שומר ציון הנאמן/לב/שאלות ותשובות
|
< הקודם · הבא > |
שומר ציון הנאמן
לב שאלות ותשובות
א
א שאלת ע"פ מה שראית כמה פעמים אין דברי הברייתות והאמוראים נכללו ונרמזו במשנה במלות קצרות, ובקשת לידע איה יש רמז במשנה להא דתני לודא (בשבת דף קל"ז א') שאחר שנתרפא התינוק מחליו עדיין אין מלין אותו עד יעברו עליו עוד זי"ן ימים?
תשובה: דין זה רמז רבנו הקדוש במשנה בשנותו תיבה אחת מלשון הנהוג במשניות, והוא: מדשני בלשונו הטהור לומר קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא ולא נקט עד שיתרפא כבאידך משנה (דף קי"א א') ואם נתרפא נתרפא, בזה הורה לן שאחר שנתרפא צריך לשהות עוד עד שנדע בבירור שהוא כשאר הבריאים, והנה רמז לדין זה בקצור ומה דשייר במתניתין (שעור דזי"ן ימים) נתפרש בברייתא.
וכן ימצא המעיין לבקש אמתת תורתנו הקדושה פלאות איך למדנו רבנו הקדוש במשניות דינים הרבה הן מצד לשונו הצח הן מצד סדור המשניות זו לזו והן מצד סדור הדינים הפרטיים אלו לאלו. וכבר כתב הרב בס' פאת השלחן בהקדמתו איך שידע הגאון רא"ו כל התוספתות איה מרומזים במשניות ושבאר דיני המשנה איה טמונים בכתוב.
ומדי דברי בזה אעירך על מ"ש רמב"ם (פ"ז מה' ס"ת) ומגיהין אותו מספר העזרה, והכסף משנה שם לא הראה מקור דין זה אלא שבפ"ג מה' מלכים כ' שמצאו בירושלמי (וכן איתא בתוספתא דסנהדרין פ"ד). ודין זה מרומז בפסוק (דברים י"ז) מלפני הכהנים וכו' וכבר טרח בגן נעול להבין תיבת מלפני ולדין הנ"ל מובן כפשוטו דהיינו שצריך שיגיה הספר שכותב מאותו הספר שלפני הכהנים וכו' דהיינו מספר העזרה:
ב
ב עוד שאלת על הא דירושלמי דסוטה (פ"ד ה"ג) לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו ואם נשא עליו הכתוב אומר (משלי כג י) אל תשיג גבול עולם אשר גבלו ראשונים ובשדי יתומים אל תבוא, איך יש סמך מפסוק זה לדין מנומ"ח ואם מצד השגת גבול שנזכר בפסוק למה לא הביא מקרא שבחומש (דברים יט יד) לא תשיג[1] וכו'.
תשובה: דברי רז"ל גם במקום הזה מדוקדקים היטב כאשר המה בכל מקום. וענין הסמך הוא: שדה מצינו בלשון רבים על שני אופנים דהיינו שדות ושדי כמו (נחמי' י"ב כ"ט). והנה בפסוק זה (במשלי כ"ג) איתא שדי, ומצינו שדרשו ז"ל שי"ן שמאלית כמו ימינית כבפסוק כי תשטה אשתו (במדבר ה יט) עיין בהבנת המקרא (שם) טעם נכון לזה על פי מוסדות לשון הקודש ומדנקיט קרא הכא לשון שדי ולא שדות נקטו חז"ל סמך למנומ"ח דאזהר לן קרא לבל נקח המזון והמחיה מפי עוללים ויונקים ולא נחסירם ברכות שדים של אמותיהם והיינו כאלו כתוב אל תשיג גבול עולים (מלשון עוללים) ובשדי יתומים דהיינו בשׁדים המיוחדים ליתומים אל תבוא. (ועיין בפלוגתת הר"ש הזקן לענין גרושה, ולהאוסרים גם בה, מדוקדק עוד הכפל לשון):
ג
ג עוד שאלת על דינא דשו"ע יורה דעה (סי' פ"ד סעי' א') שתולעים שבשאר משקים אחר שפירשו אסורים אבל קודם שפירשו לא ותמהת שבתוספתא דתרומות (פ' זי"ן) איתא להדיא יבחושין שביין ושבחומץ הרי אלו אסורין רי"א וכו'.
תשובה: גם הגאון רא"ו בפירושו ליו"ד שם הניח זה בצ"ע אמנם לפי שעה אשתמטתיה דברי הרוקח (בסי' תס"א) שגרם להדיא בתוספתא זו מותרין ואין ספק שכך היתה גרסת שארי הפוסקים ולכך התירום קודם שפירשו. ושוב מצאתי בס' אחד הוא פירוש על התוספתא דזרעים כתב שם בשם הגהות כ"י על התוספתא (שכ' עליהם בהקדמתו ששמע שהמה מהגרא"ו) שהוגה ג"כ מותרין אלא שלא הביא שכבר איתא כן ברוקח. ודברי רבותינו הפוסקים רו"א אמתיים כראי מוצקים:
ד
ד על מה שכתוב בשמי בשומר ציון הנאמן שלשיטת הגרא"ו דכל ששותה מים שלא לצמאו אין מברכין עליו, גם על שתיית מים לרפואה (מינעראלוואססער) אין לברך אם אינו צמא כששותה אותם, פלפלו בחכמה הרבנים נ"י אב"ד דק"ק אלטאנא והרב אב"ד דק"ק אורמין, ולענ"ד פשוט דגם מרמב"ם בפי' המשניות ס"פ כיצד מברכין מוכח שס"ל כשיטת הגרא"ו דחנקתיה אומצא לאו דוקא שהרי כתב או להטעים מה שיש בפיו וכו' ויותר מזה הראה לי א' מן התלמידים נ"י שגם בחיבורו כ' רמב"ם (פ"ח מהל' ברכות) דהשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה וזה ממש כדעת הגרא"ו. ומדהשמיט רמב"ם הא דחנקתיה אומצא וסתם דכל שלא לצמאו ל"ב ברכה נראה להדיא דכללא כייל בין אם המה טובים לחיך או לא בין אם שותה לרפואה או לא כל שאינו צמא להם לא בעי ברכה. ואקוה שמהרבנים המופלגים הנ"ל ומני הצעיר תסתיים שמעתתא ונבא עתה להסכמה אחת שלא לברך או חכמי הדור זולתם נ"י יריקו מברכת תורתם עלי ויורוני דעתם הרחבה, כי לענ"ד לכל הפחות מספק ברכה לבטלה לא יצאנו. ומה שכתב הרב אבדק"ק אורמין נ"' לברך עליהם ברכה שהוזכרה בירושלמי צ"ע לפענ"ד הואיל שלא הוזכרה ברכה זו בש"ס דילן, ולא מצאתיה כעת באחד מהפוסקים זולת ברוקח (סי' שמ"א):
ה
ה עוד ראיתי להעיר על מה שכתב הרב אב"ד דק"ק אלטאנא נ"י בספרו בכורי יעקב (סי' תרמ"ה ס"ק ט"ז) ואם נחלק העלה האמצעי למעלה במיעוטו באופן שאינו פסול מטעם נחלק התיומת ואח"כ נקטם ראש העלה האחד מהם כתב בשו"ת בית דוד דכשר עכ"ל שאולי לא סיימו קמי' שבספר זכור לאברהם ח"א כתב שהבית דוד כתב מתחלה להכשיר ושוב כ' דיש לדחות וכו' יע"ש. גם מה שכתב הרב נ"י (שם ס"ק י"ד) ועיין בב"י בשם הראב"ד דביבשה התיומת העליונה לבד ג"כ פסול אבל לא משמע כן דעת שאר הפוסקים עכ"ל ולענ"ד מוזכר זה בירושלמי פ' לולב הגזול יע"ש:
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
אשובה אביעה דעתי הקצרה כפי אשר חפצו ממני רעי נ"י.
א תלמידי מ"ה עזריאל נ"י תפס בענין חקירתי על שיעור הדם בהחילוק אשר הערתי עליו לחלק בין דם צלול לקרוש ועל שתמהתי שלא חלקו הפוסקים בכך, תימה שכן מצא בר"ן בשם הרא"ה? אך לא כן בני, אגב ריהטא לא עיינית שפיר דהרא"ה והר"ן לא דברו כלל מאכילת דם דז"ל הרא"ה והוי יודע דכשמשערין ברוטב משערין לכזית ביצה ומחצה של רוטב שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית עכ"ל וע"ז כתב הר"ן דנראה לו שיצא לו כן ממה דאמרינן כן בשבת לענין טומאת דם הואיל ואם יקרוש יעמוד על כזית אבל השיב דלא נראה לו כן דמשערין ברוטב סתמא קתני ולא מחלק אם הוא עב או דק ע"ש הרי לבד לענין רוטב איירי הרא"ה והר"ן אבל מדם לא הזכירו ואדרבא משם ראי' להיפך דאי ס"ל להראשונים מכח סתירת הגמרא לחלק לענין אכילת דם בין צלול לקרוש לא היה להר"ן לחלוק מדסתמא קתני דמשערין ברוטב בששים כיון דגם בדם סתמא קתני בכזית ואעפ"כ מחלקינן בין צלול לקרוש. גם לא ידעתי מה השבת על ראיתי מסוגיא דחולין דלענ"ד ברור משם דבצלול אין השיעור ברביעית דאל"כ למה הוצרך לפרוט והוא דאיכא כזית כיון דאפילו במעורב לא מחייב עד דאיכא רביעית ובתוך רביעית פשיטא להגמרא דאיכא כזית דם גמור מדמטמא לבית הלל. גם מהרמב"ם דה' נזירות אשר הבאת יש ראי' להיפך דהוא הדבר אשר דברתי דה"ל להפוסקים לחלק בדם בין צלול לקרוש וכש"כ דה"ל להרמב"ם לחלק בכך כמו דחילק בפי' לגבי נזיר ולא זו בלבד אלא דכתב כלל בהל' מאכלות אסורות (פ' י"ד) כל איסור מאכלות שבתורה שיעורן בכזית ע"ש ועוד נלענ"ד דרק לגבי נזיר דכתיב לא ישתה וכתיב ג"כ לא יאכל בזה מחלקינן בין קרוש לצלול דסתם שתיי' ברביעית דילפינן שכר שכר ממקדש כמש"כ רש"י והתוספות בנזיר (דף ל"ח ע"ב) וסתם אכילה בכזית אבל בדם דכתיב רק לשון אכילה שיעורו לעולם בכזית אף דצלול הוא ואכלו דרך שתייה וכן נראה ממש"כ הרשב"א בחולין (דף ק"ך) אמה דאמרינן שם הקפהו לדם ואכלו חייב כיון דאקפי' אחשובי' אחשבי' וז"ל ודם דאמרינן הקפה את הדם ואכלו היינו טעמא משום דדרכו לאכול דרך שתיה וזה שהקפה אותו ואכלו אי לאו דאחשבי' הא לא"ה ה"א דוקא כשאכלו כברייתו דהיינו מחוי הא בשהקפהו וגמעו פטור שלא חייבה תורה אלא בדרך ברייתן עכ"ל הרי שפשיטא לו דלאו דלא תאכל עיקרו רק על דם צלול קאי והרי בכ"מ סתם אכילה בכזית ואפילו במה שדרך אכילתו לאכלו יבש והמחהו כגון חמץ חייב בכזית כמש"כ הרמב"ם (ריש הל' חמץ ומצה) כיון דכתיב הלאו בלשון אכילה כש"כ בדם שדרך אכילתו לאכלו צלול ועוד נלענ"ד להוכיח דליכא שיעורא ברביעית גבי דם ממה דאמרינן בנזיר (דף ל"ח ע"א) א"ר אלעזר עשר רביעיות הן ונקט רב כהנא בידי' חמש סומקא וחמש חיוריתא ע"ש ואי ס"ד דשיעור אכילת דם צלול ברביעית ליחשוב שש סומקתא כמו דפריך באחריני שם ומתרץ בפלוגתא לא קמיירי וזה לא שייך גבי רביעית דם דבזה ליכא פלוגתא הן אמת דבשיטה מקובצת שם הביא הקושיא בשם תוספי הרא"ש למה לא קחשיב רביעית דם נבלות שמטמא לב"ה וליכא למימר דבפלוגתא לא קמיירי דהא בסומקתא ע"כ איירי בפלוגתא דהא חשיב רביעית דם ממת דג"כ היא בפלוגתא אי משני מתים ג"כ או ממת א' דוקא ותירץ שמא אותן רביעיות לא הי' תופס אמת עכ"ל ולא זכיתי להבין איך שייך שהאמורא רבי אלעזר לא יתפוס
- ↑ לא תסיג.