מפתח/יבמות/לז/ב
יתר ע"כ אר"א וכו'. כלו' דאפי' בנישואין דמפרסמא מילתא חיישינן. ריטב"א.
ומלאה הארץ זמה. מכאן מוכח דשתוקי מותר ליקח אשה ולא יחוש שמא פוגע בערוה, דאס"ד דשתוקי שאינו יודע מי אביו אסור, א"כ איך תמלא הארץ, ומ"מ לכתחילה לא יחלל בתו להזנותה. רמב"ם איסו"ב פי"א הכ"ט. ועי' חת"ס.
מהכא ילפינן דסד"א לקולא מה"ת לשיטת הרמב"ם [עי' לעיל]. חת"ס בסוגיין ובשו"ת אה"ע ח"א סי' ה' ד"ה ואיידי, וסי' ע"ג ד"ה ובגוף.
לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת. אי גם כשמתה אשתו אסור או"ד מותר [ומשום דהדרך הוא שכשמתה אשתו נוטל זרעו עמו וליכא חשש]. תשב"ץ ח"ג סי' קמ"ב. בית מאיר אה"ע סי' ב' סי"א. שו"ת שם אריה סי' ס"ח. ועי' שו"ת עין יצחק ח"א אה"ע סי' א' אות ז'. ועי' ערוך השולחן סי' א' סכ"ד. ובס' תעלומות לב ח"ב דיני נישואין סי' ב'. ועי' שו"ע אה"ע סי' ע"ה [דהרוצה לעלות לא"י מגרשה ועולה ונושא, הרי דשרי, ועי' בשם אריה שם שהוכיח כן מד' השו"ע].
איסור זה הוא רק כשנושא לזמן מועט והולך ונושא במק"א, אבל אם יש לו בקביעות ב' נשים שרי ומעשים שבכל יום שנושאים ב' נשים בשני מקומות. שפ"א יומא י"ח: ד"ה והתניא [ויעו"ש מש"כ לגבי הזה"ז אחר תקנת רגמ"ה].
בזה"ז לא שמענו שיזהרו בזה, והטעם משום דבזמנינו קבוע בי דואר שממהר לרוץ בכל יום בכל העולם. ערוך השולחן אה"ע סי' א' סכ"ד. ועי' קול אליהו סי' י"ב וי"ג.
והאמר רבא תבעוה וכו' צריכה לישב ז' נקיים. ילה"ק מכאן לד' המ"מ [איסו"ב פי"א ה"י] דאינה צריכה לישב מה"ת רק אם הרגישה והוא תקנה דרבנן, וא"כ מה מקשה לרב מרבא שמא בזמנו של רב לא היתה התקנה. ט"ז יו"ד סי' קצ"ב סק"א.
אי דין זה [דצריכה לישב ז' נקיים] הוא מדאורייתא או מדרבנן. מ"מ איסו"ב פי"א ה"י. ט"ז יו"ד סי' קצ"ב סק"א.
קשה שמא בזמנו לא פשטה החומרא דר' זירא דעל טיפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים, וא"כ שמא מיירי ביום השביעי לנדתה שאם ראתה דם מחמת חימוד יכולה לטבול בערב. כרתי ופלתי בתפארת ישראל סי' קצ"ב. ועי' סדרי טהרה סי' קצ"ב. ושו"ת רע"א סי' קנ"ט.
אי המנין ז' נקיים הוא משעת כתיבת הכתובה או משעה שתבעוה לינשא. רמב"ן הל' נדה סוף פ"ג. ריטב"א נדה ס"ו. מגיד משנה איסו"ב פי"א ה"ט. מאירי. ועי' הגהות מיימוניות שם אות ה'.
אי תבעוה לינשא לאחר זמן מרובה, מונין משעה שמכינים צרכי הסעודה. ריטב"א נדה ס"ו. רשב"א בתורת הבית ש"ב. ועי' מ"מ איסו"ב פי"א ה"ט.
יום התביעה אינו מכלל הז' ימים. ריטב"א נדה ס"ו. ועי' ב"י יו"ד סי' קפ"ג [שביאר משום דבעי' ז' נקיים ויום התביעה אינו בדוק].
אי צריכה בהנך יומי בדיקה והפסק כזבה. ריטב"א נדה ס"ו. [יעו"ש דאיכא פלוגתא בזה, ודעת הרמב"ן דצריכה בדיקה, אולם הרשב"א תמה בזה].
לא מצי ליישב דהכא בקטנה, דרבא לא חילק בין קטנה לגדולה. תוס' יומא י"ח: ד"ה והאמר. ועי' ערול"נ [יעו"ש מה שר"ל דא"א לאוקמי בקטנה, דכל הנושא את הקטנה מעכב את המשיח, וכן אמר רב אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה].
ואיבעית אימא לרבנן יחודי וכו'. אי גרסי' 'לרבנן', [ויתכן דנפ"מ אי חלוק דין ת"ח וע"ה]. [עי' ביומא י"ח: דליתא מילת 'לרבנן']. רמב"ם איסו"ב פי"א ה"י. ראב"ד שם. ריטב"א. פסקי הרי"ד. מגיד משנה שם. תוס' הרמב"ן והרשב"א. ועי' ב"י יו"ד סי' קצ"ב. ב"ח שם. ועי' להלן.
אי חלוק דין ת"ח מדין ע"ה. רמב"ם איסו"ב פי"א ה"י [יעו"ש דחלוק]. ראב"ד שם. ועי' ב"י יו"ד סי' קצ"ב. וב"ח שם [יעו"ש שכתבו דמקו"ד הרמב"ם משום דגריס ואב"א לרבנן]. ועי' מ"מ שם. ועי' רמב"ן. ועי' רשב"א בסוגיין ובתוה"א בית ז' ש"ב, ז' ע"א [והו' בב"י יו"ד סי' קצ"ב]. ריטב"א כאן ובנדה ס"ו: [יעו"ש דמתיר גם לע"ה, ובסוגיין חילק]. מאירי. ראמ"ה. כס"מ שם. תוס' ישנים יומא י"ח: פסקי הרי"ד. ועי' ב"י יו"ד סי' קצ"ב. תוס' בסוגיין וביומא בשם ר"י. טור סי' קצ"ב. [ויעו"ש בב"י מש"כ בדעת הרי"ף והרא"ש]. יש"ש סי' ה'. ועי' מל"מ איסו"ב פכ"א הכ"ח. ועי' טור אה"ע סוס"י ב'.
אי גם לת"ח אסור להתייחד עמה. רמב"ן. תוס' בסוגיין וביומא שם. רשב"א כאן ובתה"א [והו' בב"י סי' קצ"ב]. ריטב"א. רמב"ם איסו"ב פי"א ה"י. ראב"ד שם. מאירי. ועי' מאירי ומ"מ שם. וראמ"ה. כס"מ שם. טור סי' קצ"ב. ב"י שם [יעו"ש שכ' דדעת הרי"ף והרא"ש דגם לת"ח אסור להתייחד]. יש"ש סי' ה'.
אי גם לע"ה שרי להתייחד עמה. רשב"א. ריטב"א כאן ובנדה ס"ו:, הרמב"ם איסו"ב פי"א ה"י. ועי' מאירי ומ"מ שם. וראמ"ה. ועי' כס"מ שם. תוס' ישנים יומא שם [יעו"ש דגם לע"ה שרי]. ועי' תוס' יומא שם [דלפרש"י רק לבחור שלא נשא אשה מעולם אסור להתייחד, והך דכתובות היינו לבחור שלא נשא אשה, ועי' יש"ש סי' ה'].
יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו. היינו שנשאו אותן ולא נזקקו להן והנשוי אינו מתאוה כמי שאינו נשוי. רש"י יומא י"ח: ד"ה יחודי. ועיי"ש תוס'. ויעב"ץ.
הודיעו להן שלא יזקקו להן וע"כ לא היו רואות דם. תוס' יומא י"ח:, ריטב"א. ועי' יעב"ץ שם. ועי' ראב"ד איסו"ב פי"א ה"י.
יחדו אותן בתורת פילגש בלא חופה וקידושין או שהיו מייחדים להם אלמנה שכתובתה מדרבנן ובכה"ג שנושא ע"ד להוציא לא תקון רבנן. יעב"ץ שם.
קשה כיון דעדיין לא בעל היאך שרי להתייחד הא איתא [בכתובות ד.] פירסה נדה ועדיין לא בעל הוא ישן בין האנשים וכו'. תוס' יומא י"ח:, רשב"א. ריטב"א.
הטעם דאף שלא בעל שרי להתייחד אף דבעלמא מי שלא בעל אסור להתייחד עם אשתו נדה, משום דהוא חששא בעלמא ושרי לצורבא מרבנן דזהיר. רשב"א. ריטב"א. וכ"ד הרמב"ם איסו"ב פי"א ה"י. ועי' מאירי ומ"מ שם. וראמ"ה. [אולם עי' כס"מ שם דלדעת הרמב"ם גם לת"ח אסור להתייחד עמה]. ועי' לעיל משנ"ת אי חלוק דין ת"ח מע"ה.
לא היו נושאין אותן ומתייחדים עמן אלא מתנים עמהם להינשא להם אם ירצו ובזה נח יצרם. ריב"ש סי' שצ"ח. ועי' ראב"ד איסו"ב פי"א ה"י [דהנשים היו מיוחדות להם ולכשירצו ישאום פת בסלו קרינן ביה].
היו שולחין שליחים מעיקרא להודיע לה ולא סמכו ע"ז שפקיע שמייהו אלא היו גם מייחדין אותן. רמב"ן בשם י"מ. רשב"א בשם י"מ. ועי' מהר"ם. תוס' הרא"ש.
י"ל דלא היו מתייחדים עמן במיטה אחת אלא בבית אחד הוא בין האנשים והיא בין הנשים. פסקי הרי"ד.
קשה כיון דאסורה לו אמאי קרי לה פת בסלו. ריטב"א. תוס' יומא י"ח: ד"ה יחודי. ועי' ברד"ה מאן הויא ליומי.
אי אף דלא מייחדי קרינן ביה פת בסלו או דאפילו אי לא נשאת כלל רק שיחדו אותה לנישואין אי קרינן בה פת בסלו, או"ד דבעינן דוקא שיוכל לבוא עליה. תוס' יומא י"ח: ותו"י שם. ראב"ד איסו"ב פי"א ה"י. פסקי הרי"ד. ריטב"א.
קשה היאך היו מייחדים אותם ולא נזקקין להן, הא מבטלים מצות עונה. בית דוד אה"ע ח"ב סי' כ"ז. אברהם את עיניו [לר"א פלאגי' בן הר"ח פלאג'י].
לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה וכו'. אם הודיע תחילה שהוא נושא אותה לימים ידועים מותר. רמב"ם [הו' בטור אה"ע סי' ב' ס"י]. רבינו ירוחם נכ"ג ח"ב בשם רמ"ה. מאירי. ועי' ב"י שם [יעו"ש שהק' דהא כן מבואר בגמ' דידן, ואמאי תלה הטור זה בדעת הרמב"ם]. ועי' יש"ש סי' ו' [דליכא ראיה מהגמ' לזה די"ל דיחדו ולא נשאו, ועייש"ע משכ"ב]. ועי' דרישה שם. מל"מ איסו"ב פכ"א הכ"ח. גט פשוט ריש סי' קי"ט. ועי' בהגהות רחיל"מ. ועי' חת"ס. ועי' רי"ף ורא"ש שהשמיטו דין זה.
ספק ויבם וכו' הוי ממון המוטל בספק חולקין. קשה דיאמר היבם דל יבום מהכא ואני האח ואתה ספק בן, וכדלק' (ק:) דספק בן אינו יורש את אביו דהוחזקה נחלה באותו השבט [והיינו מדין א"ס מוציא מידי ודאי]. רא"ש סי' ח' [ויעו"ש ליישב דהכא מיירי כשהסבא חי]. טור אה"ע סי' קס"ג. ועי' יש"ש סי' ז'. וע"ע יש"ש ומהרש"א שהקשו דא"כ אמאי בספק וסבא [לק' ל"ח.] באו לחלוק בנכסי יבם חולקין, לימא ליה סבא לספק א"ס מוציא מידי ודאי. ובישוב הרא"ש, עי' דרישה [הו' בט"ז סי' קס"ג]. קרבן נתנאל אות ס'. ועי' קר"א. ועי' ערול"נ כאן ולק' ל"ח., ועי' רש"ש. ומרחשת ח"ב סי' ל"ב אות ה' סק"א. ועי' קרני ראם. וע"ע קוה"ע סי' מ' סקי"א. וע"ע בית מאיר סי' קס"ג ס"ג. ועי' אמרי משה סי' ז' סקכ"ד [מה שדן היאך יורש מדין יבם הא הוי ביאה פסולה, דל"מ לזכות בנכסים].
אי כשאין הסבא חי יכול היבם לומר לו אני רוצה לירש מדין אח [והיינו דא"ס מוציא מידי ודאי וכנ"ל] או"ד אין יכול לומר כן, דמדין אח אינו יורש ממ"נ כיון שהוא יבם ודין מפקיע דין אח או משום שיש בן. רא"ש סי' ח'. טור אה"ע סי' קס"ג. יש"ש סי' ז'. ועי' רמב"ם נחלות פ"ה ה"ד [שפסק דחולקין ולא חילק אם הסבא חי או לא, ועי' לח"מ שם שתמה אמאי לא חילק כהרא"ש]. ועי' שיעורי ר' שמואל אות תי"ג. עוד בשיטת הרמב"ם והרא"ש ומו"מ בדבריהם, עי' מהרש"א. קרני ראם. קר"א ד"ה ספק ויבם, וד"ה וראיתי בש"ג. רש"ש. ישרש יעקב. קרבן נתנאל אות ח'. בית שמואל אה"ע סי' קס"ג, ס"ק ד', ה', י'. ט"ז שם ס"א. בית מאיר שם. קוה"ע יבמות אות של"ה. אבנ"ז יו"ד ח"ב סי' שי"ג אות כ"ג. מרחשת ח"ב סי' ל"ה אות ה' סק"א, וסי' ל"ט אות ב'. או"ש שם. אבן האזל שם. זכרון שמואל סי' ס"ב אות ג'.
ביאור ד' הרא"ש ומו"מ. עי' דרישה [הו' בט"ז סי' קס"ג]. קרבן נתנאל אות ס'. ועי' קר"א. ועי' ערול"נ לק' ל"ח., ועי' רש"ש. ומרחשת ח"ב סי' ל"ב אות ה' סק"א. ועי' קרני ראם. וע"ע קוה"ע סי' מ' סקי"א. וע"ע בית מאיר סי' קס"ג ס"ג. ועי' אמרי משה סי' ז' סקכ"ד. ועי' שיעורי ר' שמואל אות תי"ג.
ק' להרא"ש מלק' ל"ח. דסבא וספק בנכסי יבם חולקין. מהרש"א. יש"ש סי' ז'. קרבן נתנאל אות ס'. ערול"נ. ועי' ב"ש אה"ע סי' קס"ג סק"י. קר"א.
ק' לשי' הרי"ף כ"ב: מדפה"ר דעובר לי"ל זכיה אף בירושה, אמאי חולקין כיון שהיו הנכסים כבר בחזקת היבם כל ימי עיבורו, ואסממ"ו. קר"א [בדעת הרא"ש].
חולקין. קשה הא כל מילתא דלא עבידא לאיגלויי ואית לכל חד מנייהו דרד"מ עבדינן שודא דדייני. ריטב"א. נימו"י. וע"ע כתונת פסים [שהביא מהנימו"י ב"מ ג. בשם הר"ן דמבואר בדבריו דאפי' אי ליכא דרד"מ עבדי' שודא]. ולהסוברים [רש"י כתובות פ"ה: וסייעתו] דשודא דדיינא היינו שאומדין דעת הנותן לק"מ ואכמ"ל.
הבאים משום ירושה חשיבי מוחזקין וע"כ ל"ע שודא דדייני. ריטב"א. נימו"י. ועי' ישרש יעקב. שיעורי ר' דוד [פוברסקי].
קשה כיון דבספק היבמה היא בחזקת היתר ליבם כדלעיל ל: א"כ היבם הוא מוחזק בירושה של המת כיון שיש לו חזקת יבום. רשב"א. ועי' חי' הגרש"ש סי' ל"ד. ועי' שיעורי ר' שמואל אות ת"ו. וע"ע ערול"נ.
חולקין אף אם אחד מהן היה מוחזק, דהנכסים בחזקת מיתנא ותרווייהו אתו בטענת ספק. רא"ש. מאירי. טור סי' קס"ג. יש"ש סי' ז'. ועי' קרבן נתנאל אות מ'. ועי' ישרש יעקב. ועי' רד"ה ממון המוטל, ותוד"ה וממון המוטל [דמבואר בדבריהם דאפי' היה אחד מהן תפוס חולקין, ועיי"ש בד"ה ממון המוטל, משנ"ת].
אי הטעם דל"מ תפיסה משום דתופס מחמ"ק או משום דשניהם מוחזקין [וכדנת' בריטב"א] או משום דל"מ תפיסה מדין יחלוקו. קרבן נתנאל אות מ'. ישרש יעקב. קונ' הספיקות כלל ב' ס"ז. ועי' בית מאיר אה"ע סי' קס"ג ס"ג. וע"ע שיעורי ר' שמואל אות ת"ט.
קשה להטור שפסק (סי' קס"ג) כהרא"ש דאפי' היה אחד מוחזק חולקין, ואילו לגבי הקנאת כפל (חו"מ רצ"ה) פסק דאם תפס אי"מ מידו. בית מאיר אה"ע סי' קס"ג ס"ג. דברי חיים דיני תפיסה סי' ו' ד"ה ונראה.
ספק ובני יבם. אי [להרא"ש דבספק ויבם מיירי כשהסבא חי, דאל"כ הוי ספק וודאי] בספק בני יבם ג"כ מיירי כשהסבא חי או דכיון דאפי' אם אינו חי הם אינם ודאים יותר ממנו וחולקין. ט"ז אה"ע סי' קס"ג סק"ח בשם לבוש [יעו"ש דדוקא אם הסבא חי, והט"ז חולק עליו]. ועי' במגיה על הט"ז [החכ"צ]. ובביאור שיטת הלבוש, עי' שיעורי ר' שמואל.
דתנן הוא אינו יורש אותם. אי אמרי' אין ספק בן מוציא מידי ודאי אח או בת [או דרק ספק בן במקום בנים אמרי' א"ס מוציא מידי ודאי]. ריטב"א. רא"ש סי' ח' [הנ"ל דמבואר מד' דאמרי' א"ס מוציא וכו' בספק בן במקום ודאי אח]. מאירי. ועי' שלט"ג אות ב' בשם ריא"ז י"א: מדפה"ר. ועי' בית שמואל סי' קס"ג סק"ה. ועי' קר"א. ועי' קוה"ע סי' מ' ס"ק ז-ח [שביאר דנחלקו אי לאח ובת יש שם יורש במקום בן]. וע"ע רא"ש ב"ב פרק מי שמת סי' ד'. וע"ע רמב"ם ה' נחלות פ"ה ה"א.
הוכחה מהירושלמי [ה"ב] דבמקום אח ל"א אסממ"ו. קר"א.
אלא אי דמיא למתני' וכו'. קשה דהא אותו דין ממש ולא רק דומה. ערול"נ.
לבתר דפלג. עי' להלן ד"ה קם דינא אי בעי' דוקא שכבר פלג.
קם דינא. טעם קם דינא משום דאל"כ מה כח בי"ד יפה. רמב"ן במלחמות.
הטעם משום דמצי א"ל אתינא ממאן דלא מצית לאישתעויי דינא בהדיה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. קונטרס הספיקות כלל ו' אות י"ד, שהוכיח כן מד' הנימו"י. וישרש יעקב. ועי' נתיה"מ סי' קמ"ח סק"א. ועי' להלן.
הטעם משום דהספק הסיח דעתו ונתייאש הימנו. תרוה"ד סי' ש"י. והו' ברמ"א חו"מ סי' רס"ח ס"ג. ונתיה"מ סי' קמ"ח סק"א וסוף סי' כ"ה כללי תפיסה כ"ה. ובש"ך שם סק"ג. ובקונה"ס כלל ו' אות י"ג. ועי' תומים סי' כ"ה סוף קתק"כ. ורע"א גיליון שו"ע חו"מ סי' רפ"ב סק"ב. וקה"י סי' ל"ד סק"ג. ועי' דברי חיים דיני תפיסה סי' י'. ועי' להלן.
הטעם משום דהפקר ב"ד הפקר. תומים סי' כ"ה סוף קיצור תק"כ. נתיה"מ סי' ר"פ סק"א [ועי' נתיה"מ סי' קמ"ח סק"א וסוף סי' כ"ה כללי תפיסה כ"ה דקם הוא משום יאוש]. ועי' שו"ת רע"א סי' רכ"ב אות כ"א. מחנ"א קנין משיכה סי' ב'. ועי' להלן.
הטעם משום דדין הנהגת המוחזק הוא לזכות בממון מדין ודאי ואפי' אם באמת אינו שלו כ"ז שלא נפשט הספק. שער"י ש"ה פ"י. קוה"ע סי' ע"א סק"ז. ועי' דברי חיים דיני תפיסה סי' י'.
קשה [להסוברים דקם דינא משום מה מכר] דל"ש מה מכר על דבר שרק מספק לא עבדי' עובדא להוציא. נתיה"מ סי' קמ"ח סק"א. ועי' שער"י ש"ה פ"י.
קשה [להסוברים דקם דינא הוא משום יאוש] דהיאך מהני בקרקע וכבאדמון, ועוד דלא עדיף מישל"מ ועוד דמה יעשה בקטנים דלאו בני מחילה נינהו. תומים סי' כ"ה סוף קיצור תק"כ. רע"א על השו"ע חו"מ רפ"ב סק"ב. ועי' קה"י סי' ל"ד סק"ג [יעו"ש דהוא כזוטו של ים, וכעי"ז בדברי חיים דיני תפיסה סי' י'].
לשיטתם [דקם דינא משום יאוש] ל"ש קם דינא בחוב דאין יאוש מהני בחוב [כמבו' בקצוה"ח סי' קס"ג סק"א בשם חכ"צ]. קה"י סי' ל"ד. ועי' בכורות מ"ח: דאיכא פלוגתא אי אמרי' קם דינא גבי ב' יב"ש והתם מיירי בחוב, ועי' בקה"י שם.
להסוברים דקם דינא הוא משום הפקר ב"ד, לכאו' צ"ל דיסברו דשייך הפקר ב"ד בקטנים. ובעיקר פלוגתת האחרונים אי שייך הפקר ב"ד בקטנים, עי' שו"ת רע"א סי' רכ"ב אות כ"א. מחנ"א קנין משיכה סי' ב'.
קם דינא הוא דוקא בגוונא שכבר חלק היבם עם הספק בנכסי המת, אבל מת היבם קודם החלוקה ל"א קם דינא. רש"י. תוס' חד מקמאי. מאירי. נימו"י. ריטב"א., ועי' רשב"א שנסתפק בזה. ועי' קה"י סי' ל"ד סק"ב.
הטעם דאמרי' קם דינא רק אחר חלוקה, משום דטעם קם דינא הוא יאוש. תרוה"ד סי' ש"י [ואזיל לשיטתו דזהו טעמא דקם דינא]. ועי' ש"ך סי' רס"ח סק"ג. וקונה"ס שם. ותומים שם.
הטעם דאמרי' קם דינא רק אחר חלוקה, משום דקודם חלוקה חשיב כחד גברא ובזה לכו"ע אמרי' ממ"נ ול"א קם דינא. ש"ך שם [והיינו לשיטתו בדחד גברא ל"א קם דינא, עי' להלן]. ועי' נתיה"מ סוף כללי תפיסה. ועי' שיעורי ר' שמואל.
יש לחלק בין אופן של יחלוקו שהוא פסק ב"ד דאז בעינן שיפסקו ממש בכדי שיהא קם דינא, לאופן של מוחזק דאז קודם הדין כבר אמרי' קם דינא. ריטב"א. ועי' שער"י ש"ה פ"י. ועי' קונה"ס כלל ו' אות י"ב.
אי בנפסק הדין ועדיין לא חלקו ממש, אמרי' קם דינא או לא. חזו"א שם. שיעורי ר' שמואל. והנה להסוברים דהוא משום הפקר ב"ד, לכאו' גם עדיין לא חלקו ממש אמרי' קם דינא, ולביאור הגרש"ש והקוה"ע [עי' לעיל] לכאו' י"ל דדוקא אם חלקו ממש.
אי אמרי' קם דינא בחד גברא. תרוה"ד שם. ש"ך שם. ועי' טור חו"מ סי' ש"צ [דלכאו' מבו' בדבריו כהתרוה"ד דאמרי' קם דינא בחד גברא]. ועי' ש"ך סי' ש"צ. וט"ז שם.
אי הסוגיא בבכורות (מ"ח:) גבי שני יב"ש [ואין ידוע מי הלוה ולקח אחד מהן שדה מחבירו, דר' ירמיה סבר דממ"נ גובה הקרקע הימנו, ורבא סבר חולק, יעו"ש הטעם], תליא בפלוגתת ר' אבא ור' ירמיה הכא או לא. ש"ך קונ' כללי קים לי [הו' בקונה"ס כלל ו' סי"ג]. קונה"ס שם סקט"ו. ועי' שער"י ש"ה פ"י. ועי' כעי"ז בנתיה"מ סוף כללי תפיסה. ועי' קה"י סי' ל"ד.
להלכה איך פוסקים [אי קם דינא או הדר דינא]. עי' רי"ף. רמב"ם נחלות פ"ה ה"ה. ראב"ד. רמב"ן. ריטב"א. טושו"ע אה"ע סי' קס"ג ס"ה. ועי' בעה"מ. מאירי. רבינו אפרים [הו' במלחמות ה']. ועי' ראמ"ה בשם הרמ"ה. טור בשם הרא"ש. ט"ז חו"מ סי' רס"ח ס"ג. ועי' ב"ש סי' קס"ג סק"ח. ט"ז שם סק"ז.
אדמון אמר וכו' וחכ"א וכו'. להלכה איך פוסקים. רמב"ם טוען ונטען פט"ו הי"א. שו"ע חו"מ סי' קמ"ח. ועי' ריטב"א. ועי' קונה"ס כלל ו' סעי' קט"ו.
אי שתקת שתקת. אי הוי דין ממש [דכל דבר שאדם יכול לטעון רואים אותו כאילו הוא כבר עשוי, לשון הרא"ש] או איום בעלמא. רמב"ן במלחמות ב"ק ח., רא"ש ב"ק ח. אות ג'. תוס' שם [יעו"ש לגבי אם רוצה ליתן לו זיבורית שטוען לו לכי תחזיר, הרי דהוא איום בעלמא]. ועי' רשב"א שם. תוס' תלמיד ר"ת שם. ועי' חזו"א ב"ק סי' ג' סק"ו. ועי' גרנ"ט ב"ק ח. ועי' או"ש מלוה פי"ט ה"ו. ועי' להלן.
אי טעני' אי שתקת למי שאין יודע לטעון משום פתח פיך לאלם. רא"ש שם. ולהסוברים דהוא איום בעלמא ודאי דל"ע הכי.
אי טענת אי שתקת הוא כעין פשרה והסכמה. רשב"א ב"ק שם.
אי גם במקום שבפועל אין יכול להחזיר המקח כגון שהמוכר אינו רוצה אמרי' אי שתקת. תוס' שאנץ [הו' בשיט"מ ב"ק שם]. או"ש מלוה פי"ט ה"ו [ועי' להלן בא"ד ובחד דאתי מכח חד, מה שהוא מהרמב"ן]. ועי' לעיל בנידון אי טענת אי שתקת הוא איום עלמא או מעיקר הדין, וכן אי הוא כעין פשרה. ויתכן נפ"מ אי הוא איום בעלמא הוא שהוא עיקר הדין, במ"ש התוס' דבחד דאתי מכח חד לא מצי למימר אי שתקת ואם לא אמכור לארבעה, כיון דהוי להפקיע הדין, ועי' להלן.
ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו. אי מהדרנא לאו דוקא דהא בהחזרת השטר לא יתבטל המקח, אלא אמכור לו השדה בקנין או דבאמת יתבטל המקח ע"י החזרת השטר. רמב"ן ב"ק שם במלחמות. רשב"א שם. רא"ש שם. ועי' תוס' ב"ק שם.
לימא ר"א דאמר כרבנן וכו'. קשה דמתחילה אוקים פלוגתייהו בטענת אי שתקת, ועתה ר"ל דנחלקו בפלוגתת ר"א ור"י. תוס' ב"מ קט"ו: ד"ה לימא. ריטב"א. נימו"י. יש"ש סי' ט'. ועי' קונה"ס כלל ו' סי"ד. ושער"י ש"ה פ"י. ושיעורי ר' שמואל אות תל"ז.
להו"א דר"א ור"י נחלקו בפלוגתת אדמון ורבנן, לר"א אמרי' אי שתקת רק להעמיד הדין, ולר"י אמרי' כן גם לגרוע הדין. רשב"א. ועי' חי' הגרנ"ט ב"ק שם [מה שביאר בזה]. ועי' לעיל.
דא"ל ממ"נ דרכי חד גבך וכו'. קשה מאי טעמייהו דרבנן הא הוי כמי שנתערב מנה בין מעותיו של חבירו דודאי צריך להחזיר לו. נתיה"מ סי' קמ"ח סק"א. ועי' בדבריו סוף סי' כ"ה כללי תפיסה כ"ה. ועי' לעיל מה שנתבארו כמה טעמים בקם דינא, אי הוא משום יאוש או הפקר ב"ד.
יש לבאר שיטת רבנן דכיון שאין לו קנין על השדה אלא רק שעבוד לדרוך ולעבור שם, וכיון שאינו יכול לתבוע שעה"ג שאין מאיזה מהארבעה חייב לו ע"כ אין יכול לתבוע השעה"נ. נתיה"מ שם. ועי' שער"י ש"ה פ"י. ועי' להלן.
אי בשדה גזולה אמרי' אי שתקת או רק בשדה שיש לתובע שעבוד עליה אבל אינה שלו ממש. נתיה"מ שם. נחל"ד ב"ק ח., ועי' שער"י ש"ה פ"י בשם ספר גליא מסכתא [יעו"ש דבזה גופא נחלקו אדמון ורבנן].
רד"ה מאן הויא ליומי. אפשר דנקט ליומי, לומר דנתעכב יותר מזמן טבילתה וכיון שכן פת בסלו קרינן ביה. ריטב"א בסוגיין ולק' ק:, תוס' יומא שם. ועי' לעיל אי בכדי שיקרא פת בסלו בעינן שתינשא בכלל. עוד יעוי' בריטב"א אי גרסי' ברש"י תיבת 'ליומי'.
רד"ה ממון המוטל וכו' שאי"ז מוחזק בנכסי יותר וכו'. קשה להסוברים דמהני תפיסה קודם שנולד הספק אפי' בטענת שמא, מ"ט ל"מ תפיסה. שיעורי ר' שמואל אות ת"ט. ועי' בית מאיר אה"ע סי' קס"ג ס"ג. ועי' לעיל ד"ה חולקין [יעו"ש שנת' כמה טעמים אמאי ל"מ הכא תפיסה].
רד"ה בנכסי יבם וכו' ונראה בעיני דההיא מנתא וכו' ואידך הוי ממון וכו'. עוד בזה. עי' רשב"א.
ביאור שיטת הרמב"ם [נחלות פ"ה ה"ד] דחולקין הכל בשוה, כמו בספק ויבם. ב"ש אה"ע סי' קס"ג סק"ז. ט"ז שם ד"ה דברי המגיה. מרחשת ח"ב סי' ל"ט אות א'. ערוה"ש סי' ר"פ ס"ט י"ג. אבן האזל שם. ערוך השולחן סי' ר"ט. מרחשת ח"ב סי' ל"ט אות א'. חזו"א אה"ע סי' קי"ט סק"ג, ועל הרמב"ם שם.
רד"ה אי אחוכון וכו' וכגון שהיו נכסי היבם מרובין וכו'. פי' נוסף. ריטב"א.
רד"ה קם דינא אחר שנעשה וכו'. עי' לעיל ד"ה קם דינא, משנ"ת בענין אי דוקא בתר שכבר חלק אמרי' קם דינא.
תוד"ה דא"ל וכו' דהא קתני יקח לו דרך בק' מנה וכו'. י"ל לרש"י דה"ק אי שתקת מוזילנא לגבך פורתא ואי מהדרנא ותצטרך לקנות במאה מנה. שיטמ"ק ב"ק ח. בשם מהר"י כץ.
בא"ד ולא מצי אמרה לכי תיהדר כיון שאין מפקיע מדינו. ביאור הוכחתם. מהרש"ל. מהרש"א. ועי' שיטמ"ק [הו' בערול"נ]. וע"ע ריטב"א.
י"ל שיטת רש"י, דהכא ימכור לו בזול, משום דאל"כ יש לו הפסד גמור ויאמר לו לכי תיהדר, משא"כ גבי זיבורית בב"ק שם ליכא הפסד גמור כיון שעכ"פ תובע הזיבורית. ועי' נחל"ד ב"ק שם.
בא"ד ובחד דאתי מכח חד לא מצי למימר וכו'. לפי"ז בלקח עידית ובנונית ואית ליה זיבורית מדידיה, אין יכול לומר אי שתקת שתקת ואם לא אמכור למוכר הזיבורית שלא קיבל מהמוכר. נתיה"מ סי' קי"ט סק"ט.
אם לקח רק עידית יכול הלוקח לומר לניזק אי שתקת ותטול בינונית ואם לא וכו' [ודלא כמו שהוציא הנתיה"מ מהתוס']. רמב"ן במלחמות ב"ק שם. מאירי שם. [ויעו"ש ברמב"ן שביאר דהוא משום דטענת אי שתקת הוא איום, אולם במאירי משמע דהוא אף דין יכול לומר כן]. ועי' שיטמ"ק ב"ק שם בשם ר' יהונתן.
אי נידון זה אי יכול לומר אי שתקת ע"י שימכור ולא רק שיחזיר מה שקיבל, תלי בגדר אי שתקת אי הוא איום או דין. רמב"ן שם. מאירי שם. ויתכן דהתוס' כאן אזלי לשיטתם דהוא דין.
לפי"ד התוס' יש לבאר ד' הש"ך [סי' קמ"ח סק"ח] דכשמתו הארבעה שמכרו לחד חייב ליתן לו דרך. קצוה"ח שם, ובעיקר דינו יעו"ש דנחלק ע"ז, וכ' לחלק בין ד' התוס' לד' הש"ך. וע"ע קונה"ס סוף כלל ו'. ונתיה"מ שם. ועי' ישרש יעקב. ושער"י ש"ה פ"י.