רשב"א/ביצה/לג/ב

רשב"א ביצה לג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת. ויש עצי בשמים שהם אוכלי בהמה כך פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור, אלא מדקתני מוללו משמע ליה שהן רכין ומיניה קא פריך וכדמפרש ליה בהדיא לבסוף כי אתא לתרוצי ולאוקמוה בקשין אהדר ליה וקשין בני מלילה נינהו.

השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת מיבעיא. פירש רש"י ז"ל כלומר תשובה גדולה חזרת להשיבני, אם מצאת בברייתא אומרת לחצוץ שיניו פטור אבל אסור אף היא היתה תשובה לדברי שאני אומר מותר לכתחלה וכל שכן שהבאת לי חייב חטאת, אבל אינו תשובה דכי תניא ההיא בקשין. והקשו עליו בתוס' דאם כן למה ליה לרב יהודה לאורוכי כולי האי לפרוק ליה מיד כי תניא ההיא בקשין, ולפיכך פרשו משם ר"ת ז"ל דהכי קאמר ליה אפילו תנא (מברייתא) [בברייתא] פטור אבל אסור איכא למשמע דמשבשתא היא כל שכן דקתני חייב חטאת דליכא מאן דלימא הכי אלא ודאי ברייתא שבשתא היא ולא תותבן מינה ואמר ליה רב כהנא לא דברייתא בקשין ואף על פי שהן אוכלי בהמה, ומיהא לדידך קשיא דאמרת דכל שהן אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי ואפילו (קשיא) [קשין]. ואין פירושו מתחזי במה שפירש דרב כהנא הוא דקאמר בקשין, אלא [מה] שפירש בהא (וקאמר) [דקאמר] ליה רב יהודה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי אתי שפיר (אבל הא) [ואיהו הוא] דקאמר כי תניא ההיא בקשין דלאו אוכלי בהמה וחסורי מחסרא כדמפרש ואזיל. ואם תאמר אם כן תקשי מדרב יהודה לרב יהודה, דהכא משמע דרב יהודה אית ליה כי הא ברייתא דאפילו (הדיח) [להריח] אם קשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור ואלו לקמן אמרי רבה בר רב אדא ורבין בר רב אדא כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אף על גב דחזיא לקתתא דנגרי וחצינא, לא קשיא דהא מוקמינן הא ברייתא כר' אליעזר. ואם תאמר אם כן כי אקשי ליה רב כהנא מיניה נימא ליה ההיא ר' אליעזר היא ואנא דאמרי כרבנן, מסתברא לי דהיינו טעמא משום דקושטא דמילתא קא מתרץ ליה דאפילו ר' אליעזר דוקא בקשין הא ברכין קוטמו ומריח בו ואפילו קוטמו לחצוץ בו שיניו מותר (רב אכלי) [דבאוכלי] בהמה שהן רכין מיירי, ומאי דקתני בברייתא לקמן ושוין שלא יקטמנו (אקטום) [אקיסם] קא מהדר וכדפרש"י ז"ל, כך נראה לי.

שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות. פירש רש"י ז"ל (חביות) [בפרק חבית] (שבת קמו, א) טעמא משום דמקלקל וכל המקלקלין פטורים. וקשה לי דאי משום הא היכי שרי לכתחלה, ועוד דאם איתא מאי אקשינן הכא מינה למאי דאמרינן דקשין (הן) לא יקטום להריח בו דשאני התם דמקלקל הוא. ובתוס' (שם בשבת) פירשוה בחבית מחוברת במוסתקי כדמוקי לה רב אשי הכא לרבי אליעזר, משום דקשיא להו הא דתנן בעירובין פרק בכל מערבין (לד, ב) נתנו במגדל ואבד המפתח עירובו עירוב רבי אליעזר אומר אם אין יודע שהמפתח במקומו אין עירובו עירוב ואוקימנא פלוגתייהו התם במגדל של עץ דקטיר במיתנא דבעי סכינא למפסקיה דרבנן סברי שכל הכלים ניטלין לצורך גופן ור' אליעזר סבר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו הא לאו הכי אפילו רבנן מודו דאין עירובו [עירוב] דלא אפשר לשבור את המגדל [ד]לכתחלה מיהא אסור, ומשום הכי אוקמוה לההיא בחבית דמוסתקי כדאוקמה רב אשי הכא, ורב אשי לא לר' אליעזר בלחוד אוקמה הכי אלא לכולי עלמא, והלשון מסייענו קצת מדאמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי ואי לר' אליעזר בלחוד קאמר הוה ליה למימר ההיא לר' אליעזר במוסתקי. וגם זה אינו נכון בעיני מדאמרינן התם בפרק חבית (קמו, א) בעו מיניה מרב ששת מהו (למיבא) [למיברז] חביתא בבורטיא לפתחא קא מכוין ואסור או דלמא לעין יפה קא מכוין ושרי, (ומיבח חבית) [ומברז חביתא] בגופה דחבית משמע ולא במוסתקי, ואמרינן נמי התם רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה בסייף ומניחה בפני האורחים ואינו חושש וסתמא ראשה ממש קאמר, ועוד דאם כן רב (אבא) [אחא] בר יעקב דמתיב מינה ומשמע ליה בחבית גמורה לדידיה מי ניחא ההוא דעירובין, ועוד מדמקשה מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית ועוד הא רבה בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרווייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלוותא אף על גב דחזיאן לקתתא דנגרי וחציני משמע דלרב יהודה מתניתין דחבית אפילו בחבית גמורה, דשבירת עצי בשמים (קשיא) [קשין] להריח כשובר את החבית ואוקימנא כתנאי ורב יהודה כרבנן, אלמא אפילו חבית גמורה לרבנן שובר ואינו נמנע לפי שאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים (לעיל י, א). ואי משום ההיא דעירובין לא קשיא, דהתם מגדל קתני ומגדל גדול משמע וכלים קטנים הוא דאמרינן דאין בנין בכלים וסתירה אבל בגדולים כאהלים הם ויש בנין וסתירה בהן, וכן מוכחא כל אותה סוגיא של שם. ואף רש"י ז"ל פירש שם [כן] (לה, א ד"ה ומתני') והרי"ף גם כן כתבה סתם במקומה וכן כאן ולא כתב האי אוקימתא דרב אשי דאוקמה במוסתקי, נראה שכן דעת הרב ז"ל דבחבית גמורה היא מתניתין כך נראה לי.

ובלבד שלא יעשנו צבורין. ומפרשי טעמא משום דמחזי כמאן דמכניף למחר וליומא אחרינא, אבל ליכא משום מעמר. ומכאן נלמוד כדעת רבי יצחק בן רבינו מאיר ז"ל שאמר שאין חייב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם כמאסף ביער שהוא כמלקט שבלים מן הקמה (מטפלת) [הנופלת] ומעמר, וכן מוכח בפרק כלל גדול דאמרינן התם (שבת עג, ב) האי מאן דמכנף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר, דמשמע דוקא דמכנף ממלחתא הא ממקום אחר לא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.