מלאכת שלמה/שביעית/ז

מלאכת שלמה ‏ שביעית ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כלל גדול וכו'. בשבת שם נותן טעם אמאי תני כלל גדול ובשבת ר"פ כלל גדול הארכתי ע"ש. ואעפ"כ אעתיק פה פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל בשבת פ' כלל גדול מפרש טעמא הא דתני הכא כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו דאין עושין בפירותיה סחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ולא להפסד ולא למלוגמא איתי' בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפרקין דלקמן למעוטי מעשר דלא נהיג אלא באוכלי אדם ומש"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול. מאכל אדם ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרישית דאפי' באוכלי בהמה נהגא קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורי' כאן. וממין הצובעין . או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהגא קדושת שביעית דילפי' לי' מלכם לכל צרכיכם דכל שלצרכיהן אית להו קדושת שביעית. ואינו מתקיים בארץ . אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ. יש לו ביעור כשכלה לחיה מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית ולשרפן וזמן ביעורן הוא עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה לגליל כדיני' וליהודה כדיני' ולעבר הירדן כדיני' כדתנן לקמן בפ' הפיגם ואפי' צבע בגד מקליפי כמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשורפו כדתנן בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ולדמיו ביעור. וזמן הדמים עד ר"ה של מוצאי שביעית כדתנן לקמן ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה וכן פירשו התוס' בפ"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול כל זמן שחי' אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית למעוטי הני דכלו להו עכ"ל ז"ל. פי' אבל בסיפא גבי עיקר הלוף וכו' דמתקיים בארץ דלא כלה לחיה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית. וכ' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל כלל גדול משום דקבעי למתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא דתנן לקמן כלל גדול אמרו בשביעית ולא קבעי למתני עוד כלל אחר נראה משום דלא אשכחן דנקט כלל אחר משום דתנא כלל גדול אלא כלל אחד דהכי נמי אמרי' בשבת משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול אבל למיתני תרי כללי אגב חד דתנא בי' גדול לא אשכחן מש"ה תני בהאיך גדול לאשמועי' דלאו אגב קמא נקטא ע"כ:

עלי לוף שוטה. ולא תני לוף פקח משום דלוף שוטה אינו מתקיים שנובל בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרים הם מאוד ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם בפ' בתרא. עולשין מר הוא כך מצאתי כתוב וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל דבירוש' מפרש אי נחית עלייהו שביעית בלא מתיקה או לא:

נץ חלב. הרמב"ם ז"ל פי' כאן מקדונס עשב ידוע אצל הרופאים ולקמן פ"ח פי' שהוא מחליב:

וממין הצובעין. פי' רש"י ז"ל. יש להם שביעית שאין עושין סחורה בהם ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל קודם זמן הביעור מותרין הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה ע"כ והתם בגמ' מפ' טעמא דיש במיני צבעים קדושת שביעית משום דבשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע נמצא דהנאתן ובעורן שוה. פ"א צבע הנאתם ובעורם שוה דהנאתם כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום הילכך חיילא עלייהו קדושת שביעית אבל עצים עיקר הנאתם דהיינו כשנעשים גחלים להסיק בהן תנור לאפות אחר ביעורם הוא ואע"ג דאיכא עצים שמאירים כנר אבוקה והנאתן ובעורן שוה מ"מ סתם עצים להסקה קיימי ואף עצים דמשחן כך הכריחו תוס' לפי' רש"י ז"ל. וכתב בס' יראים סימן קפ"ו וממין הצובעין פי' ולא עפר שצובעין בו שעפר שצובעין בו אין בו קדושת שביעית כדאמרי' בע"ז כל שיש לו עיקר יש לו שביעית שאין לו עיקר אין לו שביעית ע"כ:

ספיחי אסטיס וקוצה. תני ספיחי לפי שאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושרש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעי' יש להן ביעור ולדמיהם ביעור כן פי' רש"י ז"ל בפ' כלל גדול. ופי' תוס' ז"ל שם פ' הגוזל קמא ולדמיהן ביעור כגון שלקטן מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקדש תהי' לכם ע"כ. וצ"ע אמאי הדר תנא יש להם שביעית וכו' דבשלמא בסיפא שייך למימר דמשום מילתא דר"מ הדר תנא לה ושמא לחזוק הענין וכמו שכתבתי בכיוצא בזה פ"ק דתרומות סי' ו' בשם הרמב"ם ז"ל וע' תי"ט:

ב

ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא וכו'. גרסי' אבל מתוך פי' הרמב"ם ז"ל נראה שהוא גורס כל שאינו וכן ג"כ שם בחבורו פ"ז:

ומתקיים בארץ. פי' מהרי"ק ז"ל שם בפ"ז דרבינו מפ' שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים לא קאי אלא למין הצובעין כגון הפואה והרכפא אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבנין בין שהן מתקיימין בין שאינם מתקיימין אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור עוד כתב שם בשם הר"י קורקוס ז"ל שה"ר שמשון והתוס' והראב"ד והרא"ש ז"ל כולם גורסים ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ וכו' ע"כ:

עיקר לוף השוטה. כתב ה"ר שמשון ז"ל מדקתני לוף שונוה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו (אם יש טעות. ק"ל) מלוף ובירוש' תני ביה תלת מילין עלין שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור עיקר שלו אין לו ולא לדמיו שביעית ואין לו ולא לדמיו ביעור. פקח שלו יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור ולא נתברר אי בלוף פקח איירי אי בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור ע"כ. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל נראה דגריס הורד תני בי' תלת מלין וכו' ובמקום פקח שלו הוה גריס פיקא שלו שכן פי' פיקא שלו יש לורד למטה מעליו כמין פיקה עגולה ע"כ אבל ה"ר שמשון ז"ל נראה דלא הוה גריס ברישא הורד תני בי' תלת וכו' כמו שהוא בירוש' בדפוס:

והערקבנין. פי' רבינו האי ז"ל צמח עבה מאוד ויש בו כמו ראשי המחטין:

והרכפא. פי' הרמב"ם ז"ל רכפא נקרא בקם ובלעז ברזיל. כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובירוש' בעי גבי עקרבנין ובוכריא דלא תני בהו עיקר בעלין שלהן יש ביעור או אין ביעור והתם מפ' לה:

ר' מאיר אומר וכו'. אמרו לו להן אין ביעור ק"ו וכו'. ירושלמי תני אמר להן ר"מ מחמיר אני בדמים מן העיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אין מדליקין בו וטעמא משום דשמן או פרי עצמו מינכר ולא אתי לעשות בו סחורה אבל דמים דחליפין הן לא מנכרי ואתי למעבד בהן סחורה וס"ל לר"מ דכיון דמצינו חומרא בדמים נחמיר עלייהו תו דאע"ג דדבר המתקיים לית לי' ביעור דמיו אית להו ביעור:

ג

קליפי רמון וכו'. בירוש' בעי יש להן ביעור או אין להן ביעור ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל נראה בעיני דמבעיא לי' דהא הכא הרמונים נושרין מאביהן וכן האגוזים ולפום כללא דמתני' ה"ל לתנא למיתני נמי הכא יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכן לקמן גבי ורד וכופר וקטף לא גרסי' במתני' יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואילו גבי קטף דהיינו הגומא בלע"ז אפשר הוא דאין דרכו להשיר עליו אבל ורד וכן פרי הלוטם נושר הוא ועוד דגבי ורד תני בתוספתא בהדיא דעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור והכי נמי איתא בגמ' ירוש' והיינו משום דנושר וא"כ במתני' אמאי לא תני יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ותירץ ר' ינאי דכלל גדול דמתני' דוקא הוא והני מהן שדרכן לישור מאביהן ומהן שאין דרכן לישור והתנא לא האריך:

והצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר. קשה לע"ד האי ברייתא דמייתי פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"א) למפשט מינה דחזותא מילתא הוא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ודחי התם שאני דאמר קרא תהי' בהויתה תהא קשה חדא דלא אשכחן בשום דוכתא חומרא גבי שביעית דשריפה דמשמע דיש גבי שביעית איסור הנאה ואדרבה הכא תנן דמותר לצבוע ורק בשכר הוא דאסור משום דהוי כסחורה ומ"מ פשוט הוא שאם צבע בשכר דלא נאסר בהנאה לא הבגד ולא השכר ועוד מאי קא משני לי' שאני התם דאמר קרא תהי' בהויתה תהא דהא האי דרשא לא דרשי' לה בשום דוכתא רק לענין מאי דתנן לקמן פ"ח האחרון האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור משום דכתיב תהי' בהויתה וגם בהדיא תניא בת"כ פרשת בהר סיני תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע פי' למה שיצטרך האדם למעוטי צביעת צורך בהמה כדאיתא הכא בהאי פירקא בירוש' ולא תיקשי לך היכי דרשי' ממלת תהי' תרתי דרשות דדרשא דת"כ הוא מיתורא דמלת תהי' וההיא דהפרי עצמו אסור היא משמעותא דמלת תהי' מכל מקום מוכח בהדיא דצביעה לצורך אדם אפי' במאכלי אדם מותר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דה' שמיטה ויובל ותו קשה דאפי' את"ל דההיא דהגוזל לאו משבשתא הוא קשה דלימא לי' התרצן אדפשטת לי מהאי ברייתא דחזותא מלתא היא תיפשוט לי' ממתני' דהכא בשביעית ומברייתא דת"כ דחזותא לאו מילתא היא ושמא דאפי' אי מלתא היא התורה התירתה לצורך עצמו או שמא נפרש דההיא ברייתא מיירי אחר זמן הביעור וכמו שכתבתי בריש פירקין בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ומכל מקום יקשה להרמב"ם ז"ל שסובר שיש ביעור דשריפה בשביעית והסכים עמו בזה הראב"ד ז"ל למה השמיט האי ברייתא דהגוזל עצים בפ"ח מהלכות שמיטה ויובל. ומינה ג"כ יקשה יותר למפרשים ז"ל שסוברים שאין ביעור של שריפה כלל בשביעית:

ולא בנבלות ולא בטרפות. דמאחר דכתב רחמנא טמאים מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ה"ג שקץ הם לכם ומה ת"ל ושקץ יהיו לכם וכו'. דהכי כתיבי בקראי. ובספרים של הירושלמי כתיב טמאים הם לכם ומה ת"ל וטמאים יהיו לכם וטעות הוא דההוא קרא בתנור וכירים כתיב ולא בשרצים ומהאי קרא דשקץ דריש לי' בת"כ ע"כ. ולענין נבלה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתוב אומר או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והיכא דנזדמן נבלה ה"ז כלוקח לעצמו והותיר וכציידין שנזדמנו להם דבסמוך ה"ר שמשון ז"ל ורמזו ר"ע ז"ל בסמוך. ולעשות סחורה בעור חזיר אע"ג דחזיר עומד לאכילה נלע"ד דמותר כיון דעור חזיר אין איסורו מן התורה אלא מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות מ"א וז"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרניים ומן הטלפים ומן הצפורנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינם ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל ז"ל. וכ"ש בעור גמל וסוס ופרד וחמור דמותר הואיל ובחיים חייתן הותר לעשות בהן סחורה מטעם דלמלאכתן הן גדלין ודאי שאחר מיתתן בהיתרן נשארו. ועור חזיר דאמרן יובן דוקא בעור חזיר שאינו של ישוב אבל בעור חזיר של ישוב קיימא לן דעורו רך כבשרו בין לאיסור אכילה בין לטומאה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר אבל לא משמע כן בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ"ג) ודס"פ מרובה וכתבתיו שם ע"ש. ועיין בשלטי הגבורים בפ' בתרא דע"ז דף ש"ף. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' ש"א כתוב דע כי בשר חזיר ושאר בהמה וחיה ועוף טמאים וכן שרצים מותרים בהנאה כדדרשי' בפ' כ"ש מדכתיב בהו לכם שלכם יהו אבל אסור לעשות בהן סחורה ולכוין בהן מלאכתו משום דכתי' וטמאים יהיו לכם בהויתן יהו ע"כ בקיצור. ועיין ג"כ שם סי' תפ"ט:

ולא יהא לוקח ירקות שדה. האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אף על פי שלא לקחן אסור ולוקח ולוקט הכל אחד וכדקתני בסיפא אבל לוקט הוא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו' הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ בתרא דע"ז וא"ת תיקשי רישא לסיפא דרישא אסרה ליקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפי' בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרסי' בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגרסא ואשמועי' דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה"ה לוקט וסיפא תנא לוקט וה"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנויות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואף על פי שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכילה הוא מכל מקום לקדש אשה מותר אף על גב דלאו לאכלה הוא וכדתנן בפרק האומר בקדושין מעשה באחד שקדש חמש נשים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא אחרות מקודשת וטעמא דמשום פרי' ורבי' אקילו בי' רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור עכ"ל ז"ל:

לקח לעצמו וכו'. וכל שכן אם לקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכל שכן בנו או בן בתו הר"ש שירילי"ו ז"ל: וה"ר יהוסף ז"ל כתב על הפי' שהעתיק ר"ע ז"ל וז"ל פי' זה אינו נראה כלל דהתנא לא טעה בלשונו לומר פעם לוקט ופעם לוקח ויותר היה נראה לפ' הלשון כפשוטו ובא להשמיענו שלקנות ולמכור ודאי אסור אבל ללקוט ולמכור מותר ואפילו בנו מותר למכור במקומו ואין אנו אומרים שהוא נראה כאילו מכרן לבנו ובנו חוזר ומוכרן אלא מותר כך משמע לשון המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל:

ד

ולא צרך לו. בלא יו"ד גרסי' וכן הוא ברבינו דוד קמחי ז"ל בשרש צרך וכן בספר מדויק וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל. וכ"ה ברמב"ם. וי"ס דגרסי כיוצא בו לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צרך לו וכו':

מותר למכרו. שם בתשובות הרשב"א ז"ל מסיים בה בתוספתא שהביא ר' אומר אומר אני שלא ימכרנו אלא בדמיו ופי' שלא יראה כעושה בו סחורה ע"כ והתוספתא חמצאנה בפ"ז דתוספתא דשביעית:

צדי חיה וכו' שנתמנו. לשון וימן המלך: וחכמים אוסרין. תימה לע"ד חכמים היינו ת"ק ודוחק לומר דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים וכההיא דחזקתן שלש שנים דר"פ חזקת הבתים וראיתי ג"כ דברי תי"ט וגם בהם לא נתיישבה דעתי. וכ' ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל שנתמנו דוקא שנזדמנו הוא דלא מצרכינן להו להפקירם אבל לחזר אחריהם ולצודן כדי למוכרן אסור דהיינו סחורה אי נמי אפי' לחזר אחריהם ללוקחן מאחרים כדי למכרן ולהשתכר אסור ואפי' שלא לחזר אחריהם ונזדמנו לו ללוקחן בזול אע"ג דלא הוי צייד אסור ואהא פליג ר' יהודה אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר אע"פ שאינו צייד כיון דלא מחזר אחריהם אלא לפי דרכו באו לו לוקח ומוכרן דלא מחזי סחורה אפי' דלא צד אותן הלוקח ובלבד שלא תהא אומנתו בכך דהא מחזי כמחזר כיון דהרבה פעמים לוקח ומוכר. אומנותו. רגילותו דהא באינו צייד עסקי' ובנתמנה לו עסקי'. וחכמים אוסרין ליקח כדי למכור אף אם נזדמנו לפי דרכו דסחורה הוי עכ"ל ז"ל. ועיין במה שכתב החכם השלם ה"ר מנחם עזריה נר"ו במשנה זו סימן כ"ט. ובירוש' משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית וכדפי' הר"ש ז"ל עיין שם ותמהתי שראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ובלבד שלא תהא אומנותו לכן בנו"ן. וכתב שכן מצא בכל הספרים ואי הוה מגיה לכך לא הוה תמהנא. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל אלא שמצא עופות טמאים וכו' כתב קשה הלשון לוקח ומוכר אינו משמע כן. ויותר נראה נכון לפ' כפשוטו קונה מיד העובד כוכבים ומוכר ע"כ:

ה

לולבי זרדים והחרובין. לולבין קאי אתרווייהו:

יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. אית דלא גרסי לי' ולדידהו קשה דליערבינהו אבל ברמב"ם פסק דגם יש להם ביעור וגם בספרים מדוייקים גרסי' לה. ובירושלמי פריך מלולבים דהכא דאלה ובוטנה ואטדין. אעלין דריש פרקין דלוף שוטה דהכא אמרי' גבי לולבין דאין להן ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא דפרקין גבי עלין דלוף שוטה דיש להן ביעור אע"פ שאין נושרין מאביהן ומשני התם אין סופו להקשות והוי עיקר בפני עצמו ועלין בפני עצמן והאי כדיני' והאי כדיני' אבל לולבין דהכא סופן להקשות ולכך נעשין כאביהן ואין להן ביעור כך פי' ה"ר שמשון ז"ל כפי מה שהעתיק ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל:

ו

הורד והכופר והקטף. נראה דה"ר שמשון ז"ל גריס והקטב שכתב קטב כמו קטף:

והלוטם. תמהתי שבשלשת ספרי הדפוס שם פ"ז דה' שמטה ויובל כתיב והלוטס בסמ"ך. וז"ל הרש"ש ז"ל ובכל המשניות לא גרסי' יש להן ביעור אבל בפ"ק דנדה מייתי לה וגריס לה התם יש להם ביעור ולדמיהן ביעור ומתני' איברא דלא גרסי' לה וכבר מיבעיא לן לעיל בירושלמי בכל הני דלא תני בהון ביעור אי דייקא מתני' ותריץ דכללא היא כל שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו מהן שדרכן לישור ומהן שאין דרכן לישור ושרע תנא מיניה הלכך גבי ורד פשיטא דיש לו ביעור כדאמרי' לעיל בירוש' דשלשה דינים יש לו בעלין של הורד ובפיקא ובעיקר ובהדיא תניא בתוספתא דבעלי הורד יש להן ביעור והכופר האשכולות סתמן נובלות מאביהן אבל גבי קטף לא פסיקא לי' לתנא למתני דבשלמא קטף דעלין או דפרי פשיטא דנושר אבל דגזע יש ממנו שאינו נושר. ומש"ה לא תני לי' ושרע תנא מיניה ורש"י ז"ל גריס לי' בנדה ופי' יש להן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ואע"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר דיש להו ביעור דיש שיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמ' ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ כל ימי החורף שאינו כלה לחיה מן השדה אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית וגם תוס' ז"ל כתבו שם בנדה יש להן ביעור ולדמיהן ביעור אע"ג דשביעית תופסת דמיה יש חילוק בין ביעור דמיה לעצמה כדתנן בההוא פרקא בשביעית ר"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר"ה אבל הן מתבערין עד הפסח ע"כ. והתם בנדה דף ח' מסיק דת"ק דמתני' ר"א היא דקסבר קטפא פירא הוי דשמעי' לי' דקאמר במס' ערלה המעמיד בשרף הערלה אסור וה"ג התם דתניא ר"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו וא"ר יוחנן מאן חכמים ר' אליעזר דאמר קטפו זהו פריו ופרכינן אי ר' אליעזר מאי אריא אילן שאינו עושה פרי כגון האי קטף שהוא מין אילן שאינו עושה פרי אלא שרף יוצא ממנו אפי' אילן שהוא עושה פירות ס"ל לר"א דקטפו זהו פריו התם בפ"ק דערלה ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' אילן העושה פירות קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהא באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי לא שנא וכן נמי בירוש' דפרקין ודפ"ק דערלה גרסי' א"ר פדת ר' יוסא בשם ר' יוחנן דר' שמעון כר' יהושע דתנינן תמן בערלה פ"ק א"ר יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי א"ל ר' זעירא לר' פדת כמה דתימר תמן הלכה כר' יהושע וכא אמר הלכה כר' שמעון א"ר יונה ודמיא היא לכל שיש בה בתמיה והא לא דמי אהדי כלל דגבי ערלה אין אסור אלא בקטף של פרי והוא בטל אגב שרף הנוף והעיקרין ואין כ"כ מתיקות באותו שרף כיון שמפזר גם הלחות בעיקר ובעלין דשרו גבי ערלה אבל גבי שביעית האילן עצמו כל מה שמוציא אית בי' קדושת שביעית כגון עלין ולולבין ושרף ופרי הכל אית בי' דין שביעית וא"כ כל האילן הוא קדוש דכיון דחזי למאכל בהמה יש כאן שביעית וביעור אם כלה דאוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן מה שאין כן בערלה א"ר אבין עוד יש לך טענה אחרת דר"ש ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אמר דבריו מפי השמועה ור"ש בשם גרמיה ואם איתא דחדא נינהו הו"ל לר"ש למימר נמי שמעתי ע"כ:

ז

ורד חדש וכו'. נלע"ד דמכאן וגם ממתני' דלעיל יש להוכיח דערלה נהגא בורדים ג"כ מדנהגא בהו שביעית ואת"ל שאינה ראיה לכל הפחות הוי בכלל מאי דתנן בסוף מס' ערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכן הבנתי ג"כ מס' בדק הבית דף כ"ד שהביא שם דברי הראב"ד והרשב"א ז"ל ע"ש: וכתב הב"י יו"ד סי' ק"ה בשם המרדכי בכ"מ פירש"י ז"ל כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל ואא"ל כן דהא תנן הכא ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נו"ט כמבושל ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכו'. אמר המלקט זהו פי' הירושלמי על בבא דוישן בחדש חייבין בביעור. אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וזה העתק כל טופס לשונו ורד חדש של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית מלקט הורד בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הורדים וטעמן דאין השמן מקבל טעם הורד אא"כ יניחוהו זמן רב. חרובין חדשים של שביעית ביין ישן של ששית וישנים של ששית ביין חדש של שביעי' ס"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייבין לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא מפרש בירושלמי פ' שלש ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור ופי' הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ח לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין. והראב"ד ז"ל סובר דשני ביעורין הן חד כשכלין פירות העיר ותחומיה וחד כשכלה כל פירות הגליל או פירות יהודה מארץ יהודה דאחר שכלין פירות הארץ שאדם יושב בה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והן מחלקין לכל אדם לשלש סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל המדינה ובגליל מכל הגליל וביהודה מכל ארץ יהודה ואחר שיכלו מכל המדינה משדותיה אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת שלש סעודות אוסר במשהו ע"כ ונכון הוא הירוש' לפירושו ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. וחרובין חדשים וכו' הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נזכר כלל לא במשנה ולא בשום מקום ונ"ל דחדש וישן שנזכר בבבא זו של חרובין הכל ר"ל שביעית ושמינית חרובין חדשים של שמינית ויין ישן של שביעית וישנים היינו של שביעית ביין חדש היינו של שמינית ומטעם זה הכל אסור שכבר הגיע זמן הביעור וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל:

שביעית אוסרת. פי' רש"י ז"ל בפ' הנודר מן הירק על מילתי' דר"ש דקאמר התם אף אני לא אמרתי דשביעית אוסרת כל שהוא במינה אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט פי' אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית. אבל לאכילה שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנ"ט ואם אין בה בנ"ט מתבטל ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא תנא לי' רישא ולא תני לה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל הדינים מין במינו במשהו אלא דוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ"ה שלא במינו בנ"ט וכן הוא בכל הדינים דבר שיש לו מתירין במינו אפי' באלפא לא בטיל ויש לרבינו שמשון ז"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון אלא דפליגא מתני' אתנא דברייתא וכאשר פירשתי הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז ע"כ. ואלשון הירוש' פירש דהכי פריך הכא את אמר ילקט את הורד והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ולא תנא יבער את הורד אלא ילקט את הורד שאוכלו בקדושת שביעית משמע דאינו חייב לבערו אפי' לאחר הביעור וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור חייב ומשני ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תנאין אינון דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער את הכל דהורד נמי יש בה טעם ובליעה מהשמן ותנא דרישא סבר דמין בשאינו מינו הוא ובטיל לגבי השמן ואין חייבין לבערו דכל עיקר טעם הורד בשמן ואין בו ממש הלכך ילקט ולא יבער ומסיק לה ר' זעירא בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי ישן לשל שביעית לגבי מוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית מיירי ולא לאחר הביעור מש"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית כבר נתחייב בביעור ואם יש בו בנ"ט חייב לבער הכל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכדומה לזה הפירוש כתוב בתי"ט:

סליק פרקא. הדרן עלך כלל גדול זוטא. ואית דקרו ליה כלל גדול דביעור.

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף