חתם סופר/חולין/קכ/א

חתם סופר חולין קכ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והקיפה וכו' עמ"ש תוס' לעיל קי"ב ע"ב ד"ה דלרש"י קיפה הוא בשר וגם תבלין וכ"כ רמב"ם ורע"ב בפי' משנה דפ"ג דזבחים ונעלם זה מתי"ט שם ומייתי תי"ט לשון הרע"ב משנה ה' פ"ב דטבול יום דקיפה היינו תבלין ומרק ושומן בשר הנימוח. ובערוך בערך פירמא כ' המוספי שהוא כל דבר המעורב ובערך קף קיפה כמו כגבינה תקפיאני. והנראה מזה כי קיפה היא תערובות שבשולי הקדרה שנתחבר יחד ע"י קיפוי והקרשה. והיינו דפי' רבה פירמא אלא יען אין בכל הפירמא תערובות תבלין שאין כל הקדרות צריכות תבלין משו"ה הקשה אביי היא גופי' טמא טומאת אוכלין ומסיק ר"פ דמיירי שיש בו ג"כ תערובות תבלין ומשנצטרפו עם בשר ומרק מצטרפין לכביצה לעולם פירמא כדאמר רבה ולעולם קיפה לשון דבר הנקרש ונקפה וא"ש דמייתי עלה הקפה את הדם דמיירי מדבר הקפוי:

הקפה את הדם ואכלו פירש"י באור רצה בזה משום דמסקו תוס' בפסחים כ"ד ע"ב ד"ה פרט וכו' דהמחה את החלב ע"כ מיירי באור דאל"ה ה"ל חלב חי והוא שלא כד"א ועיין בנזיר נו"ן ע"א אמרינן בחמה מיסרך ופסול מאכילת כלב. מיהו התם בשומן עוף טהור דרכיך ותוס' מיירי בחלב בהמה משו"ה כתבו מטעם דהוה חלב חי יהי' איך שיהי' סיפא דחלב מיירי שהמחה באור וכיון דשיטת רש"י בעלמא כריף ורמב"ם דם שבשולו עובר עליו ניחא לי' לרש"י לפרש דהקפה דם נמי באור דומיא דסיפא דלא כמו שצריכין לדחוק אליבא דהתוס':

בשלמא הקפה את הדם אחשובי אחשבי'. דע"כ כל דבר הנשתנה אין שמו עליו ע"כ אמרו דם שקרש יין ושמן שקרשו החלב שקרש אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליהם לאוכל הוה מטמא טומאת אוכלין ועיין מנחות ל"א ע"א תוס' סוף ד"ה ר"ש שזורי ותוס' פ"ג דשבועות כ"ג ע"א וכן חלב שהמחה ומצה וחמץ וכל הנימוחים ונמסים אין שמם עליהם אלא של זה מהני חישב אם עשאו בידים שהקפה או המחוהו בידים ואחשבי' למילתא מהני לזה. אך מ"מ בתורה כתיב אכול או לא תאכל והוא מגמע או שותה ואינו אוכלו ולזה לא מהני מה שאחשבי' אא"כ הכניסו לתוך מאכל אחר ואוכלו בדרך אכילה ושמור זה בשמעתין:

והנה תוס' שבועות כ"ג ע"א מייתי ירושלמי דיליף שתי' בכלל אכילה מדכתיב לא תאכל דם ולא מציל למיירי בדם שקרש דאינו לא אוכל ולא משקה אע"כ שתי' בכלל אכילה. וש"ס דילן לא מייתי מהך משום דאיכא לאוקמי בהקריש בידים ואחשבי' משו"ה מייתי מתירוש. וכיון דידעינן בעלמא דדבר העומד לשני' הוה שתי' בכלל אכילה ממילא מפרשין לא תאכל דדם נמי כפשוטו בשתית דם דהוה כאכילה אבל מהכא לא מצי למילף. ולפי הירושלמי הנ"ל לא פריך ש"ס מידי די"ל חלב שאני כיון דכיילי' קרא כל חלב וכל דם לא תאכלו ואכילה דדם דוקא שתי' היא א"כ דחלב נמי מיירי אפי' המחה וגמעו. אך לש"ס דילן דס"ל דם שקרש ואחשבי' אוכל הוא א"כ ק' נימא בהיפוך קרא מיירי דוקא באכילה חלב ודם ודאחשבי' והיינו דמדקדק לומר בשלמא הקפה את הדם כיון דאחשבי' וכו' וק"ל:

בשלמא אם מצה. כ' תוס' דהומ"ל אכילה כתיב בי' ועיין ר"פ אלו עוברין אמרינן סד"א כל שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ והני נשי הואיל ולתנהו וכו' קמ"ל כל לרבות נשים והשתא אמרינן איפכא כל שישנו בבל תאכל חמץ וכו' והקשו תוס' בלאה"נ לחומרא מקשינן ותי' ר"י דאורחא דקרא סיפא מפרש לרישא ע"ש וק"ל השתא דגלי רחמנא כל לרבות נשים א"כ דרשינן הך הקישא מרישא לסיפא אפי' להקל וה"ל למימר כל שישנו באיסור חמץ יי"ח מצה וכיון שהמחה חמץ חייב כרת תיתי מהי תיתי א"כ יי"ח מצה הכי ה"ל לש"ס להקשות לכן הקדים לאמור בשלמא אמצה לא קשי' לילף מחמץ דלחם כתיב ונימוח נשתנה ואינו לחם. ולחם מצה איתקש לחמץ אבל לא מה שאינו לחם אבל חמץ אפי' נימא נימוח נמי מיקרי חמץ מ"מ אכילה כתיב בי':

ועיין פסחים ל"ה ע"א שהקשו אדר"ל מהמחה מצה וכו' ומשו"ה מסיק מי פירות אין מחמיצין ע"ש והקשה פני יהושע שאני הכא דגלי קרא נפש לרבות השותה ותי' האי נפש ע"כ לאו דרשא מוכרחת הוא לבטל ההיקש דהרי ר"א דשמעתין לקמן ס"ל משקין היוצא מהם כמותם בכל התורה א"כ כל הני הנפש למה לי אע"כ לשום דרשא וא"כ איך יבטל ההיקש ע"ש והנה הך שום דרשא מבואר בת"כ הנפש כשהוא בנפשו למעוטי אונס שאינו חייב חטאת כשוגג ע"ש וכן צ"ל במ"ש תוס' לריה"ג בד"ה חלב לא אתי' מיני'. אלא לפע"ד אין הכרח לדברי פ"י די"ל ר"א ס"ל היוצאים מהם כמותם כשנקרשו או כשנכנסו לאוכל ואוכל אותם דרך אכילה אבל לא כששותה אותם אי לאו הנפש לרבות השותה וכ"כ תוס' לעיל קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן בסוף הדבור ע"ש. ומדריה"ג נמי אין הכרע לחד לישני בפסחים כ"ג ע"ב דלריה"ג ג"ה ה"נ אסור בהנאה ע"ש ואין הכרח. אמנם י"ל מיני' ובי' מוכרח דהא לפי סברתם מי פירות מחמיצין ואפ"ה אינו חייב עליו משום חמץ משום דאיתקש למצה נמצא הוה חמץ הותר מכללו דבכלל כל מחמצת איתא נמי מי פירות דהוה חמץ גמר לפי סברתם ואימעט מהיקשא נמצא לריה"ג דחמץ מותר בהנאה וגם הותר מכללו א"כ ק' נפש דחלב למה לי ליתי' מחמץ אע"כ לשום דרשא הנ"ל א"כ דחמץ נמי להך שום דרשא ואינו כדי לבטל ההיקש ושפיר הקשו לר"ל:

מיהו למ"ש רמב"ם פ"א מחמץ דחצי שיעור דחמץ נפקא לי' מלא יאכל וע"ש בנושאי כליו מ"ט לא אתי' חמץ מכל חלב ע"ש מ"מ לר"ל דלא דריש כל חלב וס"ל חצי שיעור מותר בכל התורה מ"מ בחמץ מודה מדרשא דלא יאכל א"כ ליכא למילף חלב מחמץ דאיכא למיפרך מה לחמץ שכן חצי שיעור אסור בו וי"ל היא גופי' נילף לריה"ג דליכא למיפרך איסור הנאה וק"ל:

אלא אם חמץ הוא ענוש כרת עמ"ש תוס' ד"ה אלא וכו' דבהנאת חמץ לית בי' כרת ומקשים העולם ממ"ש תוס' פסחים כ"א ע"ב ד"ה כל וכו' שהקשו יהי' נהנה מחמץ בכרת ומאי קושיין תיפוק לי' מדאצטריך הנפש לרבות שותה ש"מ ליכא כרת בנהנה ולפמ"ש לעיל בסמוך י"ל. מיהו בלאה"נ נ"ל דודאי הממחה חמץ בפסח עצמו נהי דהשותה פטור הוא דהרי נמחה ונשתנה מ"מ ה"ל נהנה מחמץ גמור דלא גרע מאלו מכרו להחמץ הי' אסור בחליפי' מטעם נהנה אבל אם כבר המחהו קודם פסח לא מיקרי נהנה מחמץ דמשנכנס פסח כבר אינינו חמץ כמו חרכו קודם זמנו ולזה אצטריך הנפש לרבות השותה ולעולם אימא לך הנהנה בחמץ חייב כרת ושפיר הקשו תוס' בפסחים כ"א הנ"ל:

המחהו באור טמא עיין נזיר נון ע"א דמספקא לי' אי יש נצל לנבלה כמו במת ולא אפשיטא ופסק רמב"ם טמא מספק וא"כ לאותו צד דיש נצל לבהמה דהלכתא גמירי לי' כמו במת א"כ לא אצטרך נפש לטומאה אלא ללקות לאוכל. ובזה מ"ש דקאמר תיתי נבלה מחלב ולא קאמר אכתי תינח איסור אכילה אבל טומאה מנ"ל ולהנ"ל א"ש דטומאה ידעינן בלא"ה דנצל הלכתא גמירי לי' ומ"ש תוס' ד"ה לכתוב בשרצים היינו באידך צד אי לא גמירי נצל בבהמה מיהו בחדא מתרתי י"ל מילתא דאתי' במה הצד טרח וכ' לי' קרא:

חלב לא אתי מיני' שלא הותר מכללו עתוס' שהקשו לריה"ג דס"ל בבהמה מיהת לא שרי וצ"ל דס"ל לתוס' דהותר מכללו לגבוה לאו הותר מכללו הוא דכל עצמו לא נאסר להדיוט אלא משום שמקריבין אותו לגבוה וש"ס דשמעתין לרווחא דמילתא קאמר אילמא חלב בהמה לגבוה כצ"ל. אבל לולי דבריהם היתי אומר ריה"ג ס"ל ג"ה מחוברים יעלו משו"ה בפסחים לא הומ"ל חלב הותר לגבוה דגם ג"ה הותר משא"כ בשמעתין לגבי חמץ ונבלה שפיר י"ל הותר מכללו לגבוה וא"ש מיהו לעיל ק"א ע"א תוס' ד"ה מאן האי תנא משמע ריה"ג ס"ל ג"ה אסור לגבוה אמנם כבר כתבתי שם דרב יהודה משמי' דנפשי' קאמר הכי וס"ל באיסור כולל ומוסיף כריה"ג ע"ש בברור ובחי' רשב"א ותבין:

אישתרי מליקת עוף לגבוה וכו' צל"ע הא ריש לקיש מרא דשמעתין ס"ל בנזיר כ"ט ע"א לחנכו במצות ומסיק טעם דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ לא הותר מכללו לגבוה וצ"ע מיהו עתוס' לעיל כ"ח ע"א סוף ד"ה רבי היא וכו' וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף