חכמת אדם/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חכמת אדםTriangleArrow-Left.png ד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דין בעלי חיין שאינן צריכין שחיטה ודין בהמה מסוכנת ודין אותו ואת בנו ושלא לשחוט עד יום ח'
(סימן י"ג י"ד ט"ו ט"ז)

א בהמה חיה ועוף צריכין שחיטה אבל דגים וחגבים אין צריך שחיטה דכתיב כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי וחגבים אתקשו לדגים דכתיב לכל נפש הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים ומותר לאכלן מתים או לחתוך מהם אבר ולאכלו אבל אסור לאכלן חיים משום בל תשקצו (סימן י"ג):

ב השוחט בהמה ונמצאת כשרה נמצא בה עובר בן ח' בין חי או מת דגם חי חשוב כמת שאי אפשר לו לחיות או בן ט' מת מותר באכילה דכתיב בבהמה אותה תאכלו וקבלו חז"ל דרצה לומר כל שבבהמה תאכלו אבל דמו אסור. (ולענין חלבו וגידו מבואר בדין חלב כלל כ"ח סימן ב') ואינו טעון שחיטה לפי שניתר בשחיטת אמו וגם אין בו משום אותו ואת בנו כיון שאינו טעון שחיטה ואם מצא בו בן ט' חי אם הפריס על גבי קרקע רצה לומר שהלך קצת טעון שחיטה מדרבנן שיאמרו שמותר לאכול בהמה בלא שחיטה ולכתחלה יברך על בהמה או עוף כמו בדבר דאתיליד בו ריעותא ואם אין לו כתב הפ"ח שיברך על השחיטה אבל שאר טרפות שאינו מחמת שחיטה כיון שאינו מפורסם אינו אוסר אותו. אבל טרפות שמחמת שחיטה כגון שהה ודרס וכל שאר דינים הפסולים בשחיטה פוסלים גם בזה כיון שהצריכוה שחיטה צריך שיהיה שחיטה כראוי ואם לא הפריס על גבי קרקע אינו טעון שחיטה אבל אם לא שחט האם או ששחטה ונתנבלה או נטרפה עכשיו שאין בקיאין בין בן ח' או בן ט' כל עובר שנמצא בה אפילו בן ט' חי כיון שנטרפה האם טרפה ואסור באכילה דשמא הוא בן ח' ולא מהני ליה שחיטה ואם המתין עד תחלת ליל ח' ללידתו שאז יצא מס' נפל אפילו היתה אמו טרפה ניתר בשחיטת עצמו:

הא דאמרינן שנמצא בבהמה מותר והיינו מדכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו קבלו חז"ל דדוקא דבר שיש לו פרסות על זה קאמר קרא בבהמה תאכלו ונחלקו הפוסקים. י"א דבפרסה תלוי מלתא שיהיה לו רגל של בהמה אף על פי שאינה שוסעת אלא שפרסותיו קלוטות מכל מקום מותר דלא בעינן רק פרסה ואז אפילו כל הגוף הוא דמות עוף מותר ואם אין לו פרסה אפילו היה דמות עוף טהור אסור (רמב"ם וכ"פ בש"ע לדעת הש"ך ס"ק י"ז) וי"א דהכל תלוי בדמות פרסה רצה לומר שיהיה מין בהמה שיש לו פרסות אבל אין תלוי בפרסה דאם הוא דמות בהמה אפילו אין לו רגלים כלל או שיש לו רגלי עוף אפילו הכי מותר ואם הוא דמות עוף אף על פי שיש לו ב' פרסות אסו' (תוס' ורא"ש עש"ך ס"ק י"ט) ולכן יש להחמיר שאינו מותר אלא אם כן הוא דמות בהמה וגם יש לו רגל עם פרסה (עפ"ח דיש לומר דגם הרמב"ם סבירא ליה הכי) (שם) דין עובר שהוציא ידו מבואר בש"ע סימן י"ד:

ג אסור לשחוט בהמה עד שנדע בודאי שאינו נפל דאין שחיטה מועלת לנפל דדומה לנבלה אף על פי שהיא חי ומשעבר עליו שבעה ימים עם יום הלידה והגיע ליל יום שמיני נודע שאינו נפל (ואף על גב דגבי קרבן כתיב מיום השמיני דהיינו ביום שאני התם דלילה אין ראוי לקרבן) ולפיכך הקונה גדיים מנכרי ומסתפקין בו אם הוא יום שמיני אף על פי שהנכרי מסיח ל"ת שכבר הוא בן ח' ימים אינו נאמן אפי' קודם שמכרו דיש לומר להשביח מקחו אומר כן ה (סי' ט"ו ויש סימן בגדיים לבדוק שאם הקרנים הם קשים וחדודים שאינו יכול לתחוב בו הציפורן וגם גודל כל ח' שינים בידוע שעברו עליו שבעה ימים שלימים (פ"ח שם)} ובעגלים כשיצמחו הקרנים (ת"ש):

ד כתיב בתורה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וקבלו חז"ל דאותו רצה לומר האם עם בנה ול"ש זכר או נקבה. דבנו ר"ל הכרוך אחריו ודרך הבהמות להיות כרוך אחר האם ולכן השוחט בהמה ובנה. או תחלה שחט בנה ואחר כך אותה ביום א' לוקה מן התורה ואסור להאחרון לאכול בו ביום מטעם קנס ויש מתירין וכן סתם הב"י בש"ע ואם ידוע מי הוא אביו כגון שאין בכל העדר אלא זכר אחד נסתפקו חז"ל אם האיסור הוא גם כן על הזכר ובנו או לא. ולכן אסור לשחוט הזכר ובנו אם הוא יודע שזה אביו ויום אחד הוא שהיום הולך אחר הלילה ולכן אם שחט ראשון תחלת ליל ד' אסור לשחוט השני עד תחלת ליל ה' ואם שחט הראשון סוף יום ד' מותר לשחוט השני תחלת ליל ה' שהרי זה יום אחר (ט"ז):

ה אפילו אינו נודע בודאי שזה הוא בנה אלא שכרוך אחריה ומכ"ש כשיונק ממנה חזקה שהיא אמו (שם):

ו לאו דוקא שאחד אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד אלא אפילו אם יודע שישראל אחד שחט את אחד מהם אסור לו לשחוט השני אותו היום דכתיב לא תשחטו ביום אחד לשון רבים. לפיכך אם המוכר שחט אחד מהן או אם מכרה לאחר ואמר לו שרצונו לשחטה היום או שהוא יום שדרך העולם ששוחטין באותו יום כמו שדרך בני אדם בארצותינו בעיירות קטנות בערב שבת וערב יום טוב. ולכן אפילו לא אמר הקונה שישחטנה היום מסתמא ישחטנה. צריך המוכר להודיע ללוקח השני כדי שלא יכשל השני וישחטנה ויעבור על לאו אבל אם נתנבלה בשחיטה הראשונה בדבר שהוא מצד הדין נבלה. או שנכרי לקחה אפילו ודאי שחטה או נחרה היום כיון שאיני שחוטה כראוי מותר לשחוט השני ואם נתנבלה בשחיטה בדבר שאינו מעיקר הדין אלא משום ספק או חומרא כגון שיהוי במיעוט בתרא וכיוצא בו אסור לשחוט בו ביום וה"ה אם נמצא טריפה אסור לשחוט בו ביום (שם):

ז נכרי שמכר שני בהמות אם קודם שמכר אמר שהם אותה ובנה נאמן ואם נראה מדבריו שעושה כן להשביח מקחו כגון שהאם היא שמנה ונותנת חלב הרבה ואמר על העגל שהיא בתה כדי שיחשוב הלוקח שתהיה בהמה טובה אפילו קודם שמכר אינו נאמן ולאחר שמכר לעולם אינו נאמן אפילו מסיח לפי תומו (שם):

אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד אבל לא בחיה ועוף דכתיב שור או שה אותו כו' ומדלא כתיב סתם אותו ואת בנו לא תשחטו אע"כ דוקא שור או שה אבל לא דבר אחר ועז בכלל שה:

וכלאים הבא מן עז וכבש או"ב נוהג בו ואם היה האב חי' והאם בהמה חייב דשה אפילו מקצת שה משמע אבל אם היה האב בהמה והאם חיה יש אוסרין לכתחלה לשחוט ולכולי עלמא אינו לוקה (וע' פרטי דינים אלו בש"ע סימן ט"ז):

מותר לשחוט את המעוברת דעובר ירך אמו ואם יצא העובר חי אחר שחיטת אמו והפריס על גבי קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד מפני מראית העין ואם שחט אינו לוקה שהרי מן התורה אין צריך שחיטה כלל כדלעיל סימן ב':

סימן י"ח נתבאר בכלל ג':

ח השוחט את הבריאה ולא פרכסה (פירש שלא נתנענעה) הרי זו מותרת אבל המסוכנת והוא כל שצריך להעמיד אותה בידים דאעפ"י שעומדת מעשה עץ בעלמא הוא דקעבדה. וכן אם מעמידין אותה בגערה או במקל ואינה עומדת אעפ"י שאוכלת כבריאות אם שחטה ולא פרכסה כלל הרי זו נבילה ולוקין עליה דקים לחז"ל דכל שלא פרכסה בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם שחיטה. ואם פרכסה הרי זו מותרת. וצריך שיהא הפירכוס בסוף השחיטה ונמשך עד אחר שחיטה ואפי' רגע (ש"ך וכו"פ דלא כפ"ח) אבל בתחילתו אינו מועיל וכ"ש אם היה כל הפרכוס לאח"ש דמהני (תב"ש) דקיי"ל שאפילו שלאחר ששחט שני סמנים היא כחיה לכל דברי' אבל א"ל דכל הפרכוס יהיה דוקא לאח"ש דאם כן למה לא אמרו סתם שהפירכוס יהיה לאח"ש ונ"ל שאם היתה מסוכנת וחתך כל המפרקת עם רוב בשר אעפ"י שמעורה עדיין ואח"כ פרכס אע"ג דבבריאה בהפ"מ קיי"ל דכשר כדלקמן כלל ז' סי' ח' במסוכנת טריפה מדינא דהפירכוס של אחר שחתך המפרקת אינו אלא כזנב הלטאה (עיין ב"ח):

ט כיצד הוא הפרכוס בבהמה דקה ובחיה גסה ודקה בין שפשטה ידה והחזירה או שפשטה רגלה אף על פי שלא החזירה או שכפפה רגלה לבד והוא הדין שכפפה ידה בלבד הרי זו פרכוס ומותר אבל פשטה ידה ולא החזירה הרי זו אסורה שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד ובבהמה גסה אחד היד ואחד הרגל בין שפשטה ולא ככפה בין כפפה ולא פשטה הרי זו פירכוס ומותרת. ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל הרי זה נבילה. ובעוף יש אומרים דאפי' לא רפרף (פירש מענין כהרף עין) אלא בעיניו ולא כשכש (פירש נענע) אלא בזנבו הרי זו פרכוס אבל רוב האחרונים סוברים דרפרף של עין לא מהני אלא דוקא שרפרף בגפה (שם):

י בהמה שכשכש בזנבה או שגועה ועבה קולה דהיינו שקולה חזקה או שהטילה רעי ומתרזת למרחוק או כשכש באזנה כל אחד מהן הוי פירכוס וסגי בהכי דבודאי בריאה (פ"ח שם ס"ק ו'):

יא גדולי חכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים לשחוט אותה כדי שלא תמות. ואע"פ שפרכסה בסוף השחיטה. ודבר זה אין בו איסור. אלא כל הרוצה להחמיר בדברי זה הרי זה משובח אבל מדות חסידות ליכא אלא לגדולי ישראל:

ויש מסוכנת שלא מתכשרא עד דקיימא בכרעה ממילא ואזלא ארבעה גרמידי בדקה ומלא קומתה בגסה וגם זה אינו מעיקר הדין (עיין שם בש"ע):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.