רשב"א/קידושין/יג/ב

רשב"א קידושין יג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה. הא דנקט לה באשה ולא תנא לה באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת, משום דכולה מתניתין בקיני אשה דתנן במס' קינין.

ואמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים. ודוקא בשהביאה חטאתה מחיים, אבל לא הביאה חטאתה בין הפרישה חטאתה ועולתה בין לא הפרישה חטאתה אין היורשין מביאין עולתה, לפי שחטאתה אי אפשר להקריב לה אחר מיתה, דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, וכיון שאין חטאתה קריבה אף עולתה אינה קריבה, דעולה אחר חטאת היא באה, וכל שלא קרב החטאת לא חלה עליה חובת העולה כלל, שהחטאת הוא שקובע כדתנן (נגעים פי"ד מי"א. כריתות ט, ב) מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר עשיר והעני הכל הולך אחר החטאת, ואפילו למאן דפליג התם, היינו מדלות לעשירות או מעשירות לדלות, אבל הכא שאין החטאת יכול ליקרב מודה שאין העולה קריבה, לפי שהחטאת קודמת לעולה לעולם.

ויש מדקדקים מדקתני סיפא דההיא מתניתין הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה, משמע הא היא עצמה מביאה חטאתה ואינה צריכה להביא עולה אחרת, אלמא עולה שקדמה לחטאת כשרה, והאמרינן בפרק תמיד נשחט (נט, א) וכי תימא בשקרב עולתו, ומי קרבה עולה קודם לחטאת והתניא וכו'. ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה את העולה שהעלה כבר, אלמא בעלמא אפילו בדיעבד אסור, ועוד דאמרינן במנחות (ה, א) הביא האשם ונשחט לא היא אחר ממרס בדמו עד שישחט חטאתו אלא תעובר צורתו ותצא לביות השריפה. ויש מפרשים דטעמא דאמרינן שאם הביאה עולתה תביא חטאתה, משום דגמרינן ממצורע דכתיב ביה (ויקרא יד, ב) והעלה את העולה שהעלה כבר, וגבי אשם דלא גמרינן כדאמרינן (מנחות ה, א) הביא אשמו ונשחט וכו', היינו טעמא לפי שדנין חטאת ועולה שבכל מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנין אשם וחטאת מעולה וחטאת, והכי משמע התם בפרק תמיד נשחט.

ובתירוץ זה עלה לנו תירוץ למה שהקשו בתוס' מהא דאמרינן בספרי פרשת ויקרא (פי"ח) אחד לחטאת ואחד לעולה שאם הביא חטאתו ומת יביאו היורשים עולתו, ומנין שאם הביא עולתו ומת יביאו היורשים חטאתו תלמוד לומר אחד לחטאת ואחד לעולה, אלא מיהו אכתי תקשי לן הא דספרי אהא דמסכת קינין (פ"ב מ"ה) דהתם תנן שאם הביאה עולתה ומתה אין היורשין מביאין חטאתה. וצריך עיון.

מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. ותמיה לי והא מלוה הכתובה בשטר נמי למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא לאו מדינא גביא, אלא משום שלא תנעול דלת בפני לווין כדאיתא התם בשלהי גט פשוט (קעה, ב). ואין לומר דהכי קאמר מלוה הכתובה בתורה גובה מן היורשין מדינא כמלוה הכתובה בשטר אלא דהא דאורייתא והאי מתקנת חכמים, דהא מדקאמר בהא דאמר ר' יוחנן דיביאו היורשין עולתה משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, דאלמא משמע דאילו כתובה בשטר פשיטא דגביא מדאורייתא. ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא איש עבד נכסיו בפירוש בשטרא גביא מדאורייתא והכי משמע מדברי רש"י דפירש לעיל אינה גובה מן היורשין שעבודא לאו דאורייתא, אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבדן דכתב ליה כל נכסים דאית לי אחראין לשטרא דנן עכ"ל ז"ל. ותימה הוא, דהא קיימא לן (כתובות קד, ב) אחריות ט"ס הוא, ואם כן כל מלוה בשטר ליגבי מדאורייתא, והדרא קושיין לדוכתא, דהתם אמרינן דלמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה בשטר משום שלא תנעול דלת בפני לוין הא דגביא. אלא דאיכא למימר דסבירא ליה לרבינו ז"ל דכששעבד נכסיו בפירוש בשטר אלים כח השטר לשעבדן דבר תורה, וההיא דבשלהי גט פשוט דאמרינן אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות, בשלא שעבדן בפירוש ולא אלים אחרית ט"ס למיגבי מדאורייתא, כיון שלא נכתב בפירוש בשטר, וצריך עיון.

מלוה הכתובה בתורה. פירש רש"י ז"ל כל שהיא מצות המלך עליו כגון קן דיולדת דחובה מוטלת עליה, אבל מלוה אע"פ שכתוב בתורה (דברים כד, יא) והאיש אשר אתה נושה בו אינה קרויה כתובה בתורה, לפי שלא הוטל עליו חובת מצות מלך אלא מעסקי מעשה עצמו, וערכין ונזקין אע"פ שאינן חובה עליו אלא ממעשה עצמו, דאם לא הזיק אינו משלם ואם לא העריך אינו נותן כלום לכהן מחובת מצות המלך, אפילו הכי כתובה בתורה היא, כדאיתא בערכין פרק קמא (ז, א) גמרא הגוסס והיוצא ליהרג ובפרק האומר משקלי עלי (כ, א) גמרא זה חומר בנדרים מבערכין לפי שהמעריך אינו מחייב עצמו בסך ידוע אלא שאומר ערך פלוני עלי, ובדבור זה חייבות מצות המלך לתת לפי שניו, אע"פ שלא הוציא חיוב סך בפיו, וכן נזקין אינו מחייב עצמו בסך ולא במיטב והתורה חייבו בסך ובמיטב ואינו כמלוה שהוא מחייב עצמו בפירוש בסך ידוע, ולא חייבתו תורה אלא במה שהוא בעצמו מתחייב מרצונו. וכענין זה פירוש בתוס' וז"ל קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין קורא מלוה הכתובה בתורה שלא הייתי יודע כל עניני נתינת ממון הללו אם לא שחייבתם תורה בפירוש, אבל מלוה אע"פ דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו לא חשיב ככתובה בתורה.

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. וקשיא להו לרבוותא דהא שמעינן ליה לרב פפא דאמר בשלהי גט פשוט דשעבודא לאו דאורייתא, דאמרינן התם (קעו, א) אמר ר"פ הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, דלאמ שעבודא לאו דאורייתא. ותירץ הרב אלפסי דהתם הכי קאמר גובה המן יורשין דאוקמוה אדאורייתא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.

והקשה עליו הראב"ד דבהדיא שמעינן ליה לרב פפא בבבא בתרא (קעד, א) ובכתובות (פו, א) דפריעת בעל חוב מצוה דאלמא שעבודא לאו דאורייתא, ואפילו מיניה דידיה לא משתעבד אלא משום מצוה, כדאמרינן בכתובות אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי, אמר להו כדתניא (חולין קלב, ב) לולב איני נוטל סוכה איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכו'. וכאן נמי משום מצהו כופין אותו לפי שכופין עלה עשה, אלמא לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא.

ועוד הקשה עליו הרמב"ן דאם איתא דשעבודא דאורייתא, למאי אצטרכינן לטעמא דנעילת דלת, בלא טעמא נמי מדינא גבי, דאמאי לא ליגבי, בכדי לא עקרינן דינא דאורייתא.

ואם תאמר לדידן נמי כי נימא דשעבודא לאו דארייתא, אמאי אצטריך למימר אינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, בלא טעמא נמי מדינא לא גביא איכא למימר דאי לאו האי טעמא הויא גביא מן הלקוחות משום נעילת דלת, כי היכי דתקינו במלוה בשטר דתגבה מן הלקוחות מהאי טעמא דנעילת דלת.

ור"ח כתב דהכא גבי עולת אשה שמתה קיימינן, דעלה איפלגו שמואל ור' יוחנן, ובהא הוא דפסק רב פפא דשעבודא דאורייתא משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וההיא דבשלהי גט פשוט במלוה דעלמא וההיא אינה תורה אלא תקנת לווין, ואינו מחוור, דמלוה על פה כל מלוה משמע, ולא הוי ליה לרב פפא למיסתם לישניה, כיון דרב ושמואל ור' יוחנן בכולהו פליגי.

ורב האי גאון כתב בתשובה דהתם הכי קאמר אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דתגבי מלוה על פה מן היורשין כדי שלא תנעול דעת בפני לווין.

והראב"ד תירץ דהכא הכי קאמר הלכתא כמאן דאמר גובה מן היורשין דסבירא ליה שעבודא דאורייתא, מיהו לאו מטעמיה, דלדידיה שעבודא לאו דאורייתא סבירא ליה, אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, ואדכריה לטעמיה התם ולא איכפת ליה לאדכורי הכא.

ור"ת פירש שזו אחד מן הסברות המתחלפות בחלוף המסכתות, והם כמו איכא דאמרי, אבל מפני שלא נשנו כאחד לא נאמר בהם איכא דאמרי.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן דשעבודא דאורייתא, דהא רב ור' יוחנן ושמואל ור"י הלכה כר' יוחנן. ועוד דרב הונא דאמר (ערכין כב, א) דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום צררי, ופליג על רב פפא דאמר משום דפריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. משמע דסבירא ליה דשעבודא דאורייתא, ולאו משום מצוה גרידא, ועוד דבפרק הנזקין (נ, א) משמע דרבא סבירא ליה שעבודא דאורייתא בשמעתא דשטר חוב היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח, דקאמר דנזקין דינייהו מן התורה בעידית מיתמי ובעל חוב דיניה בזיבורית, ואילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא כולהו מיתמי לא גבו כלל מדאורייתא. ובערכין נמי פרק שומם היתומים (כב, א) דקא מפרש רבא טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובה. אלמא מדינא נזקקין דשעבודא דאורייתא. והכי נמי אסיקנא בשלהי גט פשוט דרבא שעבודא דאורייתא סבירא ליה, מדאמר רבא יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגוגבה אותה מהם, ורב נחמן נמי הכין סבירא ליה.

אלא דקשיא לי דבפרק קמא דמסכת ערכין (ז, א) גמרא הגוסס והיוצא ליהרג אמר רבא דכולי עלמא מלוה על פה אינה גובה מן היורשין, ושמא רבה גרסינן התם, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והתם פליג אדרב יוסף. ואי נמי כולי עלמא דההיא מתניתין קאמר, וליה לא סבירא ליה. ויש לנו כיוצא בה ביבמות פרק ר"ג (נג, א) דכולי עלמא יש תנאי בחליצה, ואע"ג דקיימא לן דאין תנאי בחליצה, ויש אחרות בתלמוד כיוצא בה. כך נראה לי.

לכהן גדול בלאו לכולי עלמא בעשה. פירש רש"י ז"ל ושלחה ויצאה והיתה לאיש אחר, דמשמע בגט תלך לאיש אחד, אבל במיתה לא, ולאו הבא מכלל עשה עשה. והראב"ד פירש מדכתיב (בראשית ב, כד) ודבק באשתו ולא באשת חברו, ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתב ומחיים, איכא למימר נאמרה לבני נח ונשנית בסיני ולזה ולזה נאמרה.

אמר רב אשי חדא דיבם לאו אחר הוא. והכי נמי אמרינן בפרק קמא דסוטה (ה, ב) והלכה והיתה לאיש אחר לאיש אחר ולא ליבם, דאלמא יבם לא איקרי אחד. ואיכא דקשיא ליה, דהא בפרק האשה שנפלו לה נכסים (פא, א) גביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי דיבם נמי כאחר דמי, ורב אשי גופיה הוא דקאמר לה התם. ותירצו בתוס' דלענין יבום שנושא אשתו להקים לאחיו שם אין שייך לקרותו אחר. פירוש לפירושם כל היכא דמשתעי בענין יבום כי התם דכתיב (דברים כד, ב) והלכה והיתה לאיש אחר, כלומר תנשא לאחר, שייך לומר דיבם לאו אחר, שאם הלכה ונשאת ליבם להקים לאחיו שם אז לא מיקרי אחר, דגופו הוא, וכן נמי הכא אם איתא דהאי ואיש אחר יקחנה יבם הוא, היכי קא קרי ליה אחר, שהר לקוחין אלו להקים שמו הוא, אבל התם דכתב לה לכשתנשאי לאחר, הכי קאמר לה כשלא תהוי אגידא בי אלא שתוכל להנשא לאחר שלא אני, תטלי מה שכתוב ליכי, והלכך יבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה, דהא לא אגכידא ביה, והיינו דאמרו התם ויבם נמי כאחר דמי לענין תנאי זה, דהא לא אגידא ביה, והיינו דאמרו התם ויבם נמי כאחר דמי, ולא קאמר ויבם נמי אחר הוא, דהא לאו אחר הוא, אלאל לענין תנאי זה כאחר דמי, ותירוצין אחרינן נאמרו בו, וזה הנכון.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.