הון עשיר/שביעית/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ שביעית ז

א

ואינו מתקיים בארץ. מסתברא דאכולהו קאי, כמו שהוכיח התי"ט בומתקיים בארץ דמשנה ב', מדלא הדר תנא בפירושו וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, וכן במשנה ב' ומתקיים בארץ, אלא קתני וממין הצובעים ותו לא:

ואיזה. מאכל אדם הוא, שהוצרך התנא ליתן כלל עליו, דלא ידעינן מהכתוב בתורה:

יש להם שביעית וכו'. אפשר דחזר לשנותו, לגלות דהנזכרים פה לאו דווקא הם, אלא ה"ה לכיוצא בהם, ושלא נשנו אלו אלא לרבותא, דייקא נמי דקתני להם לשון רבים, וברישא תנן לו, דסיפא אאלו דווקא קאי, ורישא כלל כולל לכל דבר הדומה לו הוא, ואילו לא תנן אלא רישא הייתי אומר דאאלו דווקא קאי, ולסימנא בעלמא נקט לי', וכה"ג יש לתרץ במשנה ב' מלבד הטעם שכתב התי"ט שם:

ב

איזהו. בכמה נוסחאות ראיתי דהכא לא קתני איזה זה כמו במשנה א', אלא איזהו. וטעמא, דהכא רצה התנא להזכיר שני דברים הנזכרים כבר במשנה א', והם הלוף והדנדנה, אלא דהתם הוא העלה, והכא הוא העיקר, ומשום הכי קתני זהו, דהיא תיבה מורכבת מזה הוא, והכי פירושו איזה הוא הנזכר לעיל במשנה א'

ומאכל בהמה. ולא הביא דוגמא אליו, ואפשר דאין לו דבר שיהיה בו רבותא לענין דין זה, ובאחריני דנקט הוא משום דאית בהו איזה רבותא, והבקי בהם ידענו:

דמיהן מתבערין עד ר"ה. מדלא קאמר בפירוש קודם ר"ה, ש"מ דלית ליה לר"מ זמן קצוב לביעו' דמיהן, אלא מיד שמכר חייב לבער דמיהן, ולפי זה יש שמבערים היום ויש למחר, עד ר"ה, ואפשר דקמ"לן נמי שאם לא מכרם בשביעית שאינו חייב לבער דמיהם, ואע"פ שהם של פירות שביעית, כיון שאין עיקר חיוב בעוריהו לדידיה אלא משום גזירה, כמו שכתב הר"ב:

ג

בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות. אע"ג דתרומות חמורי' מכולהו שנאם בסוף, משום דעיקר מכלתין בשביעית, וסמך אליו בכורות, אע"ג דתרומות הם בפירות כשביעית משא"כ בכורות, משום דבכורות הם דומיא דפירות שביעית דווקא, דבלקח והותיר מצינו בירקות שדה דסיפא דמותר, וכמו כן בבכורות במשנה ד', ושניהם אסורים לעשות בהם סחורה לכתחילה, משא"כ בתרומה דלא שייך בה דין זה דלקח והותיר שהרי אסורה לזרים, ולכהנים נ"ל דמותר לכתחילה לעשות בה סחורה, דמה תקלא שייך בהו אי משהו אותה כשהיא טהורה:

ולא יהיה לוקח וכו'. פי' הר"ב לוקט. ובסיפא תני לוקט בפירוש. ואפשר דרמז לנו התנא דלקיטה בכלל לקיחה, ונפקא מינה לפועל שהתנה עם בעל הבית ליקח לו פירות מן השדה, שאינו יכול לטעון דבתלושי' דווקא התנה, אלא חייב אף לתלשם אם הם מחוברים:

ד

לקח בכור למשתה בנו או לרגל. אפשר דרמז לנו התנא בהזכירו שני דברים אלו השכיחים שיקח אדם בשר הרבה בשבילם, מפני שהם דבר מצוה, וקמ"ל דלא נכון למוכר למכור בכור בעל מום אע"פי שמותר למוכרו, אלא לדבר מצוה. ועוד רמז לנו שלא יערים אדם לקנות בכור לעצמו אע"פ שאין צריך לו כל כך, כדי שיצטרך למוכרו, דדבר זה אסו', אלא לא יקנהו כי אם לדברים כאלו שקרוב הדבר הרבה שיצטרך לו. ועוד רמז לנו התנא דאסור למכרו אלא בדמים שקנה אותו כמ"ש הרב, דלפי זה לא שכיח שיקנה אדם בכור כי אם לדברים כאלו, שקרוב הדבר מאד מאד שיצטרך לו, שלדברים אחרים שיש לו ספק אין דרך לקנותו, כיון שהוא קרוב להפסד יותר מן הריוח:

חיה. קתני לשון יחיד, משא"כ עופות ודגים, על כי אין דרך לצוד חיות הרבה בבת אחת, כעופות ודגים:

רבי יהודה אומר וכו'. התי"ט טרח לחלק בין דעת ת"ק לחכמים, וכתב דהמתכוין לצוד טמאים איכא ביניהו, דלחכמים שרי הואיל וצייד הוא וחייב ליתן מס, ולת"ק אסור אלא אם כן נזדמנו לו, ור"י שרי לנזדמנו לו אפילו אם אינו צייד, דלא כת"ק דלא התיר בנזדמן אלא לצייד, וכן הוא דלא כחכמים דלא שייך בזה טעם המס, והניח בצ"ע, על כי הרב והרמב"ם בפירושו פסק כר"י, וכתב דבחיבורו (ה' מאכלות אסורות פ"ח הי"ז) פסק כחכמים, אלו הם תורף דבריו ז"ל, מיוסדים על פי הר"ב והר"ש אשר תלאו בלשון הירושלמי. ויש עוד פירוש אחר להר"ש אשר יסדו ג"כ על הירושלמי, דמחלוקת ר"י ורבנין אפירות שביעית קאי, אי שרי לעשו' סחורה בהם או לא, כשאין אומנותו בכך, ואחרי נשיקת עפר רגליהם של החכמים האלה השלמים, עירבוב דברים קא חזינא הכא והנני מוכרח להאריך להעתיק לשונות הירושלמי אשר על פיהם אנו חיים, להוציא לאור ביאור המשנה הזאת הסתומה, ולהראות איך פסק הרב והרמב"ם כר"י הוא אמת וצדק, ושלא יפה כיוון לע"ד הרב בעל תי"ט במ"ש דהרמב"ם בחיבורו פסק כחכמים, דלא כן הוא, כי פסקי הפירוש והחיבור שניהם עולים בקנה אחד, ובריאות וטובות הם על פי הירושלמי אשר אעתיק בע"ה, וזה החלי לעשות:

בירושלמי פ"ד דשביעית (ה"ב י.) גרסינן שדה שנתקו(צ)צה וכו' תמן אמרין בשנטלו קוציה ורבנין דהכא אמרין משחרש, על דעתיהו דרבנין דהכא איזה הוא הטיוב, כל העם חורשין פעם אחת והוא חורש שתי פעמי', וכא כך, א"ר יוסי ברבי בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת, בראשונה כשהיתה מלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהיו חורשים חרישה ראשונה, ע"כ. ובפ' זה בורר (סנהדרין פ"ג ה"ה טו:) גרסינן, רש"א מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית, משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית, א"ר יהודה אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא הוא, אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר, היך עבידא, יושב ובטל כל שני שבוע כיון שבא שביעית התחיל פושט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה אחרת כשר ואם לאו פסול, אבל אם היה עסוק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אע"פי שאין עמו מלאכה אחרת כשר, [רבי בא בר זבדאי ר' אבהו בשם ר"א הלכה כר' יהודה דמתניתין, איקלס] רבי בא בר זבדאי דמר שמועה משום דזעיר מיניה. תני ר' חייא לחומרא, היך עבידא, יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת פסול. לא בדא רבי בא בר זבדאי ר' אבהו בשם ר"א הלכה כר' יהודה דמתניתין, תמן ר' בא בר זבדאי דמר שמועה משום זעיר מיניה, אוף הכא כן. אמר ר' יוסי בי רבי בון תמן אין מלכות אונסת, ברם הכא המלכות אונסת, בראשונה כשהיתה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשין חרישה ראשונה, ע"כ.

ובהאי פרקין (ה"א יט:) על משנה זו גרסינן, תמן תנינן רי"א אימתי וכו' היך עביד' וכו' הכל כדגרסינן בפ' זה בורר עד דזעיר מיני', ואין הפרש ביניה' אלא דהתם גרסינן אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת כשר, והכא גרסינן מותר, ואחר זעיר מיניה גרסינן הכי, תני ר' יודא לחומרא, היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידו לישא וליתן בפירות עבירה, אם יש עמו מלאכה אחרת מותר, ואם לאו אסור, אבל אם היה עוסק במלאכתו כל שני שבוע, כיון שבא שביעית התחיל מפשיט ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה, אע"פ שאין עמו מלאכ' אחרת אסור, לא בדא ר' בא בר זבדא ר' אבהו בשם ר"א הלכה כר"י דמתניתא, אקלס רבי בא בר זבדאי דמר שמועה משום זעיר מיניה, אוף הכא כן, אמר רבי יוסי בי רבי בון תמן אין המלכות אונסת, ברם הכא (אין) המלכות אונסת, ע"כ. ובפ"א דר"ה (ה"ז ט.) וכן בפ' זה בורר (סנהדרין שם.) גרסינן סוחרי שביעית זה תגר שביעית, איזה הוא סוחר שביעית, זה שהוא יושב בטל כל שני שבוע, כיון שהגיע שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה, ע"כ. אלו הם לשונות הירושלמי השנויים בענין זה. והנה המעיין בהם בין בההוא דפ' זה בורר, בין בהאי פרקין, יראה בבירור דטעות נפל בספרים, ולכן קודם בואינו אל ביאורם צריכים אנו לראות הגרסא הנכונה, ולכן נעתיק פי' הר"ש על משנה זו וזה הוא:

רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה שאינו צייד. דת"ק נקט דווקא צייד, וחכמים אוסרים למי שאינו צייד, ומפרש טעמא בירושלמי אמר ר' יוסי תמן אין מלכות אונסת, הכא מלכות [אונסת], כלומר לוקחת מס מן הציידין, ובירושלמי משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית, דמפרש היכי עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע, ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה מותר ואם לאו אסור, אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע, ושביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה, אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת אסור, והא דתנן בפ' זה בורר סוחרי שביעית אר"י אימתי בזמן שאין לו וכו' מפרש הכא, היכי עבידא היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע, ובשביעית פשט ידו ונושא ונותן בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכה אחרת כשר, ואם לאו פסול, אבל אם היה עוסק במלאכה כל שני שבוע, כיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה, אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת מותר, דאפילו איסורא ליכא, וחכמים אוסרים אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת, ולענין עדות נמי פסולין עכ"ל:

הנה מלשון זה ראה ראינו גירסת הירושלמי הנכונה, והיך עבידא הראשון, הוא השני הנזכר בירושלמי לחומרא, והיך עבידא השני הוא מה שנזכר בירושלמי בראשונה, כי יש בו קולא יותר מן השני, אבל לא משום זה יצאנו ידי חובת ביאור משנתנו ע"פ דרכו כלל, דלא נהירא דיהיה האי פלוגתא דר"י ורבנן אפירות שביעית ולא אציידים, מדלא נשנה למעלה סמוך לאין עושין סחורה בפירות שביעית וכו', אלא נשנית אחר צדי וכו'. ועוד דקתני אף מי וכו' דמשמע דאצדי חיה וכו' דסליק מיניה ת"ק, מוסיף היתר. ועוד קשה דלמה יתיר ר"י לעשות סחורה לכתחילה בפירות שביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה, דאפילו חרישה שנייה לא רצו להתיר משום חיי נפש. ועוד דלפי הגירסא דפ' זה בורר אין כאן איסור והיתר כלל, כי אם כשר ופסול. ועוד קשה דהכא פסקו הלכה כר' יהודה, ולפי דבריו כשיושב בטל כל שני השבועה ובשביעית עוסק בפירות שביעית, אם יש עמו מלאכ' אחרת כשר לעדות, ובר"ה ובפ' זה בורר דמזכיר סוחרי שביעית לפיסולא דעדות, לא קא מחלק כלל בבטל כל שני השבוע ובשביעית נושא ונותן בפירות עבירה, בין יש עמו מלאכה אחרת או לא, כמו שהעתקתי הלשון לעיל:

והנה נשאר לנו עוד לראות הגירסא האמיתית של אקלס וכו', והנלע"ד הוא דהלשון הכתוב אחר היך עבידא השני דהאי מתניתין, הוא לשון מוגה יותר מאותו דפ' זה בורר ושהכי גרסינן, ובמה שכתוב אחר היך עבידא הראשון שניהם שוים, והיא גירסא נכונה כמו שאפרשנה בע"ה:

עוד צריכים אנו לראות האי דר"י שהמלכות אונסת הנזכר בפ"ד דמכלתין, שנשנה בהאי מתניתא, והובא שליש בפ' זה בורר, מה כוונתו אם פירושו שוה בכל מקום או לא:

אחר זה נדע האי לישנא דירושלמי המובא בר"ה ובפ' זה בורר בפירוש סוחרי שביעית, כמאן אתי:

ואחר כל זה נבין פי' המשנה, ונראה איך היא דעת הרמב"ם, בפירושו ובחיבורו, הכל שוה:

והנה פי' הירושלמי דפ' ד' דמכלתין לע"ד כך הוא, שדה שנתקוצה (תמן אמרין) פי' בני בבל (שניטלו קוציה) וזה תזרע למוצאי שביעית, אבל נחרשה אפילו פעם אחת לא תזרע למוצאי שביעית, (ורבנין דהכא אמרין) פי' דא"י (משחרש), וזה פירוש של שנתקוצה שתזרע במוצאי שביעית, הואיל ולא נחרשה אלא פעם אחת, (על דעתיהו דרבנן דהכא אי זה הוא הטיוב, פי' איזה הוא שדה שנטייבה דאמרינן לא תזרע במוצאי שביעית, (כל העם חורשין פעם אחד והוא חרש שני פעמים) ולבני בבל יהיה פירושו שנתחרשה פעם אחת, ולפי זה קשיא לפי' הר"ב דאותה משנה, דארכביה אתרי רכשי, דפירש שנתקוצה שניטלו קוציה, ושנטייבה שחרשה שתי פעמים, אבל אפשר דס"ל לר"ב דפירושא דירושלמי כך הוא, תמן אמרין פירוש מפרשין יותר ואומרי' משחרש, דאחר שחרש ניטלו קוציה, ואפילו הכי תזרע למוצאי שביעית, דאי בניטלו קוציה בלי חרישה, פשיט' דתזרע, שאפילו חרישה המפורש' בתורה התירו, שהרי בשעת הסכנה איירי מתניתין, וגם זה הוא פירוש נכון, אלא דקצת קשה אמרו על דעתיהו דרבנן דהכא, דמשמע דלא כן היא דעתיהו דרבנן דהתם, ומ"מ יש לישבו, ונחזור לענייננו (וכא כן א"ר יוסי בי ר' בון תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת) פי' מפני מה כשחרשה שני פעמים, לא תזרע במוצאי שביעית, הלא כן אמר ר' יוסי דתמן בצייד אין המלכות אונסת, ומשום הכי לא התירו לו באותו ענין אשר אפרש במקומו, אבל הכא המלכות אונסת ושמשום הכי התירו לחרוש, ואם כן הוא למה לא תזרע במוצאי שביעית, ומשני (בראשונה כשהיתה מלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהו חורשים חרישה ראשונה) פי' כשהתירו מחמת המלכות לא התירו אלא חרישה ראשונה, ומשום הכי כשחרש שני פעמים לא תזרע במוצאי שביעית:

ועתה נעלה ונבא אל הירושלמי דמתניתא דידן, ונאמר דכלו אינו מדבר אלא בכשר ופסול דעד העושה סחורה בפירות שביעית, לפרש דברי ר"י דקאמר דאינם פסולים אלא א"כ אין להם אומנות אלא הוא, מה כוונתו בלשון זה. ויצא לנו מזה פי' דבריו שאמר במתניתא דידן שאמר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך, וזהו אמרו תמן תנינן אר"י אמתי וכו' איך עבידא, היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית עוסק בפירות שביעית, אם אין עמו מלאכה אחרת פסול, וזהו פי' אין להם אומנות אלא הוא, ובאיזה ענין אחר שיהיה מקרי אומנות שלא הוא וכשר, ורבי בא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתניתא, אקלס רבי בא וכו' דמר שמועה משום דזעיר מיניה, פי' שבח הוא לרבי בא וכו' שאמר הלכה והוראה בשם מי שהוא קטון ממנו, כי הוא היה גדול מהם, תני ר' חייא לחומרא, פירוש ור' חייא מפרש האי דר"י לחומרא יותר ממה שפירשנו, וזהו אמרו היך עבידא היה יושב וכו' אבל אם היה בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית עוסק בפירות שביעית אפילו יש עמו מלאכה אחרת פסול, שזה הוא אין לו אומנות אלא הוא, הואיל וכל שאר שני שבוע הוא יושב בטל, וזה הוא חמור ממה שאמרנו ברישא, דלא פסלנו אותו אף אם יושב בטל כל שני שבוע, אלא א"כ אין לו מלאכה אחרת בשביעית עם עסק הפירות, אבל כשיש לו הכשרנו, אחר זה קאמרא הש"ס לא בדא ר' בא וכו' אקלס רבי בא וכו' אוף הכא כן, פי' לא אמרינן בדא דלעיל, רבי בא וכו' אקלס ר' בא וכו', אוף הכא דמפרשינן דר"י לחומרא אמר ר' בא דהלכתא כותיה, ואקלס וכו', ולפי מאי דנקיט תלמודא בר"ה ובפ' זה בורר בפירוש סוחרי שביעית שהעתקתי לעיל, נראה דהלכתא כר' יהודה וכפירושא דר' חייא לחומרא, יצא לנו מזה דהאי ובלבד שלא תהא אומנותו בכך דקאמר ר' יהודה דמתניתא דידן, ר"ל דעיקר וכוונתו באומנות זה של צידה הוא לצוד טמאים, ושאילולי כן היה יושב ובטל, שאם יהיה כך אף אם יצוד עם הטמאים מן הטהורים היה אסור למוכרם, דדומה ליושב בטל כל שני השבוע, דהיינו שאינו רוצה לצוד כלל, ובשביעית יושב ועוסק בפירות עבירה, דהיינו שמתחיל להתעסק לצוד ציד חיה ועוף הטמאים, שאף אם יש עמו מלאכה אחרת, דהיינו שדרך מקרה תופס נמי מן הטהורים, דהוי פסול לעדות מ"מ, וה"נ הוי אסור מ"מ, כי מקרי אומנותו בכך כשכוונתו לטמאים כמו שאמרנו, משא"כ כשעוסק במלאכתו כל שני שבוע, שלפי ענייננו הוא שעיקר כוונת צידתו הוא לטהורים דהוי בהיתר, ובשביעית עוסק בפירות עבירה דהיינו שקרה לו מקרה שראה עופות טמאים ופרש רשת לצודם, דאם יש עמו מלאכה אחרת דהיינו דלא קא מכוין לתפוס דווקא אותם הטמאים, אלא מפני שאינו רואה שם טהורים, אבל מ"מ ניחא ליה אם יתפסו ברשתו טהורים במקום טמאים, אז הוא כשר בסוחרי שביעית, וכמו כן הכא שרי למכרם משתפסם ולא מקרי אומנותו בכך, אבל אין עמו מלאכה אחרת דהיינו שכשפרש רשתו לטמאים בהם היה רוצה וחפץ ולא בטהורים כלל, אע"פ שמתחילה היה עיקר אומנותו לתפוס טהורים, דדומה לעוסק במלאכה כל שאר שני השבוע, מ"מ אסור למכרם, שהרי בענין הדומה לזה פסול, וזיל בתר טעמא והוא משום דמקרי אומנותו בכך ודוק:

ורבי יוסי דאמר תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת, נותן טעם לר' יהודה דהשוה ענין זה של הציד' לשביעית, וקאמר דמאי שנא א"כ דבשביעית התירו חרישה דהוא איסורא ממש משא"כ בצייד שלא התירו למכור כשכיון לטמאים ולא לטהורים, ליהוי כשדה שנתקוצה אחר שחרש כמו שפרשתי לעיל לדעת הר"ב, דאע"פ שנתכוון לאיסורא תזרע במוצאי שביעית הואיל ותחילת עבודתו באותו שדה היתה בהיתר, דומיא דהכא שתחילת עסקו בעסק הצידה היתה בהיתר שהיתה כוונתו לטהורים, ומשני תמן בצייד אין המלכות אונסת ומשום הכי באיסורא כל דהו דעבד קנסינן ליה ואסור למכרם, ברם הכא בשביעית המלכות אונסת ומשום הכי אם לא עשה מלאכה גמורה באיסור דהיינו חרישה שניה לא רצו לקנסו, וכ"ש דהאי טעמא דר' יוסי שחילק בין צייד לשביעית שייכא לרבנן דאסרי בצייד יותר מדר' יהודה ות"ק, כמו שאכתוב:

והא דאיתא בפ' זה בורר נמי סוגיא זו, ואיתא נמי להא דר' יוסי, ויש עוד שם אחר דברי ר' יוסי שבראשונה כשהמלכות אונסת הורי ר' ינאי לחרוש חרישה ראשונה וכמו שהעתקתי לעיל, הוא משום דהתם הוא עיקרא דמלתא דהאי סוגיא השייכא להכשר ופסול העד, ועלה אמר ר' יוסי מ"ש דלא התירו לעשות סחורה כמו שהתירו החרישה, ומשני תמן אין המלכות אונסת שיתן לו מעות שנתיר לו הסחורה בשביל זה, שאם אינו מוצא מעות לוקחת הפירות, אבל הכא לענין החרישה שהיא עשויה כדי שיהיה הקרקע מוכן להוציא הפירות, המלכות אונסת שאם אינה מוצא אפילו פירות היא קובעת את קובעיהם נפש, ולחזוק דבריו מוסיף וקאמר דאפילו בחרישה לא התירו כל כך, שלא התירו אלא חרישה ראשונה ולכן אין לתמוה אם לא התירו הסחורה:

ועתה נבא אל פי' משנתנו בקצור, והוא דת"ק אמר דצדי חיה עופות ודגים שפרשו רשת לצוד הטהורים כדרכו, ונזדמנו לו דברים טמאים בתוך רשתו, דמותר למוכרם, וצייד דקתני לאו דווקא הוא, דה"ה לכל אדם שאינו צייד שפרש רשת פעם אחת להנאתו ולטובתו, דשרי למכור הדברים הטמאים שנתפסו ברשתו, ולא דבר התנא אלא בהוה:

ועוד אומר אני שאם נדקדק יפה בלשון התנא, נמצא שלכל אדם כיון ולא לצייד דווקא, דלא תנן ציידי בשני יודין המורה על האנשים אשר שם התאר שלהם הוא צייד, על כי דרכו כל הימים לצוד ציד, אלא צדי תנן ביוד אחת, שהוא פועל ולא שם, ופירושו הצדים חיה וכו' הן שיהיו ציידים הן שיהיו בני אדם אחרים העוסקים במלאכת הצידה, שנזדמנו וכו' מותר למכרם:

ור"י מוסיף את"ק, וקאמר דאף מי שנתמנה לו על פי דרכו שהיה הולך לצוד וראה עוף טמא, לוקח ומוכר, יכול לפרוש רשת ליקח אותו ולמוכרו, משא"כ לת"ק דלא התיר אלא בנזדמנו, דהוא לשון מזדמן שכבר נתפסו ברשתו מבלי ידיעתו, אבל לפרוס רשת לכתחילה בשביל הטמא לא, ור"י התיר אף זה, היינו טעמא דלא תנן בדר"י נזדמן כמו בת"ק, אלא נתמנה, דר"ל חוץ לרשת אבל עדיין אינו מזומן לו עד שיתפסנו, וה"ט נמי דבר"י תנן לוקח משום דבעדיין לא לקחו איירינן, משא"כ לת"ק, וזה שהתיר ר"י לפרוש רשת לטמאים ולמוכרם, הוא ובלבד שלא תהא אומנותו בכך, כמו שפירשנו לעיל דקאי בין הצייד בין אאינו צייד, וחכמים אוסרים למכור דברים טמאים אלו בכל ענין, ואתרויהו פליגי, ואפסיקא הלכתא כר' יהודה על כי הירושלמי שקיל וטרי אליביה, דקא מחלק בין יש לו אומנות אחר או אין לו אומנות אחר, ופסק ר' בא בר זבדא כותיה, ואע"ג דבהכשר עדות דסוחרי שביעית קאי, מ"מ הואיל והובא כל אותו ענין על דין זה לדמות מלתא למלתא כמו שכתבתי לעיל, ש"מ דכמו זה כן זה דבתרויהו הלכתא כותיה זה, זה הוא מה שנלע"ד בפירוש משנה זו על פי הירושלמי, ואף כי לא זו היא הדרך שדרך הר"ש וסיעתו, מ"מ דעת הרמב"ם אין להרחיקה כ"כ מעלי, שהרי בפירושו ז"ל מי שנתמנה לו, הוא שיתכוין לצוד עוף טמא או חיה טמאה בכוונה או בלא כוונה, שנזדמנו לו כגון שעברו עליו או יעבור הוא על קן מקיניהם, והלכה כר' יהודה, עכ"ל. ואף כי הפריז על המדה בפירוש שנתמנה דר"י, אשר לכאורה לישנא דמתניתין אינו סובלו, אשר על כן הוצרך להפריז אף בפירוש שנזדמן דת"ק, כדי שלא יהיה החילוק שביניהם רב, כי נראה שהיה רוצה לפסוק כהיך עבידא הראשון דירושלמי המורה קולא בדר"י, דוק ותשכח כי דבריו הם מכוונים עמו, מ"מ בחבורו חזר בו ופסק כר"י כהיך עבידא השני שהוא לחומרא, שהרי כתב בפ"ח מ"ה מאכלות אסורות ז"ל הצייד שנזדמנו לו חיה ועוף ודג טמאים וצדן, או שניצודו לו טמאים וטהורים, מותר למוכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים, עכ"ל.

ופי' דבריו לפי הנראה לע"ד כך הם, הצייד שנזדמנו לו וכו' דהיינו שעבר על קיניהם או שעברו עליו, וצדן דהיינו שפרש רשת לכתחילה בשבילם וצד אותם, מותר למכרם, וזהו דברי ר"י דמתניתין כפי מה שפרשתי, והדר אמר לרבותא או שניצודו לו, שלא פרש הרשת ולא טרח כלל בשביל הטמאים לבד, אלא פרש רשתו כדרכו וניצודו בו טמאים, ולא טמאים לבד אלא אף טהורים ניצודו בו, שכבר לוקח שכר טרחו מן הטהורים, מ"מ מותר למכור אף הטמאים, ובלבד שלא יכוין מלאכתו לטמאים יהיה פירושו, כמו שפרשתי ובלבד שלא תהא אומנותו בכך דר"י דמתניתין, ואין לדקדק תיבת וצדן דקאמר ברישא, דנראה בדיעבד אם צדן יכול למוכרם, אבל לצודם לכתחילה כשעבר עליהם יהיה אסור, דאין זה דקדוק אמיתי, שהרי היתר המכירה אצטריך לאשמועינן, ולא היתר הצידה, שהרי הצידה כדי לשחק בהם בביתו שרי לכ"ע, דאין אסור לגדל דבר טמא, כי אם לעשות סחורה בו הוא דאסור, אם לא שהם גדלים למלאכתם כגון חמור וגמל וכיוצא בהם כדאיתא בירושלמי, א"נ לכלול שני העניינים במותר אחד לקצר לשונו קתני הכי, אבל הן הכי נמי דיכול לכתחילה לצוד אותן על דעת למוכרם, כדתנן לוקח ומוכר ובלבד שלא יהיה אומנותו בכך, כמו שפרשתי שזהו כוונת הרמב"ם באמרו ובלבד שלא יתכוין לכך, והאי דקאמר הצייד ודאי דלאו דווקא הוא, שאילולי כן לא היה שותק הרמב"ם מחילוק זה, זה הוא הנלע"ד בדברי הרמב"ם ז"ל והוא סייוע שיש בו ממש למה שפרשתי, מלבד סוגיות הירושלמי ולשון המשנה המדוקדק, אשר עליו ראוי לסמוך יותר מכל לשון כשאין לנו גמרא מפורשת להפך:

ו

הורד וכו'. כתב התי"ט בשם הרמב"ם (ה' שמיטה פ"ז הכ"א) דאין להם ביעור. עיין מ"ש בפ"ט משנה ה' דשם הוכחתי דלא כיון יפה:

מפני שאינו פרי. כתב התי"ט ז"ל ובפ"ק דנדה דף ח', ובפ"ב דע"א [ע"ז] דף ל"ה, מוכח דקטף דר"ש היינו שרף הנוטף מן העלין או מן הפרי, עכ"ל. ואנכי שמעתי ולא אבין דבריו, שהרי בקשתי בש"ס הנ"ל ולא מצאתי הכרח למה שאמר דקטף דר' שמעון היינו שרף הנוטף מן הפרי, אלא אדרבא בנדה משמע דפלוגתא דר' שמעון באילן שאינו עושה פירות היא. ועוד לא ידעתי לכוין דבריו שכתב בסוף דבור האחר המתחיל מפני שאינו פרי, וז"ל דבקטפא דפרי כתבתי דכ"ע מודו דהוי פרי, עכ"ל. דלפי דבריו שכתב בריש דבור זה דקטף דר"ש הוא שרף הנוטף מן הפרי, הלא מצינו לר"ש דס"ל דאינו פרי, ועיין בפי' הר"ש כי האריך בענין זה:

ז

שביעית אוסרת כל שהוא במינה, ושלא במינה בנ"ט. הקדים מינה לשלא במינה, הפך מה שסדר בזה הכלל, אבל על פי מה שכתב התי"ט דהאי שלא במינה נשנה אגב אתי שפיר לשנות בסוף, ובזה הכלל הקדים השלא במינו, משום דחרובין ביין דמיניהו סליק ועליהו קאי הוו מין שלא במינו, ועיין פ"א על משנה זו בפ"ט משנה ה' ויאירו עיניך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.