פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/טז

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ל"ש כו'. עש"ך וא"י מה בא ללמדנו דלוקין אכתי לא שמעינן אם ובנה לקי וחנניא הוסיף שנוהג אף בזכרים ובט"ז אות א' כתבנו דה"א לחנניא בן דווקא ולא בת והוה ספק ואין לוקין ולכך כתב דבן בת נמי במשמע כמ"ש הב"ח או דיליף מ"מ או מק"ו משילוח הקן כמ"ש הרא"ם פ' אמור והבכור שור והוה גילוי מלתא. ומ"מ סיום דבריו דפשיטא דחוששין לזרע אם אין מורין כך ואולי דל"ת לחנניא אותו זכר משמע ופשטיה דקרא קאי על בן ואב ובנו מי שכרוך אחריו היינו מוי"ו דריש לה ומריבוין אין לוקין כמ"ש הר"מ ז"ל פ"ג ממ"א דכל שלא בא מפורש אין לוקין כמ"ש המ"מ שם קמ"ל דהיו לוקין ומה דנ"מ אי היו לוקין עיין אות י"ז בש"ך:

ב

שהדבר ספק. הש"ך הראה מקום לאות י"ז ושם נאמר דהדבר ספק היינו אי חוששין לזרע אב או לאו לא כמ"ש הב"ח ולבוש דחוששין וודאי לזרע אב אלא אם דרש' דבנו דרשה גמורה היא. והנה הלבוש לא כתב כב"ח אלא כתב בס"ב דאב עם בן לא הוה איסור תורה כלל כ"א מדרבנן דמ"ה בנו מי שכרוך אחריו ומלשון הש"ע וודאי משמע דעכ"פ איסור תורה הוה מספיקא דאי הלכה כרבנן או כחנניא דדריש נמי אותו ועיין מ"ש אות י"ז. ואולי סובר דהוה כעין ס"ס שמא אין חוששין לזרע אב ושמא אותו דווקא כי הוא סובר שאין זה תלוי בזה דאף אי חוששין לזרע אב באו"ב גלי קרא דאין נוהג בזכרים:

ג

לאכול. עש"ך דמסיק דראשון וודאי שרי אף לדידיה והאחרון לאחרים מותר דהא הרא"ש מביא ראיה מגמרא אמר רב יוסף זריז ונשכר דקאכיל בישרא אלמא אי שחט באחרונה אין אוכל בו ביום ולא מוכח אלא לו הא לאחרים אין מוכח ועיין תב"ש אות ז'. ולענין הלכה קיי"ל כבה"ג וכן פסקו כל האחרונים ומשמע דבמזיד אין חילוק ולו אסור ולאחרים מותר ועיין ל"ח באו"ב ועיין ב"ח דלבה"ג מ"ה אסור מכל שתעבתי לך ומתחלה רצה הגמרא לומר דלעולם יהא אסור ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל להדיוט שרי הא בו ביום אסור ודעת האחרונים דהוה רק קנסא מדרבנן:

וראיתי בספר ידי אליהו למהר"א גאליפאפה ז"ל שפלפל בסוגיא דאי עביד לא מהני והביא קושיא בשם מהרימ"ט אמאי השוחט בשבת שחיטתו כשירה ואף בשוגג הא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני יע"ש שתירץ בזה והכי נמי כאן יש להקשות כן והתי' נמי שייך כאן דמעשה גופא לא אסרה תורה אלא יום הוא שאסור ולא שייך לומר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד לא מהני ובס' שושנת עמקים אבאר ומיהו בלא"ה ל"ק מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל להדיוט שרי:

כתב התב"ש אות ז' דנראה לו עיקר אף לאחרים אסור בו ביום דלא להני מעשיו הרעים ולאורתא מותר אף לו ול"ד לשבת דאיסור סקילה אסרו לו לעולם ולא בשאר אסורין ומ"מ אסור בין לו ולאחרים בכדי שלא יהנו מעשיו הרעים והא דאין מבטלין איסור ואם ביטל שרי לאחרים דלא עבר אדאורייתא עכ"ל הנה סובר כל שעבר על איסור תורה קנסינן ליה שלא יהנו מעשיו הרעים וכל היכא שלעולם אסור אה"נ דהרי הוקשה לו ממבטל איסור ואלו היה אסור לאחרים לעולם הוא וחמיר טפי ממעשה שבת אלא כיון דהטעם שלא יהנה מעבירה הלכך בשבת למ"ש ליכא הנאה שרי ולדידיה אסור משום דאיסור סקילה ובשאר עבירות בין לו ולאחריני קונסין דלא לתהני מעבירה ומבטל איסור לא עבד כ"א אדרבנן. והנה להראב"ד אין מבטלין איסור הוא מן התורה עיין רשב"א בתה"א תחלת בית ד' ש"ג דף קכ"ב ואפ"ה כתב שם על שמו דלאחרים מותר אלמא אף בדאורייתא לא קנסינן לאחרים וכמ"ש הש"ך בסי' צ"ט אות ז' וכמ"ש הכסף משנה בפט"ו מהל' מ"א הלכה כ"ג דלמד ממעשה שבת דלאחרים מותר אלמא דאפילו דאורייתא כה"ג דומיא דמעשה שבת ואף שיש הנאה מעבירה לא קנסו לעולם עכ"פ כאמור. ובבן פקועה שהפריס על הקרקע דמדרבנן טעון שחיטה יראה להקל לעת הצורך אם עבד ושחט דבאיסור דרבנן לא קנסו כולי האי ועיין בסי' צ"ט בעבר וביטל איסור דרבנן שם משמע דאף איסור דרבנן עכ"פ אסור למבטל עצמו מ"מ כאן המחבר סובר דאין איסור אף בו ביום ואף באיסור תורה וה"ט דל"ד למבטל איסוד דקנסו שלא יעשה פ"א כן משא"כ לענין או"ב דבשביל יום אחד לא יבוא לעשות כן וכעין זה חילקו בין הא דסימן ק"י דלא גזרינן כאן שמא יקח מקבוע עיין פרישה בשם ר"פ מבריסק יע"ש וה"ה כאן. ולפ"ז יש לפסוק בשאר דברים הדומים לזה ואי"ה בסי' צ"ט אבאר זה באורך עוד כ' התב"ש באות א' ובשמ"ח ס"ג דאם שניהם שחטו כא' שניהם עברו ואסורים בו ביום וכתב דאף דא' גמר קודם חבירו מ"מ ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כמ"ש הר"מ מהל' גניבה פ"ב והקשה אמאי לא מוקי הגמרא לא תשחטו שניהם חייבין בכה"ג ותי' דמוקי אליבא דכ"ע אף למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף עכ"ל ולא אבין דא"כ לדידן דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואף דא"א לצמצם ומנלן דאותו ואת אמו חייב דלמא קרא להכי אתא ששניהם שוחטין ואמאי לא אמר דלהכי לא צריך קרא דפשיטא הוא כיון דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ששניהם עושין איסורא ולענין מ"ש מפ"ב דהלכות גניבה אין כאן מקומו:

הכה"ג בהגהות ב"י אות ה' הביא דברי דמש"א פי' על מ"ש בה"ג דקמא שרי למיכל ביומא ובתרא אסור למיכליה ביומא על השוחט קאי הא' מותר לאכול השניה ובתרא אסור למיכל אף הראשונה יע"ש וסתימת האחרוני' לא משמע כן דראשונה אמאי תהיה אסורה לשוחט בתרא כיון דבשעה ששחטה הא' היתרה היתה ואין טעם לזה:

ד

אינו לוקה. לשון הש"ך דשמא ביה"ש יום ד' עכ"ל ור"ל דספק יום וספק לילה הוא. וג"כ כל רגע ממנו יש ספק שמא א' יום וזו לילה. ובשמ"ח ס"ד ותב"ש אות א' ביאר דינים אלו כך. אם שחטו שניהם ביה"ש לא היו לוקין דביה"ש ספק מקצתו יום ומקצתו לילה ואם שחט הא' ביום והשני ביה"ש של אחריו מותר בליל של אחריו ממ"נ אי ביה"ש לילה לא עביד איסורא ואי יום לא מצינו שקנסו אלא אותו יום ומיהו היו משמתין ליה כמ"ש בא"ח במכוין מלאכתו במועד דאם אי אפשר לקונסו היו משמתין לי. ואם שחט הא' ביה"ש של יום ה' לא ישחוט הב' ביה"ש של ליל וי"ו אף דאי שחט ב' בזמן מאוחר מן הראשון ממ"נ שרי דאם הב' יום כ"ש הראשון יום אלא דלמא אתי למיטעי דלמא ישחוט הב' מוקדם בזמן הביה"ש ודלמא הא' לילה והב' יום. אמנם מ"ש דאי שחט ביה"ש אין לאסור לאכול אח"כ יש לעיין דהא בין השמשות כל רגע ספק ועד"מ זמן משך השחיטה עכ"פ נמשך זמן מה ב' רגעים ואם כן מתחלת השחיטה היה יום ועביד איסורא ובגמר שחיטה נמי איסורא עביד דאי לא גמרה לשחיטה הוה כנתנבלה ולא עביד איסורא למפרע משא"כ כשגמר בלילה עביד איסורא והוה כאילו עביד כל האיסור ביום שלאחריו ודאוי למיקנס כל יום שלאחריו וכבר התבאר דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכאמור. ולא שייך כאן ספק דרבנן להקל כיון שהכניס עצמו לספק איסור תורה כמ"ש הוא ז"ל בס"ג וס"ד דאסור לאכול בו ביום. ועל מ"ש שאם שחט הא' ביה"ש של ליל ד' לא ישחוט הב' ביה"ש של ליל ה' דשמא הא' לילה והב' יום אם שחט הא' מאוחר לשני בזמן ואמאי הא הוי ס"ס שמא הא' יום ושמא השני לילה וכל כה"ג לכתחלה שרי ואפשר דמ"מ לכתחלה אסור ומ"מ וודאי אין לשמתו כה"ג כמ"ש וגם אין לאסור הבשר ביום שלאחריו כיון דאיכא ס"ס:

ה

אם כו'. עש"ך דספק הוא אם כרוך אחריה ואפילו יונק ממנה לא הוה אלא ספק ובסימן שי"ו ס"ב דפטור' מבכור' הוא לומד דוודאי ילדה ול"ג בטור יולדתו כו' שם יע"ש ומש"ה בס"ב כאן דפסק המחבר לענין מלקות דסיים באביו אינו לוקה הא באם לוקה הוצרך שיהא בנה וודאי. ומיהו באביו לא מהני כרוך אחריו וכן העלו האחרונים ועיין דרישה ואף די"ל בלא"ה דהוה ס"ס מ"מ א"צ לכך אלא בלא"ה לא מהני באביו כרוך אלא דווקא וודאי שזה אביו שהיה בחדר א' עם הפרה אז אסור ולא היו לוקין באביו כה"ג הא כרוך לחוד אין איסור ועיין סימן ע"ט:

ו

אבל מן הס'. עש"ך דמספק אין חוששין אפילו לאיסורא דהא לענין איסור מיירי כאן ואפילו דומה בתואר ובשאר סימנים שבגוף אפ"ה אין חוששין מספק ומותר לשחוט. ויש לעיין אי נולד לו בעדרו וולד מפרה אחת והיו שם כמה פרות אי שרי לשחוט את הוולד עם אחד מהפרות ביום א' והנה נראה לאסור מספיקא כה"ג ועיין לעיל:

ז

אין חושש כו'. הש"ך העתיק לשון הר"ן ז"ל דאיכא ספיקא טובא אפשר לומר דבס"ס לחוד צריך לשאול ודאי כמבואר לקמן סי' ק"י דאף דס"ס היכא דיכול לברורי אפ"ה שרי היינו ע"י טורח אבל כל היכא דאיכא לברורי בקל יש לשאול דלא עדיף מרוב מצויין מומחין הן ואפ"ה צריך לשאול אלא דהכא איכא שלש ספיקות טובי משום הכי לא צריך לשאול ועיין במנחת יעקב הלכות נדה סימן קפ"ה אות א' דס"ס עם חזקה דאין צריך לשואלו ובסי' ק"י יבואר זה באורך וכאן אין מקומו להאריך:

ח

אבל על המוכר להודיע ללוקח אפילו בשאר ימות השנה אם שחט כו' ש"ך וירצה בזה דלא כגי' בטור אם הוא באחד מד' זמנים אלא כגי' שלפנינו בש"ע ואם בוי"ו דאם שחט האם היום ליכא כ"א ב' ספיקות שמא לאו לשחיטה ושמא לא לשחטה היום צריך להודיע דבס"ס היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן ומ"מ יש לראות דרובא לרדיא זבני וכיון דס"ס עם חזקה א"צ לשואלו כמ"ש באות הקודם כ"ש רוב עם הס"ס ומיהו התם כתב עוד דדרכה לטבול וע"ש בכלל נ"ט אות ה' ובקונטריס הספיקות יבואר זה על נכון בעז"ה:

ט

או אם מכרה לאחד לשוחט' היום. פי' שודאי ישחוט היום הא מספק א"צ להודיע כיון שאין בד' זמנים ש"ך. ומשום דבטור גריס בלא וי"ו צריך לומר כמ"ש הט"ז כאן אות וי"ו משא"כ בש"ע הפירוש שודאי לשוחטה צריך הוא להודיע. ומ"מ מקח טעות לא הוה דיאמר לו שחוט למחר כיון שאין בד' זמנים:

י

ואם כו'. דבד"ז הללו אף בספק צריך להודיע ואם לא הודיע מקח טעות נמי הוה:

יא

ועי"ט האחרון של חג אבל עי"ט הראשון של חג אין מרבים דטרידי בסוכה ולולב תוספות ש"ך ועי"ט אחרון של פסח אין רגל בפ"ע ועי"כ בעופות:

יב

א"צ להודיע. פי' לא לענין מקח טעות ולא לענין איסור ש"ך וירצה בזה דלענין איסור איכא ספיקא טובא שמא הראשון לאו לשחיטה קנה כיון דלאו בד"ז קנה ושמא אתמול ומיהו כבר כתבנו בס"ס צריך לשואלו כו' דהא ודאי האחרון שקונה היום לשחיטה קונה אותה ויש ליישב:

יג

צריך להודיע. כ' הש"ך בשם הב"ח בזמנינו שהכל שוחטין קודם יו"ט וכן בחתונה א"כ במכר בב' ימים א"צ להודיע והנה בזמנינו שדרך הקצבים לשחוט הכל ביום ה' לצורך ע"ש ודאי אם מכר האם לאחד והבן לשני ביום א' הוה מקח טעות וכן כתב השמ"ח סעיף ה' ואות כ"ד:

יד

עש"ך הביא קושית הב"ח ומפרש דמ"ש הט"ו ואם קדם א' קאי נמי ארישא אפילו בלקחו מאדם אחד והש"ך מתרץ דברישא הוה זריז ונשכר לא משובח דגדול זכותיה דחבריה משא"כ בסיפא הר"ז משובח ובדין הוא עושה וכבר כתבנו בט"ז אות ט' דמגמרא משמע אף בלקחו מאדם א' הר"ז זריז ומשובח דאלת"ה לא הוה קראו ליה זריז ועוד דא"כ העיקר חסר מן הטור ומחבר שלא הביאו כ"א לישנא דגמרא עיין בבכו"ש:

טו

ושחט העז ובנה היה לוקה דשה אפי' מקצת שה ש"ך וכן העתיק הפר"ח אות ט"ו ותמה התב"ש אות ל"א דהטעם הוא דבנו כל דהו כדמסיק בגמרא ועיין שם ואין לדחוק ולומד דהש"ך מפרש ושחט העז ובנה היינו הבת עם הבן שילדה והוא אוקימתא דגמרא ובת ילדה בן דודאי השמיט הר"מ והש"ע האי דינא אמנם נראה ודאי דלר"א הוא דאמרינן הכי משא"כ לרבנן אית טעם פשוט יותר דאפילו אי אמרינן דבנו דומיא דאמו מ"מ שה ואפי' מקצת שה וכ"ת דנ"מ לדינא באב עם הבן ואמו צביה דאי שה אפילו מקצת שה יכול לשחוט לצורך גדול דהוה ס"ס שמא בנו כרוך אחריו ואת"ל דהלכה כחנניא דאותו כתיב אכתי דלמא אין חוששין לזרע אב והוה בנו כולו צבי ולא מקצת שה דהא הש"ך באות י"ז האריך ואמר דהא בהא תליא דאי אותו זכר ודאי חוששין ואי אין נוהג בזכרים אין חוששין ואין לחלק ביניהן כלל א"כ נקט דרשא היותר פשוט דלר"א צ"ל בנו כל דהו ולא לרבנן דדרשי שה ואפילו מקצת שה וכדאמרן:

טז

אבל העז כו'. הש"ך כתב דאין בו משום מראית העין ושרי לכתחלה ועיין תבו"ש אות ל"ב כתב דגי' הר"מ ז"ל עז שבא על הצביה וילדה תייש דמשמע שדומה בתואר לתייש יש מראית העין ופר"ח כתב משום סרך בתה ובת בתה וזה לשיטת הר"מ דלוקה ודאי ומיהו אף לדידן נמי דספיקא מן התורה אסור ודאי דלא הוי גזרה לגזרה וכבר כתבנו מזה בט"ז וסבור הייתי לומר דאיכא למיגזר שמא ישחוט הבן תחלה ואח"כ אמו דאם נאמר בנו כל דהו ה"ה בנו ואותו אותו כל דהו וכפי הנראה לכאורה מדברי מי"ט בפרק או"ב במ"ש לכתוב בנו ואותו ומה אעשה שהרי הרב אומר בס"א הוא הרב המובהק הגאון אמיתי בעל תבו"ש דעיקר בנו כל דהו ואמו צריך שתהיה שה או מקצת שה עכ"פ:

יז

הש"ך האריך ומסיק דבשום אופן אין לחלק בין נוהג בזכרים ובין חוששין לזרע אב דאי נוהג בודאי חוששין ואי חוששין ודאי נוהג ואין לחלק ביניהם כלל ע"כ תמה על הר"מ והש"ע כאן יע"ש עוד הקשה דברי מהרש"ל אהדדי בפרק או"ב דבסימן ב' כתב דנוהג בזכרים ובסימן ג' לא כתב כן יע"ש ונ"מ בזמן הזה לענין מלקות הוא דמן התורה אין פסול לעדות כ"א עבירה שיש בה מלקות כמבואר בח"מ ל"ד ובא"ע סי' מ"ב ס"ה המקדש בפסולי עדות דאורייתא אין צריך גט כלל ובפסולי עדות דרבנן צריך גט ומיהו מה שכתב בהג"ה דיש אומרים דחוששין שמא חזרו בתשובה אין כל כך נפקא מינה אלא לענין ברכה ועיין שם בחושן משפט אות י"ז ובבית שמואל אות ט' ועיי"ש נסתפקתי באם שחט אב ובנו ועוד שחט ולד הנולד מבן פקועה על בהמה דעלמא וקשחיט לה ולבדה ביום אחד אי מיפסל לעדות מן התורה או לאו. ולכאורה ממה נפשך האי גברא עביד עבירה שיש בה מלקות דאי חוששין לזרע אב א"כ הרי נתחייב מלקות דשחט אב ובן ביום אחד ואי אין חוששין לזרע אב א"כ אותו ולד יש לו תקנה דבהמה מעליא הוא דדין דרב משרשיא לא נאמר אלא אם חוששין וחייב משום אם ובנה ואי חוששין ואין תקנה לאותו ולד ואין חייב דהבן הוה כנתנבלה כמ"ש לעיל א"כ חייב משום אב ובנו. אמנם כל זה להש"ך ז"ל דסובר אי חוששין ודאי חייב באב ובנו משא"כ להלבוש והב"ח דכתבו אף דחוששין שמא אותו מיעוט הוא למעט זכרים א"כ אין כאן ממ"נ ופטור הוא ממלקות ויש לי להאריך בזה ואין כאן מקומו ועיין בספרי ראש יוסף יע"ש ודע דהתראת ספק שמיה התראה כמ"ש הר"מ ז"ל בהל' סנהדרין ודברי הלח"מ שם צ"ע עוד כ' הש"ך דמוכח דלהר"מ ספוקי מספקא ליה אי חוששין דפסק כוי מבהמה והיה מכסה בלא ברכה וכן פסק המחבר לקמן ואי ודאי חוששין לכסוי ולברך ואי דמעורב דם הבהמה מה בכך כל טפה וטפה יש דם חיה ובהמה ואין בה ביטול עיין תוס' חולין ע"ט ב' ד"ה בין יעו"ש:

יח

אלא בשחיטה וטריפה הוה שחיטה ראויה באו"ב ש"ך מיהו ניקב הוושט הוה נבילה:

יט

כתב הש"ך בשם סמ"ק דה"ה צירוף שהיות או נמצא הסכין פגום הוה ספק ואסור לשחוט אחריו הבן יע"ש והנה אמאי לא אוקמיה אחזקה בשלמא בצירוף שהיות י"ל דבעיא דלא איפשטא אין שייך לומר אוקי אחזקה כמו שאבאר בסימן ח"י וכן מצאתי בתבו"ש סימן ל' אות א' דאטו משום חזקה איפשוט בעיא דילן ועיין בהכה"ג בסי' ח"י וכ"ה ושם אבאר וסכין פגום איכא ספיקי טובא אלא דלא מהני ס"ס במקום חזקה ומש"ה פשיטא הוה וממ"ש הר"מ ז"ל בפי"ב מה"ש הלכה ה' דספק נבילה אסור לשחוט אחריהן אין ראיה דמיירי כמו סכין פגום או ספיקא דדינא או בעיא דלא איפשטא דלא מוקמי אחזקה:

כ

לפיכך. הש"ך הקשה על הב"ח במה שכתב דאם שחט האם רשאי למסור הבן לחש"ו דאין רשאי אפילו להשליך לכלבים כמבואר בסי"א וי"ל דמיירי בטריפה הניכרת דליכא למיטעי ועיין שמ"ח ותב"ש דהם ודאי רוב מעשיהם מקולקלים:

כא

בינם לבין עצמן אף בא"י לאמן וא"י ה"ש אפ"ה באחרים רואין ודאי אסור לשחוט אחריהם אם שחטו כהוגן אף דלעיל סי' א' העלה דשחיטתן פסולה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והלכך לענין או"ב אזלינן לחומרא ש"ך:

כב

הש"ך הראה מקום לאות ג' ולס"ס י"ד הנה בס"ס י"ד כתב השוחט עובר במעי אמו הוה בעיא דלא איפשטא ולחומרא ולענין או"ב ג"כ לחומרא ובאות ג' כאן כתב דאסור לאכול האחרון לו ואולי יאמר גם כאן אף באיסור דרבנן אסור או כוונתו להיפך כיון דמטעם קנס הוא הכא לא קנסו:

כג

הש"ך מסופק כאן אי נאמן במיגו כל שבידו היכא דמתכוין להשביח מקחו ולפי שעיקר דינים אלו אין כאן מקומו ואי"ה במקום אחר אבאר:

כד

אי מהימן ליה. אפי' אינו מסל"ת כיון דמהימן ליה אסור ש"ך:

כה

דבעלי חיים לא בטלו ש"ך ולבוש כתב הטעם דהוה דשיל"מ ולכך לא בטילי. ואם שחט ונתערב אח"כ חשר"ל כמו כבש בצמרו וכדומה יש לעיין לבה"ג דאוסר בו ביום אי אמרינן דהוה דשיל"מ או כיון דמשום קנס הוא כמבואר באות ג' כי קנסו בעיניה ולא ע"י תערובות עי' פסחים בהא דר"ש קנס חמץ שעבר בב"י וצ"ע:

כו

אסור לשוחטם היום הב' הנותרים דהוה מחצה על מחצה ולא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש ואי"ה בסימן ק"י אבאר באורך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.