולם ביחד יהיה רק עשר ואם תביט על נקודה בפ"ע יהיה עשר כמו דרך משל שיש לפניך עשרה ריבוא א"כ בכללות הוא עשר דהיינו עשר ריבוא וכשתביט על ריבוא יהי' בו עשר אלפים וכשתביט על אלף יהי' עשרה מאות וכשתביט על מאה יהי' עשר עשירות וכשתביט על עשר יהיה עשר יחידות אך מ"מ תוכל להביט רק על תשעה ולא יהי' עשר אמנם ברוחניות לא יש מציאות שלא יהי' עשר ולא יהי' זה לנמנע לך כי אפילו בעוה"ז השפל מצינו שכולם מעידין על הר סיני שיש בו צורת סנה וכשתביט על כל ההר בכלל תראה צורת סנה אחד בשרשיו וענפיו וכשתחלק ותשבר איזה חתיכה ממנה אז תראה בו לבדו צורת סנה אחד רק בקטנות וכן כל חלק וחלק ממנו וכן ידוע שבאדם הראשון הנשמה שלו הוא כלולה מכל הנשמות והיה בו רק עשר כמ"ש לקמן והנשמה הזאת שנתחלקה לכמה אלפים ורבבות נשמות ולכמה אלפים ורבבות נצוצות וכל ניצוץ שנתחלק לאיזה גוף פרטי תראה כוחו ג"כ בעשר כמו בהכלל כולו כי אותה בחי' שתחשוב בכללות הנשמה לבחינת מלכות בערך הכלל כשהוא לבדה פועלת פעולתה באיזה גוף יתראה בה לבדה כל העשר בבחינתה לגוף הפרטי ובערך הכלל לא תתגלה עצמה רק בבחי' אחת לפי הסדר הכללי ככה כשתביט על כללות כל העולמות מראש עד סוף יתראה עשר וכשתביט על עולם אחת בכללו יתראה רק עשר וכן בכל בחינה ובחינה לעולם לא יוסיף על עשר ולא יפחות מעשר כמו שתבין כ"ז לקמן בהבנה ברורה וכמו שהוא בענין העשר ככה הוא בענין החמשה מדריגות שהוא סדר השם ב"ה כי הי' ספירות הכוללים כל העולמות הנה בכללות יחד כולם כאחד בחי' הוי"ה אחת והקוץ של היוד הרומזת למדריגה הראשונה שהוא הכתר כי הוא שורש ארבעה מדריגות כי למעלה מן השורש הוא הא"ס שהוא שורש כל השרשים ועל המדריגה הראשונה שהוא השורש נאמר לשון אחד כי שורש המדריגות מתחילין מאחד כמש"ל ועל הא"ס נאמר ולפני אחד מה אתה סופר כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל כמו שתבין כ"ז לקמן וכעת תשמור שני ההקדמות אלו בדרך אמונה ומעתה נתחיל לבאר ענין הילוך האורות הנשמה בהגויה:
ג
(ג) נודע שכל חיות הגוף הוא מהנשמה ובלא הנשמה מה נחשב הוא אבן דומם וגם כן נודע שהנשמה היא אור רוחני מופשט מכל ציור גשמי חלק אלקי ממעל והנה כשתרצה לנהג הגוף שהוא חומר גשמי עב ושיהיה להגוף השגה והבנה ברצון של הנשמה כמו שהיא עכשיו שבאם ירצה האדם להניח תפילין או לעשות איזה מצוה וכן כל מעשה פרטי שהנשמה עושה ע"י אברי הגוף אינה צריכה לחשוב כלל מקודם איך יפתח פיו לאכול ואיך ילעוס בשיניו ואיך יבלע בגרונו ואיך יושיט ידו לעשות המעשה הפרטיי ההוא אלא רצון הנשמה דבוקה בכל אבר ואבר באחדות גמור לעשות הכל כרגע כנראה כל זה בחוש ובפרט בבחי' הדיבור שיש באדם שנפלטים האותיות והתנועות כרגע כפי רצון הנפש וא"כ איך אפשר לגוף גשמי לקבל רצון הנשמ' כרגע אחר שהוא רחוק מקצה אל הקצה. אמנם באמת שהכל הולך בהדרגה בהשתלשלות האור והנשמה מצמצמת אורה ויורדת ממדריגה למדריגה בכל פעם יותר כדי להעמיד האור בערך הגוף כדי שיהיה השגה והבנה להגוף ברצון הנשמה והוא דרך משל כמו הרב אשר מצמצם שכלו הגדול ומלביש השכל במשלים שונים עד שמעמידו על שכל קטן שיהיה בהשגת התלמיד להבין ולכן אין מצב ומעמד לירידת האור כמו דרך משל בגשמי כשתעשה תבנית משולש כזה V תראה איך שבכל פעם מתקצר הרוחב ואין שני נקודות שווין ברוחב אחד ככה הוא ירידת האור של הנשמה הולכת בכל פעם ופעם מצמצמת יותר הארותיה להעמיד האור בערך המקבל כי בלתי זה לא היה להגוף השגה כלל:
ד
(ד) והצימצום אור של הנשמה הוא בדרך כלל על חמשה מדריגות שהם נקראים יחידה חיה נשמה רוח נפש (ושם נשמה כולל כולם רק בדרך פרטי נקרא זו יחידה וזו חיה כו') יחידה הוא סוד הכתר הנעלם מדריגה ראשונה קוצו של יו"ד שבהוי"ה וחיה הוא סוד החכמה י' שבהויה. נשמה הוא סוד הבינה ה ראשונה שבהויה. רוח הוא סוד ששה ספירות חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ו שבהויה. נפש היא מלכות ה אחרונה שבהויה. שהם בכלל עשר ספירות וכבר ידעת שכמו שיש בכלל עשר ספירות ככה הוא בפרט בכל אחת מהחמשה מדריגות הנ"ל יש עשר ספירות וחמשה מדריגות כמו נפש שבנפש רוח שבנפש עד יחידה שבנפש וכן כולם ע"ד שכתבתי לעיל אות ב' והנה אין שינוי קבלת החיות שבאברי הגוף נמשך מהנשמה עצמה שנאמר שמהותה ועצמותה מתחלק לרמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחנים והמה מתלבשים בתרי"ג מקומות אברי הגוף שלפ"ז נמצא שתהיה מצויר בדמות תבנית הגוף וזה אינו אומר שום בעל שכל וחוקר אמנם האמת הוא שהנשמה כולו עצם פשוט רוחניי מופשט מכל ציור ודמות ואינה בבחינת גדר מקום גשמי כלל מצד מהותה ועצמותה לומר עליה שהא שורה במוחין שבראש יותר מברגלים מאחר שמהותה ועצמותה אינה בגדר מקום כלל רק שתרי"ג מיני כוחות כלולים בהעלם בהנשמה במהותה ועצמותה באחדות פשוט ואלו הכוחות יוצאים אל הפועל והגילוי להחיות רמ"ח אברים ושס"ה גידים וכל פרטי הגוף והולכים ממדריגה למדריגה מיחידה לחיה ומחיה לנשמה עד בחינת הנפש ובכל פעם מתגלים יותר ע"י העלמת האור כי ההעלם מביא לדי גילוי כמ"ש לקמן וראשית הארתה של הנפש הוא במוחין שבראש כי ראשית הגילוי של הנפש באדם היא בחי' השכל שבאדם שנובע תמיד בהמוח ומשם הוא נתפשט אל הרוח שבנפש שבלב ומשם הוא נתפשט אל הנפש שבנפש שבכבד כמ"ש לקמן והמוחין שבראש מקבלים תחילה החיות הראוי לפי מזגם שהוא חכמה בינה דעת וכל מה ששייך להמוחין ולא עוד אלא שגם כללות החיות של כל האברים כולם הם נכללים ונעלמים במוחין שבראש ושם הוא עיקרן ושרשן של המשכה זו כולם בכח אחד ומשם מתפשטין אל המדריגה השלישית שבגוף שהוא הכבד ומשם מתפשט ההארה לכל האברים ואברים החיצונים לפי מזגם ותכונתם וכשבא לאבר הפרטי הוא נתצמצם דוקא רק לכח הפרטי הזה כמו העין לראות והאוזן לשמוע והחוטם לריח והפה לדיבור וכה"ג הכוחות התלוים בכל אבר ואבר וכל מה שיורד מתגבר הצימצום יותר ונחלקים הבחינות יותר וכל מה שעולה הם מתאחדים יותר וכל האורות של ההארה המתפשטים מהנשמה להאיר ולהחיות הגוף כולם הם כלולים בהעלם הנשמה באחדות גמור בלי שום חילוק כלל ושם הם לאין ואפס נגד מהות הנשמה ואין להכוחות אלו כמו שהם מתגלים בהגוף שום גילוי כלל בהנשמה אך בהגוף ע"י ריבוי הצימצום והלבושים ממדריגה למדריגה עד מדריגת הגוף אז מתגלים כוחות ההמה לבחינת ישות והבן:
ה
(ה) והוא כמו דרך משל האור והזיו היוצא מהשמש לאויר העולם ומהאויר להחצר ומהחצר להבית ומהבית לחדרים חדר לפנים מן החדר שבאמת זה האור והזיו לא נתחדש כלל כי מעולם הוא נכלל בהשמש כי ממנו יצא דכיון שיכול להתפשט ולהאיר מרחוק כל כך א"כ מכ"ש שמאיר במקומו ממש רק מחמת שבמקומו לא נחשב הזיו והאור הזה ליש כלל כי הוא נבל במציאות לגבי מקורו שהוא גוף כדור השמש רק בחלל העולם שאין שם גוף הכדור לכן מתגלה הארת הזיו ליש ממש לעין כל ונופל עליו שם ישות משא"כ במקורו בגוף השמש נחשב שם נגד המקור לאין כמו שרגא בטיהרא ויותר ככה הארת הנשמה המאיר בהגוף בכל הכוחות הפרטים הנה שם בהנשמה לאין יחשב ואינם עולים בשם כלל עד בואם אל הגוף היוצא מדברינו שמה שאמרו הנשמה מלאה את הגוף אין הכוונה על עצם ומהות הנשמה אלא על הארותיה וכחותיה בלבד והבן:
ו
(ו) והנה הני חמשה שמנה הגמרא הוא נגד אלו חמשה בחינות שבנשמה שהם נרנח"י וזה הוא נגד הנפש עיין בעץ חיים (היכל א' שער ה' פ"ה) העתקתי דבריו לקמן בחלק שני. וכדי להבין זה נקדים לבאר בחינת הגוף כללותיה ופרטיה הנה בהגוף יש כלים חיצונים שהם רמ"ח איברים ושס"ה גידין ונכללים כולן בעשר ספירות [כי המוח שבראש הוא מתחלק לשלשה מוחין כנודע לחכמי הנתוח והם כלים לחב"ד] ויש בראש האדם תלתא חללי דגלגלתא שהם הכלים לתלת מוחין אלו והתרין דרועין והגוף הם הכלים לחג"ת והתרין שוקין והאמה הם הכלים לנה"י (והכתר והמלכות תבין לקמן איך עד הכתר לא יש כלי בגוף שיהיה יכול להגבילו לרוב אורו ולכן נכנס במקומו הדעת כדי שלא יהיה חסר מעשר (כי רק חיצונית הכתר ר"ל בחי' היותר תחתון מתלבש בגלגלתא כמ"ש מזה לקמן בחלק שני פי"ד והמלכות נבנה ממנה פר' גמור שהוא הנוקבא ונשאר ג"כ ביסוד העטרה כמ"ש כ"ז לקמן וא"כ כלים שבגוף הם תשעה חב"ד חג"ת נה"י) והנה התהוות הגוף כולו הוא מהנפש כמ"ש בעץ חיים (בהיכל שביעי) העתקתי דבריו לקמן כמ"ש בפתיחה לח"ש אות ט"ו ע"ש והוא שהנפש שבנפש שהוא חלק רביע מהנפש אשר יש בה בפרטות נרנ"ח נתעבה הרוחניות ונעשה בחי' דם הנפש וזה הדם הוא היותר מובחר מכל ד' חלקי הגוף כי הדם הוא הנפש והוא בחינת יחידה לערך הגוף שיש בו ד' בחינות עור בשר גידין עצמות כמו שתבין כ"ז היטב לקמן והנה המוח לב וכבד הם הכלים הפנימים שבגוף שהם המקורות לאברים החיצונים ואינם נחשבים מכלל הרמ"ח אברים והכבד הוא מקור הבשר והעור והלב הוא מקור הגידין והמוח הוא מקור העצמות כמו שיתבאר כ"ז בח"ד פכ"ב ובח"ש הכל בטוב טעם ודעת בפ"א שם ובפ"י עכ"פ כל התהוות הגוף הוא ע"י הנפש שבנפש והנפש מאיר אח"כ בהגויה השלשה מדריגות שבנפש אורות נפש שבנפש מאירים בהכבד ואורות הרוח שבנפש בהלב ואורות הנשמה שבנפש בהמוחין והנה אע"ג שבאמת יש בנפש שבנפש לבד ע"ס וכן ברוח שבנפש וכן בנשמה שבנפש כי אין לך בחי' שלא יהיו בו עשר ספירות מ"מ כשמתחברים כל השלשה ביחד אינו מתגלה מכולם רק עשר ספירות כמ"ש באות ב' והנשמה שבנפש שמתפשט הארתה בכל הגוף אינה מתגלית רק במוחין שבראש מטעם שיתבאר לקמן ומתגלית בחב"ד והרוח מתגלה בהלב בחג"ת והנפש מתגלה בהכבד בנה"י ואי"ה בפרקים הבאים יתבאר לך הכל בהבנה ברורה טעמם ונימוקם:
ז
(ז) ועתה נבאר הארת הנשמה בהמוחין שבגוף שיש להאדם תפיסה בהם (ואח"כ נבאר בחינת החיה והיחידה שאין להם כלים בגוף כמש"ל בפ"ב) הנה ראשית הגילוי בהמוח הוא בחינת החכמה שנופל להמוח איזה שכל והוא מכונה ליו"ד שהוא רק נקודה גולמת לבד והחכמה מוציא כוחו אל הפועל ע"י אור השנית שנקרא בינה שהם תרין רעין דלא מתפרשין ואור הבינה שבה תלוי בחינת התפיסה וההשגה מתבונן בשכלה להבין דבר החכמה ההוא כי לעולם נקרא החכמה בשם גולם כי לית בו ציור ר"ל שיצא ממנו בעצמו איזה ציור מכח אל הפועל אלא הוא בחינת גולם שממנו מתציירים כל הצורות ע"י בחינת בינה. והבינה היא המציירת ועל ידה יוצא השכל של החכמה מכח אל הפועל ואור החכמה פועל בה דוגמת זרע הזכר בבטן הנקיבה שבבטן הנקיבה מתצייר הולד ככה המושכל היוצא מהשכל שהוא החכמה בא אל הבינה והבינה מציירו עד שנגמר המושכל בכל פרטיו להבינו היטב ולכן נקרא החכמה בשם אב והבינה בשם אם והוא כמו דרך משל שנופל בשכלו לבנות לו בית מפואר בחכמה מפוארה לתכלית הידוע לו הנה מחשבה ראשונה בכללה אינה מתגלה רק בבחינת נקודה גולמת לבד שנופל השכל למחשבתו כעין ברק ועדיין אינה מסודר אצלו כלל איך ומה אח"כ מתחיל להתבונן במחשבתו ע"י הבינה התופסת החכמה ומעיין בה להשיג השכל לכל צד איך לבנות ובמה לבנות אם באופן זה או באופן אחר שהוא נקרא בגשמי אורך ורוחב כי הוא מרחיב שכלו לכל צד וצד והכל סובב על מחשבה ראשונה שהוא בדרך כלל לבנות בית מפואר וזו מכונה בשם ה' שהוא דלי"ת על יו"ד כי החכמה שהיא בחינת יו"ד נעלם וטמונה בה ועליה סובב הרחבת שכלו לכל צד לארכה ולרחבה כמו אות ד שיש בו אורן ורוחב והבינה נותנת הצורה לעשותה בצורה הנכונה ולדחות הפסולת הצד שאינו טוב כי מבינה דבר מתוך דבר כיון שצריך הבית לתכלית השכל המכוון בה מוכרח להיות כך וכך אורכה וכך וכך רחבה וכ"כ פתחים וחלונות וכך וכך צורתו ומיישב את עצמו בדעתו אפשר הוא טוב כך[1] וסותר מחשבתו שאינו טוב שיהיה כך אלא דוקא בזה האופן והכל מכח השכל שבחכמה שבאם לא יהיה על צד זה לא יצא תכלית החכמה מכח אל הפועל עד שמעמיד דעתו על אופן אחד וע"י הדעת שיודע שזה האופן דוקא הוא טוב ובזה יהיה נשלם רצונו שהוא בחינת הכתר שהוא השורש לכל זה כמ"ש לקמן אות י' לכן מעמיד מחשבתו רק על זה האופן כפי הדעת שלו שמכריע בין הצדדים והוא בחינה השלישית שבמוחו שבו הדעת להכריע שיהיה דוקא כך ואם יש לו דעת שלימה הוא בא על האמת ואם דעתו חסר הוא שוגה תמיד באולתו ואינו בא על אמיתית החכמה כי הדעת השלם הוא המייחד בין חכמה ובינה כמ"ש לקמן ותדקדק בהמשל הזה היטב כי כל דיבור הוא מפתח להבין רזי החכמה ותדקדק בדברינו אלה ותבין אין שחב"ד שבמוחו המתגלה מהארת הנשמה מוציאים מכח אל הפועל כל מושכל:
ח
(ח) והנה אנחנו רואים בחוש איך שלפעמים מתקשה האדם הרבה באיזה שכל להבינו הן בשכל שנפל מעצמו למוחו או ששמע איזה שכל מרבו או שראה בספר ומעמיק מאד בהמושכל הזה להשיגו על אמתתו ואינו יכול בשום אופן לבוא על תוכן החכמה ולאחר זמן בשעה שאינו מהרהר בו כלל (ועל הרוב הוא בבוקר לאחר השינה) נופל במוחו פתאום המושכל מסודר על סדר נכון והוא פלאי מאין בא לו שכל חדש, אמנם דע שיש אור אחד שהוא ממוצע בין אורות הנשמה אשר מתפשטים בהגוף ובין מהות הנשמה אשר אינה נתפסת בהגוף (כמש"ל שבכל שני מדריגות יש בחי' ממוצע ביניהם) וזה האור כולל כל האורות שיש בהגוף בכח אחד והוא מקור ההארה של הגוף אשר כת"ר מלכו"ת בידה לסדר כל האורות שבגוף ועל ידו שואפים כל הכוחות שבגוף חיות והארה מהנשמה ולכך הוא נקרא כתר שהוא כמו כותרת אל הראש אשר סוף המדריגה שבו חיצונית היותר תחתונה שבו מתלבש בגלגולת והגלגולת מרכבה אליו כנודע והוא אינו נגבל בכלי המוחין לרוב גדלו והעלמו ופשיטות אורו. והוא המקשר ומחבר כל הכוחות והאורות שבגוף עם הנפש ונקרא ג"כ רצון הנעלם כי בו נטמר הרצון על כל הפעולות שעושה הנשמה ע"י הגוף כמ"ש בסמוך אות י"א. והרצון הוא שלא יתגלה לו המושכל תיכף בהשכל רק באור החכמה מתגלה רק בבחינת גולם כמש"ל ואינו מחמת תשות החכמה לומר ששם לא נתוודע הדבר על בוריו עד שבא להבינה כי איך יתכן זה הלא ידוע שאור החכמה גדול מעלתו על הבינה אלא מחמת חולשת הגוף אינו יכול להשיג השכל שבחכמה מחמת גודל האור ובאם לא היה בא בהדרגה כסדר המדריגות שכל פעם דקות הרוחניות הולך ומתמעט לא היה כלל השגה לגוף הגשמי כמש"ל לכן הגם שבאור החכמה נודע הכל מ"מ אין להגוף גילוי רק בבחינת גולם לבד רק דוקא ע"י האור השני שהוא בינה שמעלתה קטנה מהחכמה. והוא כמו משל העטלף שיש לו חולשת הראות הרבה לכן ביום אינו רואה כלל לאור השמש ונדמה לו היום כחושך רק בלילה ע"י אור הלבנה שמקטין אור השמש כנודע (שכל אור הלבנה היא מהשמש) ואז נמתק לו הראיה והנה אין החסרון בהשמש אלא החסרון במקבל שהוא חולשת ראייתו והלבנה מצמצמת לו האור שיהיה יוכל לקבלו לבוא על ידו להשגת הראות, ככה החומר של הגוף מחמת תשות כוחו אינו יכול לקבל מהחכמה השכל האמיתי כמו שהוא שם אם לא ע"י הבינה המקטין אור השמש ומאיר לו השכל הנעלם בהחכמה בהדרגה מעט מעט:
ט
(ט) ולפעמים כשהוא שכל עמוק מאוד ואז מחשבת הבינה אינו יכול להביא אותו לידי הבנה מחמת חולשת הדעת שיש לו כי עיקר הבנת הדבר על אמיתתו הוא כשדעתו שלימה ומקור הדעת הוא הכתר לכן צריך שיביא לו תוספת אור לדעתו מן הכתר והוא ע"י מ"נ כמו לאחר השינה וכה"ג ואז בא לידי הבנה דהנה הבינה יש בה בעצמה עשר ספירות כי אין בחינה שלא יהיה בה בפרטות עשר ספירות ובתחילה היא משגת שטחית המושכל ולא בא כלל עדיין לפנימותו עד שמתחלת לעיין היטב בהמושכל ומתבונן בו בכח הבינה שבבינה שבה ומקשרת בינת' בחכמת' ושניהם בכתרה כולם מקושרים בהשכל של החכמ' ונקשר כ"כ עד שאינו מרגיש כלל בדברים אחרים ואז היא ממשכת מהחכמ' עומק של המושכל עד שבא לעומק הסברא כמו שהוא בעצם פנימותו של החכמ' ע"י עומק עיונו. והנה עיקר הכלי לענין התקשרות הזה הוא הדעת כי הדעת הוא סוד התקשרות כמש"ה והאדם ידע את חוה אשתו ובחינת התקשרות בא מהרצון כי כל רצון מביא לתשוקת הדבר הזה שהוא רוצה ובא לידי תאוה וחמדה אך מחמת שבמוח אי אפשר להתגלות בחי' התאוה עד בואו אל הלב ולכן לא ניכר רק בחי' התקשרות וע"י הדעת מה שמקשר בחינת בינתו בהחכמה שהוא בחינת התקשרות כל חושיו בהשכל כי הדעת הוא המייחד חו"ב שבו כח התקשרות וע"י בא לעמקת השכל כנראה כ"ז בחוש ואז יש בהשגה עומק ואורך ורוחב שהוא כח"ב שבבינה שנתגלה עכשיו כי עומק המושג הוא כתר שבבינה ורוחב הוא חכמה שבבינה כי כשבא לעומק השכל כמו שהוא בפנימות אזי יכול להרחיב אותו לכל צד ויכול לחדש בזה השכל כמה שכלים וכן יכול להוריד השגה של המושכל באריכת ההסבר עד שהוא יכול להבינו להקטן. כמו שתראה שהאיש אשר הוא מופלג בשכל ושומע רזי תורה מרבו וזה המופלג בא לעומק השכל ממקור חוצבו כמו שהוא בהבנת רבו אזי זה המופלג יכול להשפיע זה המושכל לזולתו הפחות הרבה ממנו ע"י שמלביש את השכל בהרחבה ובאריכות ההסבר מה שהוא בעצמו לא הי' צריך לאריכת ההסבר הזה כלל כי מוחו גדול לקלוט השכל בלא אריכת ההסבר אך מחמת שהוא רוצה להשפיע להקטן שאין שכלו גדול אז ממציא משכלו אריכת ההסברים להמשיכו מגבוה לנמוך שזה נקרא ברוחנית אורך (והרב בעצמו לא היה יכול להקטין שכלו כ"כ להבינו לזה הפחות מחמת גודל מעלתו ששכלו גדול מני ים אך ע"י התלמיד ששכל של התלמיד הוא קטן מאוד נגד שכל הרב לכן יכול להלביש שכלו יותר בקטנות כמו משל העטלף שכתבתי לעיל) וכן יכול להרחיב השכל בבחי' רוחב ר"ל בהבנה חדשה בהשגה זו עצמו במה שהרחיב אותו לכל צד והרוחב והאורך תלוי בהעומק כי מי שלא בא לעומק המושג ואינו תופס רק דברים בשטחיותן לבד די הוא להפקיע את עצמו ואם תבקש ממנו להגיד לך מה ששמע מהרב. ישיב שהוא הבין אבל אינו יודע לחזור הדברים ואפילו מי שיודע לחזור הדברים מחמת שהבין יותר הוא יאמרם ג"כ כהוויתן אבל להבינם להנמוך ממנו אינו יכול ומכש"כ שאינו יודע להוליד חדשות מחכמ' זו ששמע משא"כ המופלג שבא לעומק המושג יכול לחדש בזה השכל כמה רזי תורה בנודע: ודע כלל הזה שכל בחי' משפיע נקרא זכר וכל מקבל נקרא בחי' נוקבא ובחי' ההשפעה שנשפע נקרא מי דכורא ולעולם אין שום השפעה יוצא מהמשפיע לנשפע עד שיעלה מקודם מן הנשפע התעוררת למעלה שזה נקרא מי נוקבא כמו שתבין זה לקמן ועי' ב[[טל אורות (שפילמן)/יד#ב|פי"ד סעיף ב' ותראה איך שחב"ד שבמוח מוציאים המושכל ג"כ ע"י מ"נ ע"ש ותבין. אמנם כשהשכל הוא עמוק מאוד והחב"ד שלו קטן מהכיל אור השכל הזה צריך שיעלה החב"ד בעצמו למ"נ לחב"ד שבכתר ומשם נשפעים לו מוחין יותר גדולים שיקלוט השכל הזה ולכן בא לו השכל אח"כ פתאום ע"י השפעת האור שלמעלה מן המוחין כמו שתבין כ"ז לקמן ענין המוחין החדשים וליגמר אינש והדר לסבור. והנה ראה והבן איך שהחו"ב מוציא המושכל ע"י זיווג חו"ב או"א ועדיין אינו בשלימות עד שחוזר המושכל לעלות לחו"ב בסוד מ"נ וגם החו"ב עולים למ"נ אל הכתר שהוא למעלה מהגבלת המוחין ובא משם מוחין יותר גדולים ונעשה פעם שנית זיווג חו"ב ע"י הדעת ונמשך המושכל בשלימות כמ"ש לקמן פי"ד ע"ש:
>>>>
- ↑ נ"ב זה ענין שבירת הכלים וענין הכל בחכמה אתברירו וד"ל. הערת המחבר