ש"ך/יורה דעה/י
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) חדש. אלא שחתך בה בקעת לעבודת כוכבים ש"ס משום דמשמשי עבודת כוכבים אינם אסורים עד שישתמשו בהם כדלקמן ר"ס קל"ט:
(ב) או ישן שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים. כלומר שהכשירו בענין שאין בו משום גיעולי עבודת כוכבים כדלקמן סימן קכ"א:
(ג) מותר לשחוט בו בהמה בריאה. משמע אפילו לכתחלה ולקמן סימן קמ"ב ס"ב שכתב סכין של עבודת כוכבים ששחט בה ה"ז מותר כו' דמשמע לכתחלה אסור מיירי שלא הוכשר מגיעולי עבודת כוכבים וכן מבואר מהגהת הר"ב שם. ואם סכין של עובד כוכבים צריך טבילה קודם שחיטה ע"ל סימן ק"ך ס"ה:
(ד) מפני שהוא מקלקל. ואין זו הנאה שבחייה היו דמיה מרובים מלאחר שחיטה שהיתה עומדת לג' דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה רש"י וע"ל סימן קמ"ב:
(ה) ואסור לשחוט בו מסוכנת. ז"ל הטור ואם שחט בה כתב הרשב"א יוליך הנאה לים המלח והיא מותרת וכמה היא כדי שכר סכין לשחוט בה וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאין צריך דבהנאה מועטת כזו שרי בדיעבד עכ"ל והמחבר לא איירי כאן אלא לענין אזהרת איסור לשחוט בה לכתחלה אבל לענין איסור הבהמה נסמך אמ"ש בסי' קמ"ב ששם עיקרי דינים אלו וז"ל סכין של עבודת כוכבים ששחט בה כו' בהמה מסוכנת ה"ז אסורה ע"כ והוא לשון הרמב"ם ור"ל שכל הבהמה אסורה וכמ"ש שם בס"ק ו' ותימה על הב"ח שכ' משמע ממ"ש בש"ע בסתם ולא כתב שיוליך הנאה לים המלח דפסק כהרא"ש כו' וגם על העט"ז קשה שכאן כתב והיינו דוקא לכתחלה אבל אם שחט בה אין לאוסרה בשביל הנאה מועטת כזו ע"כ ובסימן קמ"ב כתב ואם שחט בה יוליך הנאה לים המלח ואפשר דהכא ר"ל שלא לאסור כל הבהמה ודוחק אכן נלפע"ד דכל פלפולו של הרא"ש וראיותיו אינו אלא לאסור כל הבהמה דומיא דאפה את הפת בתנור דכל הפת אסורה לדעתו היכא שלא נתערב ולא מהני הולכת הנאה לים המלח וכדלקמן סימן קמ"ב אבל מודה הרא"ש להרשב"א דהכא יוליך הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח וכן מוכח ברבינו ירוחם להדיא ע"ש אבל הטור וב"י ומהרש"ל שם (סימן י"ג) ושאר אחרונים הבינו דהרא"ש לא מצריך אפילו הולכת הנאה לים המלח וצ"ע ומ"מ הר"ן ומהרש"ל והב"ח פסקו כהרשב"א והיינו דלא כהמחבר לקמן סימן קמ"ב ע"ש:
(ו) סכין של עובד כוכבים כו'. מדסתם המחבר משמע דאיירי בסתם סכין וס"ל כהרשב"א דאע"ג דקי"ל לקמן סימן קכ"ב סתם כלים של עובד כוכבים אינן ב"י שאני סכין דמתוך שתשמישו תדיר מסתמא שמנוניתו טוח על פניו ואוסר אפי' אינו בן יומו וכ"כ בסימן צ"ד ס"ק כ"ח שזהו דעת המחבר והר"ב שם וכן הוא הסכמת הפוסקים וכן נראה להדיא מדברי רש"י פ"ק דחולין דף ח' ע"ב ד"ה צונן ומדברי הכל בו והפוסקים גבי צנון שחתכו בסכין של בשר ומהרש"ל שם (סימן י"ב) נוטה לדעת הרא"ש ודעמיה. מיהו אם הסכין ב"י אפילו נראה לעין שהוא נקי מכל שומן ושחט בה צריך קליפה וכדמשמע דעת התוספות והרא"ש והסמ"ג סוף לאוין קל"ז וסמ"ק והגהת מיימוני פי"ז מהמ"א ואפשר שגם הרשב"א מודה לזה וטעמא דכיון שהוא ב"י בולע ביה"ש מה שבקליפת הסכין ואע"ג דאין כח בחום ביה"ש להפליט בלעו של סכין כמ"ש הרשב"א (ומביאו הטור) וסייעתו דלהכי מהני נעיצה י"פ בקרקע קשה אפילו הוא ב"י כמבואר בתה"א דף ט"ו ט"ז מ"מ אם לא נעצה יש כח בחום ביה"ש להפליט מה שבקליפת הסכין אלא שאם נעצה והלכה לה אותה הקליפה הדקה אין כח בחום ביה"ש להפליט הבלוע לפנים מאותה קליפה וכן הוכיח בפרישה ס"ו ע"ש והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו ופסק דלהרשב"א אם הוא נקי אפילו הוא ב"י מותר ולא עמדתי על סוף דעתו ודו"ק. מיהו במרדכי פ"ק דחולין משמע דאפילו נעיצה לא מהני בסכין ב"י ובעי קליפה ומדברי הרמב"ם פי"ז מהמ"א נראה דלא מהני נעיצה כלל בסכין של עובד כוכבים לשחיטה עיין שם:
(ז) שאין בו פגימות. כלומר גומות דאם יש בו גומות לא מהני נעיצה כדלקמן ס"ס קכ"א וכן הרמב"ם שם כינה לגומות פגימות ומביאו ב"י שם וע"ש מדיני השחזה ונעיצה:
(ח) ואח"כ שחט בו מותר. משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא ישחוט והיינו דוקא בנעיצה וכדמשמע להדיא מדברי הרמב"ם שם אבל השחזה משמע מדבריו שם דמהני אפילו לכתחלה וכ"פ המחבר בס"ס קכ"א ואפשר דאפילו לדעת הרב שם דהשחזה אינו מועיל לחמין לכתחלה מ"מ כאן בשחיטה יש להקל כיון דבלאו הכי יש פוסקים דאפילו בנעיצה שרי לכתחלה וכן יש פוסקים דביה"ש צונן:
(ט) וע"כ יש לקלפו. כלומר מדינא וכן כתב בד"מ וכ"פ מהרש"ל שם והב"ח ותפסו על המחבר שפסק כהרמב"ם במקום שהפוסקים רובם וכמעט כולם הסכימו דבעי קליפה בטעמים נכונים מיהו מ"ש הב"ח דאפילו בדיעבד התבשיל אסור כדין כל דבר שנתבשל בלא קליפה ע"ל סי' ס"ט ס"ק ס' [צ"ל ס"ד] וסי' צ"א ס"ק ז' [צ"ל ס"ק ח']:
(י) מותר לשחוט בו כה"ג כו'. כלומר ע"י נעיצה וכן מבואר בד"מ ובב"ח ועט"ז ובס' ל"ח סוף דף קל"ו כתב שצריך לסרס הג"ה זו ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו (וחשב דר"ל שתהא מהופכת דסיפא אבל לא ישחוט כו' צ"ל קודם הרישא דובמקום כו' עכ"ד):
(יא) אבל לא ישחוט ע"מ כו'. פסק הב"ח ממשמעות הפוסקים דאפילו בסכין שאינו ב"י והוא נקי בודאי אסור לכתחלה ומהרש"ל שם התיר בסתם סכין לשחוט לכתחלה ע"מ לקלוף שאפילו אם לא יקלוף אח"כ ליכא איסורא ודמי למאי דקי"ל בסימן א' דמותר ליתן לו לכתחלה לשחוט ע"מ שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה משום דאפילו לא יבדוק שרי בדיעבד ע"כ והיינו לפי שטתו דס"ל סתם סכין נקי ואף לשטתו י"ל דלא דמי לסימן א' דהכא כיון דאינו ב"י אסור מדרבנן משום גזירה אטו ב"י כדלקמן סימן קכ"ב א"כ בכל גווני אסור לכתחלה כי היכי דלא אתי למישרי ב"י:
(יב) אע"פ שהוא מלוכלך בדם מותר כו'. משמע להדיא דמותר לשחוט בו כשהוא מלוכלך אפילו בלא הדחה כלל ועוד דהא בסכין ששחט בו טרפה הוא דכתבו הט"ו בס"ג דוקא דבעי הדחה והטעם כתבו הפוסקים משום דבלאו הכי יש דם הרבה ביבה"ש ולא בלע משום דטרידי סימנים לאפוקי דם וע"ל ס"ק י"ח:
(יג) אבל אסור כו'. משמע אפילו שחט רק פעם אחת אסור לחתוך אח"כ רותח ע"י הדחה וכן דעת הפוסקים וכן פסק בד"מ ומהרש"ל שם:
(יד) אסור לחתוך בו רותח. ובדיעבד אם חתך בו רותח בלא הגעלה לא פירש הט"ו מה דינו ונראה דאע"ג דס"ל וכן לסמ"ג ורבינו ירוחם ושאר פוסקים דצריך הגעלה היינו לכתחלה אבל אם חתך בו רותח בדיעבד אחר ההדחה היטב מותר דהא הביאו לשון רש"י בסתם דביה"ש צונן ואין הסכין בולע שהוא קשה לבלוע וכן מוכח ליישב דעת הטור ורמזי' עם מ"ש הרא"ש פ"ק דחולין ופרק כ"ה ע"ש שכתב דלמ"ד בית השחיטה צונן סגי בהדחה ודוק (ואף על גב דבשחט את הטריפה סגי בהדחה זה הוי כדיעבד להגעיל את הסכין בין כל בהמה טרפה) וכ"כ הרמב"ם ספ"ו דאסור לאכול בו רותח אלא בהגעלה ואם חתך בו רותח מותר עכ"ל וכתב הרב המגיד דס"ל ביה"ש צונן ע"ש ואף להרשב"א דכתב דאסור לחתוך בו רותח משום שבלע וחוזר ופולט מ"מ נראה דסגי בקליפה דנהי דבלע מ"מ לא בלע יותר מכדי קליפה דהא אפילו בסכין של עובד כוכבים ששמנוניתו טוח על פניו ושחט בה סגי בקליפה אף להרשב"א אלמא דחום ביה"ש אינו בולע יותר מכ"ק א"כ גם הסכין בלע דבר מועט מביה"ש ואינו אוסר יותר מכדי קליפה וכן מחלק מהרש"ל פרק כל הבשר (סימן נ"ט) בהדיא ופסק כן וכן מבואר באו"ה כלל נ"ח דין י"ד שכתב סכין ששחט בה ורצה לחתוך בו דבר אחר חם צריך הגעלה לכתחלה דביה"ש מירתח רתח כו' ומיהו אם חתך בו בדיעבד מותר בקליפה אפילו הוא חם עכ"ל ונראה דמה"ט מכשיר האו"ה והר"ב הגעלה ע"י עירוי אע"ג דקי"ל לקמן סימן ס"ח וק"ה דעירוי אינו מפליט אלא כ"ק אלא כדפי' דהסכין לא בלע רק דבר מועט וכ"פ מהרי"ל בדיני דם דסגי בקליפה אם חתך בו רותח או דבר חריף:
(טו) ומותר לחתוך כו'. משמע אפילו שחט בו הרבה פעמים מותר לחתוך צונן ע"י הדחה וכ"כ בעט"ז וכן משמע מדברי הפוסקים וכן הוא בהגהות מיימוני ספ"ו בשם ראבי"ה בהדיא וכן משמע בד"מ ולא דמי לרגיל לשחוט בו טרפות דבסעיף ג' דהכא שאני דאיסורו משום דם ומישרק שריק ואינו נבלע כ"כ בסכין וכמ"ש הפוסקים:
(טז) ע"י הדחה. נראה מדלא כתבו הט"ו נמי הכא או יקנחנו בדבר קשה כדבסמוך סעיף ג' אלמא ס"ל דדוקא התם הוא דמהני קנוח כיון דאיכא נמי טעמא דטרידי סימנים לפלוט דם משא"כ הכא וכן מוכח בהדיא בהרא"ש פ"ק דחולין וז"ל ואפילו לחתוך בו צונן אמרינן בפ' כ"ה אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי ואסכין קאי עכ"ל אלמא דלמאי דקי"ל כאמרי לה בעי הדחה לא מהני בליתא דפרסי ומהרש"ל פרק כל הבשר (סי' נ"ט) כתב שט"ס הוא באשר"י ובמקום אלא צ"ל ולא דבש"ס משמע להדיא דבליתא דפרסי דינו כהדחה עכ"ל וקשה לשבש כל הספרים וע"ק דא"כ ל"ל להרא"ש למימר דלא בעי בליתא דפרסי ועוד דהא קי"ל כמ"ד בעי הדחה ול"ל להרא"ש לפרש דברי המ"ד לא בעי הדחה ועוד דמה ענין זה לכאן ה"ל לכתבו לקמן בפ' כ"ה דשם עיקר דוכתא דהאי מילתא אלא ודאי משום דהרא"ש קאמר הכא דאסכין קאי ולא כמ"ש רש"י דקאי אצונן הנחתך בא הרא"ש לומר דהיאך אפשר דאסכין קאי א"כ מ"ט דמ"ד לא בעי הדחה והא איכא דם שחיטה בעין על פניו ולכך קאמר דלא בעי הדחה אלא בליתא דפרסי והא דלא קאמר סתמא דלא בעי הדחה אלא קנוח משום דס"ל דכל קנוח שאינו כמו בליתא דפרסי לאו קנוח הוא כלל וכ"כ הרשב"א במ"ה דף ע"ג ע"ב על דברי הרא"ה בב"ה וז"ל אנה מצא ההשוואה הפשוטה הזו שעשו הקנוח יפה כהדחה ואי משום דאמרינן בסכין ששחט בה טרפה ידיחנו בצונן ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך אדרבה דוק מיניה איפכא דאי קנוח והדחה שוין ל"ל למימר הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא לומר דא"צ הדחה אלא אפילו בקנוח סגי ואיך לא נתן לב במה שאמרו בסכין ששחט בה ורוצה לאכול בה צונן דבעי הדחה ולא אמרו בעי קנוח אלמא שמעינן דבעי הדחה ולא סגי בקנוח ומ"ד לא בעי הדחה לאו למימרא דלא בעי כלום דלהכשירה בלא כלום אי אפשר דהא איכא טיפת דם שחיטה עליו עכ"ל וכן נראה לע"ד מדאמרינן גבי שחיטה ואי איכא בליתא דפרסי תו לא צריך ולא אישתמיט בכולה ש"ס למימר כן בדוכתי אחריתי דאידכר הדחה אלמא דוקא בשחיטה אמרינן הכא דסגי בקנוח ומטעמא דפרישית אבל לא בעלמא וזהו ג"כ דעת הרא"ש:
(יז) עד שידיחנו בצונן. הטעם דשמנונית הטרפה נדבק בדופני הסכין ונבלע בביה"ש דאע"ג דטרידי סימנים לפלוט דם מ"מ בולע שמנונית כ"כ הפוסקים וכן מחלקינן לקמן סימן ע' ודוקא הכא סגי בהדחה ולא לעיל בסכין ש"כ משום דהתם הסכין כבר אסור והבשר רך לבלוע אבל הכא קשה הוא הסכין לבלוע אלא על ידי רתיחה ולא על ידי חום ביה"ש ואין כאן אלא שמנונית שעל הסכין ולכך סגי בהדחה רש"י ופוסקים ולהרשב"א דס"ל דהסכין בולע קצת על ידי חום ביה"ש ואגב דוחקא דסכינא סובר דמ"מ אינו נפלט בחום ביה"ש ודוחקא דסכינא אלא ברותח ממש כדכתב בחדושיו ובת"ה:
(יח) בין כל שחיטה ושחיטה. משום דחיישינן שמא תמצא טרפה וכתב הב"ח ודווקא בבהמה אבל בעופות דלא שכיחי טרפות אין המנהג לקנח אמנם משום איסור אבר מן החי יש להזהיר השוחטים לקנח אפילו בעופות ולא מהני קנוח בנוצות העופות אלא צריך דוקא דבר קשה כגון חתיכת בגד בלוי או הדחה בצונן בין כל שחיטה ושחיטה עכ"ד והביא ראיה מדקפריך בש"ס למ"ד בחמין דהיתירא נמי בלע אמ"ה ויש לדחות ראייתו וכ"פ הגהות אשר"י ממהרי"ח ומהרש"ל פ"ק דחולין (סי' י"ב) דלא בעי הדחה כלל אפילו בצונן בסכין ששחט בה כשרה וכ"פ הרז"ה והרשב"א בחדושיו דף י' ע"ג ובתה"ה והמרדכי והאגודה וכן משמע להדיא באשר"י ור"י וכן הוא דעת הט"ו וכמ"ש בס"ק י"ב וכ"פ הסמ"ג סוף לאוין קל"ז והגהמי"י ספ"ו מהמ"א והאו"ה כלל נ"ח דין ט"ו:
(יט) ואם שחט בו בלא הדחה כו'. כ"כ ג"כ הטור ותפסו עליו מהרש"ל שם והב"ח דנהי דלכתחלה סגי לסכין בהדחה משום דקשה הוא לבלוע אלא על ידי רתיחה או משום דלא פליט מ"מ היכא דלא הדיחו בלע ביה"ש משמנונית שהוא עליו בעין וצריך קליפה דלא גרע מסכין ש"כ וכדמשמע מפירש"י וכך מבואר בסה"ת סימן ע' וכ"כ הרשב"א וכן ראב"ן סימן ר"י וכן משמע להדיא בר"ן פכ"ה דשחט בה טרפה דמי לסכין ש"כ בזה:
(כ) ידיה ביה"ש. אין להקשות הא בלאו הכי צריך הדחה קודם מליחה משום דם וכדלקמן ריש סימן ס"ט ואפילו לצלי קי"ל דבעי הדחה וכמ"ש הר"ב סימן ע"ז כבר תירצו הרשב"א והר"ן פ"ק דחולין בשם רבינו יונה דאי משום דם בשפשוף בעלמא הוי סגי עד שיצאו המים בלא מראה דם אבל השתא משום שמנונית של איסור בעינן שפשוף גדול בידים היטב כדי שיסיר ממנו שומן הסכין שנדבק בו באומד הדעת עכ"ל (כ"כ שם למ"ד בש"ס גבי סכין ש"כ מדיח אבל אנן קי"ל קולף) וכ"כ הכל בו (ובזה א"ש דל"ת הא דכתב הט"ו אסור לשחוט בו עד שידיחנו בצונן ולא נימא דישחוט בו בלא הדחה דהא ידיחנו אח"כ מסתמא כיון דדרכו בהדחה כדלקמן ר"ס צ"א אלא ודאי הכא בעינן דוקא הדחה היטב דלא סגי בסתם הדחה וכן י"ל לקמן סימן ס"ד ס"ז דהתם נמי כתבו הרשב"א והרב המגיד דצריך שפשוף גדול בידים היטב כו' ע"ש) ולחנם דחק עצמו הדרישה ס"י בזה ואישתמיטתיה דברי פוסקים אלו:
(כא) ואם רגיל לשחוט. פי' רש"ל כגון ששחט הרבה בהמות ונמצאו כמה בהמות מהן טרפות בבדיקה דשוב לא ישחוט אלא ינעוץ כו' וכתב הב"ח דהבהמות הכשרות שנמצאו מהן הוכשרו בקנוח שעשה בנתיים וע"ש:
(כב) צריך נעיצה וכו'. פי' ושוחט אח"כ לכתחלה וכ"כ בד"מ ובדרישה ואף על גב דבסכין ש"כ לעיל לא מהני נעיצה לכתחלה היינו משום שבלע טובא ע"י רתיחה ממש משא"כ הכא וחילוק זה משמע ברש"י והוזכר בתוספות ושאר פוסקים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |