אבן האזל/איסורי מזבח/ו

אבן האזל ‏ איסורי מזבח ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

הסולת והיין והשמן והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותם שנאמר והעמיד והעריך, כל שישנו בהעמדה נערך ואלו אינם בכלל העמדה לפיכך אין נפדין לעולם. בד"א בשנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת. אבל קודם שיתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן, אבל טהורין אע"פ שעדיין לא קדשו בכלי אין פודין אותן חוץ ממנחת חוטא שנאמר בה מחטאתו על חטאתו לומר שמביא חטאתו מדמי חטאתו, לפיכך קודם שתתקדש בכלי שרת הרי היא כקדושת דמים ופודים אותה אע"פ שהיא טהורה.

[השמטה]

הלח"מ הקשה במה שכתב הרמב"ם בד"א בשנפסלו או נטמאו דמשמע דאכולהו קאי ואפי' על עצים ולבונה, ואפי' בעצים שייך קידוש כלי כדאיתא בזבחים דף ל"ד דאמר שם והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה, הב"ע שקדשו בכלי, וכיון דהכל תלוי בקידוש כלי א"כ אמאי ברישא דמתני' במנחות דף ק' חילקה במנחות ונסכים שנטמאו בין קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי, ובסיפא גבי עצים ולבונה וכלי שרת תנן בסתמא אין להן פדיון, והו"ל למתני' לחלק גם בזה בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתנינהו ברישא, ותמה ע"ז השעה"מ דאיך אפשר לפרש בדעת הרמב"ם דמפרש גם סיפא דמתני' בשקידשן בכלי, הא בגמ' מוכח דסיפא הוא בשלא קידשן מדפריך מינה לשמואל דאמר אפי' טהורין נפדין משום דכל זמן שלא קדשו בכלי קדושת דמים נינהו, ומפרש בגמ' בטעמא דעצים ולבונה משום דכ"ז דלא קדשו בכלי כטהורים דמו, ולכן מפרש השעה"מ דמש"כ הרמב"ם אבל קודם שיתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן, ונפסלו קאי אעצים ולבונה, אכן הקשה בהא דכתב הרמב"ם בטעמא דכלי שרת שנפסלו שאין פודין אותן משום שאינם בהעמדה והערכה, ובגמ' אמרו בטעמא דאין פודין אותם כשנטמאו משום דאית להו טהרה במקוה, וא"כ כשנפסלו אמאי אין פודין אותם, ותי' השעה"מ דמתני' אזלא אליבא דרבנן דר' נחמי' דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, משום דלא הוי קדושת הגוף, אבל הרמב"ם דפסק כר' נחמי' דיש מועל אחר מועל בכלי שרת דהוו קדוה"ג אין פודין אותן אפי' כשנפסלו ודברי השעה"מ תמוהין לדעתי במה דניחא ליה לפרש ד' הרמב"ם לצדדין, ועוד אפי' לפי דבריו הא הי' עכ"פ להרמב"ם להביא הך דינא דעצים ולבונה שנטמאו קודם שיתקדשו בכלי אין פודין אותן, כיון דלהדיא תנן הכי במתני' ולמה השמיט משנה מפורשת וסמך ע"ז שנפרש דבריו לצדדין ע"פ המבואר בסוגיא.

ונראה בדעת הרמב"ם דודאי כונתו הוא כפשטן של דברים דכל הני שמנה בהל' ד' יש חילוק בהם בין נטמאו או נפסלו קודם שיתקדשו בכלי שרת ובין אחר שיתקדשו בכלי שרת, ומה דקשה עליו סוגיית הגמ' דמוכח דמפרש סיפא דמתני' אפי' קודם שיתקדשו, נראה דמקור דבריו הוא מסוף הסוגיא דאמר שם ר' אלעזר אמר כולן טמאין נפדין, טהורין אין נפדין ופירש"י כולן כל המנחות, וכוונת רש"י דשייך לשון כולן משום דר' אלעזר מסיים חוץ ממנחת חוטא, וקשה דהא במתני' תנן המנחות והנסכים, ולמה אמר ר' אלעזר דינו רק במנחות, ואם כונתו באמת על המנחות והנסכים לא שייך לשון כולן, לכן מפרש הרמב"ם דמה דאמר ר"א כולן טמאין נפדין, טהורין אין נפדין כוונתו אכולה מתני' בין בהא דרישא בין בהא דסיפא, ופליג ר"א אסוגייא קמייתא דמפרש דסיפא דמתני' היא אפי' קודם שיתקדשו בכלי, ולכן העמיד הרמב"ם כולה מתני' בהל' אחת ומחלק בכולן בין קודם שיתקדשו בכלי לאחר שיתקדשו בכלי, ורק דישאר לנו קושיית הלח"מ דאמאי פלגינהו מתני' לתרי בבי יש לומר דבמתני' כיון דלא תנן אלא נטמאו, וכיון דעצים ולבונה לא נטמאו מד"ת קודם שקידשו בכלי אלא מדין מעלה שעשו חכמים, וא"כ ודאי לא מהני שיוכל לפדותן וכדאמר בגמ' שם, אלא דר"א סבר דל"צ מתני' לאשמעינן זאת, ובהא דאמר שם מעיקרא דבכלי שרת כיון דאית להו טהרה ג"כ לא מהני נטמאו אפי' קודם שנתקדשו בדין כלי שרת, בזה פליג ר"א וסבר דכלי שרת קודם שנתקדשו ע"י עבודה דעבודתם מחנכתם ואין דינם אלא כסתם כלי בדה"ב לא צריך טמאים, ואפי' טהורים נפדין ומשום זה ע"כ סיפא דמתני' קאי הכל דוקא אחר שנתקדשו בקדוה"ג, ולא כדסבר בסוגיא מעיקרא, והוא מתרי טעמא דעצים ולבונה קודם שנתקדשו בכלי שרת אפי' טמאים אין נפדין כיון דהוי כטהורים, ובכלי שרת קודם שנתקדשו אין בהם שום יתרון על סתם קדשי בדה"ב דמהני פדיון, והחלוק בין זה לזה וגם החלוק לבין מה דהוי סבר מעיקרא, ובין מה דסבר ר"א הוא בזה, דמעיקרא לא הוי סבר דטעמא דטהורים אין נפדין הוא משום הא דמתפיס תמימים לבדה"ב אין יוצאין מידי מזבח, אלא דמסברא אין לפדות טהורין כיון דראויים לקדוה"ג, וכמו דאח"כ כדמשני הגמ' אליבא דשמואל משום דלא שכיחי, אבל לפי"מ דמסיק ר"פ דטעמא דטהורים אין נפדין הוא משום דמתפיס תמימים דזה נלמד מקרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש, הך קרא ודאי אינו אלא במה שראוי לצרכי קרבן, כמו מנחות ונסכים וה"נ עצים ולבונה, אבל כלי שרת אפי' אחר שיתקדשו בדין כלי שרת הא אינם קרבן, ולא שייך בזה הך דינא דאין יוצאין מידי מזבח, לכן כלי שרת כל זמן שלא נתקדשו בעבודתן ודאי אפי' טהורים נפדין, ולכן מיושב מה דפלגינהו מתני' לתרי בבי משום דבעצים ולבונה וכלי שרת לא שייך דינא דקודם שנתקדשו בכלי כלל, ואף שהרמב"ם כתב גם כלי שרת בהך כללא וכתב נטמאו או נפסלו, אבל באמת לא קשה דהא כתב בהך כללא גם עופות דודאי לא שייך חילוק זה, וה"נ בכלי שרת דקודם שנתקדשו בדין כלי שרת אין עליהם שם כלי שרת כלל, אבל בעצים ולבונה שפיר שייך החלוק בין קודם שנתקדשו לאחר שנתקדשו, והוא בדין נפסלו וכמש"כ לקמן בהל' ח'. [עד כאן].

כל שישנו בהעמדה נערך, במנחות דף ק' ע"ב תנן בטעמא דהך דינא שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, והרמב"ם כתב על זה קרא דוהעמיד והעריך, ולכאורה אינו מובן דעופות הא אפשר בהעמדה ואיך נתמעטו מוהעמיד והעריך, ועוד דלמה צריך הרמב"ם להך טעמא כיון דתנן שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, והנה בספרא פ' בחקתי פרק ט' סי' ע"ט איתא והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה נפדית ואין העופות [כן הוא בספרא עם פי' הראב"ד ובמלבי"ם חסר תיבת "העופות"] והעצים והלבונה והכלי שרת נפדים, ולא הוזכרה הדרשא דוהעמיד והעריך, רק בסי' ע"ח איתא טמאה לרבות המתה יכול אפי' אמר ה"ז הקדש ומתה תפדה ת"ל והעריך את שיש לו עמדה יש לו ערכה, ואת שאין עמדה אין לו ערכה, אבל כאן לא הוזכר טעמא דוהעמיד והעריך וא"כ ד' הרמב"ם צריכים ביאור, אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה בתוי"ט במשניות במה שחידש הרמב"ם טעם שלא הוזכר במשנה, וראיתי עוד שעמד בזה הרש"ש והקשה מה שהקשיתי מעופות, והוסיף דהא חזינן לתנא דבי לוי דגם עופות בכלל העמדה והערכה בתמורה דף ל"ג, עוד הקשה דהא לא צריך העמדה והערכה אלא בבע"ח, וא"כ מנלן למעוטי עצים ולבונה וכו' ונשאר בקושיא.

ונראה דאין כונת הרמב"ם משום דהני אינם בהעמדה דודאי קשה מעופות, אלא כונתו דאינם בדין העמדה, והוא דהרמב"ם בא לבאר טעמא דמתני' דתנן שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, וקשה דלמה נאמר דבהמה קילא דשייך בה פדיון ועצים וסולת חמירי ואין להם פדיון, ולזה ביאר ההלכה ע"פ הספרא שהבאנו דאם היינו מפרשים המשנה כפשטה שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, א"כ אין צריך למעט כל הני דאין להם פדיון מקרא דוהעמיד את הבהמה דהא עיקר קרא מיירי בבהמה דתחלת הפסוק הוא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ומפרשינן דהוא בבהמה שנפל בה מום, ומדדריש בספרא מקרא דוהעמיד את הבהמה מוכח דדוקא מהך קרא ממעטינן כל הני מדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ד"הבהמה" יתירא הוא דהא תחלת המקרא הוא בבהמה והוי מצי למיכתב והעמיד אותה, וכן כתב במלבי"ם שם, והרמב"ם בא לבאר דברי הספרא במה דדריש בהמה נפדית ואין העופות והעצים וכו' נפדים, דלכאורה מהיכן למד זה מקרא דוהעמיד, וע"ז מפרש דהספרא סומך על דרשא קמייתא דוהעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה דכיון דממעט קרא דוהעמיד את הבהמה דדוקא בהמה הוי בכלל העמדה זהו נמי מיעוט לדין פדיון דכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה.

ובזה מיושב מה שהקשה הרש"ש דהא בדבר שאינו בע"ח לא בעינן העמדה דזה ודאי דלא נאמרה העמדה והערכה אלא בבהמה שהקדישה חיה דאז אפי' מתה אח"כ אינה נפדית כיון דאינה בהעמדה, אבל הקדיש מתה כיון דאפי' בע"מ מעיקרא ממעטינן מדכתיב אותה כ"ש מתה, ולכן כל הקדש דלאו בע"ח שהקדיש לבדה"ב ודאי נפדים כמו דבהמה בע"מ נפדית בלא העמדה והערכה, ויש לומר דאפי' לתנא דבי לוי דאמר דגם בע"מ בכלל העמדה והערכה מ"מ הקדיש מתה ודאי נתמעט אלא דמ"מ אמר בגמ' אותה ללוי קשיא משום דלא צריך מיעוטא דלא שייכא, אבל כל זה הוא בהקדש בדה"ב אבל בהקדיש למזבח ושנתקדשו בכלי שרת כיון דנעשה עליהם דין קדושת הגוף בזה צריך למוד דאפשר לפדותם, וע"ז אמרינן דכיון דנתמעטו עופות אף דשייכי בהעמדה מ"מ מיעטה התורה מוהעמיד הבהמה דעופות אינם בהעמדה, ומש"ה אינם נפדים דכיון דאינם בהעמדה אינם בהערכה, א"כ ה"נ עצים ולבונה וסולת שנתקדשו קדוה"ג כיון דאינם בהעמדה אינם נפדים, ולא נוכל ללמוד בזה מאותה פרט לבע"מ מעיקרא דאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ולכן נתמעט דא"צ העמדה והערכה וממילא לא מעכבא, אבל הני דקדושים קדושת הגוף דצריך לנו קרא דאפשר לפדותם, וכיון דנתמעטו מוהעמיד הבהמה דאינם בהעמדה והערכה א"א לפדותם.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

בפ"ו הל' ד' ד"ה ובזה במה שבארתי ד' הרמב"ם כתב אמנם הא גופא צריך ביאור דמ"ש סולת ויין דלא קדשי קדוה"ג אלא ע"י כלי שרת, ואילו בהמה או עוף חייל עלייהו קדוה"ג עם הקדישן, כבר ביאר זה הראב"ד בפירושו בריש תמיד שכתב וז"ל ואגב גררא אפרש מ"ש בהמה מקטרת ומנחות, בהמה כשאדם מקדישה הוי לאלתר קדוה"ג וקטרת ומנחות דלא הוויין קדוה"ג עד דמקדישן בכלי כדתנן המנחות כשקדשו בכלי נפסלין בטבול יום וכו' י"ל דהיינו טעמא דבהמה לאלתר קדשי קדוה"ג משום דלאלתר ראוי להקרבה ואינה מחוסר מעשה רבה אלא שחיטה בלבד, אבל קטרת מחסרא מעשה רבה כגון כתישה, ומנחות בלישה, ע"כ לא קדשי קדוה"ג בפה אלא בכלי שרת דוקא עכ"ל, אכן בתירוצו אינו מיושב דהא המתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלים (בזבחים דף צ"א) וא"כ איכא מנחה דאין בה מעשה, ומ"מ בודאי לא נתקדשה קדושת הגוף בלא קדושת כלי ועוד דמה יועיל תירוצו בנסכים, ובשלמא למ"ד דיין לשיתין מיושב דלא דמי לשאר קרבנות, אבל למ"ד לאשים מ"ש מבהמה ובמתני' תנן המנחות והנסכים.

ונראה דיש ליישב בלא הטעם שכתב הראב"ד דגבי מנחות וקטורת צריך מעשה, אלא דיש נ"מ מבהמה למנחות ונסכים וקטרת מעיקר הדין דהראב"ד דן בעיקר מאפשרות ההקרבה, ומשמע דסבר דשחיטה לאו עבודה ולא מהני מה דאפשר לשחוט תיכף כשהקדיש אבל יש לומר דמה דשחיטה לאו עבודה זהו לדין כהונה, אבל מ"מ הא הוי מד' עבודות שפוסלות במחשבה, וא"כ בשחיטה כבר מתחיל עבודות הקרבן, וא"כ הנ"מ הוא דבמנחות הא בלא קדוש כלי א"א לעשות שום עבודה, דקמיצה ג"כ א"א שלא מכלי שרת, ולכן קודם שהוקדשו בכלי לא הוי קדוה"ג, אבל שחיטה אף דלכתחלה צריך כלי שרת אבל בדיעבד אם שחטו שלא בכלי שרת ג"כ כשר כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' מעה"ק הל' ז', וגם אם שחטו שלא בכלי שרת מהני שחיטה להכשיר הקרבן וגם לפסלו במחשבת פיגול, ולכן שפיר כבר נעשה קדוה"ג קודם וכתחלת ד' הראב"ד, ובמקום אחר הוכחתי דהרמב"ם סובר דלא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה אלא שאינו צריך כאן לזה. [עד כאן].

ב) איברא דצריך ביאור דמקרא דוהעמיד את הבהמה ממעטינן דעופות ועצים וכו' אינם בהעמדה ומשו"ה אינם נפדים ומסוף הכתוב דכתיב והעריך הכהן אותה ממעטינן בע"מ מעיקרא דא"צ העמדה, ונפדה גם בלא העמדה והערכה, וצריך לומר דכיון דלא נתמעט בע"מ מעיקרא מרישא דקרא לכן לא נתמעט מעיקר דין פדיון, ובא אותה בקרא דוהעריך הכהן למעט דא"צ הערכה ובטעמא משום דעופות ועצים וכו', דנתמעט הא מיירי כשיש בהם קדוה"ג, וכמש"כ לכן נתמעטו דאין להם פדיון, אבל בע"מ מעיקרא למזבח דאינו חל עליו קדוה"ג אלא לדמים לכן מהני פדיון וא"צ העמדה והערכה, ואף דלרבנן גם קדשי בדה"ב הוו בכלל העמדה והערכה ועוד יותר דגם בע"מ מעיקרא צריך העמדה והערכה כמבואר בתמורה דף ל"ג ומשום דלבדה"ב אין נ"מ וקדושת בדה"ב הא הוו כמו קדושת דמים, צ"ל דיש חילוק בין נתקדש לדמים דאין על גוף החפץ קדושה אלא על דמיו, אבל כשנתקדש לבדה"ב אף דאפשר לפדותו אבל כל זמן שלא נפדה הרי גופו קדוש, והגזבר משתמש בגופו לצרכי בדה"ב, ולכן אף דנקרא זה קדושת דמים זהו בשביל דמהני פדיון, אבל בעיקר דין פדיון זה החמירה תורה להצריך העמדה והערכה, אבל בע"מ מעיקרא למזבח כיון שכל הקדשו אינו אלא לדמיו, לכן צריך רק למכרו ולהתפיס דמיו למזבח, אבל אין בו דין העמדה והערכה.

אמנם דיש לעיין בזה מדין המקדיש תמימים לבדה"ב דאין יוצאין מידי מזבח ועיקר דין ההקדש הוא שיפדו הבהמה למזבח, ומ"מ מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ה' דצריך הערכה שכתב המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדה"ב אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשוי וחלה קדושה עליה ונפדית כשהיא תמימה ומעריך אותה הכהן בדמיה והדמים יפלו לבדה"ב וכו', עוד כתב בהל' י"ב כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראויה ליקרב הרי זו צריכה העמדה בב"ד שנאמר והעמיד את הבהמה לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, והנה מה שכתב או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר לא פירש הכ"מ כונתו, וכתב המרכה"מ דכונתו למה שכתב בפ"ו הל' ה' בהקדיש קדשי מזבח לבדה"ב דלא נימא דיפדה הנבלה והדמים לבדה"ב והיא עצמה תקבר מצד שהיא קדשי מזבח, והדברים תמוהים דכיון שהנבלה תקבר איך אפשר שיפדו אותה ואיזה שיווי יש לה, לכן נראה פשוט דכונת הרמב"ם למה שכתב בהל' ה' דהמקדיש בהמה תמימה לבדה"ב נפדית כשהיא תמימה, ומעריך אותה הכהן בדמיה ובזה הוא שכתב דאם מתה תקבר ומה דאיתא בלשון הרמב"ם כמו שיתבאר צ"ל כמו שנתבאר.

ועכשיו צריך לבאר דלכאורה כאן לא יועיל מה שחילקנו בין הקדיש בע"מ מעיקרא למזבח דאינו אלא קדושת דמים דא"צ העמדה והערכה להקדיש לבדה"ב דצריך, שכתבנו דבהקדיש לבדה"ב הוקדש גוף הבהמה והגזבר עושה בה צרכי בדה"ב אלא דהוי קדושת דמים כיון דמהני פדיון, וקשה דהא במתפיס תמימים לבדה"ב אין ההקדש לבדה"ב אלא על פדיון, דהא גוף הבהמה צריך להקריבה, וא"כ מ"ש מהקדיש לדמים למזבח דא"צ העמדה והערכה, ונראה דאפי' במתפיס תמימים לבדה"ב עיקר הבהמה הוקדשה לבדה"ב, אלא דהוא דין התורה שתפדה לצרכי מזבח, אבל כל זמן שלא נפדה שייך הגוף לבדה"ב ולא רק הדמים, ובפרט לפי"מ שיתבאר באות ה' דבמתפיס תמימים לבדה"ב צריך להקדיש למזבח אחר שיפדה ואף דגם במקדיש קדשי מזבח לבדה"ב דצריך לפדותן, כתב הרמב"ם בפ"ו מערכין הל' ח' ומעריך אותה הכהן בדמיה ותפדה, ומוכח דצריך העמדה והערכה יש לומר דגם בקדשי מזבח כשהוקדש לבדה"ב שייך גוף הבהמה לבדה"ב, ונ"מ שאם יפול בהבהמה מום ותיפסל למזבח ויפדו אותה והדמים למזבח תהי' עצמה לבדה"ב, וגם עכשיו היא של בדה"ב אלא שהבדה"ב צריך למוסרה למזבח להבעלים שהקדישוה להקריבה כשיפדו אותה מבדה"ב אבל עיקר הבהמה הוקדשה לבדה"ב ולא דמי להקדיש בע"מ מעיקרא למזבח דלא חל על הגוף קדושת מזבח כלל אלא על הדמים.

והנה לפימש"כ נוכל ליישב קושיית התוס' בפסחים דף כ"ט ע"א בד"ה אין פודין שכתבו הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דלא פליגי אלא בקדם הקדישן למומן, אבל קדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשי אפי' בקדושת דמים, כ"ע מודו דפודין ותי' ר"י דה"ק אין פודין מדרבנן עכ"ל, והנה קושיית התוס' הוא כמו שהקשינו כאן לדין העמדה והערכה דמ"ש בע"מ מעיקרא מקדושת בדה"ב, וא"כ לפי"מ שבארנו נוכל לחלק גם בזה דבע"מ למזבח לא הוי עיקר הקדושה אלא לדמים ולא שייך בזה אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, אבל בקדושת בדה"ב דנתקדש גוף הדבר אף דאין בו אלא קדושת דמים משום דמהני פדיון שייך גם בבדה"ב דין דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, דילפינן מדין קדשי מזבח דכתיב ואכלת ולא לכלביך, אמנם חביבי הרב הג' מוהר"י עפשטיין שי' העירני דאיך אפשר שיהי' בקדשי בדה"ב דין אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים דהא דין פדיון בבהמה טמאה כתיב בקרא ואם בבהמה הטמאה וגו' דהוא בטמאה ממש ורק קרא דואם כל בהמה טמאה קאי בטהורין בע"מ, אכן א"כ זהו תימה על התוס' דאיך ס"ד דהגמ' מיירי כאן מדאורייתא, לכן ע"כ צ"ל דהיכי דלא הי' ראוי לאכילה קודם ההקדש הוי כמו עצים ואבנים שהקדישם לבדה"ב דנפדים, וה"נ בהמה טמאה וטרפה ודוקא היכי שבשעה שהוקדשו היו מותרים ואח"כ נטרפו בזה יש סברא ללמוד מקדשי מזבח דכתיב ואכלת ולא לכלביך דג"כ היו מותרים קודם שהוקדשו.

[השמטה]

ובזה יתיישבו דברי התוס' במה שתי' ר"י דה"ק אין פודין מדרבנן שתמה הפ"י דמה תירצו דהא התם תנן דקדם מומן להקדשן אפי' אם מתו יפדו, והאריך שם ונשאר בתימה, אכן לפימש"כ מבואר דבזה גם התוס' סוברים דבדרבנן יש לחלק בין קדושת בדה"ב דקדוש בעצמו דשייך לתקן שלא יועיל פדיון אטו קדושת הגוף, אבל קדם מומן להקדישן דלא נתקדשו אלא לדמיהן לא תיקנו בזה חכמים להפסיד הדמים כיון דלא נתקדשו בעצמן כלל, ואף דגבי גיזה ועבודה איתא שם בסוגיא להיפוך דבקדושה לדמים יותר שייך לגזור דמיחלפא בקדושת הגוף, שאני התם דבגיזה ועבודה אפשר שתוכחש הבהמה ויופחתו גם דמי ההקדש למזבח, לכן שייך יותר לאסור בהקדש לדמים, אבל בדין פדיון להאכיל לכלבים שהוא לאחר הפדיון ובעיקר הגוף לא הי' קדושה שייך יותר לגזור בקדשי בדה"ב לר' אושעיא דקדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, וי"ל דהך סוגיא אזלא אליבא דר' אושעיא, ומה דהרמב"ם לא פסק הך דינא להלכה דבקדשי בדה"ב איכא דינא דאין פודין להאכיל לכלבים עיין מש"כ בזה הפנ"י בפסחים דכ"ט דמקיים הגירסא בדרב אשי דכו"ע פודין, אח"כ ראיתי דהשעה"מ בפ"א מהל' איסוה"מ עמד על תמיהת הפנ"י והביא מד' התוס' בשבועות די"א ומפרש דמתני' דתמורה דתנן אם מתו יפדו הוא רק מדאורייתא ומדרבנן אין פודין והוא תימה דמתני' הלכתא תנן, לכן נראה כמש"כ. [עד כאן]

ג) והנה בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' כתב המל"מ וז"ל יש להסתפק בדין זה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן, והנה ממש"כ רבינו ועל זה נאמר ואם בהמה וגו' נראה דס"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דף ק"א מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפי' בדוקין שבעין פסיל משו"ה גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח, וכן כתבו התוס' בזבחים דף נ"ט עכ"ל, אכן דבריו נכונים לפי מה דדחי שם הגמ' להא דאמר רב פפא אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבדה"ב וכו' הוי הדר ביה, (ולפי"ז באמת דחוק לשון הברייתא דתניא "שכל הראוי למזבח", כיון דאין דין זה אלא בבהמה), אבל כל זה הוא אליבא דשמואל דאמר אפי' טהורין נפדין, אבל להני אמוראי דפליגי התם אשמואל וסברי דטהורים אין נפדין וכן פסק הרמב"ם כאן ודאי צריך לומר דזהו טעמא דמילתא משום דראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, והוא דין דאורייתא ולפי"ז הך דינא הוא באמת בכל הראוי למזבח, ובפרט לפי"מ דאמר שם ר' אלעזר דטהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו, וכן כתב הרמב"ם כאן טעמא דמנחת חוטא שפודין אותה אע"פ שהיא טהורה שנאמר בה מחטאתו על חטאתו, ומוכח דבשאר מנחות מדאורייתא אין נפדין וזהו משום דינא דהמתפיס תמימים דלמד מקרא דואם בהמה אשר יקריבו וגו'.

אמנם דלפי"ז אינם מבוארין דברי הרמב"ם במה שכתב כאן חוץ ממנחת חוטא שנאמר בה מחטאתו על חטאתו לומר שמביא חטאתו מדמי חטאתו, לפיכך קודם שתתקדש בכלי שרת הרי היא כקדושת דמים ופודין אותה אע"פ שהיא טהורה, דמוכח מלשונו דשאר מנחות אינם כקדושת דמים אפי' קודם שנתקדשו בכלי שרת, אבל א"א לומר כן דאם היו קדושים קדוה"ג לא הוי מהני פדיון אפי' אחר שנטמאו, ולכן צריך לומר דקדושת הגוף חלוקה מקדושת דמים או מקדושת בדה"ב, בשני דינים, א' דקדושת הגוף אלים קדושתיה, ב' דקדושת הגוף הלא נעשה חיוב להקריבו למזבח מדין ובאת שמה והבאתם שמה, ומטעם שני הדינים יש חילוק בדין אפשרות הפדיון, בין מדין חומר הקדושה דבזה דאלים קדושתיה לא מהני בקדוה"ג פדיון, ורק בבהמה כשהוממה חידשה תורה דמהני בה פדיון, וילפינן מקרא דהבהמה דלא מהני אלא בבהמה ולא בעופות וכן במנחות ואינך כשנתקדשו קדוה"ג, ובין מדין חיוב ההקרבה שמצד דין חיוב ההקרבה יש עיכוב ג"כ שלא לפדותם כל זמן שיש אפשרות להקריבן וזהו טעמא דטהורין אינן נפדין, ונמצא דלדין חיוב ההקרבה דין המנחות גם קודם שנתקדשו בכלי כדין קדושת הגוף ואפי' הקדישן לבדה"ב דינם כמו הקדיש בהמה לבדה"ב דאין יוצאין מידי מזבח וחייבים להקריבן כל זמן שהם ראויים להקרבה, כמו שכתב הרמב"ם בהל' ערכין דנלמד מקרא דואם בהמה אשר יקריבו דכל הראוי למזבח יקרב, אבל בעיקר דין חומר קדוה"ג מקדושת בדה"ב ומקדושת דמים בודאי מנחות שלא הוקדשו בכלי שרת אין בהם קדושת הגוף, אלא דיש בהם דין חיוב הקרבה, ולכן זהו שכתב הרמב"ם כאן גבי מנחת חוטא שקודם שתתקדש בכלי שרת הרי היא כקדושת דמים ופודין אותה כשהיא טהורה, לומר שאין בה שני הדינים מקדושת הגוף ואינה אלא כקדושת דמים לחוד, והיינו דאין בה אפילו חיוב הקרבה להקריב אותה בעצמה דגילתה תורה בקרא דמחטאתו על חטאתו שמביא חטאתו מדמי חטאתו ולכן פודין אותה אף כשהיא טהורה.

ד) והנה בדין מקדיש נכסיו סתם חילק הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' ח' בין בהמה, לעופות ויינות ושמנים וסלתות, ע"פ המבואר במשנה פ"ד דשקלים דבהמה הזכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות לצרכי שלמים והדמים יפלו לבדה"ב, ובעופות ואינך ימכרו לצרכי אותו המין והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות, וכתב על זה ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה לבדה"ב לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר והסולת והיין והשמן והעופות שנפסלו אין להם פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון וכל שאינו בהעמדה והערכה אין לה פדיון, וכתב ע"ז הראב"ד לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הן, ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר' אליעזר כמ"ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הנכסים לבדק הבית, (ע"ש שכתב דהך תנא ר' אלעזר ופליג על ר' אליעזר דרישא כן כתב הכ"מ בדעתו,) ובעיקר מה שהשיג וכתב והלא בכל מקום נפדין הן פי' הכ"מ דכוונתו דהא קודם שנתקדשו בכלי שרת הן נפדין לאחר שנפסלו, וכתב על זה הכ"מ ולדעת רבינו יש לומר דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתם גמורה ולאו רבותא הוא דאית להו פדיון, ולא אדע מה יישב בזה דעת הרמב"ם הא כאן מיירי במקדיש נכסיו ואנו דנין תחלת דינא וא"כ הא אכתי לא נתקדשו בכלי, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד דהא עכשיו אכתי נפדין הן, ומה מהני מה דכשיקדישו בכלי לא יהיו נפדין הא עכשיו נפדין הן, וא"כ במה שאני מבהמה דיש לה פדיון ע"י מום וה"נ יש להן פדיון כשיפסלו, ולמה לא יפלו הדמים לבדה"ב, וא"כ דברי הרמב"ם באמת צריכים ישוב, והלח"מ פי' דהשגת הראב"ד במה שכתב והלא בכל מקום נפדין הן, היינו דמאי נ"מ כיון דאתה מצריך למכרן ולהביא בדמיהן עולות ואין אתה אומר שיקריבו העופות עצמן עולות מ"מ פדיון מקרי, וגם פירושו של הלח"מ היא קושיא על הרמב"ם דמאי נ"מ בין זה לזה, ואם זה אינו דומה לפדיון דהוא כשיצא ההקדש לחולין, א"כ למה לא אפשר גם בעופות שהדמים יפלו לבדק הבית כמו בבהמה.

והנראה בבאור דברי הרמב"ם דזה ודאי דאין כאן דמיון לפדיון ממש שההקדש נפדה ויוצא לחולין, אלא דמ"מ גם זה לא מצינו בקדושת הגוף שיהי' אפשר לשנות בעיקר הקדושה, וכאן כיון דלמדנו מקרא דאם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש דכל הראוי ליקרב על גבי המזבח יקרב וזהו בסתם הקדש דקדושתו היא או לבדק הבית או להקריבו עולה, דסתם קרבן למזבח הוא עולה כדיליף בירושלמי שם בפ"ד דשקלים מקרא דאשר יקריבו לד' לעולה הכל קרב עולה יכול אפי' עופות ת"ל בבקר ולא עופות, והראב"ד מביא בהשגתו דרשא זו דבבקר ולא עופות, ונמצא דאם הקדיש סתם והיו בהן דברים הראויים ליקרב ע"ג המזבח יש בזה שני גדרי קדושות חדא מה שהקדיש סתם דבסתם הוא לבדה"ב ואם למזבח בסתם הוא לעולה, ועוד דין זה שאמרה תורה כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, וע"כ אנו צריכין בזה לדין מכירה שקדושה אחת תהי' על הדמים וקדושה שניה תהי' להקריב הן עצמן מקרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש דהיינו שיקריבו הן עצמן ולכן כאן כשהקדיש סתם דע"כ יש בהך קדושה דין שיקריבו הן עצמן וגם קדושה על הדמים, ולכן בבהמה דגם כשקדושה קדושת הגוף יש בה פדיון אנו אומרים דאף דהבהמה עצמה קרב לעולה או לשלמים מ"מ חל דין אחר על הדמים שיהי' לבדק הבית, משום דסתם הקדש הוא לבדק הבית, וזה דוקא בבהמה דשייך דין דמים לקדושת הבהמה, אבל עופות ומנחות דלא שייך דין דמים לקדושתן כשהם קדושים קדושת הגוף, א"כ אף דעכשיו עוד לא נתקדשו המנחות זהו אם אנו דנין בפדיון ממש שההקדש יצא לחולין, אבל כאן אנו דנין בהך דינא שאמרה תורה כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש וע"כ הן עצמן קרבין למה שהן ראויין, ואם נאמר שהדמים יפלו לבדה"ב הרי אנו עושין דמים מקדושת מזבח שאין לו דין דמים, ולכן אנו אומרים דהקדש סתם זה יהי' קדושתו למזבח, ורק מכיון שא"א להקריבו למה שהוא ראוי דסתם הקדש למזבח הוא לעולת בהמה והם אינם ראויים לעולה וע"כ יקרבו למה שהן ראויין לכן אנו אומרין דגם בזה אנו מחלקים הקדושות, היינו קדושת הן עצמן וקדושת הדמים, אלא דאינו דומה דין קדושת עולה לדין קדושת בדה"ב, דדין בדה"ב הוא קדושה אחרת שאין לזה שום שייכות לקדושת קרבן, ואם נאמר שהדמים יפלו לבדה"ב הרי ע"כ אנו עושין מקדושת מזבח שיש בהן בעצמן דין דמים, וכבר כתבנו דבעופות ומנחות לא מצינו דין דמים בקדושת קרבן שלהם, אבל אם אנו מחלקין בין הקדושות שהן עצמן יהיו למה שהן ראויין, והדמים יהיו לעולות, הא אידי ואידי קדושת קרבן ואין בזה נחיתות קדושה לומר שנעשו על הדמים קדושה פחותה מקדושת הן עצמן.

ועכשיו מיושב השגת הראב"ד בין במה שפי' הכ"מ דהא אנו דנין עכשיו קודם שקדשו בכלי דזה הי' שייך אם היינו דנין לפדות הן עצמן שיצאו לחולין ושיחול קדושתן על הדמים, אבל כאן הוא להיפוך דהן עצמן ע"כ נשארין בקדושת מזבח שאמרה תורה כל אשר יתן וגו' שכל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, דהא טהורים הם וא"כ אנו דנין עכשיו, על העופות והמנחות שהקדישם שיש בזה דין התורה להקריבם למזבח, אם אפשר לעשות מהם גם דין דמים, וע"ז אנו אומרים דאף דאכתי לא קדשו בקדושת הגוף, אבל עיקר דין הקרבה שחל עליהם הא לא מצינו בקרבן זה דין דמים, ולכן גם הדמים אין אנו יכולים להורידן מקדושתן מקדושת מזבח לקדושת בדה"ב, וממילא מיושב גם קושיית הלח"מ שפי' בד' הראב"ד דזהו עיקר הנ"מ בין קדושת בדה"ב לקדושת עולה, דאין כאן הורדה מקדושה בהדמים, דהא גם הדמים יפלו לעולות.

ה) אכן אכתי קשה לי בדעת הרמב"ם במה שביאר בעופות ומנחות דא"א שיהיו הדמים לבדה"ב משום דאין להם פדיון דאיך יהי' אם הקדיש עופות ומנחות בפי' לבדה"ב הא ע"כ יהיו הדמים לבדה"ב והן עצמן יקרבו למה שהן ראויין, וא"כ מאי נ"מ בין זה לזה כיון דמעיקר הדין אנו אומרים דסתם הקדש הוא לבדה"ב, וזה אינו קשה על ביאורי בדברי הרמב"ם אלא על עיקר ההלכה דכיון שסובר דא"א שיהיו הן עצמן קרבין למה שהן ראויין והדמים יהיו לבדה"ב, וא"כ איך הוא אם הקדישן בפי' לבדה"ב וזה א"א לומר דבאמת כן הוא גם כשהקדישן בפי' לבד"ה, דלא אישתמיט תנא למיתני חידוש זה, וכן הרמב"ם לא כתב דין זה אלא במקדיש סתם ועוד דהא בעיקר הברייתא במנחות דף ק"א דתניא המתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותו אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הא הוי כללא על כל הראוי לקרבן על המזבח, ומ"מ קתני אין פודין אותן אלא למזבח דמשמע ודאי שהדמים יהיו לבדה"ב.

ונראה דחלוק דין המתפיס תמימים לבדה"ב מדין מקדיש סתם נכסים, דבמקדיש נכסיו סתם והיו בהן דברים הראויים ליקרב ע"ג המזבח אף דסתם הקדש הוא לבדה"ב מ"מ כיון דהקדיש סתם בודאי דעתו כדין התורה, וכיון דאמרה תורה כל אשר יתן וגו' והיינו שיקרבו הן עצמן על המזבח כל אחד לפי מה שהוא ראוי, וכיון דסתם הקדש הוא לבדה"ב וסתם הקדש למזבח הוא לעולה לכן ע"כ נתחלק כאן ההקדש דהן עצמן יקרבו למה שהן ראויין, והדמים כיון דאנו רואין אותם שהן דמי הקרבן לכן בבהמה יהיו הדמים לבדה"ב כיון דקרבן בהמה אפשר בפדיון כשהומם ועופות ומנחות דאין להם פדיון יהיו הדמים כדין סתם הקדש למזבח דהוא לדמי עולות וכמו שבארנו, וכל זהו במקדיש סתם דבעיקר ההקדש מונח דין זה שהן עצמן יקרבו למה שהן ראויין, ואפשר דאין צריך הקונה אותם להקדישן מחדש אלא יקרבו כדין קרבנות רק דיכול זה שהקדישן בסתם למוכרן, דאף דקרבן שלו א"א למכרו דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום זהו היכי דחל כבר דין בעלים שלו על הקרבן, משא"כ הכא דלא חל אכתי דין בעלים על הקרבן, אבל במקדיש תמימים לבדה"ב אין בקדושתו אלא למה שהקדיש בפירוש דהוא לבדה"ב, אלא דדין תורה הוא מקרא דכל אשר יתן וגו' דכל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב, נמצא דכאן אין הדמים דמי הקרבן דהא לא הקדיש שום קרבן אלא דעיקר הדמים הם לבדה"ב ע"י הקדשו רק דהן עצמן יהיו לקרבן מדין התורה, ובזה מסתבר דצריך הפודה להקדישו לקרבן, וראי' לזה מהא דתניא בתמורה דף ל"ב דקדשי בדה"ב שהתפיסן לקדשי מזבח לא עשה כלום, והי' אפשר לפרש דהוא על דמים שהוקדשו לבדה"ב והתפיסן למזבח לקנות מהם קרבן, אבל הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הל' ח' כתב המקדיש קדשי בדה"ב למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים לא עשה כלום, ואין הקדש מזבח חל על קדשי בדה"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ומוכח מדבריו דאפי' בהמה הראויה ליקרב ע"ג המזבח דדינה הוא שפודין אותה ע"מ להקריבה למזבח מ"מ קודם שיפדו אותה אין בה קדושת מזבח כלל, אלא דהדין הוא שצריך לפדותה ולהקדישה למזבח, ולכן מיושב שפיר דהכא במתפיס תמימים לבדה"ב גם בעופות ומנחות הדמים הן לבדה"ב.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

במש"כ באות ה' דבמתפיס תמימים לבדה"ב דאין יוצאין מידי מזבח דצריך הפודה להקדישן למזבח כתב דכן מבואר בד' הרמב"ן גיטין דף ל"ח ע"ב, אלא דסובר דעיקר דין זה אינו אלא מדרבנן, והנה כבר הרגיש בעצמו החילוק דממילא אין סייעתא לדברי בדעת הרמב"ם מד' הרמב"ן, דלהרמב"ן דמה דאין יוצאין מידי מזבח אינו אלא מדרבנן פשיטא דצריך הפודה להקדישן למזבח, ואנכי כתבתי כן גם לדעת הרמב"ם דהיא מדאורייתא מכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש ומ"מ צריך הפודה להקדישן, אח"כ ראיתי דמד' התוס' בזבחים דף נ"ט ע"ב שהביא המל"מ שהבאתי שם יש לכאורה להוכיח דלא כמש"כ שכתבו דליכא למימר דיש איסור מטיל מום אף בבהמה תמימה לקדשי בדה"ב כדאמרינן המתפיס תמימים לבדה"ב אין יוצאין מידי מזבח לעולם, דהיינו מדרבנן משום קנס, ומוכח לכאורה דאי מדאורייתא הוי כבר עכשיו קדשי מזבח, ואולי יש לומר דלהטיל מום יש איסור דאורייתא כיון דעכ"פ צריך להקריבו, ואפי' אם דעת התוס' אינו כן אבל בדעת הרמב"ם נראה כמש"כ.

ומה שכתב על מש"כ לחלק בין מקדיש תמימים לבדה"ב למקדיש סתם דבמקדיש סתם אפשר דאינו צריך להקדיש, וכתב ע"ז דמד' הרמב"ם משמע דתרווייהו ילפינן מכל אשר יתן ממנו, גם דעתי כן דשניהם נלמדו מחד קרא, אלא שחדשתי דכיון שהקדיש סתם דעתו כדין התורה כיון דסתם הקדש לבדה"ב, וגם דין התורה שדבר הראוי ליקרב יקרב, לכן אף שבמקדיש בפי' לבדה"ב ע"כ לא גלי הך קרא אלא דצריך להקדישו דבלא הקדש הבעלים א"א שיהי' קרב, אבל הכא שהקדיש סתם ודעתו כדין התורה אמרינן שבהקדישו מונח ב' קדושות, היינו שעיקר הדבר שהוא ראוי למזבח ילך למזבח והדמים לבדה"ב, וממילא כיון שהדבר מונח כבר בהקדישו אפשר דאין צריך הקדש מחדש. [עד כאן].

ו) והנה צריך לבאר דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בהך מתני' בשקלים פ"ד דבהא דפליגי ר"א ור' יהושע דר"א אמר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו לבדה"ב, ור' יהושע אמר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות, ואמר ר' עקיבא רואה אני את דברי ר"א, ואמר ר' פפייס שמעתי את דברי שניהן המקדיש בפירוש כדברי ר"א והמקדיש סתם כדברי ר' יהושע, ופי' המפרשים המקדיש בפירוש שאמר בהמה ונכסי להקדש דכיון שהפרישן והבדילן ומ"מ לא אמר בהמה למזבח ע"כ דעתו לבדה"ב, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב וא"ר פפייס כי מי שהקדיש לבדק הבית בפירוש שהדין בו כד' ר"א ומי שהקדיש סתם כר' יהושע ולא חלק ר' פפייס על ר"א והלכה כר"ע עכ"ל, וכתב ע"ז בלקוטים מכ"י קדמוני במשניות ווילנא וז"ל פי' הרמב"ם שהקדיש לבדה"ב בפי' ולא נהירא האי פירושא דמילתא דפשיטא היא כיון שפירש בפירוש לבדה"ב ולא הו"ל למימר אלא שמעתי כדברי ר' יהושע, ונראה כפי' הרב ר"א מגרמייזא שהמקדיש בפירוש שפירש בהמה ונכסים מדהפריש זה מזה ולא אמר בהמה למזבח ונכסי לבדה"ב הכל הולך אל מקום אחד עכ"ל, ועוד תמוה מה שכתב ולא חלק ר' פפייס על ר"ע, דאיך אפשר כן דהא בעצמו פי' דר"ע סובר לגמרי כר"א, וכן פסק בחבורו ולפלא שלא עמדו ע"ז המפרשים.

ונראה בזה דמה שפירש שהקדיש בפי' לבדה"ב דלכאורה הוא פשיטא לא קשה כלל דהא בתמורה דף ו' ע"א פריך בגמ' על רבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והרי מקדיש לבדה"ב וכו' ותנן המקדיש תמימים לבדה"ב אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי, ומשני אמר לך רבא ממקום שנתרבו בעלי מומין לגבי מזבח נתרבו תמימים לבד"ה, ובש"מ שם בשם תוס' על מה דאמר ותנן המתפיס תמימים וז"ל אומר רבינו ברוך היינו מתני' דמס' שקלים המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויים למזבח זכרים וכו' והדמים יפלו עם שאר נכסים לבדה"ב, אלמא המתפיס תמימים לבדה"ב קדושה חלה עליהן עכ"ל, וא"כ לא פשיטא כלל הך דינא דהא זהו דתנן בהך מתני' דהמתפיס תמימים אע"פ שעבר בל"ת מ"מ חל ההקדש על הדמים לבדה"ב והן עצמן ימכרו לעולות או לשלמים, ועכשיו נראה דמה דכתב הרמב"ם דר' פפייס לא חלק על ר"ע כונתו דמפרש דר' פפייס לא בא להכריע ההלכה אלא בא לפרש דגם ר' יהושע דחולק על ר"א אינו חולק אלא במקדיש סתם, אבל במקדיש בפי' לבדה"ב גם ר' יהושע מודה לר"א, ונ"מ מזה לדידן במקדיש עופות ומנחות דגם ר"א סובר כר' יהושע דימכרו לצרכי אותו המין ויביא מדמיהן עולות דזה דוקא במקדיש סתם, אבל במקדיש בפי' לבדה"ב יפלו הדמים לבדה"ב והוא כמש"כ.

ז) והנה אחר שבארנו עיקר הלכה זו נראה לבאר לפי"ז דברי הירושלמי בהך סוגיא שלדעתי המפרשים לא עמדו על עיקר פירוש הסוגיא, והכי איתא התם רב חונה בשם רב ר' אבהו בשם ר' יוחנן קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יצאו לחולין, מתני' אמרה כן ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן רב חזקיה בשם רב חסדא תיפתר שפדאן תמימים והוממו, ר' יוסי בשם רב חסדא מתני' אמרה כן ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן ר' חזקיה בשם ר' יוסה קדשי בדק הבית שפדאן תמימים יצאו לחולין אין תימר לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית, ומפרש הקרבן עדה דיצאו מקדושת בדה"ב וכן כתב במה דאמר שם אין תימר לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלה על קדשי בדה"ב, דהיינו דאם נאמר לא יצאו לחולין א"כ לעולם בקדושת בדה"ב קיימין ואיך תנן במתני' לר"א זכרים שהוקדשו לבדה"ב ימכרו לצרכי עולות, וכן פי' שם המוהר"א פולדא וכן כתב בתקלין חדתין אלא שכתב קודם דאיירי בכה"ג דמתני', ופירושם תמוה דמאי ס"ד ואיזה הו"א שלא יהי' אפשר לפדות קדשי בדה"ב הא עיקר קדושתן לפדיה הוא, והפ"מ מפרש דעיקר הך מימרא הוא לחלוק על הברייתא דהמתפיס תמימים לבדה"ב כשהוא פודן אינו פודן אלא למזבח והני אמוראי סברי דיוצאין לחולין ממש וע"ש במראה הפנים, וגם פי' זה אינו מיושב דממ"נ אם לא שמעו כלל הברייתא דמנחות ק"א, דהמתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותן אלא למזבח א"כ פשיטא דיצאו לחולין ואם שמעו הברייתא ובאו לחלוק הו"ל להירוש' עכ"פ להביא הברייתא ולומר שע"ז חולקין, ובאמת לפי דבריו עיקר הפי' תיפתר אינו מרווח ועיין בהגהות הגר"א שפירש דאין אנו יכולין ללמוד ממתני' אלא באופן שהוממו קודם פדיה וג"כ אינו מכוון בלשון תיפתר.

ונראה דבאור ד' הירוש' הוא כמו שכתבנו דהמתפיס תמימים לבדה"ב אף דצריך לפדותן ע"מ להקריבן למזבח מ"מ אינם קדושים עכשיו קדושת מזבח, וזהו החלוק בין מקדיש סתם דאמרינן דחלו עכשיו שתי קדושות ומשום זה בעופות ומנחות אין הולכים הדמים לבדה"ב, אבל במקדיש לבדה"ב לא הקדיש אלא קדושה אחת רק דחובה מן התורה להקריבן למזבח, ולכן שפיר אשמעינן דמ"מ כשפדאן יצאו לחולין דאף שהן תמימים וחובה להקריבן אבל אין קדושת מזבח עליהן ונ"מ דולדן וחלבן עד שיקדישום מותרים, ובמה דאמר שם מתני' אמרה כן חלוקים המפרשים דהק"ע והמהרא"פ מפרשים דמתני' אמרה כן קמא הוא על מתני' דחולין דף ק"ל, ומתני' אמרה כן הב' קאי על מתני' דתמורה דף ל"ב, והפ"מ מפרש להיפוך, והנה מתני' דחולין דמיירי בקדם מום קבוע להקדישן לא שייך כלל להך דהכא דאף שכתבו דקדשי בדה"ב תמימים דומה לקדשי מזבח בע"מ מ"מ לא דמי כלל, דלפי"מ שבארנו עיקר החידוש הוא אף שעומדים ליקרב מעיקר הדין למזבח ולא שייך זה לבע"מ מעיקרא, ואף דמהרא"פ פי' כן בדחוייא דתיפתר

וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן במזבח.

בגמ' בזבחים דף צ"ב איתא עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן, ולא הוזכר ששורפן במזבח ופירש"י דשורפן בעזרה בפני עצמן ולא בבית הדשן, וכתב בטעמא דמילתא דמשום שהוא דבר לח שורפו לעצמו שתהא שריפתו ניכרת לעצמו שאם היה שורפו עם בשר אין ניכרין שהרי אין בהן ממש, והלח"מ כתב דהרמב"ם מדייק מדאמר עושה מערכה בפני עצמן דהיינו במזבח במקום שיש מערכות האש, ובעזרה אין שם מערכות אחרות, ולכאורה אינו מוכרח דאטו כששורפין בבית הדשן אין עושין מערכה דע"כ צריך להניח מקודם עצים ולעשות אש וזהו מערכה, אלא דיש לומר דעכ"פ לא הוזכר בגמ' לשון מערכה אלא על המזבח, ונראה דיש לומר דהכריחו להרמב"ם לפרש כן משום הא דאמר רב הונא בטעמא משום שנאמר בקדש באש תשרף, ופירש"י דבפסחים כ"ד דרשינן מהאי קרא ומרבינן מיניה כל פסולי קדשים שמחיצתן בעזרה שיהיו נשרפין בעזרה, ולפי"ז מה דמביא רב הונא קרא דבקדש באש תשרף אינו אלא על זה דנשרפין בעזרה ולא חוץ לעזרה, אבל באמת רב הונא לא הזכיר כלל דנשרפין בעזרה אלא דעושה להם מערכה בפני עצמן, אלא דודאי ידעינן דהוא בעזרה מהגמ' דפסחים אבל במימרא דרב הונא הא לא הוזכר זה, ועוד דעל עיקר דינא ששריפתן בעזרה הא לא צריך רב הונא ללמוד מהך קרא דוקא על נסכים כיון דכל פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים שמחיצתן בעזרה נלמד מהך קרא, והנה צריך ביאור גם בטעמא דמילתא דמ"ש מכל פסולי קדשים שנשרפין בעזרה ולא במזבח.

ונראה דכל פסולי קדשים שכשהם כשרים הקטרתן על המזבח, הא כשהם פסולין א"א לשרפן על המזבח דא"כ הרי מקטיר פסולין על המזבח, ואפי' לשם עצים לא מהני אלא בשאור ודבש לרבנן בזבחים דף ע"ז ולכן ע"כ שורפן על הרצפה, אבל נסכים דהיינו יין כמו שפירש"י כיון דכשהם כשרים דרך הקרבתן שמנסכין היין על יסוד המזבח והוא יורד לשיתין כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' מעה"ק הל' א', א"כ אפשר לשרפן כשהם פסולין גם על המזבח דאין זה דרך הקרבתן, וסובר רב הונא דכיון דכתיב בקדש באש תשרף צריך לשרפן במקום שהוא יותר קדש, וכיון דנסכים אפשר במזבח צריך לשרפן במזבח, וזהו מה דאמר רב הונא "משום שנאמר" וזהו בשביל דאינו עיקר דרשא דעל עיקר דינא שנשרפין בעזרה הי' צ"ל שנאמר, ומשום שנאמר הוא רק טעם דמשום שנאמר בקדש לכן צריך לשרפן במקום שהוא יותר קדש, וכן איתא להדיא בגיטין דף כ"ו ע"א במה דתנן דר' אלעזר מכשיר לכתוב כל הטופס חוץ גיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה, דפריך בגמ' והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב אלא אימא "משום שנאמר" וכתב לה לשמה ופירש"י לא תימא שנאמר דמשמע מיניה יליף אלא משום כלומר משום שנאמר בתורף וכתב לה לשמה גזרינן טופס אטו תורף דאורייתא.

ומצאתי אח"כ בס' יבין שמועה על כללי הגמ' כלל ע"ג שהביא מדברי תלמידי הרשב"א בהא דתנן בסנהדרין פ' כהן גדול ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש "משום שנאמר" ומן המקדש לא יצא, כתבו שיש לחלק בין כשאומר שנאמר לכשאומר משום שנאמר, דכשאומר משום שנאמר על הרוב הוא אסמכתא ולשון משום דייקא הכי, וכן כתב הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ בשורש ה' דמה דתנן דאינו יוצא מן המקדש "משום שנאמר" ומן המקדש לא יצא הוא אסמכתא, ובאמת להדיא מוכח כן מסוגיית הגמ' שם בדף י"ט דאמר בטעמא דר' יהודה דילמא מיקרי ונגע, וכן כתב המ"מ בהל' כלי המקדש הל' ה' גם בדעת הרמב"ם דלדין שאינו יוצא מן המקדש שלא בשעת עבודה הוי קרא אסמכתא, ומשמע דסובר המ"מ דאף שכתב הרמב"ם בסה"מ מל"ת קס"ה שיש בכהן גדול תוספת שהוא לא ילוה מתו וזה פשט הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא, מ"מ להלכה אינו כן דהא לא כתב כאן שזהו ל"ת אלא אינו יוצא, ובפ"ב מהל' ביאת מקדש הל' ה' ו' כתב להדיא דומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת עבודה, ואפשר דגם בסה"מ אינו מכוין לעיקר ההלכה אלא דפשט הכתוב כן, אבל הדרש מוציאו מידי פשוטו של מקרא וקיי"ל דהוא דוקא בשעת עבודה, (וזהו שלא כד' הרב במגלת אסתר בשורש ה' שכתב במתני' דלמד מומן המקדש לא יצא דאיירי בשעת עבודה, וזה ודאי א"א דהא לא הוי פליג ר"מ ע"ז,) עכ"פ מבואר ד"משום שנאמר" אינו עיקר דרשא וכן הוא כאן במה דאמר רב הונא "משום שנאמר" דע"כ אינו אלא לשרפן במזבח ולא בעזרה, דזהו עיקר דרשא שנלמד מהכתוב בכל קדשים שמחיצתן בעזרה, אלא דמ"מ צריך לד' הלח"מ דמלשון מערכה מוכח דהוא במזבח דבל"ז קשה דהעיקר חסר בדברי רב הונא.

והנה כל זה בארנו לפי פירש"י דנסכים היינו יין אבל מד' הרמב"ם בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות הל' א' לכאורה משמע דבכלל זה הוא גם הסולת שכתב שם וז"ל היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ובהגהה שם כתב דבפ"ד דזבחים משנה ג' על מה דתנן ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ והקטרת הלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח [ומנחת נסכים] והדם והנסכים הבאין בפני עצמן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף הבאין עם הבהמה, כתב בפיהמ"ש דנסכים הם היינות, אכן בהקדמתו לפיהמ"ש במנחות כתב וז"ל והדבר הנקרא מנחת נסכים היא סולת בלול בשמן זית והנסכים הוא היין וכו' ולפעמים קוראים לכל ר"ל הסולת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בא בלא סולת ולא סולת בלא יין וכו', ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם פ"ב מהל' מעה"ק דהיין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים ג"כ כונתו ע"ז שביחד הם נקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים, ולכן במתני' דפ"ד דמיירי בדברים שאין חייבים עליהם משום פיגול הדין הוא על כל א' וא' בפרט, לכן גורס הרמב"ם מנחת נסכים.

אלא דקשה דרש"י כתב דלא גרסינן מנחת נסכים משום דהא פליגי בנסכים הבאין עם הבהמה וה"ה להסולת הבאה עם הקרבן, וא"כ אמאי לא פליג ר"מ אלא בנסכים שהוא יין לדעת הרמב"ם, והנה התוס' קיימו הגירסא מנחת נסכים ופירשו דהוא כשהתנדב מנחת נסכים דהיא ג"כ נשרפת, ולדבריהם הסולת בלול בשמן הבאה עם הקרבן נקראת נסכים ואף דמה דאמר ר"מ והנסכים הבאים בפני עצמן ע"כ אין בכלל זה הסולת הבאה בפני עצמה דזהו מנחת נסכים, מ"מ מה דאמרו חכמים אף הבאין עם הבהמה יש בכלל זה גם הסולת, אבל על הרמב"ם בפיהמ"ש שם קשה שכתב להדיא דמנחת נסכים הוא הסולת הבאה עם הקרבנות, וא"כ קשה אמאי לא פליג גם בזה ר"מ לומר דבבאין עם הקרבן יש בהם משום פיגול, וכבר הקשה זה שם בתיו"ט אלא שלא פירש קושייתו דהביא רק דברי הרמב"ם דמנחת נסכים הוא סולת ונסכים הוא היין, ובזה הי' אפשר לומר כד' התוס' אלא דהעיקר קשה ממה שכתב דהוא מה שמקריבין עם הקרבנות.

והנראה בזה דהנה חכמים אמרו לר"מ והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו אחר עשרה ימים, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בבאין עם הזבח ובתוספתא פ"ה דזבחים איתא אמר להן ר"מ אף אני איני אומר אלא בזמן שקדשו בכלי, אמרו לו אע"פ שקדשו בכלי יכול לשנותו לזבח אחר, (וסוף התוספתא בתשובת חכמים איתא בגמ' במנחות דף ט"ו ועיין בתוס' שם,) וצריך באור תשובת ר"מ דהא חכמים אמרו לו דכיון דאפשר שיביא נסכיו אחר הקרבת הזבח א"כ אין הזבח מתירן, ומוכרח מזה דבזה פליגי ר"מ ורבנן דרבנן סברי דכמו דמצינו דכל המנחות נקמצות והקומץ מתירן ומנחות הנשרפות אינם נקמצות אלא הם מתירין את עצמן כן הוא גם בנסכים, וכן כתב רש"י במתני' בד"ה וחכמים אומרים דכיון דיכול להקריב נסכים למחר נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב אלא הם מתירין את עצמן, ובזה חולק ר"מ ומחלק בין מנחות לנסכים דמנחות דנקטרות על המזבח כמו הקטרת הקומץ שפיר הם מתירין את עצמן, אבל נסכים דאין נקטרות אלא נשפכים על היסוד והולכים לשיתין אין זה הקרבה המתרת וע"כ דאם מקדיש נסכים בפני עצמן אף שהוקדשו בכלי שרת אינם קרבן גמור ואינם צריכים שיתירו אותם למזבח, אבל כשהוקדשו בכלי ע"מ להקריבן עם הזבח אז נעשו חלק מהזבח ואין ניתרין אלא בשחיטת הזבח, (ועיין במנחות דף ע"ט ובתוס' בדף ט"ו ע"ב) ומשום זה סבר ר"מ דחייבין עליהם משום פיגול שדם הזבח מתירן ליקרב, ורבנן סברי דאפי' כשקרבים בפני עצמן הם קרבן גמור, וכיון שאין להם מתיר אחר ע"כ שהם מתירין את עצמן כמו מנחות הנשרפות דמה שנשפכין ליסוד הוא ג"כ הקרבה, ולפי"ז מה דחולק ר"מ הוא רק בנסכים שהם יין, אבל במנחת נסכים שהם נשרפין על המזבח ודאי הן מתירין את עצמן כמו מנחת כהנים והחביתין שאינן נקמצות וע"כ שהם מתירין את עצמן ורק בנסכים פליג וכמו שבארנו, ובמה דאמרו רבנן בתוספתא וכן במנחות דף ט"ו דיכול לשנותן לזבח אחר זהו טעמא אחרינא דכיון דיכול לשנותן לא הוקרבו עם הזבח, אמנם דיש כאן עוד מקום לבאר בזה ובהא דזעירי במנחות דף ע"ט ובד' התוס' בדף ט"ו שהבאנו, אלא שאין כאן מקומו וכשנגיע להלכה זו נבאר בעז"ה.

ובמה שכתבנו מבואר מה דהרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ כתב אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ והלבונה והקטורת והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו ומנחות הנשרפות כולן שהרי אין להם קומץ להתירן כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים ובשר חטאות הנשרפות ולוג שמן של מצורע, ואם תאמר והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו שהרי אדם מביא אשמו היום ולוג אחר כמה ימים כמו שיתבאר במקומו עכ"ל ולא הזכיר הך טעמא על נסכים, ובגמ' הא אמרו הך טעמא גם על נסכים, וע"כ דכיון שכבר כתב דין היין עם המנחות הוא חד טעמא דכולן מתירין את עצמן דכמו דהמנחות נשרפות כולן כן היין נשפכין כולן, ורק בלוג שמן של מצורע כיון דאיכא שירי הלוג דנאכל לכהנים הי' סברא לומר דדם האשם מתירו, וע"ז אמר טעמא דאינו תלוי בהאשם, וגם זה נראה בדבריו שמפרש כמו בפיהמ"ש דר"מ לא פליג אלא על היין ולא על המנחות מדכתב רק גבי יין דבין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו, וכמו שבארנו.

ועכשיו מבואר שפיר דמה שכתב כאן וכל הנסכים שנטמאו דאין הכונה אלא על היין וכמו גבי פיגול דכיון דאנו דנין על כל פרט ולא בלשון כלל לא נקראו נסכים אלא היין וביין שפיר כתבנו טעמא דשורפן במזבח, אלא דכל זה כתבנו בדברי רב הונא דאמר נסכים שנטמאו, אבל בגמ' מייתי תניא נמי הכי הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן והרמב"ם הא לא כתב אלא נסכים, וכבר עמד בזה הקרן אורה וכבר כתבתי דמנחות ודאי א"א שישרפו במזבח דהרי הוא הקטרה ממש ונמצא מקטיר טמאים במזבח, ובודאי דהכונה בברייתא בעזרה וע"כ דהרמב"ם אינו גורס כן ובמסורת הש"ס מצויין לתוספתא דתמורה ושם הוא באופן אחר כמו שנביא לפנינו, והעיקר דמהא דשמואל דאמר לרב חנא בגדתאה אייתי לי בי עשרה ואימא לך קמייהו נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן, ומדאמר שמואל בדרך חדוש כל כך מוכח דאינו כהברייתא, דא"כ הלא זה מפורש בברייתא ומאי חידש אלא דאפי' אי לא גרסינן תניא נמי הכי ולא פסק הרמב"ם כהברייתא מדרב הונא ושמואל דפליגי מ"מ קשה דעכ"פ מהברייתא מוכח דלשון מערכה אינו דוקא במזבח וגם בעזרה שייך לשון מערכה, וא"כ בדברי רב הונא ושמואל העיקר חסר, אם לא שנאמר דבאמת גורס הרמב"ם בדבריהם במזבח אלא דלא נמצא גירסא כזו, והנה בתוספתא דתמורה פ"ד איתא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים וקדשי קדשים שנטמאו בפנים ומנחות והסולת והיין והשמן הרי אלו ישרפו, כיצד שורפין יין ושמן היו נותנין אותן על גבי מדורה כמות שהן, ולשון מדורה הוא בעזרה כמו מדורת בית המוקד בשבת דף י"ט ע"ב, ואפשר שכן הי' לפני הרמב"ם גם בברייתא דמייתי בגמ' אלא דמ"מ רב הונא ושמואל פליגי אתוספתא וסברי דיין שורפין במערכה בפני עצמה במזבח.

ה

הסולת והיין והשמן והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותם שנאמר והעמיד והעריך, כל שישנו בהעמדה נערך ואלו אינם בכלל העמדה לפיכך אין נפדין לעולם. בד"א בשנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת. אבל קודם שיתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן, אבל טהורין אע"פ שעדיין לא קדשו בכלי אין פודין אותן חוץ ממנחת חוטא שנאמר בה מחטאתו על חטאתו לומר שמביא חטאתו מדמי חטאתו, לפיכך קודם שתתקדש בכלי שרת הרי היא כקדושת דמים ופודים אותה אע"פ שהיא טהורה.

[השמטה]

הלח"מ הקשה במה שכתב הרמב"ם בד"א בשנפסלו או נטמאו דמשמע דאכולהו קאי ואפי' על עצים ולבונה, ואפי' בעצים שייך קידוש כלי כדאיתא בזבחים דף ל"ד דאמר שם והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה, הב"ע שקדשו בכלי, וכיון דהכל תלוי בקידוש כלי א"כ אמאי ברישא דמתני' במנחות דף ק' חילקה במנחות ונסכים שנטמאו בין קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי, ובסיפא גבי עצים ולבונה וכלי שרת תנן בסתמא אין להן פדיון, והו"ל למתני' לחלק גם בזה בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתנינהו ברישא, ותמה ע"ז השעה"מ דאיך אפשר לפרש בדעת הרמב"ם דמפרש גם סיפא דמתני' בשקידשן בכלי, הא בגמ' מוכח דסיפא הוא בשלא קידשן מדפריך מינה לשמואל דאמר אפי' טהורין נפדין משום דכל זמן שלא קדשו בכלי קדושת דמים נינהו, ומפרש בגמ' בטעמא דעצים ולבונה משום דכ"ז דלא קדשו בכלי כטהורים דמו, ולכן מפרש השעה"מ דמש"כ הרמב"ם אבל קודם שיתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן, ונפסלו קאי אעצים ולבונה, אכן הקשה בהא דכתב הרמב"ם בטעמא דכלי שרת שנפסלו שאין פודין אותן משום שאינם בהעמדה והערכה, ובגמ' אמרו בטעמא דאין פודין אותם כשנטמאו משום דאית להו טהרה במקוה, וא"כ כשנפסלו אמאי אין פודין אותם, ותי' השעה"מ דמתני' אזלא אליבא דרבנן דר' נחמי' דאין מועל אחר מועל בכלי שרת, משום דלא הוי קדושת הגוף, אבל הרמב"ם דפסק כר' נחמי' דיש מועל אחר מועל בכלי שרת דהוו קדוה"ג אין פודין אותן אפי' כשנפסלו ודברי השעה"מ תמוהין לדעתי במה דניחא ליה לפרש ד' הרמב"ם לצדדין, ועוד אפי' לפי דבריו הא הי' עכ"פ להרמב"ם להביא הך דינא דעצים ולבונה שנטמאו קודם שיתקדשו בכלי אין פודין אותן, כיון דלהדיא תנן הכי במתני' ולמה השמיט משנה מפורשת וסמך ע"ז שנפרש דבריו לצדדין ע"פ המבואר בסוגיא.

ונראה בדעת הרמב"ם דודאי כונתו הוא כפשטן של דברים דכל הני שמנה בהל' ד' יש חילוק בהם בין נטמאו או נפסלו קודם שיתקדשו בכלי שרת ובין אחר שיתקדשו בכלי שרת, ומה דקשה עליו סוגיית הגמ' דמוכח דמפרש סיפא דמתני' אפי' קודם שיתקדשו, נראה דמקור דבריו הוא מסוף הסוגיא דאמר שם ר' אלעזר אמר כולן טמאין נפדין, טהורין אין נפדין ופירש"י כולן כל המנחות, וכוונת רש"י דשייך לשון כולן משום דר' אלעזר מסיים חוץ ממנחת חוטא, וקשה דהא במתני' תנן המנחות והנסכים, ולמה אמר ר' אלעזר דינו רק במנחות, ואם כונתו באמת על המנחות והנסכים לא שייך לשון כולן, לכן מפרש הרמב"ם דמה דאמר ר"א כולן טמאין נפדין, טהורין אין נפדין כוונתו אכולה מתני' בין בהא דרישא בין בהא דסיפא, ופליג ר"א אסוגייא קמייתא דמפרש דסיפא דמתני' היא אפי' קודם שיתקדשו בכלי, ולכן העמיד הרמב"ם כולה מתני' בהל' אחת ומחלק בכולן בין קודם שיתקדשו בכלי לאחר שיתקדשו בכלי, ורק דישאר לנו קושיית הלח"מ דאמאי פלגינהו מתני' לתרי בבי יש לומר דבמתני' כיון דלא תנן אלא נטמאו, וכיון דעצים ולבונה לא נטמאו מד"ת קודם שקידשו בכלי אלא מדין מעלה שעשו חכמים, וא"כ ודאי לא מהני שיוכל לפדותן וכדאמר בגמ' שם, אלא דר"א סבר דל"צ מתני' לאשמעינן זאת, ובהא דאמר שם מעיקרא דבכלי שרת כיון דאית להו טהרה ג"כ לא מהני נטמאו אפי' קודם שנתקדשו בדין כלי שרת, בזה פליג ר"א וסבר דכלי שרת קודם שנתקדשו ע"י עבודה דעבודתם מחנכתם ואין דינם אלא כסתם כלי בדה"ב לא צריך טמאים, ואפי' טהורים נפדין ומשום זה ע"כ סיפא דמתני' קאי הכל דוקא אחר שנתקדשו בקדוה"ג, ולא כדסבר בסוגיא מעיקרא, והוא מתרי טעמא דעצים ולבונה קודם שנתקדשו בכלי שרת אפי' טמאים אין נפדין כיון דהוי כטהורים, ובכלי שרת קודם שנתקדשו אין בהם שום יתרון על סתם קדשי בדה"ב דמהני פדיון, והחלוק בין זה לזה וגם החלוק לבין מה דהוי סבר מעיקרא, ובין מה דסבר ר"א הוא בזה, דמעיקרא לא הוי סבר דטעמא דטהורים אין נפדין הוא משום הא דמתפיס תמימים לבדה"ב אין יוצאין מידי מזבח, אלא דמסברא אין לפדות טהורין כיון דראויים לקדוה"ג, וכמו דאח"כ כדמשני הגמ' אליבא דשמואל משום דלא שכיחי, אבל לפי"מ דמסיק ר"פ דטעמא דטהורים אין נפדין הוא משום דמתפיס תמימים דזה נלמד מקרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש, הך קרא ודאי אינו אלא במה שראוי לצרכי קרבן, כמו מנחות ונסכים וה"נ עצים ולבונה, אבל כלי שרת אפי' אחר שיתקדשו בדין כלי שרת הא אינם קרבן, ולא שייך בזה הך דינא דאין יוצאין מידי מזבח, לכן כלי שרת כל זמן שלא נתקדשו בעבודתן ודאי אפי' טהורים נפדין, ולכן מיושב מה דפלגינהו מתני' לתרי בבי משום דבעצים ולבונה וכלי שרת לא שייך דינא דקודם שנתקדשו בכלי כלל, ואף שהרמב"ם כתב גם כלי שרת בהך כללא וכתב נטמאו או נפסלו, אבל באמת לא קשה דהא כתב בהך כללא גם עופות דודאי לא שייך חילוק זה, וה"נ בכלי שרת דקודם שנתקדשו בדין כלי שרת אין עליהם שם כלי שרת כלל, אבל בעצים ולבונה שפיר שייך החלוק בין קודם שנתקדשו לאחר שנתקדשו, והוא בדין נפסלו וכמש"כ לקמן בהל' ח'. [עד כאן].

כל שישנו בהעמדה נערך, במנחות דף ק' ע"ב תנן בטעמא דהך דינא שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, והרמב"ם כתב על זה קרא דוהעמיד והעריך, ולכאורה אינו מובן דעופות הא אפשר בהעמדה ואיך נתמעטו מוהעמיד והעריך, ועוד דלמה צריך הרמב"ם להך טעמא כיון דתנן שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, והנה בספרא פ' בחקתי פרק ט' סי' ע"ט איתא והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה נפדית ואין העופות [כן הוא בספרא עם פי' הראב"ד ובמלבי"ם חסר תיבת "העופות"] והעצים והלבונה והכלי שרת נפדים, ולא הוזכרה הדרשא דוהעמיד והעריך, רק בסי' ע"ח איתא טמאה לרבות המתה יכול אפי' אמר ה"ז הקדש ומתה תפדה ת"ל והעריך את שיש לו עמדה יש לו ערכה, ואת שאין עמדה אין לו ערכה, אבל כאן לא הוזכר טעמא דוהעמיד והעריך וא"כ ד' הרמב"ם צריכים ביאור, אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה בתוי"ט במשניות במה שחידש הרמב"ם טעם שלא הוזכר במשנה, וראיתי עוד שעמד בזה הרש"ש והקשה מה שהקשיתי מעופות, והוסיף דהא חזינן לתנא דבי לוי דגם עופות בכלל העמדה והערכה בתמורה דף ל"ג, עוד הקשה דהא לא צריך העמדה והערכה אלא בבע"ח, וא"כ מנלן למעוטי עצים ולבונה וכו' ונשאר בקושיא.

ונראה דאין כונת הרמב"ם משום דהני אינם בהעמדה דודאי קשה מעופות, אלא כונתו דאינם בדין העמדה, והוא דהרמב"ם בא לבאר טעמא דמתני' דתנן שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, וקשה דלמה נאמר דבהמה קילא דשייך בה פדיון ועצים וסולת חמירי ואין להם פדיון, ולזה ביאר ההלכה ע"פ הספרא שהבאנו דאם היינו מפרשים המשנה כפשטה שלא נאמר פדיון אלא בבהמה, א"כ אין צריך למעט כל הני דאין להם פדיון מקרא דוהעמיד את הבהמה דהא עיקר קרא מיירי בבהמה דתחלת הפסוק הוא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן ומפרשינן דהוא בבהמה שנפל בה מום, ומדדריש בספרא מקרא דוהעמיד את הבהמה מוכח דדוקא מהך קרא ממעטינן כל הני מדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ד"הבהמה" יתירא הוא דהא תחלת המקרא הוא בבהמה והוי מצי למיכתב והעמיד אותה, וכן כתב במלבי"ם שם, והרמב"ם בא לבאר דברי הספרא במה דדריש בהמה נפדית ואין העופות והעצים וכו' נפדים, דלכאורה מהיכן למד זה מקרא דוהעמיד, וע"ז מפרש דהספרא סומך על דרשא קמייתא דוהעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה דכיון דממעט קרא דוהעמיד את הבהמה דדוקא בהמה הוי בכלל העמדה זהו נמי מיעוט לדין פדיון דכל שאינו בהעמדה אינו בהערכה.

ובזה מיושב מה שהקשה הרש"ש דהא בדבר שאינו בע"ח לא בעינן העמדה דזה ודאי דלא נאמרה העמדה והערכה אלא בבהמה שהקדישה חיה דאז אפי' מתה אח"כ אינה נפדית כיון דאינה בהעמדה, אבל הקדיש מתה כיון דאפי' בע"מ מעיקרא ממעטינן מדכתיב אותה כ"ש מתה, ולכן כל הקדש דלאו בע"ח שהקדיש לבדה"ב ודאי נפדים כמו דבהמה בע"מ נפדית בלא העמדה והערכה, ויש לומר דאפי' לתנא דבי לוי דאמר דגם בע"מ בכלל העמדה והערכה מ"מ הקדיש מתה ודאי נתמעט אלא דמ"מ אמר בגמ' אותה ללוי קשיא משום דלא צריך מיעוטא דלא שייכא, אבל כל זה הוא בהקדש בדה"ב אבל בהקדיש למזבח ושנתקדשו בכלי שרת כיון דנעשה עליהם דין קדושת הגוף בזה צריך למוד דאפשר לפדותם, וע"ז אמרינן דכיון דנתמעטו עופות אף דשייכי בהעמדה מ"מ מיעטה התורה מוהעמיד הבהמה דעופות אינם בהעמדה, ומש"ה אינם נפדים דכיון דאינם בהעמדה אינם בהערכה, א"כ ה"נ עצים ולבונה וסולת שנתקדשו קדוה"ג כיון דאינם בהעמדה אינם נפדים, ולא נוכל ללמוד בזה מאותה פרט לבע"מ מעיקרא דאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים, ולכן נתמעט דא"צ העמדה והערכה וממילא לא מעכבא, אבל הני דקדושים קדושת הגוף דצריך לנו קרא דאפשר לפדותם, וכיון דנתמעטו מוהעמיד הבהמה דאינם בהעמדה והערכה א"א לפדותם.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

בפ"ו הל' ד' ד"ה ובזה במה שבארתי ד' הרמב"ם כתב אמנם הא גופא צריך ביאור דמ"ש סולת ויין דלא קדשי קדוה"ג אלא ע"י כלי שרת, ואילו בהמה או עוף חייל עלייהו קדוה"ג עם הקדישן, כבר ביאר זה הראב"ד בפירושו בריש תמיד שכתב וז"ל ואגב גררא אפרש מ"ש בהמה מקטרת ומנחות, בהמה כשאדם מקדישה הוי לאלתר קדוה"ג וקטרת ומנחות דלא הוויין קדוה"ג עד דמקדישן בכלי כדתנן המנחות כשקדשו בכלי נפסלין בטבול יום וכו' י"ל דהיינו טעמא דבהמה לאלתר קדשי קדוה"ג משום דלאלתר ראוי להקרבה ואינה מחוסר מעשה רבה אלא שחיטה בלבד, אבל קטרת מחסרא מעשה רבה כגון כתישה, ומנחות בלישה, ע"כ לא קדשי קדוה"ג בפה אלא בכלי שרת דוקא עכ"ל, אכן בתירוצו אינו מיושב דהא המתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלים (בזבחים דף צ"א) וא"כ איכא מנחה דאין בה מעשה, ומ"מ בודאי לא נתקדשה קדושת הגוף בלא קדושת כלי ועוד דמה יועיל תירוצו בנסכים, ובשלמא למ"ד דיין לשיתין מיושב דלא דמי לשאר קרבנות, אבל למ"ד לאשים מ"ש מבהמה ובמתני' תנן המנחות והנסכים.

ונראה דיש ליישב בלא הטעם שכתב הראב"ד דגבי מנחות וקטורת צריך מעשה, אלא דיש נ"מ מבהמה למנחות ונסכים וקטרת מעיקר הדין דהראב"ד דן בעיקר מאפשרות ההקרבה, ומשמע דסבר דשחיטה לאו עבודה ולא מהני מה דאפשר לשחוט תיכף כשהקדיש אבל יש לומר דמה דשחיטה לאו עבודה זהו לדין כהונה, אבל מ"מ הא הוי מד' עבודות שפוסלות במחשבה, וא"כ בשחיטה כבר מתחיל עבודות הקרבן, וא"כ הנ"מ הוא דבמנחות הא בלא קדוש כלי א"א לעשות שום עבודה, דקמיצה ג"כ א"א שלא מכלי שרת, ולכן קודם שהוקדשו בכלי לא הוי קדוה"ג, אבל שחיטה אף דלכתחלה צריך כלי שרת אבל בדיעבד אם שחטו שלא בכלי שרת ג"כ כשר כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' מעה"ק הל' ז', וגם אם שחטו שלא בכלי שרת מהני שחיטה להכשיר הקרבן וגם לפסלו במחשבת פיגול, ולכן שפיר כבר נעשה קדוה"ג קודם וכתחלת ד' הראב"ד, ובמקום אחר הוכחתי דהרמב"ם סובר דלא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה אלא שאינו צריך כאן לזה. [עד כאן].

ב) איברא דצריך ביאור דמקרא דוהעמיד את הבהמה ממעטינן דעופות ועצים וכו' אינם בהעמדה ומשו"ה אינם נפדים ומסוף הכתוב דכתיב והעריך הכהן אותה ממעטינן בע"מ מעיקרא דא"צ העמדה, ונפדה גם בלא העמדה והערכה, וצריך לומר דכיון דלא נתמעט בע"מ מעיקרא מרישא דקרא לכן לא נתמעט מעיקר דין פדיון, ובא אותה בקרא דוהעריך הכהן למעט דא"צ הערכה ובטעמא משום דעופות ועצים וכו', דנתמעט הא מיירי כשיש בהם קדוה"ג, וכמש"כ לכן נתמעטו דאין להם פדיון, אבל בע"מ מעיקרא למזבח דאינו חל עליו קדוה"ג אלא לדמים לכן מהני פדיון וא"צ העמדה והערכה, ואף דלרבנן גם קדשי בדה"ב הוו בכלל העמדה והערכה ועוד יותר דגם בע"מ מעיקרא צריך העמדה והערכה כמבואר בתמורה דף ל"ג ומשום דלבדה"ב אין נ"מ וקדושת בדה"ב הא הוו כמו קדושת דמים, צ"ל דיש חילוק בין נתקדש לדמים דאין על גוף החפץ קדושה אלא על דמיו, אבל כשנתקדש לבדה"ב אף דאפשר לפדותו אבל כל זמן שלא נפדה הרי גופו קדוש, והגזבר משתמש בגופו לצרכי בדה"ב, ולכן אף דנקרא זה קדושת דמים זהו בשביל דמהני פדיון, אבל בעיקר דין פדיון זה החמירה תורה להצריך העמדה והערכה, אבל בע"מ מעיקרא למזבח כיון שכל הקדשו אינו אלא לדמיו, לכן צריך רק למכרו ולהתפיס דמיו למזבח, אבל אין בו דין העמדה והערכה.

אמנם דיש לעיין בזה מדין המקדיש תמימים לבדה"ב דאין יוצאין מידי מזבח ועיקר דין ההקדש הוא שיפדו הבהמה למזבח, ומ"מ מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ה' דצריך הערכה שכתב המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדה"ב אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשוי וחלה קדושה עליה ונפדית כשהיא תמימה ומעריך אותה הכהן בדמיה והדמים יפלו לבדה"ב וכו', עוד כתב בהל' י"ב כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראויה ליקרב הרי זו צריכה העמדה בב"ד שנאמר והעמיד את הבהמה לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר, והנה מה שכתב או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר לא פירש הכ"מ כונתו, וכתב המרכה"מ דכונתו למה שכתב בפ"ו הל' ה' בהקדיש קדשי מזבח לבדה"ב דלא נימא דיפדה הנבלה והדמים לבדה"ב והיא עצמה תקבר מצד שהיא קדשי מזבח, והדברים תמוהים דכיון שהנבלה תקבר איך אפשר שיפדו אותה ואיזה שיווי יש לה, לכן נראה פשוט דכונת הרמב"ם למה שכתב בהל' ה' דהמקדיש בהמה תמימה לבדה"ב נפדית כשהיא תמימה, ומעריך אותה הכהן בדמיה ובזה הוא שכתב דאם מתה תקבר ומה דאיתא בלשון הרמב"ם כמו שיתבאר צ"ל כמו שנתבאר.

ועכשיו צריך לבאר דלכאורה כאן לא יועיל מה שחילקנו בין הקדיש בע"מ מעיקרא למזבח דאינו אלא קדושת דמים דא"צ העמדה והערכה להקדיש לבדה"ב דצריך, שכתבנו דבהקדיש לבדה"ב הוקדש גוף הבהמה והגזבר עושה בה צרכי בדה"ב אלא דהוי קדושת דמים כיון דמהני פדיון, וקשה דהא במתפיס תמימים לבדה"ב אין ההקדש לבדה"ב אלא על פדיון, דהא גוף הבהמה צריך להקריבה, וא"כ מ"ש מהקדיש לדמים למזבח דא"צ העמדה והערכה, ונראה דאפי' במתפיס תמימים לבדה"ב עיקר הבהמה הוקדשה לבדה"ב, אלא דהוא דין התורה שתפדה לצרכי מזבח, אבל כל זמן שלא נפדה שייך הגוף לבדה"ב ולא רק הדמים, ובפרט לפי"מ שיתבאר באות ה' דבמתפיס תמימים לבדה"ב צריך להקדיש למזבח אחר שיפדה ואף דגם במקדיש קדשי מזבח לבדה"ב דצריך לפדותן, כתב הרמב"ם בפ"ו מערכין הל' ח' ומעריך אותה הכהן בדמיה ותפדה, ומוכח דצריך העמדה והערכה יש לומר דגם בקדשי מזבח כשהוקדש לבדה"ב שייך גוף הבהמה לבדה"ב, ונ"מ שאם יפול בהבהמה מום ותיפסל למזבח ויפדו אותה והדמים למזבח תהי' עצמה לבדה"ב, וגם עכשיו היא של בדה"ב אלא שהבדה"ב צריך למוסרה למזבח להבעלים שהקדישוה להקריבה כשיפדו אותה מבדה"ב אבל עיקר הבהמה הוקדשה לבדה"ב ולא דמי להקדיש בע"מ מעיקרא למזבח דלא חל על הגוף קדושת מזבח כלל אלא על הדמים.

והנה לפימש"כ נוכל ליישב קושיית התוס' בפסחים דף כ"ט ע"א בד"ה אין פודין שכתבו הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דלא פליגי אלא בקדם הקדישן למומן, אבל קדם מומן להקדישן הואיל ומעולם לא קדשי אפי' בקדושת דמים, כ"ע מודו דפודין ותי' ר"י דה"ק אין פודין מדרבנן עכ"ל, והנה קושיית התוס' הוא כמו שהקשינו כאן לדין העמדה והערכה דמ"ש בע"מ מעיקרא מקדושת בדה"ב, וא"כ לפי"מ שבארנו נוכל לחלק גם בזה דבע"מ למזבח לא הוי עיקר הקדושה אלא לדמים ולא שייך בזה אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, אבל בקדושת בדה"ב דנתקדש גוף הדבר אף דאין בו אלא קדושת דמים משום דמהני פדיון שייך גם בבדה"ב דין דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, דילפינן מדין קדשי מזבח דכתיב ואכלת ולא לכלביך, אמנם חביבי הרב הג' מוהר"י עפשטיין שי' העירני דאיך אפשר שיהי' בקדשי בדה"ב דין אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים דהא דין פדיון בבהמה טמאה כתיב בקרא ואם בבהמה הטמאה וגו' דהוא בטמאה ממש ורק קרא דואם כל בהמה טמאה קאי בטהורין בע"מ, אכן א"כ זהו תימה על התוס' דאיך ס"ד דהגמ' מיירי כאן מדאורייתא, לכן ע"כ צ"ל דהיכי דלא הי' ראוי לאכילה קודם ההקדש הוי כמו עצים ואבנים שהקדישם לבדה"ב דנפדים, וה"נ בהמה טמאה וטרפה ודוקא היכי שבשעה שהוקדשו היו מותרים ואח"כ נטרפו בזה יש סברא ללמוד מקדשי מזבח דכתיב ואכלת ולא לכלביך דג"כ היו מותרים קודם שהוקדשו.

[השמטה]

ובזה יתיישבו דברי התוס' במה שתי' ר"י דה"ק אין פודין מדרבנן שתמה הפ"י דמה תירצו דהא התם תנן דקדם מומן להקדשן אפי' אם מתו יפדו, והאריך שם ונשאר בתימה, אכן לפימש"כ מבואר דבזה גם התוס' סוברים דבדרבנן יש לחלק בין קדושת בדה"ב דקדוש בעצמו דשייך לתקן שלא יועיל פדיון אטו קדושת הגוף, אבל קדם מומן להקדישן דלא נתקדשו אלא לדמיהן לא תיקנו בזה חכמים להפסיד הדמים כיון דלא נתקדשו בעצמן כלל, ואף דגבי גיזה ועבודה איתא שם בסוגיא להיפוך דבקדושה לדמים יותר שייך לגזור דמיחלפא בקדושת הגוף, שאני התם דבגיזה ועבודה אפשר שתוכחש הבהמה ויופחתו גם דמי ההקדש למזבח, לכן שייך יותר לאסור בהקדש לדמים, אבל בדין פדיון להאכיל לכלבים שהוא לאחר הפדיון ובעיקר הגוף לא הי' קדושה שייך יותר לגזור בקדשי בדה"ב לר' אושעיא דקדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה, וי"ל דהך סוגיא אזלא אליבא דר' אושעיא, ומה דהרמב"ם לא פסק הך דינא להלכה דבקדשי בדה"ב איכא דינא דאין פודין להאכיל לכלבים עיין מש"כ בזה הפנ"י בפסחים דכ"ט דמקיים הגירסא בדרב אשי דכו"ע פודין, אח"כ ראיתי דהשעה"מ בפ"א מהל' איסוה"מ עמד על תמיהת הפנ"י והביא מד' התוס' בשבועות די"א ומפרש דמתני' דתמורה דתנן אם מתו יפדו הוא רק מדאורייתא ומדרבנן אין פודין והוא תימה דמתני' הלכתא תנן, לכן נראה כמש"כ. [עד כאן]

ג) והנה בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' כתב המל"מ וז"ל יש להסתפק בדין זה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן, והנה ממש"כ רבינו ועל זה נאמר ואם בהמה וגו' נראה דס"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דף ק"א מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפי' בדוקין שבעין פסיל משו"ה גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח, וכן כתבו התוס' בזבחים דף נ"ט עכ"ל, אכן דבריו נכונים לפי מה דדחי שם הגמ' להא דאמר רב פפא אי שמיעא ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבדה"ב וכו' הוי הדר ביה, (ולפי"ז באמת דחוק לשון הברייתא דתניא "שכל הראוי למזבח", כיון דאין דין זה אלא בבהמה), אבל כל זה הוא אליבא דשמואל דאמר אפי' טהורין נפדין, אבל להני אמוראי דפליגי התם אשמואל וסברי דטהורים אין נפדין וכן פסק הרמב"ם כאן ודאי צריך לומר דזהו טעמא דמילתא משום דראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח, והוא דין דאורייתא ולפי"ז הך דינא הוא באמת בכל הראוי למזבח, ובפרט לפי"מ דאמר שם ר' אלעזר דטהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו, וכן כתב הרמב"ם כאן טעמא דמנחת חוטא שפודין אותה אע"פ שהיא טהורה שנאמר בה מחטאתו על חטאתו, ומוכח דבשאר מנחות מדאורייתא אין נפדין וזהו משום דינא דהמתפיס תמימים דלמד מקרא דואם בהמה אשר יקריבו וגו'.

אמנם דלפי"ז אינם מבוארין דברי הרמב"ם במה שכתב כאן חוץ ממנחת חוטא שנאמר בה מחטאתו על חטאתו לומר שמביא חטאתו מדמי חטאתו, לפיכך קודם שתתקדש בכלי שרת הרי היא כקדושת דמים ופודין אותה אע"פ שהיא טהורה, דמוכח מלשונו דשאר מנחות אינם כקדושת דמים אפי' קודם שנתקדשו בכלי שרת, אבל א"א לומר כן דאם היו קדושים קדוה"ג לא הוי מהני פדיון אפי' אחר שנטמאו, ולכן צריך לומר דקדושת הגוף חלוקה מקדושת דמים או מקדושת בדה"ב, בשני דינים, א' דקדושת הגוף אלים קדושתיה, ב' דקדושת הגוף הלא נעשה חיוב להקריבו למזבח מדין ובאת שמה והבאתם שמה, ומטעם שני הדינים יש חילוק בדין אפשרות הפדיון, בין מדין חומר הקדושה דבזה דאלים קדושתיה לא מהני בקדוה"ג פדיון, ורק בבהמה כשהוממה חידשה תורה דמהני בה פדיון, וילפינן מקרא דהבהמה דלא מהני אלא בבהמה ולא בעופות וכן במנחות ואינך כשנתקדשו קדוה"ג, ובין מדין חיוב ההקרבה שמצד דין חיוב ההקרבה יש עיכוב ג"כ שלא לפדותם כל זמן שיש אפשרות להקריבן וזהו טעמא דטהורין אינן נפדין, ונמצא דלדין חיוב ההקרבה דין המנחות גם קודם שנתקדשו בכלי כדין קדושת הגוף ואפי' הקדישן לבדה"ב דינם כמו הקדיש בהמה לבדה"ב דאין יוצאין מידי מזבח וחייבים להקריבן כל זמן שהם ראויים להקרבה, כמו שכתב הרמב"ם בהל' ערכין דנלמד מקרא דואם בהמה אשר יקריבו דכל הראוי למזבח יקרב, אבל בעיקר דין חומר קדוה"ג מקדושת בדה"ב ומקדושת דמים בודאי מנחות שלא הוקדשו בכלי שרת אין בהם קדושת הגוף, אלא דיש בהם דין חיוב הקרבה, ולכן זהו שכתב הרמב"ם כאן גבי מנחת חוטא שקודם שתתקדש בכלי שרת הרי היא כקדושת דמים ופודין אותה כשהיא טהורה, לומר שאין בה שני הדינים מקדושת הגוף ואינה אלא כקדושת דמים לחוד, והיינו דאין בה אפילו חיוב הקרבה להקריב אותה בעצמה דגילתה תורה בקרא דמחטאתו על חטאתו שמביא חטאתו מדמי חטאתו ולכן פודין אותה אף כשהיא טהורה.

ד) והנה בדין מקדיש נכסיו סתם חילק הרמב"ם בפ"ה מהל' ערכין הל' ז' ח' בין בהמה, לעופות ויינות ושמנים וסלתות, ע"פ המבואר במשנה פ"ד דשקלים דבהמה הזכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות לצרכי שלמים והדמים יפלו לבדה"ב, ובעופות ואינך ימכרו לצרכי אותו המין והדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות, וכתב על זה ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה לבדה"ב לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון כמו שיתבאר והסולת והיין והשמן והעופות שנפסלו אין להם פדיון שנאמר והעמיד את הבהמה וגו' כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון וכל שאינו בהעמדה והערכה אין לה פדיון, וכתב ע"ז הראב"ד לא ידעתי היאך מספיק זה הטעם לסברתו והלא בכל מקום נפדין הן, ואם במקדיש נכסיו סתם סובר כר' אליעזר כמ"ש למעלה אין זה הטעם מספיק למה לא יפלו הנכסים לבדק הבית, (ע"ש שכתב דהך תנא ר' אלעזר ופליג על ר' אליעזר דרישא כן כתב הכ"מ בדעתו,) ובעיקר מה שהשיג וכתב והלא בכל מקום נפדין הן פי' הכ"מ דכוונתו דהא קודם שנתקדשו בכלי שרת הן נפדין לאחר שנפסלו, וכתב על זה הכ"מ ולדעת רבינו יש לומר דכשלא קדשו בכלי עדיין אין קדושתם גמורה ולאו רבותא הוא דאית להו פדיון, ולא אדע מה יישב בזה דעת הרמב"ם הא כאן מיירי במקדיש נכסיו ואנו דנין תחלת דינא וא"כ הא אכתי לא נתקדשו בכלי, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד דהא עכשיו אכתי נפדין הן, ומה מהני מה דכשיקדישו בכלי לא יהיו נפדין הא עכשיו נפדין הן, וא"כ במה שאני מבהמה דיש לה פדיון ע"י מום וה"נ יש להן פדיון כשיפסלו, ולמה לא יפלו הדמים לבדה"ב, וא"כ דברי הרמב"ם באמת צריכים ישוב, והלח"מ פי' דהשגת הראב"ד במה שכתב והלא בכל מקום נפדין הן, היינו דמאי נ"מ כיון דאתה מצריך למכרן ולהביא בדמיהן עולות ואין אתה אומר שיקריבו העופות עצמן עולות מ"מ פדיון מקרי, וגם פירושו של הלח"מ היא קושיא על הרמב"ם דמאי נ"מ בין זה לזה, ואם זה אינו דומה לפדיון דהוא כשיצא ההקדש לחולין, א"כ למה לא אפשר גם בעופות שהדמים יפלו לבדק הבית כמו בבהמה.

והנראה בבאור דברי הרמב"ם דזה ודאי דאין כאן דמיון לפדיון ממש שההקדש נפדה ויוצא לחולין, אלא דמ"מ גם זה לא מצינו בקדושת הגוף שיהי' אפשר לשנות בעיקר הקדושה, וכאן כיון דלמדנו מקרא דאם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש דכל הראוי ליקרב על גבי המזבח יקרב וזהו בסתם הקדש דקדושתו היא או לבדק הבית או להקריבו עולה, דסתם קרבן למזבח הוא עולה כדיליף בירושלמי שם בפ"ד דשקלים מקרא דאשר יקריבו לד' לעולה הכל קרב עולה יכול אפי' עופות ת"ל בבקר ולא עופות, והראב"ד מביא בהשגתו דרשא זו דבבקר ולא עופות, ונמצא דאם הקדיש סתם והיו בהן דברים הראויים ליקרב ע"ג המזבח יש בזה שני גדרי קדושות חדא מה שהקדיש סתם דבסתם הוא לבדה"ב ואם למזבח בסתם הוא לעולה, ועוד דין זה שאמרה תורה כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, וע"כ אנו צריכין בזה לדין מכירה שקדושה אחת תהי' על הדמים וקדושה שניה תהי' להקריב הן עצמן מקרא דכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש דהיינו שיקריבו הן עצמן ולכן כאן כשהקדיש סתם דע"כ יש בהך קדושה דין שיקריבו הן עצמן וגם קדושה על הדמים, ולכן בבהמה דגם כשקדושה קדושת הגוף יש בה פדיון אנו אומרים דאף דהבהמה עצמה קרב לעולה או לשלמים מ"מ חל דין אחר על הדמים שיהי' לבדק הבית, משום דסתם הקדש הוא לבדק הבית, וזה דוקא בבהמה דשייך דין דמים לקדושת הבהמה, אבל עופות ומנחות דלא שייך דין דמים לקדושתן כשהם קדושים קדושת הגוף, א"כ אף דעכשיו עוד לא נתקדשו המנחות זהו אם אנו דנין בפדיון ממש שההקדש יצא לחולין, אבל כאן אנו דנין בהך דינא שאמרה תורה כל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש וע"כ הן עצמן קרבין למה שהן ראויין, ואם נאמר שהדמים יפלו לבדה"ב הרי אנו עושין דמים מקדושת מזבח שאין לו דין דמים, ולכן אנו אומרים דהקדש סתם זה יהי' קדושתו למזבח, ורק מכיון שא"א להקריבו למה שהוא ראוי דסתם הקדש למזבח הוא לעולת בהמה והם אינם ראויים לעולה וע"כ יקרבו למה שהן ראויין לכן אנו אומרין דגם בזה אנו מחלקים הקדושות, היינו קדושת הן עצמן וקדושת הדמים, אלא דאינו דומה דין קדושת עולה לדין קדושת בדה"ב, דדין בדה"ב הוא קדושה אחרת שאין לזה שום שייכות לקדושת קרבן, ואם נאמר שהדמים יפלו לבדה"ב הרי ע"כ אנו עושין מקדושת מזבח שיש בהן בעצמן דין דמים, וכבר כתבנו דבעופות ומנחות לא מצינו דין דמים בקדושת קרבן שלהם, אבל אם אנו מחלקין בין הקדושות שהן עצמן יהיו למה שהן ראויין, והדמים יהיו לעולות, הא אידי ואידי קדושת קרבן ואין בזה נחיתות קדושה לומר שנעשו על הדמים קדושה פחותה מקדושת הן עצמן.

ועכשיו מיושב השגת הראב"ד בין במה שפי' הכ"מ דהא אנו דנין עכשיו קודם שקדשו בכלי דזה הי' שייך אם היינו דנין לפדות הן עצמן שיצאו לחולין ושיחול קדושתן על הדמים, אבל כאן הוא להיפוך דהן עצמן ע"כ נשארין בקדושת מזבח שאמרה תורה כל אשר יתן וגו' שכל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, דהא טהורים הם וא"כ אנו דנין עכשיו, על העופות והמנחות שהקדישם שיש בזה דין התורה להקריבם למזבח, אם אפשר לעשות מהם גם דין דמים, וע"ז אנו אומרים דאף דאכתי לא קדשו בקדושת הגוף, אבל עיקר דין הקרבה שחל עליהם הא לא מצינו בקרבן זה דין דמים, ולכן גם הדמים אין אנו יכולים להורידן מקדושתן מקדושת מזבח לקדושת בדה"ב, וממילא מיושב גם קושיית הלח"מ שפי' בד' הראב"ד דזהו עיקר הנ"מ בין קדושת בדה"ב לקדושת עולה, דאין כאן הורדה מקדושה בהדמים, דהא גם הדמים יפלו לעולות.

ה) אכן אכתי קשה לי בדעת הרמב"ם במה שביאר בעופות ומנחות דא"א שיהיו הדמים לבדה"ב משום דאין להם פדיון דאיך יהי' אם הקדיש עופות ומנחות בפי' לבדה"ב הא ע"כ יהיו הדמים לבדה"ב והן עצמן יקרבו למה שהן ראויין, וא"כ מאי נ"מ בין זה לזה כיון דמעיקר הדין אנו אומרים דסתם הקדש הוא לבדה"ב, וזה אינו קשה על ביאורי בדברי הרמב"ם אלא על עיקר ההלכה דכיון שסובר דא"א שיהיו הן עצמן קרבין למה שהן ראויין והדמים יהיו לבדה"ב, וא"כ איך הוא אם הקדישן בפי' לבדה"ב וזה א"א לומר דבאמת כן הוא גם כשהקדישן בפי' לבד"ה, דלא אישתמיט תנא למיתני חידוש זה, וכן הרמב"ם לא כתב דין זה אלא במקדיש סתם ועוד דהא בעיקר הברייתא במנחות דף ק"א דתניא המתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותו אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם הא הוי כללא על כל הראוי לקרבן על המזבח, ומ"מ קתני אין פודין אותן אלא למזבח דמשמע ודאי שהדמים יהיו לבדה"ב.

ונראה דחלוק דין המתפיס תמימים לבדה"ב מדין מקדיש סתם נכסים, דבמקדיש נכסיו סתם והיו בהן דברים הראויים ליקרב ע"ג המזבח אף דסתם הקדש הוא לבדה"ב מ"מ כיון דהקדיש סתם בודאי דעתו כדין התורה, וכיון דאמרה תורה כל אשר יתן וגו' והיינו שיקרבו הן עצמן על המזבח כל אחד לפי מה שהוא ראוי, וכיון דסתם הקדש הוא לבדה"ב וסתם הקדש למזבח הוא לעולה לכן ע"כ נתחלק כאן ההקדש דהן עצמן יקרבו למה שהן ראויין, והדמים כיון דאנו רואין אותם שהן דמי הקרבן לכן בבהמה יהיו הדמים לבדה"ב כיון דקרבן בהמה אפשר בפדיון כשהומם ועופות ומנחות דאין להם פדיון יהיו הדמים כדין סתם הקדש למזבח דהוא לדמי עולות וכמו שבארנו, וכל זהו במקדיש סתם דבעיקר ההקדש מונח דין זה שהן עצמן יקרבו למה שהן ראויין, ואפשר דאין צריך הקונה אותם להקדישן מחדש אלא יקרבו כדין קרבנות רק דיכול זה שהקדישן בסתם למוכרן, דאף דקרבן שלו א"א למכרו דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום זהו היכי דחל כבר דין בעלים שלו על הקרבן, משא"כ הכא דלא חל אכתי דין בעלים על הקרבן, אבל במקדיש תמימים לבדה"ב אין בקדושתו אלא למה שהקדיש בפירוש דהוא לבדה"ב, אלא דדין תורה הוא מקרא דכל אשר יתן וגו' דכל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב, נמצא דכאן אין הדמים דמי הקרבן דהא לא הקדיש שום קרבן אלא דעיקר הדמים הם לבדה"ב ע"י הקדשו רק דהן עצמן יהיו לקרבן מדין התורה, ובזה מסתבר דצריך הפודה להקדישו לקרבן, וראי' לזה מהא דתניא בתמורה דף ל"ב דקדשי בדה"ב שהתפיסן לקדשי מזבח לא עשה כלום, והי' אפשר לפרש דהוא על דמים שהוקדשו לבדה"ב והתפיסן למזבח לקנות מהם קרבן, אבל הרמב"ם בפ"ו מהל' ערכין הל' ח' כתב המקדיש קדשי בדה"ב למזבח ואמר הרי זה עולה או שלמים לא עשה כלום, ואין הקדש מזבח חל על קדשי בדה"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, ומוכח מדבריו דאפי' בהמה הראויה ליקרב ע"ג המזבח דדינה הוא שפודין אותה ע"מ להקריבה למזבח מ"מ קודם שיפדו אותה אין בה קדושת מזבח כלל, אלא דהדין הוא שצריך לפדותה ולהקדישה למזבח, ולכן מיושב שפיר דהכא במתפיס תמימים לבדה"ב גם בעופות ומנחות הדמים הן לבדה"ב.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

במש"כ באות ה' דבמתפיס תמימים לבדה"ב דאין יוצאין מידי מזבח דצריך הפודה להקדישן למזבח כתב דכן מבואר בד' הרמב"ן גיטין דף ל"ח ע"ב, אלא דסובר דעיקר דין זה אינו אלא מדרבנן, והנה כבר הרגיש בעצמו החילוק דממילא אין סייעתא לדברי בדעת הרמב"ם מד' הרמב"ן, דלהרמב"ן דמה דאין יוצאין מידי מזבח אינו אלא מדרבנן פשיטא דצריך הפודה להקדישן למזבח, ואנכי כתבתי כן גם לדעת הרמב"ם דהיא מדאורייתא מכל אשר יתן ממנו לד' יהי' קדש ומ"מ צריך הפודה להקדישן, אח"כ ראיתי דמד' התוס' בזבחים דף נ"ט ע"ב שהביא המל"מ שהבאתי שם יש לכאורה להוכיח דלא כמש"כ שכתבו דליכא למימר דיש איסור מטיל מום אף בבהמה תמימה לקדשי בדה"ב כדאמרינן המתפיס תמימים לבדה"ב אין יוצאין מידי מזבח לעולם, דהיינו מדרבנן משום קנס, ומוכח לכאורה דאי מדאורייתא הוי כבר עכשיו קדשי מזבח, ואולי יש לומר דלהטיל מום יש איסור דאורייתא כיון דעכ"פ צריך להקריבו, ואפי' אם דעת התוס' אינו כן אבל בדעת הרמב"ם נראה כמש"כ.

ומה שכתב על מש"כ לחלק בין מקדיש תמימים לבדה"ב למקדיש סתם דבמקדיש סתם אפשר דאינו צריך להקדיש, וכתב ע"ז דמד' הרמב"ם משמע דתרווייהו ילפינן מכל אשר יתן ממנו, גם דעתי כן דשניהם נלמדו מחד קרא, אלא שחדשתי דכיון שהקדיש סתם דעתו כדין התורה כיון דסתם הקדש לבדה"ב, וגם דין התורה שדבר הראוי ליקרב יקרב, לכן אף שבמקדיש בפי' לבדה"ב ע"כ לא גלי הך קרא אלא דצריך להקדישו דבלא הקדש הבעלים א"א שיהי' קרב, אבל הכא שהקדיש סתם ודעתו כדין התורה אמרינן שבהקדישו מונח ב' קדושות, היינו שעיקר הדבר שהוא ראוי למזבח ילך למזבח והדמים לבדה"ב, וממילא כיון שהדבר מונח כבר בהקדישו אפשר דאין צריך הקדש מחדש. [עד כאן].

ו) והנה צריך לבאר דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בהך מתני' בשקלים פ"ד דבהא דפליגי ר"א ור' יהושע דר"א אמר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהן יפלו לבדה"ב, ור' יהושע אמר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות, ואמר ר' עקיבא רואה אני את דברי ר"א, ואמר ר' פפייס שמעתי את דברי שניהן המקדיש בפירוש כדברי ר"א והמקדיש סתם כדברי ר' יהושע, ופי' המפרשים המקדיש בפירוש שאמר בהמה ונכסי להקדש דכיון שהפרישן והבדילן ומ"מ לא אמר בהמה למזבח ע"כ דעתו לבדה"ב, והרמב"ם בפיהמ"ש כתב וא"ר פפייס כי מי שהקדיש לבדק הבית בפירוש שהדין בו כד' ר"א ומי שהקדיש סתם כר' יהושע ולא חלק ר' פפייס על ר"א והלכה כר"ע עכ"ל, וכתב ע"ז בלקוטים מכ"י קדמוני במשניות ווילנא וז"ל פי' הרמב"ם שהקדיש לבדה"ב בפי' ולא נהירא האי פירושא דמילתא דפשיטא היא כיון שפירש בפירוש לבדה"ב ולא הו"ל למימר אלא שמעתי כדברי ר' יהושע, ונראה כפי' הרב ר"א מגרמייזא שהמקדיש בפירוש שפירש בהמה ונכסים מדהפריש זה מזה ולא אמר בהמה למזבח ונכסי לבדה"ב הכל הולך אל מקום אחד עכ"ל, ועוד תמוה מה שכתב ולא חלק ר' פפייס על ר"ע, דאיך אפשר כן דהא בעצמו פי' דר"ע סובר לגמרי כר"א, וכן פסק בחבורו ולפלא שלא עמדו ע"ז המפרשים.

ונראה בזה דמה שפירש שהקדיש בפי' לבדה"ב דלכאורה הוא פשיטא לא קשה כלל דהא בתמורה דף ו' ע"א פריך בגמ' על רבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, והרי מקדיש לבדה"ב וכו' ותנן המקדיש תמימים לבדה"ב אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי, ומשני אמר לך רבא ממקום שנתרבו בעלי מומין לגבי מזבח נתרבו תמימים לבד"ה, ובש"מ שם בשם תוס' על מה דאמר ותנן המתפיס תמימים וז"ל אומר רבינו ברוך היינו מתני' דמס' שקלים המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויים למזבח זכרים וכו' והדמים יפלו עם שאר נכסים לבדה"ב, אלמא המתפיס תמימים לבדה"ב קדושה חלה עליהן עכ"ל, וא"כ לא פשיטא כלל הך דינא דהא זהו דתנן בהך מתני' דהמתפיס תמימים אע"פ שעבר בל"ת מ"מ חל ההקדש על הדמים לבדה"ב והן עצמן ימכרו לעולות או לשלמים, ועכשיו נראה דמה דכתב הרמב"ם דר' פפייס לא חלק על ר"ע כונתו דמפרש דר' פפייס לא בא להכריע ההלכה אלא בא לפרש דגם ר' יהושע דחולק על ר"א אינו חולק אלא במקדיש סתם, אבל במקדיש בפי' לבדה"ב גם ר' יהושע מודה לר"א, ונ"מ מזה לדידן במקדיש עופות ומנחות דגם ר"א סובר כר' יהושע דימכרו לצרכי אותו המין ויביא מדמיהן עולות דזה דוקא במקדיש סתם, אבל במקדיש בפי' לבדה"ב יפלו הדמים לבדה"ב והוא כמש"כ.

ז) והנה אחר שבארנו עיקר הלכה זו נראה לבאר לפי"ז דברי הירושלמי בהך סוגיא שלדעתי המפרשים לא עמדו על עיקר פירוש הסוגיא, והכי איתא התם רב חונה בשם רב ר' אבהו בשם ר' יוחנן קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יצאו לחולין, מתני' אמרה כן ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן רב חזקיה בשם רב חסדא תיפתר שפדאן תמימים והוממו, ר' יוסי בשם רב חסדא מתני' אמרה כן ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן ר' חזקיה בשם ר' יוסה קדשי בדק הבית שפדאן תמימים יצאו לחולין אין תימר לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדק הבית, ומפרש הקרבן עדה דיצאו מקדושת בדה"ב וכן כתב במה דאמר שם אין תימר לא יצאו לחולין היאך קדשי מזבח חלה על קדשי בדה"ב, דהיינו דאם נאמר לא יצאו לחולין א"כ לעולם בקדושת בדה"ב קיימין ואיך תנן במתני' לר"א זכרים שהוקדשו לבדה"ב ימכרו לצרכי עולות, וכן פי' שם המוהר"א פולדא וכן כתב בתקלין חדתין אלא שכתב קודם דאיירי בכה"ג דמתני', ופירושם תמוה דמאי ס"ד ואיזה הו"א שלא יהי' אפשר לפדות קדשי בדה"ב הא עיקר קדושתן לפדיה הוא, והפ"מ מפרש דעיקר הך מימרא הוא לחלוק על הברייתא דהמתפיס תמימים לבדה"ב כשהוא פודן אינו פודן אלא למזבח והני אמוראי סברי דיוצאין לחולין ממש וע"ש במראה הפנים, וגם פי' זה אינו מיושב דממ"נ אם לא שמעו כלל הברייתא דמנחות ק"א, דהמתפיס תמימים לבדה"ב אין פודין אותן אלא למזבח א"כ פשיטא דיצאו לחולין ואם שמעו הברייתא ובאו לחלוק הו"ל להירוש' עכ"פ להביא הברייתא ולומר שע"ז חולקין, ובאמת לפי דבריו עיקר הפי' תיפתר אינו מרווח ועיין בהגהות הגר"א שפירש דאין אנו יכולין ללמוד ממתני' אלא באופן שהוממו קודם פדיה וג"כ אינו מכוון בלשון תיפתר.

ונראה דבאור ד' הירוש' הוא כמו שכתבנו דהמתפיס תמימים לבדה"ב אף דצריך לפדותן ע"מ להקריבן למזבח מ"מ אינם קדושים עכשיו קדושת מזבח, וזהו החלוק בין מקדיש סתם דאמרינן דחלו עכשיו שתי קדושות ומשום זה בעופות ומנחות אין הולכים הדמים לבדה"ב, אבל במקדיש לבדה"ב לא הקדיש אלא קדושה אחת רק דחובה מן התורה להקריבן למזבח, ולכן שפיר אשמעינן דמ"מ כשפדאן יצאו לחולין דאף שהן תמימים וחובה להקריבן אבל אין קדושת מזבח עליהן ונ"מ דולדן וחלבן עד שיקדישום מותרים, ובמה דאמר שם מתני' אמרה כן חלוקים המפרשים דהק"ע והמהרא"פ מפרשים דמתני' אמרה כן קמא הוא על מתני' דחולין דף ק"ל, ומתני' אמרה כן הב' קאי על מתני' דתמורה דף ל"ב, והפ"מ מפרש להיפוך, והנה מתני' דחולין דמיירי בקדם מום קבוע להקדישן לא שייך כלל להך דהכא דאף שכתבו דקדשי בדה"ב תמימים דומה לקדשי מזבח בע"מ מ"מ לא דמי כלל, דלפי"מ שבארנו עיקר החידוש הוא אף שעומדים ליקרב מעיקר הדין למזבח ולא שייך זה לבע"מ מעיקרא, ואף דמהרא"פ פי' כן בדחוייא דתיפתר

וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן במזבח.

בגמ' בזבחים דף צ"ב איתא עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן, ולא הוזכר ששורפן במזבח ופירש"י דשורפן בעזרה בפני עצמן ולא בבית הדשן, וכתב בטעמא דמילתא דמשום שהוא דבר לח שורפו לעצמו שתהא שריפתו ניכרת לעצמו שאם היה שורפו עם בשר אין ניכרין שהרי אין בהן ממש, והלח"מ כתב דהרמב"ם מדייק מדאמר עושה מערכה בפני עצמן דהיינו במזבח במקום שיש מערכות האש, ובעזרה אין שם מערכות אחרות, ולכאורה אינו מוכרח דאטו כששורפין בבית הדשן אין עושין מערכה דע"כ צריך להניח מקודם עצים ולעשות אש וזהו מערכה, אלא דיש לומר דעכ"פ לא הוזכר בגמ' לשון מערכה אלא על המזבח, ונראה דיש לומר דהכריחו להרמב"ם לפרש כן משום הא דאמר רב הונא בטעמא משום שנאמר בקדש באש תשרף, ופירש"י דבפסחים כ"ד דרשינן מהאי קרא ומרבינן מיניה כל פסולי קדשים שמחיצתן בעזרה שיהיו נשרפין בעזרה, ולפי"ז מה דמביא רב הונא קרא דבקדש באש תשרף אינו אלא על זה דנשרפין בעזרה ולא חוץ לעזרה, אבל באמת רב הונא לא הזכיר כלל דנשרפין בעזרה אלא דעושה להם מערכה בפני עצמן, אלא דודאי ידעינן דהוא בעזרה מהגמ' דפסחים אבל במימרא דרב הונא הא לא הוזכר זה, ועוד דעל עיקר דינא ששריפתן בעזרה הא לא צריך רב הונא ללמוד מהך קרא דוקא על נסכים כיון דכל פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים שמחיצתן בעזרה נלמד מהך קרא, והנה צריך ביאור גם בטעמא דמילתא דמ"ש מכל פסולי קדשים שנשרפין בעזרה ולא במזבח.

ונראה דכל פסולי קדשים שכשהם כשרים הקטרתן על המזבח, הא כשהם פסולין א"א לשרפן על המזבח דא"כ הרי מקטיר פסולין על המזבח, ואפי' לשם עצים לא מהני אלא בשאור ודבש לרבנן בזבחים דף ע"ז ולכן ע"כ שורפן על הרצפה, אבל נסכים דהיינו יין כמו שפירש"י כיון דכשהם כשרים דרך הקרבתן שמנסכין היין על יסוד המזבח והוא יורד לשיתין כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' מעה"ק הל' א', א"כ אפשר לשרפן כשהם פסולין גם על המזבח דאין זה דרך הקרבתן, וסובר רב הונא דכיון דכתיב בקדש באש תשרף צריך לשרפן במקום שהוא יותר קדש, וכיון דנסכים אפשר במזבח צריך לשרפן במזבח, וזהו מה דאמר רב הונא "משום שנאמר" וזהו בשביל דאינו עיקר דרשא דעל עיקר דינא שנשרפין בעזרה הי' צ"ל שנאמר, ומשום שנאמר הוא רק טעם דמשום שנאמר בקדש לכן צריך לשרפן במקום שהוא יותר קדש, וכן איתא להדיא בגיטין דף כ"ו ע"א במה דתנן דר' אלעזר מכשיר לכתוב כל הטופס חוץ גיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה, דפריך בגמ' והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב אלא אימא "משום שנאמר" וכתב לה לשמה ופירש"י לא תימא שנאמר דמשמע מיניה יליף אלא משום כלומר משום שנאמר בתורף וכתב לה לשמה גזרינן טופס אטו תורף דאורייתא.

ומצאתי אח"כ בס' יבין שמועה על כללי הגמ' כלל ע"ג שהביא מדברי תלמידי הרשב"א בהא דתנן בסנהדרין פ' כהן גדול ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש "משום שנאמר" ומן המקדש לא יצא, כתבו שיש לחלק בין כשאומר שנאמר לכשאומר משום שנאמר, דכשאומר משום שנאמר על הרוב הוא אסמכתא ולשון משום דייקא הכי, וכן כתב הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ בשורש ה' דמה דתנן דאינו יוצא מן המקדש "משום שנאמר" ומן המקדש לא יצא הוא אסמכתא, ובאמת להדיא מוכח כן מסוגיית הגמ' שם בדף י"ט דאמר בטעמא דר' יהודה דילמא מיקרי ונגע, וכן כתב המ"מ בהל' כלי המקדש הל' ה' גם בדעת הרמב"ם דלדין שאינו יוצא מן המקדש שלא בשעת עבודה הוי קרא אסמכתא, ומשמע דסובר המ"מ דאף שכתב הרמב"ם בסה"מ מל"ת קס"ה שיש בכהן גדול תוספת שהוא לא ילוה מתו וזה פשט הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא, מ"מ להלכה אינו כן דהא לא כתב כאן שזהו ל"ת אלא אינו יוצא, ובפ"ב מהל' ביאת מקדש הל' ה' ו' כתב להדיא דומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת עבודה, ואפשר דגם בסה"מ אינו מכוין לעיקר ההלכה אלא דפשט הכתוב כן, אבל הדרש מוציאו מידי פשוטו של מקרא וקיי"ל דהוא דוקא בשעת עבודה, (וזהו שלא כד' הרב במגלת אסתר בשורש ה' שכתב במתני' דלמד מומן המקדש לא יצא דאיירי בשעת עבודה, וזה ודאי א"א דהא לא הוי פליג ר"מ ע"ז,) עכ"פ מבואר ד"משום שנאמר" אינו עיקר דרשא וכן הוא כאן במה דאמר רב הונא "משום שנאמר" דע"כ אינו אלא לשרפן במזבח ולא בעזרה, דזהו עיקר דרשא שנלמד מהכתוב בכל קדשים שמחיצתן בעזרה, אלא דמ"מ צריך לד' הלח"מ דמלשון מערכה מוכח דהוא במזבח דבל"ז קשה דהעיקר חסר בדברי רב הונא.

והנה כל זה בארנו לפי פירש"י דנסכים היינו יין אבל מד' הרמב"ם בפ"ב מהל' מעשה הקרבנות הל' א' לכאורה משמע דבכלל זה הוא גם הסולת שכתב שם וז"ל היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים ובהגהה שם כתב דבפ"ד דזבחים משנה ג' על מה דתנן ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ והקטרת הלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח [ומנחת נסכים] והדם והנסכים הבאין בפני עצמן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אף הבאין עם הבהמה, כתב בפיהמ"ש דנסכים הם היינות, אכן בהקדמתו לפיהמ"ש במנחות כתב וז"ל והדבר הנקרא מנחת נסכים היא סולת בלול בשמן זית והנסכים הוא היין וכו' ולפעמים קוראים לכל ר"ל הסולת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בא בלא סולת ולא סולת בלא יין וכו', ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם פ"ב מהל' מעה"ק דהיין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים ג"כ כונתו ע"ז שביחד הם נקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים, ולכן במתני' דפ"ד דמיירי בדברים שאין חייבים עליהם משום פיגול הדין הוא על כל א' וא' בפרט, לכן גורס הרמב"ם מנחת נסכים.

אלא דקשה דרש"י כתב דלא גרסינן מנחת נסכים משום דהא פליגי בנסכים הבאין עם הבהמה וה"ה להסולת הבאה עם הקרבן, וא"כ אמאי לא פליג ר"מ אלא בנסכים שהוא יין לדעת הרמב"ם, והנה התוס' קיימו הגירסא מנחת נסכים ופירשו דהוא כשהתנדב מנחת נסכים דהיא ג"כ נשרפת, ולדבריהם הסולת בלול בשמן הבאה עם הקרבן נקראת נסכים ואף דמה דאמר ר"מ והנסכים הבאים בפני עצמן ע"כ אין בכלל זה הסולת הבאה בפני עצמה דזהו מנחת נסכים, מ"מ מה דאמרו חכמים אף הבאין עם הבהמה יש בכלל זה גם הסולת, אבל על הרמב"ם בפיהמ"ש שם קשה שכתב להדיא דמנחת נסכים הוא הסולת הבאה עם הקרבנות, וא"כ קשה אמאי לא פליג גם בזה ר"מ לומר דבבאין עם הקרבן יש בהם משום פיגול, וכבר הקשה זה שם בתיו"ט אלא שלא פירש קושייתו דהביא רק דברי הרמב"ם דמנחת נסכים הוא סולת ונסכים הוא היין, ובזה הי' אפשר לומר כד' התוס' אלא דהעיקר קשה ממה שכתב דהוא מה שמקריבין עם הקרבנות.

והנראה בזה דהנה חכמים אמרו לר"מ והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו אחר עשרה ימים, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בבאין עם הזבח ובתוספתא פ"ה דזבחים איתא אמר להן ר"מ אף אני איני אומר אלא בזמן שקדשו בכלי, אמרו לו אע"פ שקדשו בכלי יכול לשנותו לזבח אחר, (וסוף התוספתא בתשובת חכמים איתא בגמ' במנחות דף ט"ו ועיין בתוס' שם,) וצריך באור תשובת ר"מ דהא חכמים אמרו לו דכיון דאפשר שיביא נסכיו אחר הקרבת הזבח א"כ אין הזבח מתירן, ומוכרח מזה דבזה פליגי ר"מ ורבנן דרבנן סברי דכמו דמצינו דכל המנחות נקמצות והקומץ מתירן ומנחות הנשרפות אינם נקמצות אלא הם מתירין את עצמן כן הוא גם בנסכים, וכן כתב רש"י במתני' בד"ה וחכמים אומרים דכיון דיכול להקריב נסכים למחר נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב אלא הם מתירין את עצמן, ובזה חולק ר"מ ומחלק בין מנחות לנסכים דמנחות דנקטרות על המזבח כמו הקטרת הקומץ שפיר הם מתירין את עצמן, אבל נסכים דאין נקטרות אלא נשפכים על היסוד והולכים לשיתין אין זה הקרבה המתרת וע"כ דאם מקדיש נסכים בפני עצמן אף שהוקדשו בכלי שרת אינם קרבן גמור ואינם צריכים שיתירו אותם למזבח, אבל כשהוקדשו בכלי ע"מ להקריבן עם הזבח אז נעשו חלק מהזבח ואין ניתרין אלא בשחיטת הזבח, (ועיין במנחות דף ע"ט ובתוס' בדף ט"ו ע"ב) ומשום זה סבר ר"מ דחייבין עליהם משום פיגול שדם הזבח מתירן ליקרב, ורבנן סברי דאפי' כשקרבים בפני עצמן הם קרבן גמור, וכיון שאין להם מתיר אחר ע"כ שהם מתירין את עצמן כמו מנחות הנשרפות דמה שנשפכין ליסוד הוא ג"כ הקרבה, ולפי"ז מה דחולק ר"מ הוא רק בנסכים שהם יין, אבל במנחת נסכים שהם נשרפין על המזבח ודאי הן מתירין את עצמן כמו מנחת כהנים והחביתין שאינן נקמצות וע"כ שהם מתירין את עצמן ורק בנסכים פליג וכמו שבארנו, ובמה דאמרו רבנן בתוספתא וכן במנחות דף ט"ו דיכול לשנותן לזבח אחר זהו טעמא אחרינא דכיון דיכול לשנותן לא הוקרבו עם הזבח, אמנם דיש כאן עוד מקום לבאר בזה ובהא דזעירי במנחות דף ע"ט ובד' התוס' בדף ט"ו שהבאנו, אלא שאין כאן מקומו וכשנגיע להלכה זו נבאר בעז"ה.

ובמה שכתבנו מבואר מה דהרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ כתב אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ והלבונה והקטורת והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו ומנחות הנשרפות כולן שהרי אין להם קומץ להתירן כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים ובשר חטאות הנשרפות ולוג שמן של מצורע, ואם תאמר והלא דם האשם מתירו אינו תלוי בו שהרי אדם מביא אשמו היום ולוג אחר כמה ימים כמו שיתבאר במקומו עכ"ל ולא הזכיר הך טעמא על נסכים, ובגמ' הא אמרו הך טעמא גם על נסכים, וע"כ דכיון שכבר כתב דין היין עם המנחות הוא חד טעמא דכולן מתירין את עצמן דכמו דהמנחות נשרפות כולן כן היין נשפכין כולן, ורק בלוג שמן של מצורע כיון דאיכא שירי הלוג דנאכל לכהנים הי' סברא לומר דדם האשם מתירו, וע"ז אמר טעמא דאינו תלוי בהאשם, וגם זה נראה בדבריו שמפרש כמו בפיהמ"ש דר"מ לא פליג אלא על היין ולא על המנחות מדכתב רק גבי יין דבין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו, וכמו שבארנו.

ועכשיו מבואר שפיר דמה שכתב כאן וכל הנסכים שנטמאו דאין הכונה אלא על היין וכמו גבי פיגול דכיון דאנו דנין על כל פרט ולא בלשון כלל לא נקראו נסכים אלא היין וביין שפיר כתבנו טעמא דשורפן במזבח, אלא דכל זה כתבנו בדברי רב הונא דאמר נסכים שנטמאו, אבל בגמ' מייתי תניא נמי הכי הדם והשמן והמנחות והנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן והרמב"ם הא לא כתב אלא נסכים, וכבר עמד בזה הקרן אורה וכבר כתבתי דמנחות ודאי א"א שישרפו במזבח דהרי הוא הקטרה ממש ונמצא מקטיר טמאים במזבח, ובודאי דהכונה בברייתא בעזרה וע"כ דהרמב"ם אינו גורס כן ובמסורת הש"ס מצויין לתוספתא דתמורה ושם הוא באופן אחר כמו שנביא לפנינו, והעיקר דמהא דשמואל דאמר לרב חנא בגדתאה אייתי לי בי עשרה ואימא לך קמייהו נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן, ומדאמר שמואל בדרך חדוש כל כך מוכח דאינו כהברייתא, דא"כ הלא זה מפורש בברייתא ומאי חידש אלא דאפי' אי לא גרסינן תניא נמי הכי ולא פסק הרמב"ם כהברייתא מדרב הונא ושמואל דפליגי מ"מ קשה דעכ"פ מהברייתא מוכח דלשון מערכה אינו דוקא במזבח וגם בעזרה שייך לשון מערכה, וא"כ בדברי רב הונא ושמואל העיקר חסר, אם לא שנאמר דבאמת גורס הרמב"ם בדבריהם במזבח אלא דלא נמצא גירסא כזו, והנה בתוספתא דתמורה פ"ד איתא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים וקדשי קדשים שנטמאו בפנים ומנחות והסולת והיין והשמן הרי אלו ישרפו, כיצד שורפין יין ושמן היו נותנין אותן על גבי מדורה כמות שהן, ולשון מדורה הוא בעזרה כמו מדורת בית המוקד בשבת דף י"ט ע"ב, ואפשר שכן הי' לפני הרמב"ם גם בברייתא דמייתי בגמ' אלא דמ"מ רב הונא ושמואל פליגי אתוספתא וסברי דיין שורפין במערכה בפני עצמה במזבח.

ו

מי החג שנטמאו והשיקן וטהרן [כמו שיתבאר בטהרות] אם טיהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכין, ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו. זיתים וענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה והמשקין היוצאין מהן כשרים לנסכים שהמשקה מופקד הוא באוכל וכאילו אינו מגופו.

בגמ' בפסחים דף ל"ד ע"ב מי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן טהורין, הקדישן ואח"כ השיקן טמאים, ואמר ע"ז בטעמא משום דאין זריעה להקדש ומוכיח התם מזה דה"נ אין זריעה לתרומה, ודברי הרמב"ם שכתב טעם אחר הואיל ונדחו ידחו צריכים ביאור, ועוד יותר קשה דבגמ' שם אמר דזהו מעלה בהקדש, והרמב"ם כתב דין מעלה זו אח"כ בהל' ח' מעלה יתרה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולין לנסכים שאין זריעה מועלת בקדשים, ומדלא הזכיר כאן שזהו מדין מעלה בקדשים מוכח דזהו מעיקר דינא ומדאורייתא פסולין, עוד העיר בזה הצל"ח דהרמב"ם חילק כאן בין טיהרן ואח"כ הקדישן דמתנסכין ובין הקדישן ואח"כ נטמאו דנדחו, ולא כתב אופן המוזכר בגמ' דהקדישן ואח"כ השיקן טמאים, ומשמע דהיינו בנטמאו קודם הקדישן ומשום דהשקה לא מהני הואיל וכבר הקדישן ואין זריעה להקדש, והרמב"ם כתב דנדחו היכי דהקדישן ואח"כ נטמאו הרי נראו ונדחו דקיי"ל דהוי דיחוי אבל בנטמאו ואח"כ הקדישן א"כ כשהקדישן הוי דיחוי מעיקרא וקיי"ל דלא הוי דיחוי, ונמצא דדין המבואר בגמ' דטמאין והיינו דפסולין לנסכים זהו רק משום מעלה ולא משום דיחוי, והרמב"ם הזכיר דין דיחוי בהקדישן ואח"כ נטמאו, ורק דדין מתנסכין כתב רק בטיהרן ואח"כ הקדישן, וממילא משמע דאחר שהקדישן לא מהני השקה והוא משום טעמא שכתב בהל' ח' דמעלה יתרה עשו חכמים דאין זריעה להקדש, אכן ח"ג הגאון מוהרי"ח סרנא שי' העיר לנכון דבלא טעמא דאין זריעה להקדש לא הוי מהני נדחו דהא כל שבידו לתקן לא הוי דיחוי, אלא דמשום דלא מהני זריעה שפיר הוי דיחוי, ומ"מ שפיר לא הזכיר הרמב"ם כאן דין מעלה כיון דעכ"פ עכשיו פסולין מדאורייתא, דהא כתבו התוס' בזבחים דף ל"ד ע"ב דהיכי דליכא מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו לתקן, וממילא שפיר דעכשיו פסולין מדאורייתא ולכן לא כתב דהוא מדין מעלה.

אלא דאינו מיושב שכתב הרמב"ם דין שלא הוזכר בגמ', אבל באמת דברי הרמב"ם מפורשים בירושלמי בתרומות פ"ט הל' ג' והכי איתא התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן שתילי תרומה שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו, רבי אבהו בשם ר' יוחנן מים שנטמאו משיקן ועושה אותן מי חג ואם היו מי חג מעיקרן כבר נדחו, והרמב"ם פסק להך דינא דתרומה בפי"א מהל' תרומות הל' כ"ג וז"ל הזורע תרומה טמאה אע"פ שהגדולים טהורין הרי הן אסורין באכילה, הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה, כבר נדחו, והביא הכ"מ על זה הגמ' דפסחים דהוא משום דמעלה עשו בתרומה, ומביא ע"ז גם הירוש' דתרומות ומשמע מדבריו שרוצה להשוות טעמא דאין זריעה לתרומה עם הך טעמא דשכבר נדחו, אבל באמת לא משמע כן דהא גבי מי החג דהוו קדשים איכא פסולא דדיחוי מדאורייתא, אלא דהך טעמא דדיחוי לא שייך אלא היכי דהיו קודם מי חג והיינו שהקדישן ואח"כ נטמאו דהוי נראה ונדחה וה"נ גבי שתילי תרומה, וכן הוא באמת כונת הירוש' דאמר ואם היו תרומה מעיקרן וכן אם היו מי חג מעיקרן, ונמצא עכ"פ דדברי הרמב"ם מבוארין להדיא בירוש' והיכי שנטמאו ואח"כ הקדישן אסורים לנסכים משום מעלה וה"נ צריך להיות בשתילי תרומה דאם נטמאו ואח"כ עשה אותן תרומה דלא מהני זריעה משום דאין זריעה לתרומה, אבל הרמב"ם דלא הביא אלא טעמא דשכבר נדחו מוכח לכאורה דדוקא בכה"ג שהיתה תרומה ואח"כ נטמאה וכן הוא סתם תרומה טמאה.

והנה הצל"ח שם כתב דמה שכתב הרמב"ם גבי תרומה שכבר נדחו אין זה מדין דיחוי וכתב שדייק הרמב"ם בלשונו שם שלא כתב כמו בהל' איסורי מזבח גבי מי החג הואיל ונדחו ידחו אלא כבר נדחו ואין זה מדין דיחוי דלא שייך דיחוי בתרומה לענין איסור אכילה והטעם הוא משום היסח הדעת אלא דזה אפשר רק לר"ל דאמר התם דהיסח הדעת הוי פסול הגוף, אבל ר' יוחנן סבר התם דהוי פסול טומאה וא"כ אין זה טעם דלא ליהני זריעה ולכן כתב דהכונה משום דמעלה הוא בתרומה דלא מהני זריעה עכ"ד, שוב ראיתי שגם הרדב"ז בפירושו כתב דמש"כ הרמב"ם כבר נדחו היינו משום היסח הדעת וזה ודאי קשה לומר דהרמב"ם פסק כר"ל לגבי ר' יוחנן, וגם פירושו של הצל"ח אינו נראה דהא בירוש' מייתי הני תרי דיני דין דשתילי תרומה ודין דמי החג משום חד טעמא שכבר נדחו, ודיוק הצל"ח שבהל' איסורי מזבח כתב הואיל ונדחו ידחו, ובהל' תרומות כתב כבר נדחו הוא דיוק קלוש שאין בו כדי הוכחה כלל, ובודאי מקור דברי הרמב"ם הוא מדברי הירוש', ומה שכתב הצל"ח דלענין איסור אכילה דתרומה מה שייך דין דיחוי נראה דלק"מ דהא תרומה נמי אקרי קדש ואכילת תרומה מיקרי עבודה כדאמר בפסחים דף ע"ב וכן כתב הרמב"ם פי"ב מהל' תרומות הל' א' אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים, וא"כ שפיר שייך דין דיחוי גבי תרומה כמו גבי קדשים שכיון שנאסרו כבר נדחו.

אכן אכתי אין דברי הרמב"ם מיושבים מתרי טעמי חדא דאיך פסק כהירושלמי נגד הבבלי דטעמא משום מעלה דתרומה דלא מהני זריעה ונ"מ היכי שנטמאה קודם שנעשה תרומה, ועוד דמה שכתבתי דכן הוא סתם תרומה טמאה שנעשתה תרומה קודם שנטמאה דכונתי הוא משום דאסור לתרום מן הטמא על הטהור וא"א אלא כשכל הטבל נטמא וזה אינו מצוי, ומ"מ אינו מיושב דעכ"פ הא אפשר שיהי' תרומה טמאה שנטמאה קודם, והרמב"ם הא כתב הלכה פסוקה בכל אופן, והייתי סבור לומר דכיון דקיי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין שייך דיחוי גבי תרומה אפי' נטמאה קודם שנתרמה, אכן מלבד דאין זה ברור, גם אם נאמר כן אינו מיושב דהא קודם גמר מלאכה לא אמרינן כמו שהורמו דמי כדאיתא במ"ש פ"ג מ"ו, וא"כ הא אפשר שנטמאו קודם שנגמרה מלאכתן, לכן נראה דבודאי בעיקר הדין כתב הרמב"ם בסתם דהזורע תרומה טמאה הגידולים אסורים באכילה והוא באמת בכל אופן, אלא דכתב טעמא דנדחו דהוא מדאורייתא משום דבסתמא כן הוא שהיתה תרומה קודם שנטמאת, והיכי שנטמאת קודם באמת האיסור משום דמעלה עשו בתרומה אלא דלא חש להזכיר הטעם באופן זה כיון דעיקר ההלכה כתב בכל אופן.

והנה במה שכתב בהל' ז' זיתים וענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה וכו' כתב הכ"מ על זה מימרא דר' יוחנן שם וקיצר כאן בדבריו דבאמת דברי הרמב"ם צריכים ביאור לפי הסוגיא דשם, דשם איתא מעיקרא מימרא דר"ל משמי' דר' אושעיא מי החג שנטמאו שכתבה הרמב"ם בהל' ו' וכבר ביארנו זה, ואיתא שם יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא א"ל אביי הקדישן בכלי קאמר אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה או דילמא בפה נמי עבוד רבנן מעלה, א"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דא"ר אבהו א"ר יוחנן ענבים שנטמאו דרכן ואח"כ הקדישן טהורים הקדישן ואח"כ דרכן טמאין והא ענבים דקדושת פה נינהו ואפ"ה עבוד רבנן מעלה ענבים קאמרת הכא בענבים של תרומה עסקינן דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמיא אבל הני דבעי כלי בפה לא עבוד רבנן מעלה, והרמב"ם שלא חילק כאן בין דרכן ואח"כ הקדישן להקדישן ואח"כ דרכן מוכח לכאורה דסובר כרב יוסף דבעינן דוקא קדושת כלי, וא"כ קשה אמאי כתב גבי מי החג בסתם דאם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו ולא חילק בין הקדישן בקדושת פה להקדישן בכלי, ואף דהרמב"ם לא כתב טעמא דמעלה אלא משום דנדחו אבל הא כבר כתבנו דטעמא דמעלה צריך דלא ליהוי בידו לטהר וכמו שבארנו.

אכן באמת ד' הרמב"ם תמוהים יותר שלא פסק כלל גם לגבי דין תרומה הך מעלה, וכבר תמה ע"ז הר"י קורקוס הביאו הכ"מ בפי"ב מהל' תרומות הל' י"א במה שכתב שם הרמב"ם זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה, ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסוחטן פחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתיה לכהנים, ואפי' לנסכים היה ראוי שהמשקה כאילו הוא מופקד בתוך האוכל, ותמה ע"ז הר"י קורקוס דהוא שלא כד' הגמ' דמבואר שם דהחלוק בין סוחטן ביותר מכביצה לפחות מכביצה אינו אלא לחולין, אבל בתרומה עבוד רבנן מעלה ולא מהני גם אם סוחטן פחות מכביצה, וכתב הר"י קורקוס דהרמב"ם סובר דהא דר' יוחנן דהקדישן ואח"כ דרכן טמאים זהו לנסכים והא דמוקים רב יוסף בענבים של תרומה זהו דחוייא בעלמא דלא ניפשוט דעשו מעלה בקדושת פה, אבל קושטא דמילתא כדקס"ד דרב דימי דפשט מיניה דאף בקדושת פה עבוד מעלה, והקדישן היינו הקדש ממש לנסכים ובהא הוא דעבוד מעלה אבל לא בתרומה עכ"ד הר"י קורקוס שהביא הכ"מ, והדברים תמוהים דהא פסק בפי"א הל' כ"ג דלא מהני זריעה לתרומה, וכבר כתבנו דאף שכתב בשביל שנדחו מ"מ ע"כ הוא ג"כ מטעם דמעלה עשו בתרומה ואם נאמר דכונתו רק דבדין דרכן לא עבוד רבנן מעלה בתרומה קשה דמנ"ל להרמב"ם לחלק בזה כיון דמצינו לגבי זריעה והשקה דאין חילוק בין קדשים לתרומה, ועיינתי בדברי הר"י קורקוס בעצמו בספרו וראיתי שהוא מבאר יותר דבריו דדוקא לדין הקדישן ואח"כ דרכן דטעמא דאמרינן בהקדש דטמאים הוא משום דעבוד רבנן מעלה אם כבר הקדישן לומר דמיבלע בליעי ונטמאו המשקין יחד עם הזיתים וענבים, ובזה מוכח דלא אמרינן כן בתרומה דהא בדף ל"ג בהא דאמר ר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים משום דמשקין מיפקד פקידי, ופליג עלי' רב חסדא וסבר דמיבלע בליעי ואמר ע"ז רב חסדא דאלת"ה הא דתניא הא למה זה דומה לתרומת תותים וענבים שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה, הא היתר אכילה נמי אית ביה דאי בעי דריך להו פחות פחות מכביצה, ואמר ע"ז רבא גזירה דילמא אתי בהו לידי תקלה אלמא דגם בתרומה מהני דורכן פחות פחות מכביצה ובודאי קיי"ל כרבא לגבי רב יוסף דבתראה הוא.

ובדברי הר"י קורקוס מיושב מה דקשה עוד על הרמב"ם דהא בירוש' פ"ט דתרומות אחר המימרות דר' אבהו בשם ר' יוחנן מהא דשתילי תרומה ומים שנטמאו שהבאנו למעלה מייתי עוד ר' אבהו בשם ר' יוחנן תאנים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו ולהדיא כרב יוסף דבתרומה אמר כן ר' יוחנן, אכן לדבריו מיושב דעכ"פ מהא דרבא מוכח דלא אמר זה ר' יוחנן בתרומה אלא בקדשים.

אכן לפי דברי הר"י קורקוס קשה ביותר מה שהקשינו בד' הרמב"ם כאן דלא קיי"ל כרב יוסף ומימרא דר' יוחנן הוא בקדשים ומוכח כרב דימי דלא צריך קדושת כלי דהא בזיתים וענבים ליכא קדושת כלי כדאמר בגמ' וכן מוכח ממה שלא חילק הרמב"ם גבי מי החג וא"כ קשה דלמה לא הביא הרמב"ם דאם הקדישן ואח"כ דרכן לא מהני דורכן פחות פחות מכביצה, אמנם הר"י קורקוס כתב שם ועוד יתבאר פ"ו מהל' איסורי מזבח אבל לא זכינו לספרו על סדר קדשים, אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה הצל"ח בסוגיא, ויישב בדרך רחוקה דלפי"מ דמשני דנגעו בשני מיירי בהקדישן לנסכים וסבר דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ושלא כהלכה, ולא אבין דבריו דא"כ מה מהני דרכן ואח"כ הקדישן דע"כ כבר נעשו על טהרת הקדש מקודם מדאמר ענבים שנטמאו וא"כ להך מ"ד שלישי עושה רביעי.

לכן נראה ליישב שיטת הרמב"ם באופן אחר דלא כהר"י קורקוס דמחלק בין קדשים לתרומה, דזה ודאי דאם עשו חכמים מעלה בקדשים לומר דמשקין מיבלע בליעי אף דמעיקר הדין מיפקד פקידי, א"כ ה"נ בתרומה דהא חזינן דבדין מעלה דקדשים לענין זריעה ולענין השקה דמי תרומה לקדשים, אלא דהרמב"ם סובר דהוא ע"כ מחלוקת האמוראים בשיטת ר' יוחנן והוא מהך ראיה גופא שהביא הר"י קורקוס מהא דמוכיח רב חסדא דמשקין מיבלע בליעי מהא דתניא דתרומת תותים וענבים אין בהן היתר אכילה, ומהא דמשני רבא דילמא אתי בהו לידי תקלה דמוכח דמעיקר הדין גם תרומה אפשר לסחוט פחות פחות מכביצה, ומזה מוכח דסברי דרב אחא בר רב עויא דאמר משמיה דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים מדלא מחלק ר' יוחנן בין דרכן קודם שהקדישן בין הקדישן קודם שדרכן, מוכח דאין חילוק ובכל גווני יינן כשר לנסכים, כיון דסבר משקין מיפקד פקידי לא עבוד רבנן מעלה לומר בקדשים מיבלע בליעי, ובאמת לא דמי כלל להא דאין זריעה להקדש ולתרומה וכן הא דאין השקה דהתם כבר נטמא ודיינינן בדין טהרה ובזה עבוד רבנן מעלה דלא נטהרו בזריעה והשקה, אבל הכא למ"ד מיפקד פקידי לא נטמאו מעולם ולא עשו מעלה לומר דהוו טמאים, ולכן רב חסדא ורבא פליגי על רב דימי ששמע משמיה דר' יוחנן שהקדישן ואח"כ דרכן טמאין, ומפרשי מימרא דרב אחא דאמר ר' יוחנן בסתם דורכן ואינו מחלק דבזה לא סבר ר' יוחנן דין מעלה, ומה דפריך שם גבי הא דרב דימי דרכן אפי' טובא והא א"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה זה לא קשה דאה"נ דרב דימי יסבור דרב אחא בר רב עויא אמר משמי' דר' יוחנן בענבים של חולין אבל הקדישן ואח"כ דרכן, וכן כשנעשה תרומה ואח"כ דרכן טמאין, אבל הרמב"ם פסק להלכה כרבא דהוא בתרא ואינו מחלק בין תרומה לקדשים, וסובר דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דמימרא דרב אחא בר רב עויא כיון דאמר ר' יוחנן בסתמא מוכח דבכל גווני יינן כשר לנסכים דבזה לא עבוד מעלה דלא דמי לזריעה והשקה, וכמו שבארנו.

והנה במה שכתב שם הרמב"ם דין דסוחטן פחות מכביצה בנטמאו אחר שנעשו תרומה וברישא דמיירי בחולין כתב סתם זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה, וכבר תמה הר"י קורקוס הביאו הכ"מ דהא בגמ' מבואר דאפי' בחולין צריך דוקא סוחטן בפחות מכביצה ובאמת מה שהקשה מד' הגמ' הוא למותר דר' יוחנן לא חידש אלא פחות מכביצה אבל יותר מכביצה הא ודאי טמא כדתנן בטהרות פ"ג ומייתי לה בגמ' שם טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורין, וכתב דסמך על סוף דבריו ונראה יותר כמש"כ הרדב"ז שם דמה שכתב ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה צ"ל ואפי' אם נטמאו והוא חדא מילתא, וע"ז כתב דצריך שיסחוט פחות מכביצה, ומיושב בזה מה שהקשה הצל"ח דכיון דכתב הרמב"ם וסחטן בדיעבד, דלכתחלה אסור בתרומה שמא יבוא לידי תקלה כדאמר בדף ל"ג, א"כ למה כתב פחות מכביצה הא בדיעבד מהני אפי' בכביצה אבל לפי"ז מיושב דקאי ארישא דכתב סוחטן, ותי' הצל"ח דמשום שא"א לצמצם כתב פחות מכביצה ע"ש שהאריך, אינו נכון דא"כ בטלו השיעורים ובודאי כביצה מכוונת היינו שברור שאינם יותר מכביצה, ופחות מכביצה הוא ג"כ באופן זה, [ותמוהים כאן ד' הכ"מ בשם הר"י קורקוס שכתב וז"ל א"נ דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפי' הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפי' ביחד, אבל בתרומה גם אם הוא שני מפליג בין פחות ליתר עכ"ל, והדברים תמוהים דהא שני בחולין מטמא וכדתניא בחולין דף ל"ד מצינו שני עושה שני ע"י משקין וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, אח"כ ראיתי שכבר תמה ע"ז הצל"ח,] ובאמת קשה לי לשון הגמ' בדף ל"ד דאמר דרכן אפי' טובא והא"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דמה שייך לשון אפי' טובא דהא על יותר מכביצה לא צריך לאתויי מר' יוחנן דמתני' היא, ובין פחות מכביצה לכביצה דהוא במשהו לא שייך לשון ואפי' טובא.

ונראה דלפי"מ דמוקים רב חסדא דסבר משקין מיבלע בליעי דמתני' בענבים שלא הוכשרו, א"כ יש לומר דגם לר' יוחנן דסבר משקין מיפקד פקידי מ"מ יש לומר דמתני' נמי בענבים שלא הוכשרו, והיינו דבאמת הא איכא חידוש כאן דאף דמשקין מיפקד פקידי ואינם נטמאים עם האוכל מ"מ מצטרפין עם האוכל להיות כביצה וכמש"כ רש"י בדף ל"ג ע"ב בד"ה טמא מת, וא"כ הי' אפשר שנחלק בין דין הכשר לקבל טומאה דצריך כביצה כמש"כ התוס' בדף ל"ג בד"ה לאימת, לפירש"י דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, וכן הוא שיטת הרמב"ם בפ"ד מהל' טומאת אוכלין הל' א' ובין דין שיעור כביצה לטמא אחרים דהי' סברא לומר דאף דממתני' מוכח דלדין קבלת הכשר מצטרף המשקה שבתוך הזיתים וענבים לשיעור כביצה, אבל לטמא אחרים הי' אפשר לומר דבעינן דוקא מה שהוא טמא בפועל, אבל המשקין שאינם טמאים למ"ד מיפקד פקידי אינם מצטרפין, לכן אמר שפיר בגמ' דרכן אפי' טובא ופריך רק מר' יוחנן דאמר פחות מכביצה.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

בהל' ו' ז' במה שכ' הרמב"ם זיתים וענבים שנטמאו דורכן וכו' ולא חילק בין דרכן ואח"כ הקדישן, להקדישן ואח"כ דרכן, וכתבתי דהרמב"ם סובר דלא קיי"ל הכי, דסובר דבהא דמשקין מיפקד פקידי לא עשו מעלה כיון שעוד לא נטמאו ודוקא בזריעה דהוא לטהר עבוד רבנן מעלה, כתב על זה קשה מפסק הרמב"ם בהל' ח' שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולים לנסכים דמיירי גם בכה"ג שזרעו כלה ואפ"ה החמירו חכמים לאסור את הגדולין, אע"פ שמעולם לא נטמאו וכ"ש דקשה טפי לענין גדולי גדולין בדבר שאין זרעו כלה, והרי מסתבר דגדולין קיל טפי ממשקין דפקידי, גם מד' הרמב"ם פי"ב דתרומות הל' י"א שכתב ואפי' לנסכים הי' ראוי, ולא כתב כלשון הגמ' ויינם כשר לנסכים משמע דבכה"ג שהקדישו קודם עבוד רבנן מעלה דלא נטהרו בסחיטה, ועוד קשה דמה שכ' הרמב"ם בהל' ח' אפי' זרען מיירי ודאי גם בזיתים וענבים ואפי"ה כתב דהיוצא מהן פסול לנסכים והרי לא משכחת כלל נסכים אלא ע"י סחיטה ואפי"ה פסול לנסכים, ולכן כתב דהרמב"ם השמיענו כאן תרי חומרי בהדדי דאפי' זרען ונטהרו הן עצמן מה"ת מ"מ עבוד רבנן מעלה והחמירו שלא תועיל סחיטה גם מהגדולים.

והנה מלבד דאין דרך הרמב"ם שלא להביא במקומו מה דמפורש בגמ' ולסמוך על מה שכתב בדין אחר דנלמוד בק"ו לבד זה אינו ק"ו כלל דמה דלא נטהרו בסחיטה זרעים שנטמאו ודאי פשיטא דהא גם מה שנסחט הוא מגדולי זרעים שנטמאו, ולא שייך היתר סחיטה אלא בזיתים וענבים שנטמאו דכיון דמשקין מפקד פקידי לא נטמאו היין והשמן שנסחטו, ומיושב מה שהקשה על יסוד זה מדברי הרמב"ם בהל' ח' דלא מהני סחיטה, ובעיקר מה שהקשה דהא מד' הרמב"ם שכתב שזרעים משמע דמיירי אפי' בדבר שזרעו כלה, ואפ"ה החמירו חכמים לאסור את הגדולין אע"פ שמעולם לא נטמאו הנה בהך דינא דעשו מעלה הא לא נזכר דין חדוש טומאה אלא שאין זריעה מועלת בקדשים, כמו שפירש"י בפסחים דף ל"ד אין זריעה להקדש לטהרו בכך, ולכן ודאי דמעיקר דינא הוא בדבר שאין זרעו כלה ועיקר הלכה זו הוא בירושלמי בתרומות פ"ט גבי שתילי תרומה כמו שהבאתי בספרי, אלא דאמת הוא דהרמב"ם סתם כאן וכן בפי"א מהל' תרומות הל' כ"ג ומשמע דאפי' בדבר שזרעו כלה, ונראה דסובר דכיון דגזרו חכמים דגדולי תרומה תרומה, א"כ הוי לדין זה כמו התרומה הקודמת, ורק דנימא שכבר נטהרו הזרעים, וע"ז אמרינן דאין זריעה מועלת לתרומה וכן להקדש, איברא דגדולי תרומה הוא רק ליאסר לזרים אבל הם כחולין לאכילת טבול יום ולאכול בידים טמאות כמש"כ שם הרמב"ם בהל' כ"א ומשמע דסובר דמ"מ לדין תרומה טמאה הרי הן באיסורן של תרומה, אלא שאין להם חומר תרומה לקבלת טומאה, ובודאי צריך ביאור מקורו בזה.

והנה בשבת דף י"ז ע"ב איתא דגדולי תרומה תרומה גזרו משום תרומה טמאה ביד כהן ופירש"י שאסורה באכילה ובא לזורעה וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה וכתבו בתוס' וקשה לר"י דאמר בהדיא פ' כל שעה שתילי תרומה טמאה טהורים מלטמא ואסורין מלאכול פי' לזרים כדמפרש התם אלמא לכהנים שרי, ויש לומר כיון דאין נאכלין לזרים משום ריוח פורתא שמטהרין לא משהי גביה עכ"ל, ודברי התוס' תמוהים דהא מסקינן התם דגם לכהנים אסור משום מעלה, וכבר עמדו בזה המהרש"ל והמהרש"א והמהר"ם וכתבו דקושיית התוס' הוא רק לפי ההו"א והמהרש"א רוצה לפרש גם בדעת התוס' דאסורין לכהנים רק שנטהרין, ואני תמה על שלשה עמודי עולם שלא עמדו על דברי התוס' כפשוטם, דהתוס' הוכיחו משם רק דעיקר דין גדולי תרומה תרומה אינו אלא לאסור לזרים ונ"מ בדבר שזרעו כלה דמה דמסקינן דאסור גם לכהנים משום דאין זריעה לתרומה זה אינו אלא בדבר שאין זרעו כלה, ומה שכתבו בתוס' משום ריוח פורתא לא משהי ליה גביה היינו משום דתרומה אין דמיהן יקרין, וכן מבואר להדיא בד' הר"ש בפ"ט דתרומות משנה ז' במה דתנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא, שהקשה קושיית התוס' ותי' דחולין דמיהן יקרין מן התרומה ואפי' היו נותנין לו תרומה בחנם לא היה מפסיד שדהו לזרוע תרומה.

אכן בדעת הרמב"ם נראה דלא ניחא ליה כתי' התוס' והר"ש ומפרש כפירש"י דכיון דאמרינן גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן מוכח דמשום עיקר הגזירה דגדולי תרומה תרומה יהיו הגדולין אסורין אפי' לכהן, ואף דאמרינן דגדולי תרומה הוו כחולין רק שאסורין לזרים היינו רק שטבול יום מותר לאכלן דאין להן חומר תרומה ובאמת מוכח כן מעיקר ההלכה דאם נימא דלגבי דין טומאה אין לה דין תרומה כלל, א"כ למה אמרינן דמותרין לטבול יום או בידים טמאות ולא לטמא גמור ועוד דלמה אשמעינן דנאכל בידים טמאות ולא אשמעינן דאפי' נטמא לגמרי נאכל, ומוכח דדוקא חומר דתרומה לגבי טומאה אין להם, אבל אם נטמאו לגמרי כיון דהוי תרומה אסורין, איברא דלפי"ז קשה דלמה שו"ט הגמ' בפסחים דף ל"ד גבי שתילי תרומה דכיון דטהורים מלטמא אמאי אסורין ואיצטריך לשנויי, משום דאין זריעה לתרומה הא לא"ה אסורין משום דגדולי תרומה תרומה, ונראה דהרמב"ם סובר דדין גדולי תרומה תרומה לא שייך אלא בזרעים דשייך דילמא משהי ליה גביה, אבל גבי שתילי תרומה לא שייך זה דהא כתבו התוס' בשבת שם דמה דחיישינן דילמא משהי הוא משום דפעמים צריך להשהות שנה שלימה, אבל שתילים אם ישהא יתייבשו, ומבואר בזה דד' רש"י שם מיושבים כפשוטם דגזרו שתהא בשמה הראשון, והרי היא תרומה טמאה, אלא דיש לומר דלפי המסקנא דאין זריעה לתרומה מה דתרומה טמאה נשארה באיסורה בגדולין ואפי' בדבר שזרעו כלה הוא ביחד עם זה דאין זריעה לתרומה דבל"ז לא שייך אלא שיגזרו שתהי' תרומה, אבל מטומאה הא נטהרו, ומבואר מה דהרמב"ם לא חילק בזה וכתב בסתם, דנמצא דזרעים עם שתילי תרומה הוא חד דינא לענין לאסרן לכהן, ועכ"פ דברי מיושבים דכל זה לא שייך בענבים שסחטן דהמשקין לא נטמאו כלל.

על מה שכתבתי לפרש ד' הרמב"ם שכתב כבר נדחו שהם מד' הירוש' כפשוטם דשייך בתרומה דין דיחוי, כתב ע"ז דא"כ תרומה טמאה שנתערב בטהורה תאסר גם הטהורה אף אם הוכרה אח"כ כיון שנדחתה מעיקרא מחמת הביטול, כדאמר בזבחים דף ע"ג דביטול הוי דיחוי, הנה מה שצייר אם הוכרה אח"כ נראה דמזה לא קשה כלל דכיון שהי' במציאות להכיר אף אם עתה אין המכיר לפנינו לא נדחה בשביל זה, ובזבחים הא מיירי במה דא"א להכיר רק דיהי' נ"מ לדינא אם נפרש אח"כ ממילא אחר הביטול דבכל האיסורין אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אלא דיש בזה מחלוקת דלדעת הרא"ש גם בפירש ממילא אסור עיין בסי' ק"ט סעיף ו', ומה שכתב דלפי"ז מה דתנן בפ"ה דתרומות דסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו שם עוד חולין דאם בשוגג מותר, לא יהי' כן בתרומה טמאה אם אמנם זהו הערה נכונה אבל מנלן דלא נאמר אה"נ דהא לא תנן אלא תרומה, ומה שהקשה מחדש נראה דאין זה קושיא דחדש לא הוי נדחה כיון דעומד להיות ניתר בהקרבת העומר, ובמנחות דף ה' לא נחית הגמ' לפסול אלא מדין מחוסר זמן ובתרומה ודאי לא שייך מחוסר זמן.

אכן בעיקר היסוד לומר דשייך דין דיחוי גבי תרומה הקשה ע"ז מד' התוס' בב"מ דף נ"ג שכתבו דאפי' בקדשים לאכילה לא שייך דין דיחוי, ורק במה דצריך לעשות עבודה שייך דין דיחוי, ומד' התוס' ודאי סתירה למה שכתבתי, אלא דאין לסתור באור בד' הרמב"ם מד' התוס', ובודאי אם לא הי' הכרח לזה גם מד' התוס' יש לסתור דסברתם יכולה להכריע, אבל אצלי ברור דמה שכתב הרמב"ם כבר נדחו וכן מה דאמר כן בירוש' זהו מעיקר הדין ולא משום מעלה, דאם משום מעלה הי' כותב בפי' כמו שכתב כאן בהל' ח', וכיון שכן ודאי אין להקשות מד' התוס' על שיטת הרמב"ם אלא דעלינו ליישב הוכחתם לפי דעת הרמב"ם, והנה התוס' הוכיחו כן מקושייתם גבי מעשר ויש לחלק ממעשר לתרומה, דאף דמעשר נמי איקרי קודש כדאמר הגמ' בקדושין דף נ"ה אבל תרומה שאני דאכילת תרומה איקרי עבודה כדאמר הגמ' בפסחים דף ע"ב, וכיון דאיקרי עבודה שפיר שייך דיחוי.

אכן לבד זה יש לחלק באופן אחר דיש נ"מ בגדרי דיחוי דאם הדיחוי אינו משום פסלות בעיקר הקדשים, אלא דיש מניעה מצד אחר כמו נתבטל באיסור או נפגם המזבח בזה לא הוי דיחוי אלא מה דצריך לעבודה, וטעמא דאף דאין הפסלות בגוף הקרבן אבל עכ"פ אפשרות ומצות העבודה נתבטלו עכשיו ונדחה וכיון דאידחי אידחי, ומה דאינו צריך לעבודה רק דאי אפשר עתה לאכול אין זה גורם פסלות בגוף הקדשים, אבל כשנעשה פסלות בעיקר הקדשים בזה שייך דיחוי בכל אופן, אף אם אינו בגוף עבודת הקדשים שכיון שנדחה נדחה, ואף דבודאי צריך לנו מקור לחדש חילוק זה בין הני שני דיחויים, אך לדעתי זהו המקור הנאמן דכיון דאמר בירוש' וכן פסק הרמב"ם דשייך דיחוי בתרומה אף שאינו בר עבודה וכדי שלא יקשו כל הקושיות מוכרחים אנו לחלק כן דבפסול בעצם שייך דיחוי גם בתרומה ובאכילת קדשים, אף אם לא נימא כטעם הראשון דהוי כמו עבודה, ובזה תתיישב הוכחתו מדין היסח הדעת למ"ד משום פסול טומאה דאם יבוא אליהו ויטהרנה שומעין לו אף דגבי דיחוי של קרבן אמרינן דיחוי אפי' בטעות כדאמר בזבחים די"ב לענין הורו ב"ד שחלב מותר והיינו דמה דנדחה משום טעות אינו פסול בעצם וכנ"ל.

ומה דכתב עוד דכיון דאמרינן בשני תרומות הכתוב מדבר וגם בתרומה טמאה ניתנה לכהן שיהנה בשעת ביעורה א"כ לא נדחה התרומה בזה אני אומר דאדרבא הא אמרה תורה שני תרומות ותרומה טהורה יש לה גדר אכילה, ותרומה טמאה ניתנה לשרפה ושיהנה הכהן בשעת ביעורה, וא"כ שפיר שייך דיחוי בדין התרומה טהורה שתדחה מצות אכילתה וגם היתר אכילתה כיון דהוי קודש, ובפרט דהוי אכילתה כעבודה וכנ"ל, אכן בהערתו דבשתי תרומות הכתוב מדבר ארווח לן שאיישב דברי בטוב יותר מכפי שכתבתי בספרי וכמו שאבאר.

והנה על מה שכתבתי דסתם תרומה טמאה מיירי בנטמאה לאחר הפרשה ולא קודם משום דאסור לתרום מן הטמא על הטהור, כתב הרי אסור לתרום גם מן הטהור על הטמא ומכל טבל טמא צריך להפריש מני' ובי' והוי תרומה טמאה, עיקר כונתי הי' שזה יותר מצוי משום דטומאה הא הוי עפ"י רוב ע"י נגיעה מאדם טמא או שרץ, וא"כ יותר מצוי נגיעה במעט פירות התרומה משיגע בכל הטבל שהוא נ' או ס' פעמים מן התרומה ואפי' בהיו מונחים בכלי ונטמא הכלי ג"כ הא לא נטמאו הפירות אלא אותם הנוגעים בכלי וכשהוציא מן הכלי ע"פ רוב נעשה תערובות והוי תרומה טמאה מעורבת בטהורה, ואינו מצוי שיטמא כל הטבל אלא או בטומאת אוהל או בטומאת משא, זה הי' עיקר כונתי דשיטמא מעט פירות אפשר בנגיעה ממש ובכל זאת ודאי אין הדבר ברור לקבוע כי סתם תרומה טמאה הוא שנטמא אח"כ, בפרט שהקשה שפיר כי תרומה צריכה שימור, עוד הקשה מנלן דאיכא מצוה לתקן התרומה שנטמא וקושיא זו אינה ברורה דמכיון דאיכא מצוה באכילתה וכן במי החג שהוקדשו למה נשאירם בפסולם כיון דאפשר לתקן, וגם מה שכתב דהא מצוה בשריפה גם זה לא קשה דלדעת רש"י בשבת כ"ה דהוא משום דלא ליתי בה לידי תקלה, ודאי כיון דאפשר לתקן לא הוי מצוה בשריפה ולדעת תוס' בתי' א' דהוא מדרבנן ג"כ י"ל דהיכי דאפשר לתקן לא תיקנו חכמים, ולתי' ב' דהוא מדאורייתא משום דאיקרי קודש אפשר דלא מהני תיקון דכבר נתחייב בשריפה ואינו מוכרח, אכן בדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות הל' י"ד מוכח דאינו משום דאיקרי קודש, אלא דמקרא דתרומותי ילפינן דצריך ליהנות בין מטהורה באכילה בין מטמאה בשריפה, אבל היכי דאפשר לתקן שפיר יש לומר דמותר לתקן.

אלא דבאמת לא ניחא לי בעצמי מה שכתבתי שהרמב"ם סמך על טעם דמעלה, ולא הזכיר זה משום שסתם וכתב רק טעם דנדחה בשביל תרומה שנטמאה אח"כ וכל זה הוא דוחק גדול ואין זה דרך הרמב"ם, לכן נראה עכשיו ליישב לפי הדרך שבארתי ד' הרמב"ם דכונתו נדחה ממש ובאופן אחר, דאפי' נטמאה קודם שנעשה תרומה וקיי"ל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, כאן מהני דין דיחוי מטעם אחר והוא ע"פ מה שהעירני דכתיב תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר, ונמצא דדין תרומה טהורה ודין תרומה טמאה הם שני מיני תרומה, דתרומה טהורה ניתנה לאכילה ותרומה טמאה ניתנה לשריפה וליהנות בשעת ביעורה, וא"כ כשתרם תרומה שנטמאה, מעיקרא נעשה על התרומה דין התרומה השני' שלא ניתנה לאכילה אלא לשריפה, וכבר נדחו בעיקר דינם מהיתר אכילה, ותרומה צריך היתר על אכילה מכיון שהוא קודש, ותרומה טמאה מעיקר דינא לא ניתנה לאכילה אלא לשריפה ודין דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי לא שייך אלא היכי שהוא דין אחד ויש בההקדש או בהקרבן פסלות או מניעה להקרבה אמרינן דכשנתבטל הפסול חוזר להכשירו, אבל הכא אמרינן דתרומה טמאה הוא גדר אחר לגמרי שאינה עומדת אלא לשריפה, ולחזור ולשנותה מתרומה טמאה לתרומה טהורה אין בידו דתרומה אינה נעשית אלא מטבל ולא מתרומה ונשארה בדינה שעומדת לשריפה.

והנה לפי"ז הי' אפשר לומר דלא נחתינן כאן כלל מדיני דיחוי שבקדשים ולא הי' ע"ז סתירה גם מד' התוס' בב"מ אלא דנראה דלא שייך טעם זה היכי שבעיקר התרומה נתרמה תרומה טהורה ואח"כ נטמאה דהא כאן הטומאה גרמה לאיסור ולהטיל על התרומה דין תרומה טמאה, וכיון שנטהרה למה לא תחזור לדינה הקודם, לכן יותר נראה דבאמת חלוקין הם בדינם דתרומה שנתרמה בטומאה נחתינן על זה מדין שמעיקר דינה כך עומדת ועל זה נתרמה, וגם ע"ז שייך לשון שכבר נדחו, וכשתרומה טהורה ונטמאה שייך לשון נדחו כדין דחי' בקדשים, והירושלמי והרמב"ם כללו שניהם בדין כבר נדחו, וזה מחוור יותר ואין אנו צריכים לומר דהרמב"ם סמך על טעמא דמעלה עשו בתרומה שלא הזכירו כלל ומה דקשה דא"כ פסק הרמב"ם כהירוש' ולא כהבבלי לדעתי אין זה קושיא דבזרעים כיון דעיקר הסוגיא היא סוגיית ירושלמי אפשר שיפסוק כהירוש' נגד הבבלי, בפרט דהירוש' אמר נמי הלכה זו משמיה דר' יוחנן גופיה טעמא דכבר נדחו, ואמרינן דלא סיימוה קמי אמוראי דבבלי דר' יוחנן בעצמו אמר שכבר נדחו, ונמצא דודאי הרמב"ם סובר ג"כ דאין זריעה מועלת בהקדש כמו שפסק בהל' ח' ואינו חולק בזה על הבבלי דשייך כן גם בתרומה, אלא דבתרומה לא צריך זה משום דאיכא טעמא דכבר נדחו.

ומה שהקשה עוד דהרמב"ם הרי סתם ומיירי גם במים שלא נתקדשו בכלי שרת וכיון שנטמאו הרי יכול לפדותן, וכיון שנפדו מסתבר שיכול להשיקן ולחזור ולהקדישן כיון שהשיקן כשהיו חולין, וא"כ למה יועיל דיחוי וזה באמת הערה נכונה, אכן נראה דמה דיכול לפדותן ולעשותן חולין זה אינו מגרע בגדר הדיחוי דעכ"פ הקדושה שנתקדשו מי החג על נסוך קדושה זו היא דחויה כיון שנטמאו המים, ומה שיכול לפדותן ולעשותן חולין ולחזור ולהקדישן זה לא שייך לקדושה קמייתא דקדושה קמייתא הא הוי קדושה דחויה, ואה"נ דאם לא נתקדשו בכלי ויפדה את המים וישיקן ויקדישן הוי כמו השיקן ואח"כ הקדישן דטהורין, אכן קשה לי להיפוך במה שכתב הרמב"ם בהל' ח' דמעלה עשו בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולים לנסכים דהא לא חל על הזרעים קדושת הגוף, ואפי' סולת שהוקדש למנחות ונסכים שנטמאו נפדין כדתנן במנחות דף ק' ובזרעים הא לא מהני קדושת כלי שרת וזה הא ודאי דבקדושת בדה"ב לא נימא דאין זריעה מועלת בקדשים דאל"כ למה הוזכרו דוקא נסכים, וזה קשה ג"כ על הגמ' ממי החג שנטמאו, אלא דיש לומר דבסתמא נתמלא בקיתון שהוא כלי שרת כיון שנקראו מי החג וכיון שהקדישום ממילא נתקדשו בכלי שרת, אבל על הרמב"ם קשה וצ"ל דכיון דעכ"פ נתקדשו למנחות אף דבאמת מהני פדיון, אבל עכ"פ לענין זה עשו חכמים מעלה דפסולים לנסכים בקדושתן, וכשיפדו ויעשו חולין ודאי מותרין וכמש"כ אלא דמ"מ קשה דמנ"ל להרמב"ם הך דינא שלא הוזכר בגמ' דבמי החג אפשר דנתקדשו בכלי שרת, ותרומה הא הוי כמו קדושת הגוף וצ"ע.

אכן לפי"ז דלא ניחא לי דכונת הרמב"ם במה שכתב כבר נדחו דמצרף לזה גם דין מעלה בתרומה ובקדשים צריך טעם למה באמת לא מהני בידו לטהרן בין גבי תרומה בין גבי קדשים, והנה ידידי כתב לי עוד לסתור טעמא דבידו, ודם שנתערב במים דלא מהני לחזור ולערב משום שכבר נשתנה, ולכן גם בסחיטה לא מהני בידו דנעשה מאוכל משקה וכ"ש בתאנים, ולא ידעתי למה משיג עלי בזה הלא לא כתבתי טעמא דבידו על סחיטה רק על זריעה והשקה ואדרבא בסחיטה כתבתי דאינו סובר הרמב"ם כלל טעמא דמעלה, כיון דמשקין מיפקד פקידי, איברא דבגמ' לא הוזכר הא דמשקין מיפקד פקידי אלא בזיתים וענבים שעומדין לסחיטה אבל בתאנים דהמשקין הוו מי פירות אפשר דגם המשקין נטמאו אבל מד' הירוש' מוכח דגם בתאנים אמרינן מיפקד פקידי דאלא"ה למה לי טעמא דנדחו, עכ"פ צריך טעם אמאי באמת אמרינן דנדחו, והנה גבי שתילי תרומה אפשר דלא הוי בידו, כיון דההשרשה אינו בידו, אבל במי החג שבידו לטהרם בהשקה למה לא מהני בידו.

ונראה בזה ע"פ ד' התוס' בכריתות דף ז' ע"א בד"ה הואיל ונדחה ידחה שכתבו וז"ל אע"ג דקיי"ל כל שבידו לא הוי דיחוי ה"מ שאינו נדחה מחמת פסולו כמו שקבל הדם ונתנו לשמאלו דהוי כאלו נתנו על הרצפה שיחזור ויטלנו, אבל הא נדחה מחמת פסול הגוף, ודמי לכדאמרינן מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולים, אף שבידו למלאות הפגימה עכ"ל, ועיין בסוכה דף ל"ג בתוס' ד"ה נקטם שכתבו מהא דמזבח שנפגם דלא מהני בידו וכתבו וצריך לחלק בדברים, ולפי"ד התוס' בכריתות מיושב, וכן מיושב הא דענביו מרובין מעליו אף דבידו ללקטן ובכמה מקומות הזכירו בתוס' הא דמזבח שנפגם ולא כתבו כתי' התוס' בכריתות, אך יש לומר דמזבח שנפגם לא הוי פסול הגוף בהזבחים, דאינו אלא משום חסרון מזבח, ועכ"פ בתרומה ומי החג שנטמאו שנפסלו פסול הגוף שפיר יש לומר דלא מהני בידו לטהרם וכד' התוס' בכריתות, ואף דלפי"ז אין הוכחה דהרמב"ם סובר טעמא דמעלה גבי תרומה, ואפשר לומר כדברי הר"י קורקוס ולא כמו שכתבתי בספרי לחלק בין זריעה והשקה לענבים שסחטן מ"מ נראה יותר כמו שכתבתי דלא נצטרך לומר דלא פסק הרמב"ם כלל מה דאמרו בבבלי דתרומה דמי לקדשים לענין מעלה, אלא דמשום טעמא דנדחו לא צריך כבר לטעמא דמעלה.

ז

מי החג שנטמאו והשיקן וטהרן [כמו שיתבאר בטהרות] אם טיהרן ואח"כ הקדישן הרי אלו מתנסכין, ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו. זיתים וענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה והמשקין היוצאין מהן כשרים לנסכים שהמשקה מופקד הוא באוכל וכאילו אינו מגופו.

בגמ' בפסחים דף ל"ד ע"ב מי החג שנטמאו והשיקן ואח"כ הקדישן טהורין, הקדישן ואח"כ השיקן טמאים, ואמר ע"ז בטעמא משום דאין זריעה להקדש ומוכיח התם מזה דה"נ אין זריעה לתרומה, ודברי הרמב"ם שכתב טעם אחר הואיל ונדחו ידחו צריכים ביאור, ועוד יותר קשה דבגמ' שם אמר דזהו מעלה בהקדש, והרמב"ם כתב דין מעלה זו אח"כ בהל' ח' מעלה יתרה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולין לנסכים שאין זריעה מועלת בקדשים, ומדלא הזכיר כאן שזהו מדין מעלה בקדשים מוכח דזהו מעיקר דינא ומדאורייתא פסולין, עוד העיר בזה הצל"ח דהרמב"ם חילק כאן בין טיהרן ואח"כ הקדישן דמתנסכין ובין הקדישן ואח"כ נטמאו דנדחו, ולא כתב אופן המוזכר בגמ' דהקדישן ואח"כ השיקן טמאים, ומשמע דהיינו בנטמאו קודם הקדישן ומשום דהשקה לא מהני הואיל וכבר הקדישן ואין זריעה להקדש, והרמב"ם כתב דנדחו היכי דהקדישן ואח"כ נטמאו הרי נראו ונדחו דקיי"ל דהוי דיחוי אבל בנטמאו ואח"כ הקדישן א"כ כשהקדישן הוי דיחוי מעיקרא וקיי"ל דלא הוי דיחוי, ונמצא דדין המבואר בגמ' דטמאין והיינו דפסולין לנסכים זהו רק משום מעלה ולא משום דיחוי, והרמב"ם הזכיר דין דיחוי בהקדישן ואח"כ נטמאו, ורק דדין מתנסכין כתב רק בטיהרן ואח"כ הקדישן, וממילא משמע דאחר שהקדישן לא מהני השקה והוא משום טעמא שכתב בהל' ח' דמעלה יתרה עשו חכמים דאין זריעה להקדש, אכן ח"ג הגאון מוהרי"ח סרנא שי' העיר לנכון דבלא טעמא דאין זריעה להקדש לא הוי מהני נדחו דהא כל שבידו לתקן לא הוי דיחוי, אלא דמשום דלא מהני זריעה שפיר הוי דיחוי, ומ"מ שפיר לא הזכיר הרמב"ם כאן דין מעלה כיון דעכ"פ עכשיו פסולין מדאורייתא, דהא כתבו התוס' בזבחים דף ל"ד ע"ב דהיכי דליכא מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו לתקן, וממילא שפיר דעכשיו פסולין מדאורייתא ולכן לא כתב דהוא מדין מעלה.

אלא דאינו מיושב שכתב הרמב"ם דין שלא הוזכר בגמ', אבל באמת דברי הרמב"ם מפורשים בירושלמי בתרומות פ"ט הל' ג' והכי איתא התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן שתילי תרומה שנטמאו שותלן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו, רבי אבהו בשם ר' יוחנן מים שנטמאו משיקן ועושה אותן מי חג ואם היו מי חג מעיקרן כבר נדחו, והרמב"ם פסק להך דינא דתרומה בפי"א מהל' תרומות הל' כ"ג וז"ל הזורע תרומה טמאה אע"פ שהגדולים טהורין הרי הן אסורין באכילה, הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה, כבר נדחו, והביא הכ"מ על זה הגמ' דפסחים דהוא משום דמעלה עשו בתרומה, ומביא ע"ז גם הירוש' דתרומות ומשמע מדבריו שרוצה להשוות טעמא דאין זריעה לתרומה עם הך טעמא דשכבר נדחו, אבל באמת לא משמע כן דהא גבי מי החג דהוו קדשים איכא פסולא דדיחוי מדאורייתא, אלא דהך טעמא דדיחוי לא שייך אלא היכי דהיו קודם מי חג והיינו שהקדישן ואח"כ נטמאו דהוי נראה ונדחה וה"נ גבי שתילי תרומה, וכן הוא באמת כונת הירוש' דאמר ואם היו תרומה מעיקרן וכן אם היו מי חג מעיקרן, ונמצא עכ"פ דדברי הרמב"ם מבוארין להדיא בירוש' והיכי שנטמאו ואח"כ הקדישן אסורים לנסכים משום מעלה וה"נ צריך להיות בשתילי תרומה דאם נטמאו ואח"כ עשה אותן תרומה דלא מהני זריעה משום דאין זריעה לתרומה, אבל הרמב"ם דלא הביא אלא טעמא דשכבר נדחו מוכח לכאורה דדוקא בכה"ג שהיתה תרומה ואח"כ נטמאה וכן הוא סתם תרומה טמאה.

והנה הצל"ח שם כתב דמה שכתב הרמב"ם גבי תרומה שכבר נדחו אין זה מדין דיחוי וכתב שדייק הרמב"ם בלשונו שם שלא כתב כמו בהל' איסורי מזבח גבי מי החג הואיל ונדחו ידחו אלא כבר נדחו ואין זה מדין דיחוי דלא שייך דיחוי בתרומה לענין איסור אכילה והטעם הוא משום היסח הדעת אלא דזה אפשר רק לר"ל דאמר התם דהיסח הדעת הוי פסול הגוף, אבל ר' יוחנן סבר התם דהוי פסול טומאה וא"כ אין זה טעם דלא ליהני זריעה ולכן כתב דהכונה משום דמעלה הוא בתרומה דלא מהני זריעה עכ"ד, שוב ראיתי שגם הרדב"ז בפירושו כתב דמש"כ הרמב"ם כבר נדחו היינו משום היסח הדעת וזה ודאי קשה לומר דהרמב"ם פסק כר"ל לגבי ר' יוחנן, וגם פירושו של הצל"ח אינו נראה דהא בירוש' מייתי הני תרי דיני דין דשתילי תרומה ודין דמי החג משום חד טעמא שכבר נדחו, ודיוק הצל"ח שבהל' איסורי מזבח כתב הואיל ונדחו ידחו, ובהל' תרומות כתב כבר נדחו הוא דיוק קלוש שאין בו כדי הוכחה כלל, ובודאי מקור דברי הרמב"ם הוא מדברי הירוש', ומה שכתב הצל"ח דלענין איסור אכילה דתרומה מה שייך דין דיחוי נראה דלק"מ דהא תרומה נמי אקרי קדש ואכילת תרומה מיקרי עבודה כדאמר בפסחים דף ע"ב וכן כתב הרמב"ם פי"ב מהל' תרומות הל' א' אסור לטמא את התרומה של ארץ ישראל כשאר הקדשים, וא"כ שפיר שייך דין דיחוי גבי תרומה כמו גבי קדשים שכיון שנאסרו כבר נדחו.

אכן אכתי אין דברי הרמב"ם מיושבים מתרי טעמי חדא דאיך פסק כהירושלמי נגד הבבלי דטעמא משום מעלה דתרומה דלא מהני זריעה ונ"מ היכי שנטמאה קודם שנעשה תרומה, ועוד דמה שכתבתי דכן הוא סתם תרומה טמאה שנעשתה תרומה קודם שנטמאה דכונתי הוא משום דאסור לתרום מן הטמא על הטהור וא"א אלא כשכל הטבל נטמא וזה אינו מצוי, ומ"מ אינו מיושב דעכ"פ הא אפשר שיהי' תרומה טמאה שנטמאה קודם, והרמב"ם הא כתב הלכה פסוקה בכל אופן, והייתי סבור לומר דכיון דקיי"ל מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין שייך דיחוי גבי תרומה אפי' נטמאה קודם שנתרמה, אכן מלבד דאין זה ברור, גם אם נאמר כן אינו מיושב דהא קודם גמר מלאכה לא אמרינן כמו שהורמו דמי כדאיתא במ"ש פ"ג מ"ו, וא"כ הא אפשר שנטמאו קודם שנגמרה מלאכתן, לכן נראה דבודאי בעיקר הדין כתב הרמב"ם בסתם דהזורע תרומה טמאה הגידולים אסורים באכילה והוא באמת בכל אופן, אלא דכתב טעמא דנדחו דהוא מדאורייתא משום דבסתמא כן הוא שהיתה תרומה קודם שנטמאת, והיכי שנטמאת קודם באמת האיסור משום דמעלה עשו בתרומה אלא דלא חש להזכיר הטעם באופן זה כיון דעיקר ההלכה כתב בכל אופן.

והנה במה שכתב בהל' ז' זיתים וענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה וכו' כתב הכ"מ על זה מימרא דר' יוחנן שם וקיצר כאן בדבריו דבאמת דברי הרמב"ם צריכים ביאור לפי הסוגיא דשם, דשם איתא מעיקרא מימרא דר"ל משמי' דר' אושעיא מי החג שנטמאו שכתבה הרמב"ם בהל' ו' וכבר ביארנו זה, ואיתא שם יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא א"ל אביי הקדישן בכלי קאמר אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה או דילמא בפה נמי עבוד רבנן מעלה, א"ל זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי דא"ר אבהו א"ר יוחנן ענבים שנטמאו דרכן ואח"כ הקדישן טהורים הקדישן ואח"כ דרכן טמאין והא ענבים דקדושת פה נינהו ואפ"ה עבוד רבנן מעלה ענבים קאמרת הכא בענבים של תרומה עסקינן דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמיא אבל הני דבעי כלי בפה לא עבוד רבנן מעלה, והרמב"ם שלא חילק כאן בין דרכן ואח"כ הקדישן להקדישן ואח"כ דרכן מוכח לכאורה דסובר כרב יוסף דבעינן דוקא קדושת כלי, וא"כ קשה אמאי כתב גבי מי החג בסתם דאם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו ולא חילק בין הקדישן בקדושת פה להקדישן בכלי, ואף דהרמב"ם לא כתב טעמא דמעלה אלא משום דנדחו אבל הא כבר כתבנו דטעמא דמעלה צריך דלא ליהוי בידו לטהר וכמו שבארנו.

אכן באמת ד' הרמב"ם תמוהים יותר שלא פסק כלל גם לגבי דין תרומה הך מעלה, וכבר תמה ע"ז הר"י קורקוס הביאו הכ"מ בפי"ב מהל' תרומות הל' י"א במה שכתב שם הרמב"ם זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה, ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסוחטן פחות פחות מכביצה הרי המשקה היוצא מהן מותר בשתיה לכהנים, ואפי' לנסכים היה ראוי שהמשקה כאילו הוא מופקד בתוך האוכל, ותמה ע"ז הר"י קורקוס דהוא שלא כד' הגמ' דמבואר שם דהחלוק בין סוחטן ביותר מכביצה לפחות מכביצה אינו אלא לחולין, אבל בתרומה עבוד רבנן מעלה ולא מהני גם אם סוחטן פחות מכביצה, וכתב הר"י קורקוס דהרמב"ם סובר דהא דר' יוחנן דהקדישן ואח"כ דרכן טמאים זהו לנסכים והא דמוקים רב יוסף בענבים של תרומה זהו דחוייא בעלמא דלא ניפשוט דעשו מעלה בקדושת פה, אבל קושטא דמילתא כדקס"ד דרב דימי דפשט מיניה דאף בקדושת פה עבוד מעלה, והקדישן היינו הקדש ממש לנסכים ובהא הוא דעבוד מעלה אבל לא בתרומה עכ"ד הר"י קורקוס שהביא הכ"מ, והדברים תמוהים דהא פסק בפי"א הל' כ"ג דלא מהני זריעה לתרומה, וכבר כתבנו דאף שכתב בשביל שנדחו מ"מ ע"כ הוא ג"כ מטעם דמעלה עשו בתרומה ואם נאמר דכונתו רק דבדין דרכן לא עבוד רבנן מעלה בתרומה קשה דמנ"ל להרמב"ם לחלק בזה כיון דמצינו לגבי זריעה והשקה דאין חילוק בין קדשים לתרומה, ועיינתי בדברי הר"י קורקוס בעצמו בספרו וראיתי שהוא מבאר יותר דבריו דדוקא לדין הקדישן ואח"כ דרכן דטעמא דאמרינן בהקדש דטמאים הוא משום דעבוד רבנן מעלה אם כבר הקדישן לומר דמיבלע בליעי ונטמאו המשקין יחד עם הזיתים וענבים, ובזה מוכח דלא אמרינן כן בתרומה דהא בדף ל"ג בהא דאמר ר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים משום דמשקין מיפקד פקידי, ופליג עלי' רב חסדא וסבר דמיבלע בליעי ואמר ע"ז רב חסדא דאלת"ה הא דתניא הא למה זה דומה לתרומת תותים וענבים שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה, הא היתר אכילה נמי אית ביה דאי בעי דריך להו פחות פחות מכביצה, ואמר ע"ז רבא גזירה דילמא אתי בהו לידי תקלה אלמא דגם בתרומה מהני דורכן פחות פחות מכביצה ובודאי קיי"ל כרבא לגבי רב יוסף דבתראה הוא.

ובדברי הר"י קורקוס מיושב מה דקשה עוד על הרמב"ם דהא בירוש' פ"ט דתרומות אחר המימרות דר' אבהו בשם ר' יוחנן מהא דשתילי תרומה ומים שנטמאו שהבאנו למעלה מייתי עוד ר' אבהו בשם ר' יוחנן תאנים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה ואם היו תרומה מעיקרן כבר נדחו ולהדיא כרב יוסף דבתרומה אמר כן ר' יוחנן, אכן לדבריו מיושב דעכ"פ מהא דרבא מוכח דלא אמר זה ר' יוחנן בתרומה אלא בקדשים.

אכן לפי דברי הר"י קורקוס קשה ביותר מה שהקשינו בד' הרמב"ם כאן דלא קיי"ל כרב יוסף ומימרא דר' יוחנן הוא בקדשים ומוכח כרב דימי דלא צריך קדושת כלי דהא בזיתים וענבים ליכא קדושת כלי כדאמר בגמ' וכן מוכח ממה שלא חילק הרמב"ם גבי מי החג וא"כ קשה דלמה לא הביא הרמב"ם דאם הקדישן ואח"כ דרכן לא מהני דורכן פחות פחות מכביצה, אמנם הר"י קורקוס כתב שם ועוד יתבאר פ"ו מהל' איסורי מזבח אבל לא זכינו לספרו על סדר קדשים, אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה הצל"ח בסוגיא, ויישב בדרך רחוקה דלפי"מ דמשני דנגעו בשני מיירי בהקדישן לנסכים וסבר דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו ושלא כהלכה, ולא אבין דבריו דא"כ מה מהני דרכן ואח"כ הקדישן דע"כ כבר נעשו על טהרת הקדש מקודם מדאמר ענבים שנטמאו וא"כ להך מ"ד שלישי עושה רביעי.

לכן נראה ליישב שיטת הרמב"ם באופן אחר דלא כהר"י קורקוס דמחלק בין קדשים לתרומה, דזה ודאי דאם עשו חכמים מעלה בקדשים לומר דמשקין מיבלע בליעי אף דמעיקר הדין מיפקד פקידי, א"כ ה"נ בתרומה דהא חזינן דבדין מעלה דקדשים לענין זריעה ולענין השקה דמי תרומה לקדשים, אלא דהרמב"ם סובר דהוא ע"כ מחלוקת האמוראים בשיטת ר' יוחנן והוא מהך ראיה גופא שהביא הר"י קורקוס מהא דמוכיח רב חסדא דמשקין מיבלע בליעי מהא דתניא דתרומת תותים וענבים אין בהן היתר אכילה, ומהא דמשני רבא דילמא אתי בהו לידי תקלה דמוכח דמעיקר הדין גם תרומה אפשר לסחוט פחות פחות מכביצה, ומזה מוכח דסברי דרב אחא בר רב עויא דאמר משמיה דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינן כשר לנסכים מדלא מחלק ר' יוחנן בין דרכן קודם שהקדישן בין הקדישן קודם שדרכן, מוכח דאין חילוק ובכל גווני יינן כשר לנסכים, כיון דסבר משקין מיפקד פקידי לא עבוד רבנן מעלה לומר בקדשים מיבלע בליעי, ובאמת לא דמי כלל להא דאין זריעה להקדש ולתרומה וכן הא דאין השקה דהתם כבר נטמא ודיינינן בדין טהרה ובזה עבוד רבנן מעלה דלא נטהרו בזריעה והשקה, אבל הכא למ"ד מיפקד פקידי לא נטמאו מעולם ולא עשו מעלה לומר דהוו טמאים, ולכן רב חסדא ורבא פליגי על רב דימי ששמע משמיה דר' יוחנן שהקדישן ואח"כ דרכן טמאין, ומפרשי מימרא דרב אחא דאמר ר' יוחנן בסתם דורכן ואינו מחלק דבזה לא סבר ר' יוחנן דין מעלה, ומה דפריך שם גבי הא דרב דימי דרכן אפי' טובא והא א"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה זה לא קשה דאה"נ דרב דימי יסבור דרב אחא בר רב עויא אמר משמי' דר' יוחנן בענבים של חולין אבל הקדישן ואח"כ דרכן, וכן כשנעשה תרומה ואח"כ דרכן טמאין, אבל הרמב"ם פסק להלכה כרבא דהוא בתרא ואינו מחלק בין תרומה לקדשים, וסובר דאמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן דמימרא דרב אחא בר רב עויא כיון דאמר ר' יוחנן בסתמא מוכח דבכל גווני יינן כשר לנסכים דבזה לא עבוד מעלה דלא דמי לזריעה והשקה, וכמו שבארנו.

והנה במה שכתב שם הרמב"ם דין דסוחטן פחות מכביצה בנטמאו אחר שנעשו תרומה וברישא דמיירי בחולין כתב סתם זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה, וכבר תמה הר"י קורקוס הביאו הכ"מ דהא בגמ' מבואר דאפי' בחולין צריך דוקא סוחטן בפחות מכביצה ובאמת מה שהקשה מד' הגמ' הוא למותר דר' יוחנן לא חידש אלא פחות מכביצה אבל יותר מכביצה הא ודאי טמא כדתנן בטהרות פ"ג ומייתי לה בגמ' שם טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורין, וכתב דסמך על סוף דבריו ונראה יותר כמש"כ הרדב"ז שם דמה שכתב ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה צ"ל ואפי' אם נטמאו והוא חדא מילתא, וע"ז כתב דצריך שיסחוט פחות מכביצה, ומיושב בזה מה שהקשה הצל"ח דכיון דכתב הרמב"ם וסחטן בדיעבד, דלכתחלה אסור בתרומה שמא יבוא לידי תקלה כדאמר בדף ל"ג, א"כ למה כתב פחות מכביצה הא בדיעבד מהני אפי' בכביצה אבל לפי"ז מיושב דקאי ארישא דכתב סוחטן, ותי' הצל"ח דמשום שא"א לצמצם כתב פחות מכביצה ע"ש שהאריך, אינו נכון דא"כ בטלו השיעורים ובודאי כביצה מכוונת היינו שברור שאינם יותר מכביצה, ופחות מכביצה הוא ג"כ באופן זה, [ותמוהים כאן ד' הכ"מ בשם הר"י קורקוס שכתב וז"ל א"נ דברישא דמיירי רבינו בחולין כתב סתם דאפי' הוא שני אין שני עושה שלישי בחולין וסוחט אפי' ביחד, אבל בתרומה גם אם הוא שני מפליג בין פחות ליתר עכ"ל, והדברים תמוהים דהא שני בחולין מטמא וכדתניא בחולין דף ל"ד מצינו שני עושה שני ע"י משקין וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, אח"כ ראיתי שכבר תמה ע"ז הצל"ח,] ובאמת קשה לי לשון הגמ' בדף ל"ד דאמר דרכן אפי' טובא והא"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה דמה שייך לשון אפי' טובא דהא על יותר מכביצה לא צריך לאתויי מר' יוחנן דמתני' היא, ובין פחות מכביצה לכביצה דהוא במשהו לא שייך לשון ואפי' טובא.

ונראה דלפי"מ דמוקים רב חסדא דסבר משקין מיבלע בליעי דמתני' בענבים שלא הוכשרו, א"כ יש לומר דגם לר' יוחנן דסבר משקין מיפקד פקידי מ"מ יש לומר דמתני' נמי בענבים שלא הוכשרו, והיינו דבאמת הא איכא חידוש כאן דאף דמשקין מיפקד פקידי ואינם נטמאים עם האוכל מ"מ מצטרפין עם האוכל להיות כביצה וכמש"כ רש"י בדף ל"ג ע"ב בד"ה טמא מת, וא"כ הי' אפשר שנחלק בין דין הכשר לקבל טומאה דצריך כביצה כמש"כ התוס' בדף ל"ג בד"ה לאימת, לפירש"י דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, וכן הוא שיטת הרמב"ם בפ"ד מהל' טומאת אוכלין הל' א' ובין דין שיעור כביצה לטמא אחרים דהי' סברא לומר דאף דממתני' מוכח דלדין קבלת הכשר מצטרף המשקה שבתוך הזיתים וענבים לשיעור כביצה, אבל לטמא אחרים הי' אפשר לומר דבעינן דוקא מה שהוא טמא בפועל, אבל המשקין שאינם טמאים למ"ד מיפקד פקידי אינם מצטרפין, לכן אמר שפיר בגמ' דרכן אפי' טובא ופריך רק מר' יוחנן דאמר פחות מכביצה.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

בהל' ו' ז' במה שכ' הרמב"ם זיתים וענבים שנטמאו דורכן וכו' ולא חילק בין דרכן ואח"כ הקדישן, להקדישן ואח"כ דרכן, וכתבתי דהרמב"ם סובר דלא קיי"ל הכי, דסובר דבהא דמשקין מיפקד פקידי לא עשו מעלה כיון שעוד לא נטמאו ודוקא בזריעה דהוא לטהר עבוד רבנן מעלה, כתב על זה קשה מפסק הרמב"ם בהל' ח' שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולים לנסכים דמיירי גם בכה"ג שזרעו כלה ואפ"ה החמירו חכמים לאסור את הגדולין, אע"פ שמעולם לא נטמאו וכ"ש דקשה טפי לענין גדולי גדולין בדבר שאין זרעו כלה, והרי מסתבר דגדולין קיל טפי ממשקין דפקידי, גם מד' הרמב"ם פי"ב דתרומות הל' י"א שכתב ואפי' לנסכים הי' ראוי, ולא כתב כלשון הגמ' ויינם כשר לנסכים משמע דבכה"ג שהקדישו קודם עבוד רבנן מעלה דלא נטהרו בסחיטה, ועוד קשה דמה שכ' הרמב"ם בהל' ח' אפי' זרען מיירי ודאי גם בזיתים וענבים ואפי"ה כתב דהיוצא מהן פסול לנסכים והרי לא משכחת כלל נסכים אלא ע"י סחיטה ואפי"ה פסול לנסכים, ולכן כתב דהרמב"ם השמיענו כאן תרי חומרי בהדדי דאפי' זרען ונטהרו הן עצמן מה"ת מ"מ עבוד רבנן מעלה והחמירו שלא תועיל סחיטה גם מהגדולים.

והנה מלבד דאין דרך הרמב"ם שלא להביא במקומו מה דמפורש בגמ' ולסמוך על מה שכתב בדין אחר דנלמוד בק"ו לבד זה אינו ק"ו כלל דמה דלא נטהרו בסחיטה זרעים שנטמאו ודאי פשיטא דהא גם מה שנסחט הוא מגדולי זרעים שנטמאו, ולא שייך היתר סחיטה אלא בזיתים וענבים שנטמאו דכיון דמשקין מפקד פקידי לא נטמאו היין והשמן שנסחטו, ומיושב מה שהקשה על יסוד זה מדברי הרמב"ם בהל' ח' דלא מהני סחיטה, ובעיקר מה שהקשה דהא מד' הרמב"ם שכתב שזרעים משמע דמיירי אפי' בדבר שזרעו כלה, ואפ"ה החמירו חכמים לאסור את הגדולין אע"פ שמעולם לא נטמאו הנה בהך דינא דעשו מעלה הא לא נזכר דין חדוש טומאה אלא שאין זריעה מועלת בקדשים, כמו שפירש"י בפסחים דף ל"ד אין זריעה להקדש לטהרו בכך, ולכן ודאי דמעיקר דינא הוא בדבר שאין זרעו כלה ועיקר הלכה זו הוא בירושלמי בתרומות פ"ט גבי שתילי תרומה כמו שהבאתי בספרי, אלא דאמת הוא דהרמב"ם סתם כאן וכן בפי"א מהל' תרומות הל' כ"ג ומשמע דאפי' בדבר שזרעו כלה, ונראה דסובר דכיון דגזרו חכמים דגדולי תרומה תרומה, א"כ הוי לדין זה כמו התרומה הקודמת, ורק דנימא שכבר נטהרו הזרעים, וע"ז אמרינן דאין זריעה מועלת לתרומה וכן להקדש, איברא דגדולי תרומה הוא רק ליאסר לזרים אבל הם כחולין לאכילת טבול יום ולאכול בידים טמאות כמש"כ שם הרמב"ם בהל' כ"א ומשמע דסובר דמ"מ לדין תרומה טמאה הרי הן באיסורן של תרומה, אלא שאין להם חומר תרומה לקבלת טומאה, ובודאי צריך ביאור מקורו בזה.

והנה בשבת דף י"ז ע"ב איתא דגדולי תרומה תרומה גזרו משום תרומה טמאה ביד כהן ופירש"י שאסורה באכילה ובא לזורעה וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה וכתבו בתוס' וקשה לר"י דאמר בהדיא פ' כל שעה שתילי תרומה טמאה טהורים מלטמא ואסורין מלאכול פי' לזרים כדמפרש התם אלמא לכהנים שרי, ויש לומר כיון דאין נאכלין לזרים משום ריוח פורתא שמטהרין לא משהי גביה עכ"ל, ודברי התוס' תמוהים דהא מסקינן התם דגם לכהנים אסור משום מעלה, וכבר עמדו בזה המהרש"ל והמהרש"א והמהר"ם וכתבו דקושיית התוס' הוא רק לפי ההו"א והמהרש"א רוצה לפרש גם בדעת התוס' דאסורין לכהנים רק שנטהרין, ואני תמה על שלשה עמודי עולם שלא עמדו על דברי התוס' כפשוטם, דהתוס' הוכיחו משם רק דעיקר דין גדולי תרומה תרומה אינו אלא לאסור לזרים ונ"מ בדבר שזרעו כלה דמה דמסקינן דאסור גם לכהנים משום דאין זריעה לתרומה זה אינו אלא בדבר שאין זרעו כלה, ומה שכתבו בתוס' משום ריוח פורתא לא משהי ליה גביה היינו משום דתרומה אין דמיהן יקרין, וכן מבואר להדיא בד' הר"ש בפ"ט דתרומות משנה ז' במה דתנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא, שהקשה קושיית התוס' ותי' דחולין דמיהן יקרין מן התרומה ואפי' היו נותנין לו תרומה בחנם לא היה מפסיד שדהו לזרוע תרומה.

אכן בדעת הרמב"ם נראה דלא ניחא ליה כתי' התוס' והר"ש ומפרש כפירש"י דכיון דאמרינן גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן מוכח דמשום עיקר הגזירה דגדולי תרומה תרומה יהיו הגדולין אסורין אפי' לכהן, ואף דאמרינן דגדולי תרומה הוו כחולין רק שאסורין לזרים היינו רק שטבול יום מותר לאכלן דאין להן חומר תרומה ובאמת מוכח כן מעיקר ההלכה דאם נימא דלגבי דין טומאה אין לה דין תרומה כלל, א"כ למה אמרינן דמותרין לטבול יום או בידים טמאות ולא לטמא גמור ועוד דלמה אשמעינן דנאכל בידים טמאות ולא אשמעינן דאפי' נטמא לגמרי נאכל, ומוכח דדוקא חומר דתרומה לגבי טומאה אין להם, אבל אם נטמאו לגמרי כיון דהוי תרומה אסורין, איברא דלפי"ז קשה דלמה שו"ט הגמ' בפסחים דף ל"ד גבי שתילי תרומה דכיון דטהורים מלטמא אמאי אסורין ואיצטריך לשנויי, משום דאין זריעה לתרומה הא לא"ה אסורין משום דגדולי תרומה תרומה, ונראה דהרמב"ם סובר דדין גדולי תרומה תרומה לא שייך אלא בזרעים דשייך דילמא משהי ליה גביה, אבל גבי שתילי תרומה לא שייך זה דהא כתבו התוס' בשבת שם דמה דחיישינן דילמא משהי הוא משום דפעמים צריך להשהות שנה שלימה, אבל שתילים אם ישהא יתייבשו, ומבואר בזה דד' רש"י שם מיושבים כפשוטם דגזרו שתהא בשמה הראשון, והרי היא תרומה טמאה, אלא דיש לומר דלפי המסקנא דאין זריעה לתרומה מה דתרומה טמאה נשארה באיסורה בגדולין ואפי' בדבר שזרעו כלה הוא ביחד עם זה דאין זריעה לתרומה דבל"ז לא שייך אלא שיגזרו שתהי' תרומה, אבל מטומאה הא נטהרו, ומבואר מה דהרמב"ם לא חילק בזה וכתב בסתם, דנמצא דזרעים עם שתילי תרומה הוא חד דינא לענין לאסרן לכהן, ועכ"פ דברי מיושבים דכל זה לא שייך בענבים שסחטן דהמשקין לא נטמאו כלל.

על מה שכתבתי לפרש ד' הרמב"ם שכתב כבר נדחו שהם מד' הירוש' כפשוטם דשייך בתרומה דין דיחוי, כתב ע"ז דא"כ תרומה טמאה שנתערב בטהורה תאסר גם הטהורה אף אם הוכרה אח"כ כיון שנדחתה מעיקרא מחמת הביטול, כדאמר בזבחים דף ע"ג דביטול הוי דיחוי, הנה מה שצייר אם הוכרה אח"כ נראה דמזה לא קשה כלל דכיון שהי' במציאות להכיר אף אם עתה אין המכיר לפנינו לא נדחה בשביל זה, ובזבחים הא מיירי במה דא"א להכיר רק דיהי' נ"מ לדינא אם נפרש אח"כ ממילא אחר הביטול דבכל האיסורין אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אלא דיש בזה מחלוקת דלדעת הרא"ש גם בפירש ממילא אסור עיין בסי' ק"ט סעיף ו', ומה שכתב דלפי"ז מה דתנן בפ"ה דתרומות דסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו שם עוד חולין דאם בשוגג מותר, לא יהי' כן בתרומה טמאה אם אמנם זהו הערה נכונה אבל מנלן דלא נאמר אה"נ דהא לא תנן אלא תרומה, ומה שהקשה מחדש נראה דאין זה קושיא דחדש לא הוי נדחה כיון דעומד להיות ניתר בהקרבת העומר, ובמנחות דף ה' לא נחית הגמ' לפסול אלא מדין מחוסר זמן ובתרומה ודאי לא שייך מחוסר זמן.

אכן בעיקר היסוד לומר דשייך דין דיחוי גבי תרומה הקשה ע"ז מד' התוס' בב"מ דף נ"ג שכתבו דאפי' בקדשים לאכילה לא שייך דין דיחוי, ורק במה דצריך לעשות עבודה שייך דין דיחוי, ומד' התוס' ודאי סתירה למה שכתבתי, אלא דאין לסתור באור בד' הרמב"ם מד' התוס', ובודאי אם לא הי' הכרח לזה גם מד' התוס' יש לסתור דסברתם יכולה להכריע, אבל אצלי ברור דמה שכתב הרמב"ם כבר נדחו וכן מה דאמר כן בירוש' זהו מעיקר הדין ולא משום מעלה, דאם משום מעלה הי' כותב בפי' כמו שכתב כאן בהל' ח', וכיון שכן ודאי אין להקשות מד' התוס' על שיטת הרמב"ם אלא דעלינו ליישב הוכחתם לפי דעת הרמב"ם, והנה התוס' הוכיחו כן מקושייתם גבי מעשר ויש לחלק ממעשר לתרומה, דאף דמעשר נמי איקרי קודש כדאמר הגמ' בקדושין דף נ"ה אבל תרומה שאני דאכילת תרומה איקרי עבודה כדאמר הגמ' בפסחים דף ע"ב, וכיון דאיקרי עבודה שפיר שייך דיחוי.

אכן לבד זה יש לחלק באופן אחר דיש נ"מ בגדרי דיחוי דאם הדיחוי אינו משום פסלות בעיקר הקדשים, אלא דיש מניעה מצד אחר כמו נתבטל באיסור או נפגם המזבח בזה לא הוי דיחוי אלא מה דצריך לעבודה, וטעמא דאף דאין הפסלות בגוף הקרבן אבל עכ"פ אפשרות ומצות העבודה נתבטלו עכשיו ונדחה וכיון דאידחי אידחי, ומה דאינו צריך לעבודה רק דאי אפשר עתה לאכול אין זה גורם פסלות בגוף הקדשים, אבל כשנעשה פסלות בעיקר הקדשים בזה שייך דיחוי בכל אופן, אף אם אינו בגוף עבודת הקדשים שכיון שנדחה נדחה, ואף דבודאי צריך לנו מקור לחדש חילוק זה בין הני שני דיחויים, אך לדעתי זהו המקור הנאמן דכיון דאמר בירוש' וכן פסק הרמב"ם דשייך דיחוי בתרומה אף שאינו בר עבודה וכדי שלא יקשו כל הקושיות מוכרחים אנו לחלק כן דבפסול בעצם שייך דיחוי גם בתרומה ובאכילת קדשים, אף אם לא נימא כטעם הראשון דהוי כמו עבודה, ובזה תתיישב הוכחתו מדין היסח הדעת למ"ד משום פסול טומאה דאם יבוא אליהו ויטהרנה שומעין לו אף דגבי דיחוי של קרבן אמרינן דיחוי אפי' בטעות כדאמר בזבחים די"ב לענין הורו ב"ד שחלב מותר והיינו דמה דנדחה משום טעות אינו פסול בעצם וכנ"ל.

ומה דכתב עוד דכיון דאמרינן בשני תרומות הכתוב מדבר וגם בתרומה טמאה ניתנה לכהן שיהנה בשעת ביעורה א"כ לא נדחה התרומה בזה אני אומר דאדרבא הא אמרה תורה שני תרומות ותרומה טהורה יש לה גדר אכילה, ותרומה טמאה ניתנה לשרפה ושיהנה הכהן בשעת ביעורה, וא"כ שפיר שייך דיחוי בדין התרומה טהורה שתדחה מצות אכילתה וגם היתר אכילתה כיון דהוי קודש, ובפרט דהוי אכילתה כעבודה וכנ"ל, אכן בהערתו דבשתי תרומות הכתוב מדבר ארווח לן שאיישב דברי בטוב יותר מכפי שכתבתי בספרי וכמו שאבאר.

והנה על מה שכתבתי דסתם תרומה טמאה מיירי בנטמאה לאחר הפרשה ולא קודם משום דאסור לתרום מן הטמא על הטהור, כתב הרי אסור לתרום גם מן הטהור על הטמא ומכל טבל טמא צריך להפריש מני' ובי' והוי תרומה טמאה, עיקר כונתי הי' שזה יותר מצוי משום דטומאה הא הוי עפ"י רוב ע"י נגיעה מאדם טמא או שרץ, וא"כ יותר מצוי נגיעה במעט פירות התרומה משיגע בכל הטבל שהוא נ' או ס' פעמים מן התרומה ואפי' בהיו מונחים בכלי ונטמא הכלי ג"כ הא לא נטמאו הפירות אלא אותם הנוגעים בכלי וכשהוציא מן הכלי ע"פ רוב נעשה תערובות והוי תרומה טמאה מעורבת בטהורה, ואינו מצוי שיטמא כל הטבל אלא או בטומאת אוהל או בטומאת משא, זה הי' עיקר כונתי דשיטמא מעט פירות אפשר בנגיעה ממש ובכל זאת ודאי אין הדבר ברור לקבוע כי סתם תרומה טמאה הוא שנטמא אח"כ, בפרט שהקשה שפיר כי תרומה צריכה שימור, עוד הקשה מנלן דאיכא מצוה לתקן התרומה שנטמא וקושיא זו אינה ברורה דמכיון דאיכא מצוה באכילתה וכן במי החג שהוקדשו למה נשאירם בפסולם כיון דאפשר לתקן, וגם מה שכתב דהא מצוה בשריפה גם זה לא קשה דלדעת רש"י בשבת כ"ה דהוא משום דלא ליתי בה לידי תקלה, ודאי כיון דאפשר לתקן לא הוי מצוה בשריפה ולדעת תוס' בתי' א' דהוא מדרבנן ג"כ י"ל דהיכי דאפשר לתקן לא תיקנו חכמים, ולתי' ב' דהוא מדאורייתא משום דאיקרי קודש אפשר דלא מהני תיקון דכבר נתחייב בשריפה ואינו מוכרח, אכן בדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות הל' י"ד מוכח דאינו משום דאיקרי קודש, אלא דמקרא דתרומותי ילפינן דצריך ליהנות בין מטהורה באכילה בין מטמאה בשריפה, אבל היכי דאפשר לתקן שפיר יש לומר דמותר לתקן.

אלא דבאמת לא ניחא לי בעצמי מה שכתבתי שהרמב"ם סמך על טעם דמעלה, ולא הזכיר זה משום שסתם וכתב רק טעם דנדחה בשביל תרומה שנטמאה אח"כ וכל זה הוא דוחק גדול ואין זה דרך הרמב"ם, לכן נראה עכשיו ליישב לפי הדרך שבארתי ד' הרמב"ם דכונתו נדחה ממש ובאופן אחר, דאפי' נטמאה קודם שנעשה תרומה וקיי"ל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, כאן מהני דין דיחוי מטעם אחר והוא ע"פ מה שהעירני דכתיב תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר, ונמצא דדין תרומה טהורה ודין תרומה טמאה הם שני מיני תרומה, דתרומה טהורה ניתנה לאכילה ותרומה טמאה ניתנה לשריפה וליהנות בשעת ביעורה, וא"כ כשתרם תרומה שנטמאה, מעיקרא נעשה על התרומה דין התרומה השני' שלא ניתנה לאכילה אלא לשריפה, וכבר נדחו בעיקר דינם מהיתר אכילה, ותרומה צריך היתר על אכילה מכיון שהוא קודש, ותרומה טמאה מעיקר דינא לא ניתנה לאכילה אלא לשריפה ודין דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי לא שייך אלא היכי שהוא דין אחד ויש בההקדש או בהקרבן פסלות או מניעה להקרבה אמרינן דכשנתבטל הפסול חוזר להכשירו, אבל הכא אמרינן דתרומה טמאה הוא גדר אחר לגמרי שאינה עומדת אלא לשריפה, ולחזור ולשנותה מתרומה טמאה לתרומה טהורה אין בידו דתרומה אינה נעשית אלא מטבל ולא מתרומה ונשארה בדינה שעומדת לשריפה.

והנה לפי"ז הי' אפשר לומר דלא נחתינן כאן כלל מדיני דיחוי שבקדשים ולא הי' ע"ז סתירה גם מד' התוס' בב"מ אלא דנראה דלא שייך טעם זה היכי שבעיקר התרומה נתרמה תרומה טהורה ואח"כ נטמאה דהא כאן הטומאה גרמה לאיסור ולהטיל על התרומה דין תרומה טמאה, וכיון שנטהרה למה לא תחזור לדינה הקודם, לכן יותר נראה דבאמת חלוקין הם בדינם דתרומה שנתרמה בטומאה נחתינן על זה מדין שמעיקר דינה כך עומדת ועל זה נתרמה, וגם ע"ז שייך לשון שכבר נדחו, וכשתרומה טהורה ונטמאה שייך לשון נדחו כדין דחי' בקדשים, והירושלמי והרמב"ם כללו שניהם בדין כבר נדחו, וזה מחוור יותר ואין אנו צריכים לומר דהרמב"ם סמך על טעמא דמעלה עשו בתרומה שלא הזכירו כלל ומה דקשה דא"כ פסק הרמב"ם כהירוש' ולא כהבבלי לדעתי אין זה קושיא דבזרעים כיון דעיקר הסוגיא היא סוגיית ירושלמי אפשר שיפסוק כהירוש' נגד הבבלי, בפרט דהירוש' אמר נמי הלכה זו משמיה דר' יוחנן גופיה טעמא דכבר נדחו, ואמרינן דלא סיימוה קמי אמוראי דבבלי דר' יוחנן בעצמו אמר שכבר נדחו, ונמצא דודאי הרמב"ם סובר ג"כ דאין זריעה מועלת בהקדש כמו שפסק בהל' ח' ואינו חולק בזה על הבבלי דשייך כן גם בתרומה, אלא דבתרומה לא צריך זה משום דאיכא טעמא דכבר נדחו.

ומה שהקשה עוד דהרמב"ם הרי סתם ומיירי גם במים שלא נתקדשו בכלי שרת וכיון שנטמאו הרי יכול לפדותן, וכיון שנפדו מסתבר שיכול להשיקן ולחזור ולהקדישן כיון שהשיקן כשהיו חולין, וא"כ למה יועיל דיחוי וזה באמת הערה נכונה, אכן נראה דמה דיכול לפדותן ולעשותן חולין זה אינו מגרע בגדר הדיחוי דעכ"פ הקדושה שנתקדשו מי החג על נסוך קדושה זו היא דחויה כיון שנטמאו המים, ומה שיכול לפדותן ולעשותן חולין ולחזור ולהקדישן זה לא שייך לקדושה קמייתא דקדושה קמייתא הא הוי קדושה דחויה, ואה"נ דאם לא נתקדשו בכלי ויפדה את המים וישיקן ויקדישן הוי כמו השיקן ואח"כ הקדישן דטהורין, אכן קשה לי להיפוך במה שכתב הרמב"ם בהל' ח' דמעלה עשו בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולים לנסכים דהא לא חל על הזרעים קדושת הגוף, ואפי' סולת שהוקדש למנחות ונסכים שנטמאו נפדין כדתנן במנחות דף ק' ובזרעים הא לא מהני קדושת כלי שרת וזה הא ודאי דבקדושת בדה"ב לא נימא דאין זריעה מועלת בקדשים דאל"כ למה הוזכרו דוקא נסכים, וזה קשה ג"כ על הגמ' ממי החג שנטמאו, אלא דיש לומר דבסתמא נתמלא בקיתון שהוא כלי שרת כיון שנקראו מי החג וכיון שהקדישום ממילא נתקדשו בכלי שרת, אבל על הרמב"ם קשה וצ"ל דכיון דעכ"פ נתקדשו למנחות אף דבאמת מהני פדיון, אבל עכ"פ לענין זה עשו חכמים מעלה דפסולים לנסכים בקדושתן, וכשיפדו ויעשו חולין ודאי מותרין וכמש"כ אלא דמ"מ קשה דמנ"ל להרמב"ם הך דינא שלא הוזכר בגמ' דבמי החג אפשר דנתקדשו בכלי שרת, ותרומה הא הוי כמו קדושת הגוף וצ"ע.

אכן לפי"ז דלא ניחא לי דכונת הרמב"ם במה שכתב כבר נדחו דמצרף לזה גם דין מעלה בתרומה ובקדשים צריך טעם למה באמת לא מהני בידו לטהרן בין גבי תרומה בין גבי קדשים, והנה ידידי כתב לי עוד לסתור טעמא דבידו, ודם שנתערב במים דלא מהני לחזור ולערב משום שכבר נשתנה, ולכן גם בסחיטה לא מהני בידו דנעשה מאוכל משקה וכ"ש בתאנים, ולא ידעתי למה משיג עלי בזה הלא לא כתבתי טעמא דבידו על סחיטה רק על זריעה והשקה ואדרבא בסחיטה כתבתי דאינו סובר הרמב"ם כלל טעמא דמעלה, כיון דמשקין מיפקד פקידי, איברא דבגמ' לא הוזכר הא דמשקין מיפקד פקידי אלא בזיתים וענבים שעומדין לסחיטה אבל בתאנים דהמשקין הוו מי פירות אפשר דגם המשקין נטמאו אבל מד' הירוש' מוכח דגם בתאנים אמרינן מיפקד פקידי דאלא"ה למה לי טעמא דנדחו, עכ"פ צריך טעם אמאי באמת אמרינן דנדחו, והנה גבי שתילי תרומה אפשר דלא הוי בידו, כיון דההשרשה אינו בידו, אבל במי החג שבידו לטהרם בהשקה למה לא מהני בידו.

ונראה בזה ע"פ ד' התוס' בכריתות דף ז' ע"א בד"ה הואיל ונדחה ידחה שכתבו וז"ל אע"ג דקיי"ל כל שבידו לא הוי דיחוי ה"מ שאינו נדחה מחמת פסולו כמו שקבל הדם ונתנו לשמאלו דהוי כאלו נתנו על הרצפה שיחזור ויטלנו, אבל הא נדחה מחמת פסול הגוף, ודמי לכדאמרינן מזבח שנפגם כל קדשים שהיו שם פסולים, אף שבידו למלאות הפגימה עכ"ל, ועיין בסוכה דף ל"ג בתוס' ד"ה נקטם שכתבו מהא דמזבח שנפגם דלא מהני בידו וכתבו וצריך לחלק בדברים, ולפי"ד התוס' בכריתות מיושב, וכן מיושב הא דענביו מרובין מעליו אף דבידו ללקטן ובכמה מקומות הזכירו בתוס' הא דמזבח שנפגם ולא כתבו כתי' התוס' בכריתות, אך יש לומר דמזבח שנפגם לא הוי פסול הגוף בהזבחים, דאינו אלא משום חסרון מזבח, ועכ"פ בתרומה ומי החג שנטמאו שנפסלו פסול הגוף שפיר יש לומר דלא מהני בידו לטהרם וכד' התוס' בכריתות, ואף דלפי"ז אין הוכחה דהרמב"ם סובר טעמא דמעלה גבי תרומה, ואפשר לומר כדברי הר"י קורקוס ולא כמו שכתבתי בספרי לחלק בין זריעה והשקה לענבים שסחטן מ"מ נראה יותר כמו שכתבתי דלא נצטרך לומר דלא פסק הרמב"ם כלל מה דאמרו בבבלי דתרומה דמי לקדשים לענין מעלה, אלא דמשום טעמא דנדחו לא צריך כבר לטעמא דמעלה.

ח

מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולין לנסכים שאין זריעה מועלת בקדשים, וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין הקרבנות ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותן.

וכן העצים והלבונה, כתב הכ"מ ולשון וכן שכתב רבינו היינו לומר שגם אלו עשו מעלה בהם ואמרו שיקבלו טומאה, והלח"מ כתב אין זו מעלה דרבנן אלא דאורייתא היא דבהדיא פסק רבינו בהל' פסולי המוקדשין דהאוכל כזית מלבונה שנטמאת שלוקה והיינו מקרא דוהבשר, ורש"י בפסחים דף ל"ד פירש דהוי מעלה מדרבנן, והתוס' בזבחים חלקו ע"ז ופירשו דהוא מדאורייתא והוא פירוש רבינו עכ"ד, והנה לשון הרמב"ם שכתב וכן ודאי מוכח כד' הכ"מ דהוא רק מדין מעלה מדרבנן, וקשה מדברי הרמב"ם פי"ח מהל' פסוה"מ הל' י"ב שהביא הלח"מ שכתב אדם טהור שאוכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, ובס' תפארת יעקב על חולין בדף ל"ו כתב זה דכונת הרמב"ם שהמנחה נטמאה וממילא נפסלה הלבונה שנתקדשה בכלי עם המנחה ובזה גלי קרא דהלבונה נחשבת כאוכל וחייב האוכלה, ודוקא בלבונה שייך זה ולא בעצים ובעצים הוי רק מעלה, (ובזה כתבו התוס' כדבריו בחגיגה דף כ"ד ד"ה והא, ומטעם אחר ע"ש) אבל עיקר תירוצו בד' הרמב"ם אינו מיושב דלפי דבריו יהי' החיוב באוכל הלבונה משום אוכל קרבן פסול ומקרא דוהבשר נלמד רק דנחשבת כאוכל, וא"כ החיוב הוא משום לא תאכל כל תועבה כמו שכתב הרמב"ם שם בהל' ג', ובאמת הא כתב הרמב"ם דלוקה משום והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וע"כ דהחיוב הוא משום שהלבונה בעצמה נטמאת.

ונראה דהרמב"ם סובר כדעת התוס' במנחות דף ק"א דקודם קידוש כלי הוי דרבנן וטעמא משום דקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל קיי"ל בזבחים דף ל"ד כרבא דהוא דוקא לאחר זריקה ואמר שם דמה דמרבינן לרבות עצים ולבונה הוא כשקדשו בכלי דנעשה כמו שקרבו מתיריו, ואף דבשר שנטמא קודם זריקה ואכל לאחר זריקה חייב כדתניא במנחות דף כ"ה ע"ב מ"מ עצים ולבונה דמרבינן מהך קרא לדין טומאה אמרינן דלא איתרבו אלא דומיא דוהבשר דהוי כבר לאחר זריקה, וגבי עצים ולבונה אחר קדוש כלי, ולפי"ז נוכל לומר דכאן מיירי לפני קדוש כלי דהא בכה"ג גבי קדשים שנטמאו כתב סתם בקדשים ולא התנה שיקדשו בקדושת כלי, ובפסחים דף ל"ד בהא דאמר רב דימי הך שמעתתא דמי החג שנטמא א"ל אביי הקדישן בכלי קאמר, אבל בפה לא עבוד רבנן מעלה, ופשיט רב דימי מהא דענבים שנטמאו דעבוד מעלה בהקדישן ואח"כ דרכן אף דליכא בענבים קדוש כלי, ורב יוסף דחה דבענבים של תרומה עסקינן, והנה כבר הבאתי בהל' ו' דברי הר"י קורקוס דהרמב"ם סובר דהא דרב יוסף הוא רק דחויא בעלמא, ודר' יוחנן הוא בענבים שהקדישן לנסכים, ומוכח דלא צריך קידוש כלי ואפי' לפי"מ שישבתי שם באופן אחר ד' הרמב"ם מ"מ בזה יש לומר כד' הר"י קורקוס דהא דרב יוסף הוא רק דיחוייא מדכתב הרמב"ם סתם בקדשים ולא כתב שהקדישן בכלי, וממילא גם מה שכתב בעצים ולבונה מיירי רק בהקדישן לחוד, ובזה הוי רק מעלה דמתטמאין כאוכלין, אבל מש"כ הרמב"ם בפ' י"ח מהל' פסוה"מ הל' י"ב שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה, נוכל לומר דכונתו שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי דאז מקבלים טומאה מדאורייתא וכדעת התוס'.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

במש"כ בפ"ו הל' ח' בד"ה ונראה, כתב והרי משמע שדברי הרמב"ם כאן הם ד' רב אשי בפסחים דל"ה ורב אשי משמע דאינו סובר לחלק בין קודם קידוש לאחר קידוש, דאל"כ מאי פריך עצים ולבונה בני אטמויי נינהו, וע"כ דההיא מעלה הוא מדאורייתא, וכונתו דא"א לפרש דרב אשי נמי סבר דאחר קידוש כלי הוא דאורייתא, ורק קודם קידוש כלי הוא משום מעלה דא"כ לא שייך למיפרך עצים ולבונה בני אטמויי נינהו והנה הרי כתבתי שם דהרמב"ם סובר כדעת התוס' בזבחים דף ק"א דמחלקים בין קודם קידוש לאחר קידוש, רק דדבריו נכונים דדברי הרמב"ם דמדמה דין זרעים שנטמאו לעצים ולבונה מוכח דהוא מד' רב אשי, אלא דמ"מ לא שייך להקשות מזה על דברי כיון דדברי הרמב"ם ברורים ומפורשים שכתב מעלה יתירה עשו חכמים, ובודאי אין זה מדאורייתא, וע"ז כתב וכן העצים והלבונה ואחר קידוש כלי הא כתב בהל' פסוה"מ דלוקה עלי', וכן ראיתי בפי' הר"ח בפסחים דף ל"ה שכתב בהא דרב אשי דעשו מעלה, אך במה שעמד על הלשון עצים ולבונה בני אטמויי נינהו נראה דיש לומר דרב אשי באמת סובר דכל דין טומאת עצים ולבונה הוא רק משום מעלה מדרבנן והיא אסמכתא, וכבר נחלקו בזה רש"י ותוס' בפסחים דף י"ט שכתב רש"י להדיא דהא דרב אשי הוא מעלה מדרבנן, אכן כבר הוכיחו שם התוס' מחולין דף ל"ו דהוא דאורייתא, וכן בזבחים דף ל"ד הא סבר בגמ' דלאחר קידוש כלי הוא דאורייתא דפריך מינה לרבא דאמר דבטומאת בשר לפני זריקה אינו לוקה, ומשני דההיא לאחר שקידשו בכלי, ומזה הוכיחו בתוס' במנחות דף ק"א, וא"כ יש לומר דהרמב"ם פסק בין כהגמ' דזבחים וחולין דקרא דוהבשר הוא דאורייתא והוא לאחר קידוש כלי, ובין כרב אשי בפסחים דסבר להדיא דהוא רק מעלה, ומדמה להא דזרעים שנטמאו ואף דרב שימי בר אשי מייתי מדין דאורייתא, וכן הוכיחו התוס' בדף י"ט מ"מ בהא דרב אשי מפרש שהוא ראיה על דין מעלה מדרבנן שכן פי' גם הר"ח, ולכן סובר דעכ"פ בזה קיי"ל כרב אשי דיש דין מעלה מדרבנן בעצים ולבונה, וזה ע"כ קודם קידוש כלי. [עד כאן].

והנה ידידי הרב הגאון ר' יעקב קנטראוויץ שי' רב בטרענטאן באה"ב כתב לי ע"ז ממש"כ הרמב"ם בפ' זה בהל' ד' ה' והסולת והיין והשמן והלבונה והעופות והעצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותן וכו', בד"א בשנפסלו או שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת, אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן, וקשה ע"ז דהא במנחות דף ק"א אמר בגמ' בעצים ולבונה דקודם קדוש כלי אע"ג דנטמאו כטהורים דמי ואין להם פדיון, והלח"מ הקשה לפי"ד הרמב"ם על מתני' דשם דברישא גבי מנחות ונסכים מחלקת המשנה דקודם קדוש כלי יש להם פדיון, ולאחר קידוש כלי אין להם פדיון, ובסיפא ובהעצים והלבונה והכלי שרת תנן סתמא דאין להם פדיון, ולכן בהכרח דהרמב"ם מפרש כפירש"י שם דמה דאמר כטהורים דמי היינו דהם טהורים ממש דקודם קידוש כלי אין מקבלים כלל טומאה, וכן כתב התוס' יו"ט בדעת הרמב"ם וממילא מה שכתב אם נטמאו ע"כ דלא קאי על עצים ולבונה דאין מקבלים טומאה כלל לפני קידוש כלי, וממילא מוכרח דמה שכתב הרמב"ם כאן דעצים ולבונה הוא מדין מעלה זהו אחר קידוש כלי וכדעת רש"י ולא כמש"כ.

וע"ז השבתי לו שלדעתי אין מדברי הרמב"ם בהלכה ה' הוכחה דסובר כפירש"י דהרמב"ם הא מיירי שם מדין תורה דהא כתב אבל טהורין אע"פ שעדיין לא קדשו בכלי אין פודין אותן חוץ ממנחת חוטא שנאמר מחטאתו על חטאתו, ומוכח דמדאורייתא אין טהורים נפדין [ועיין מה שכתבתי שם דאף דלשמואל הוא מדרבנן, אבל הרמב"ם פסק כר' אושעיא ומדאורייתא אין נפדין] וממילא גם לענין דין קבלת טומאה ע"כ כונת הרמב"ם מדין תורה, ולכן גם לפימש"כ דהרמב"ם סובר כהתוס' דקודם קידוש כלי מקבלין טומאה מדרבנן, אבל הכא הא מיירי בדין קבלת טומאה מדאורייתא, ולכן גם לפי"ז במה שכתב אבל קודם שיתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן לא קאי "נטמאו" על עצים ולבונה כיון דאין מקבלין טומאה מד"ת ועליהן שייך "או נפסלו" דגם עצים ולבונה קודם שיתקדשו בכלי אפשר שנפסלו כגון שהתליעו שפסולין למזבח.

איברא דלכאורה יש סתירה לדברי ממה שפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' מע"ש הל' ב' דנטמאו בולד הטומאה מדבריהם מהני פדיון ולא אמרינן דכיון דמדאורייתא טהורים הם אינן נפדין, אך באמת לא דמי דכאן אנו רוצים לפדותן ולהוציאן לחולין מה שא"א בטהורים, וע"ז שפיר אנו אומרים דלא מהני לזה טומאה דרבנן, אבל התם הא אמרינן דלהוציאן חוץ לירושלים לא מהני פדיון לומר דנעשו חולין גמורים ומותר להוציאן חוץ לירושלים, רק דמהני הפדיון להוציאן מדין איסור מע"ש שנטמא ולגבי האיסור דרבנן בשביל הטומאה דרבנן שפיר מהני פדיון.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

במש"כ שם בד"ה וע"ז כתב והרי סובר לעיל דקודם שנתקדשו בכלי שרת אין בהם דין קדוה"ג רק יש בהם דין הקרבה דרמיא אקרקפתא דגברא א"כ מסתבר דאף אם נטמאה בטומאה דרבנן כבר פקעה מצות הקרבה אף אם לא נסבור דדרבנן מהני מדאורייתא, נראה דיש נ"מ בין דין המתפיס תמימים לבדה"ב דעיקר הקדושה היא לבדה"ב, בזה שפיר כתבתי דלא נוכל ללמוד מקרא דיהי' קדש אלא דמחוייב להקריבו, אבל מעיקר קדושת המקדיש אין כאן גדר קדושת הגוף כלל, אבל במקדיש מנחות דאף אם יפדו אותו יהיו הדמים למזבח, א"כ כשאמרה תורה דכל אשר יתן ממנו יהי' קדש שמעינן מזה דא"א לפדות ולהוציא לחולין, דכבר הוקבע הקדישו על זה שיהי' צריך להקריבו, ובאמת אתאן כאן לדינא דרבא דהמקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף דמגו דנחתא לי' קדושת דמים למזבח נחתא ליה קדוה"ג, אלא דקדוה"ג ממש א"א כיון דמנחות כ"ז שלא קדשו בכלי א"א שיחול עליהם קדוה"ג, אבל עכ"פ הך דינא חל שלא יוכל לפדותן ולהוציאן לחולין דהא כבר הקדישן להקרבה, ובאמת עמד ע"ז הרשב"א למנחות בפירושו בסוגיא שם והאריך הרבה עיי"ש והביא גם הא דרבא ואביא קצת מדבריו שכתב שם וז"ל, אבל מהא ברייתא מייתי שפיר דהרי לא נחתא ביה קדוה"ג וכו' ואפ"ה אמרינן דמאחר שראויה למזבח דנשאר למזבח אלמלא דגורם ראוית מזבח לומר דבדבר שקדוש קדושת דמים שאחר הפדיון יהיה למזבח, א"כ כ"ש שיש לנו לומר דבדבר שהקדיש קדושת דמים למזבח שיגרום ראוית מזבח שלא יפדה עכ"ל ע"ש שהאריך, וממילא שפיר יש לומר דכאן מדאורייתא אינו נפדה דכבר חלו על המנחות דין הקרבה, ואף דאם נטמאו בטומאה דאורייתא אפשר לפדותן כיון דלא הוקדשו קדוה"ג, אבל בטומאה דרבנן לא מהני, ומה שכתב על מש"כ דהרמב"ם אין צריך לפרש כפירש"י וכתב דהא עכ"פ סוגיית הגמ' שם סברה דמה דאין פודין הטהורים הוא דרבנן, א"כ אמאי אינו מועיל טומאה דרבנן, הנה זה הלא יוכל להקשות גם על דברי התוס' שם אלא דבאמת א"צ לומר דלפי"מ דבעי למיפרך אשמואל מכאן סבר דהא דאין פודין הטהורים הוא מדרבנן, רק לפי"מ דמשני לשמואל משום דלא שכיחי הוא מדרבנן. [עד כאן].

ב) והנה בפ"י מה' טומאת אוכלין הל' י"ז כתב הרמב"ם פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה הרי זה מוכשרת, לפיכך אם נמצאת מחט בבשרה הרי הבשר טמא וכו', בד"א להיות הבשר טמא בדין תורה, אבל להתטמא מדבריהן אין הקודש צריך הכשר אלא חיבת הקודש מכשרת הבשר וכו' וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל במסכת חולין למדו לחיבת הקודש שמכשרתן מן התורה, אלא שהוא ספק אם מונין בו ראשון ושני או לא, וכונת הראב"ד הוא כמו שכתב הכ"מ מהא דבעי ר"ל בחולין דף ל"ו צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא, ומבואר שם דלשרוף קא מיבעי ליה ואמר ע"ז מכלל דחבת הקודש דאורייתא וע"ז למדו שם מוהבשר לרבות עצים ולבונה, ומבואר דמהני חיבת הקודש להכשר מדאורייתא, ותי' ע"ז הכ"מ משום דרב יוסף סבר שם דחיבת הקודש הוי דרבנן, והכ"מ קיצר בזה דלכאורה לא אמר שם רב יוסף דחבת הקודש דרבנן אלא אביי הוא דמשני ליה במה דפשיט מהא דאמר ר"ש הוכשרו בשחיטה דאלמא דאפשר הכשר בלא מים, וע"ז אמר ליה אביי עשאוהו כהכשר מים מדרבנן, אלא דאח"כ אמר רב יוסף לאביי לרשב"ל נמי עשאוהו כהכשר מים ואמר ליה אביי אטו רשב"ל לתלות קא מיבעי לי הכי קמיבעי' ליה לשרוף, ומזה הוא שכתב הכ"מ דרב יוסף סבר דלא מהני חיבת הקודש אלא מדרבנן, אכן באמת אינו מבואר בסוגיא דרב יוסף בא לחלוק על רשב"ל אלא דהוי סבר דמיבעי ליה גם אי מהני מדרבנן, ועכ"פ צ"ל דדוקא לדין הכשר הוא דסובר הרמב"ם דלא מהני אלא מדרבנן, אבל לדין חשיבת אוכל שיטמאו העצים ולבונה ושיתחייבו עליהם משום טומאה בזה מהני חיבת הקודש מדאורייתא, כדמוכח מהא דפסק הרמב"ם דהאוכל לבונת המנחה שנטמאת לוקה וכנ"ל, וטעמא משום דלא ילפינן מן והבשר אלא דעצים ולבונה חשיבי כאוכל, אבל לא עדיפא מאוכל וצריכים הכשר מים וכן כתבו התוס' בחגיגה דף כ"ד ע"ב ד"ה והא, וכבר כתבתי מזה בהשמטה לפ"ד מהל' ביאת מקדש ע"ש.

אכן לפימש"כ דיש חילוק בין קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי, וקודם קידוש כלי לא מהני חיבת הקודש אלא מדרבנן, א"כ דברי הרמב"ם מיושבים באופן אחר דהרמב"ם מיירי כאן לאחר שחיטה ולא הזכיר לאחר זריקה, ואפשר שבין קבלת הדם לזריקה נמצאת המחט בבשרה, וקודם זריקה לא מהני חיבת הקודש מדאורייתא, כיון דילפינן מוהבשר דהוא לאחר זריקה, ואף דלאחר שחיטה הוי כמו אחר קידוש כלי דהא אמר הגמ' בסוטה דף י"ד ע"ב דסכין מקדש לדם בצואר בהמה ככלי שרת, מ"מ זה אינו, דלא מהני קידוש כלי אלא בעצים ולבונה דאין להם מתירין אחרים, וכדאמר הגמ' בהדיא בזבחים דף ל"ד והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הב"ע כגון שקדשו בכלי דנעשה כמי שקרבו כל מתיריו דתנן כל שיש לו מתירין משיקרבו מתיריו כל שאין לו מתירין משקדש בכלי נמצא דבשר אחר שחיטה אף דהוי כמו אחר קידוש כלי לא מהני כיון שלא קרבו מתיריו, אבל צריד של מנחות דבעי ר"ל שפיר מיירי אחר שהוקטר הקומץ דקרבו מתיריו ובזה ילפינן דחבת הקודש דאורייתא.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

במש"כ באות ב' ד"ה והנה כתב צ"ע דעצים ולבונה לאחר שקדשו בכלי לא משכחת בהו הכשר לשיטת הרמב"ם וכמש"כ הקצוה"ח בסי' ת"ו דבקדשי קדשים לא משכחת הכשר לשיטת הרמב"ם, דמצריך דוקא ניחותא דבעלים, הנה הקצוה"ח כתב שם כן לשיטתו שמבאר שיטת הרמב"ם דסובר כריה"ג דקדשים קלים ממון בעלים, וכבר בארתי בספרי בחלק א' הלכות נזקי ממון פרק ח' הל' א' דהרמב"ם אינו סובר כריה"ג והארכתי שם ועיקר ראייתי שם מהא דהרמב"ם לא פסק בהלכות שבועות עיקר דינא של ריה"ג דנשבע על קדשים קלים חייב בשבועת הפקדון, ויסודו של הקצוה"ח הוא עפ"ד הרמב"ם פי"ג מהל' טומאת אוכלין בדין הכשר דבעינן שינתן ברצון הבעלים, וא"כ לא משכחת בקדשים שאין להם בעלים ומשו"ה אמר בגמ' דוקא פרה של זבחי שלמים משום דהוי ממון בעלים, גם זה אינו מוכרח דהכ"מ שם כתב בטעמו דלא מסתבר שרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם, וא"כ זהו מגדר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל בבשר שלמים שעומד מדין התורה למלחו ולהדיחו ולבשלו ודאי אין כאן חסרון משום שאין רצון הבעלים והוי כהדיוט מדעת, אלא דעלינו ליישב ד' הגמ' דחולין דלא אוקים קרא דוהבשר כפשטיה שהוכשר בירושלים ולא בעזרה וקרא בשלמים כתיב, וכמש"כ רש"י פסחים, וגם קשה על רש"י שכתב על הגמ' דפסחים דפריך אברייתא ולא אקרא משום דקרא איכא לאוקמי שהוכשר בכל העיר ולא הזכיר דהגמ' בחולין פריך אקרא ולא משני כן.

ונראה דהנה מה שפירש"י שם דמשקה טופח בשעת שחיטה ונופל מן העור לבשר הקשו התוס' דא"כ הוי תלושין, ושמואל סבר בפסחים דף ט"ז דתלושין לא מכשרי, והר"נ שם הקשה יותר דהא קושיית הגמ' למ"ד משקי בי מטבחיא דכן, ושם בפסחים אמר בגמ' דלהך מ"ד תלושין מכשרי מדאורייתא, וכתבו התוס' דע"ג העור הוכשר הבשר, וא"כ לד' התוס' מיושב הגמ' בפשיטות דמה שמדיחין ומבשלין הבשר בירושלים זהו הכל בתלושין, אלא דדברי התוס' הם תימה רבה דהא ודאי לא שייך הכשר בבהמה חיה דאינה אוכל דאלא"ה למה צריך הגמ' לומר ועדיין משקה טופח עליה, וצ"ל בכונתם דבאמת מים כשהם מחוברים אינם מכשירים כמש"כ שם התוס' ממשנה פ"ד דמכשירין, אלא מחוברים היינו שהוטפח האוכל בהמים כשהם מחוברים ואח"כ הוציאו את האוכל כשמשקה טופח עליו וכדאיתא במתני' שהביאו בתוס', ולכן סוברים התוס' דאף דתחלת נפילת המים הי' קודם שחיטה מהני כיון דסוף ההכשר הי' לאחר שחיטה, ומ"מ אינו מיושב דכיון דבעינן מחוברים מסתבר דבעינן שיעלו עליו מחוברים כשהוא אוכל, לכן נראה דהתם בפסחים מייתי בגמ' תרי קראי חד קרא מכל האוכל אשר יבוא עליו מים יטמא, וחד קרא כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דמפרש מאי יטמא הכשר, ומוקים חד בתלושין וחד במחוברין וצריכין דאי אשמעינן בתלושין משום דאחשבינהו ואי תנא מחוברין משום דקיימו בדוכתייהו חשיבי, וכיון דקרא דתלושין כתיב אשר ישתה בכל כלי, א"כ יש לומר דכמו דאי אשמעינן בתלושין הו"א משום דאחשבינהו, ופירש"י הואיל ומילאן גילה דעתו שהוא צריך להם, ה"נ בהך צד דאי אשמעינן מחוברין לא הוי ידעינן תלושין אף דאמר בגמ' משום דקיימי בדוכתייהו חשיבי, מ"מ יש לומר דזהו דוקא היכי שהוציא המים בפועל מתורת מחוברין, דהא באמת בהך קרא דכתיב אשר יבוא עליו מים, וכן בקרא דכי יותן מים על זרע לא כתיב מחוברין, ורק בקרא דכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא כתיב תלושין, ולכן יש לומר דדוקא על תלושין ועשאן שאובין בכלי, אבל מה שנפרדו המים ממילא מן הנהר ע"י הבהמה כיון דאין לזה דין שאובין, ואם הרבה בהמות יעלו מן הנהר ויביאו באופן זה מקוה ריקה מ' סאה תהי' מקוה כשרה וזה יבואר להשיטות דכולו שאוב פסול מדאורייתא, ועיין מה שהאריכו בזה בתוס' בב"ב דף ס"ו א"כ יש לומר דקרא דאשר ישתה בכל כלי יטמא, צריך דוקא היכי דהוציא המים בכונה מכלל מחוברין.

ויש להוכיח כן מלשון הר"ש פ"ד דמכשירין בהך מתני' שהביאו בתוס' דצנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתהו כל שהוא מן המים טמא, פי' הר"ש והוא טהור דלא הוכשר בעודו במערה, והא דאמרינן בפ"ק דפסחים דמחוברין מכשרי היינו בניתזין על הפירות בעוד המים מחוברין ולשון בניתזין משמע שהמים ניתזין וא"כ שוב ניתלשו וע"כ כיון שלא הי' תלישה בפועל ובכונה קרויין מחוברין, ונוכל לבאר יותר דבאמת עיקר דינא דמחוברין דוקא למ"ד תלושין לא מכשרי אינו מוסבר כלל כיון דבשעה שהם מחוברין אינם מכשירין ורק שצריך שיבואו המים כשהם מחוברין וההכשר יהי' כשיוציאו האוכל מן המים והיכי כתיב בקרא הני תרי דיני ומהיכי תיתי להגמ' לחדש זה, אבל לפימש"כ מבואר שפיר דבאמת לא בעינן מחוברין ממש, אלא שהמים לא יהיו תלושין בפועל שאינם ראויים כבר להיות עליהם דין מקוה עכ"פ איך שנפרש הא מוכרח דהגמ' דמוקים כגון שהעבירה בנהר היינו לאוקמי שהמים מחוברין, וא"כ לא קשה על הגמ' מה שכתב רש"י בפסחים דהא שלמים נאכלין בכל העיר, ושם מדיחן ומבשלין אותו דזה הכל בתלושין, אכן בכונת רש"י נראה דבאמת להלכה לא קיי"ל כהך סוגיא דפסחים דף ט"ז דהא דמשקי בי מטבחיא דכן הוא אי תלושין לא מכשרי מדאורייתא, דהרמב"ם בפ"י מהל' טומאת אוכלין הל' ט"ז כתב שדבר זה הלכה מפי הקבלה הוא, א"כ מיושב דהגמ' דחולין אזיל לפי סוגיות הגמ' דפסחים דף ט"ז דדין משקי בי מטבחיא דכן הוא משום דתלושין לא מכשרי מדאורייתא אבל הגמ' בפסחים דף כ' דפריך האי בשר דאיתכשר במאי סבר דתלושין מכשרי מדאורייתא ומשקי בי מטבחיא דכן הוא הלכה, ואפשר דמקורו של הרמב"ם הוא מהך סוגיא. [עד כאן].

ג) והנה בפ"ח מהל' אבות הטומאות הל' ג' כתב הרמב"ם הפיגול והנותר וצריד של מנחות הרי הן כראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושני לפיכך מטמאין את הידים בכביצה, וכתב ע"ז הראב"ד כמה דבריו מבולבלין ומה ענין צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמן וצריד של מנחות אינו מטמא עד שיקבלו טומאה ממקום אחר, ועוד דהא בעיא היא ולא איפשטא ולקולא, ועוד דגרסינן בזבחים פ' טבול יום כל היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני, אבל נבילת עוף טהור לר"מ אין מונין בו הלכך פיגול ונותר [אין] מונין בו ואולי הואיל ומטמאין את הידים מטמאין אדם במגע קרינא בהו, והכ"מ מביא על ד' הרמב"ם הא דאיתא במנחות דף ק"ב ע"ב דלא מיבעי לר"ל אלא מדאורייתא דאילו מדרבנן פשיטא ליה דמונין בו ראשון ושני, וכתב בזה ליישב השגת הראב"ד הב' דהא היא בעיא ולא איפשטא ולקולא, ובאמת מבואר כן גם בסוגיא דחולין שהבאנו, אבל בהשגה הא' במה שצירף הרמב"ם צריד של מנחות לפיגול ונותר דלא שייך זה לזה לא יישב הכ"מ, ובמה דסותרים לכאורה ד' הראב"ד כאן להשגתו שהבאנו בפ"י מהל' טומאת אוכלין לא קשה, דכאן לענין טומאת פיגול ונותר דהוא דרבנן סובר דודאי נפסוק לקולא, אבל שם דמיירי לענין טומאה מדין תורה צריך לפסוק לחומרא, לזה השיג על מה שכתב שמדין תורה ודאי אינו טמא בלא הכשר, ועכ"פ השגתו הראשונה של הראב"ד צריכה ישוב.

ונראה בדעת הרמב"ם דהנה בפי' צריד פירש"י לשון יובש והיינו קמח שלא נגע בשמן, והר"ח בפסחים דף כ' כתב צריד של מנחות פי' שהוא פסולת הסולת כגון המורסן וכיוצא בו מונין בו ראשון ושני או לא פי' אם נגע השרץ בהאי צריד שלא הוכשר במים וכו', והערוך ערך צריד מביא ב' הפירושים, והנה בפסחים דף פ"ג ע"ב אמר רב יהודה אמר רב כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר, ופריך על זה מהא דתנן העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז הני גידין היכי דמי אי לימא גידי בשר ניכלינהו ואי דאתותר היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר אא"ב בשר נינהו אמטי להכי בעי שרפה אא"א לאו בשר נינהו למה להו שריפה, ומבואר שם מדברי רש"י ותוס' דלפי"ז אינו מחוייב לאכלן דקשין הן ואין בהן לאו דלא תותירו, ומ"מ הוו בדין נותר וצריכין שרפה, ולכן יש לומר לפי הר"ח דה"נ צריד של מנחות כיון דהוי פסולת כמו מורסן וגם לא הגיע לו השמן ולא נאפה יפה, לכן אין בו מצות אכילת קדשים ומ"מ כיון דהוא ג"כ בכלל המנחה יש ע"ז דין נותר ובעי שרפה.

ולפי"ז נמצא דבהך בעיא דרשב"ל איכא תרי דיני א' בעיקר דין צריד של מנחות כיון דע"כ נעשה נותר כמו העצמות והגידין וטעון שריפה, א"כ הוא כדין הפיגול והנותר דמטמא הידים והוי סבר רב יוסף דגם בדרבנן מיבעי ליה בצריד של מנחות אי אמרינן דהוי טמא ממש ומונין בו ראשון ושני, או כיון דלא הוכשר אף דגזרו רבנן טומאה אינו אלא לטמא את הידים, אבל לא למנות ראשון ושני וכבר כתבו שם בתוס' דה"ה דהוי מצי למיבעי בבשר קודש שלא בא במים דדם קדשים אינו מכשיר, אך י"ל דבשר קדש אפשר דהוכשר כשהעביר הבהמה בנהר קודם שחיטה כדאמר בגמ' שם, אבל צריד של מנחות ודאי לא באו מים על המנחה דהא צריך לשמרה מחמוץ וכדאמר בפסחים דף ל"ח דמשתמרת לשם זבח והך בעיא ע"כ לדין דרבנן דהא כל דין טומאה דפיגול ונותר הוא מדרבנן, וב' לדין דאורייתא הוא ע"כ כמו שפירש"י והר"ח שנגע בו שרץ ונטמא ורק דמיבעי ליה אי חיבת הקודש הוי כמו הכשר מים או לא, ובזה אמר אביי לרב יוסף דמדרבנן לא מיבעי לרשב"ל דודאי מהני חיבת הקודש למימני ביה ראשון ושני, ויש להוכיח כן מהא דאמר רב יוסף לאביי דאמר על הוכשרו בשחיטה ועל הבוצר לגת עשאוהו כהכשר מים מדרבנן, לרשב"ל נמי עשאוהו כהכשר מים מדרבנן, והוא קושיא על אבעיא דר"ל וקשה דהא רשב"ל מפרש האבעיא שלו ואמר כי מהניא חיבת הקודש לאפסולי גופיה למימנא ביה ראשון ושני לא, או דילמא לא שנא, וא"כ מאי פריך רב יוסף ומנ"ל דאנו צריכין לדמות דין דחיבת הקודש לדין דהוכשרו בשחיטה או לבוצר לגת דאמרו חכמים בפי' שהוכשרו, אבל לפימש"כ מיושב דרב יוסף הוי סבר דר"ל לא מיירי בצריד של מנחות שנגע בו שרץ דהא בעי סתם בצריד של מנחות והאבעיא הוא משום דנעשה נותר דגזרו שיטמא את הידים ומיבעי ליה כיון דלא הוכשר אי מונין בו ראשון ושני, ובזה שפיר פריך דמהיכי תיתי נחלק דכיון דגזרו חכמים שיטמא את הידים אם כן יש עליו שם טומאה ולא רק שם פסול, ולכן כמו דבוצר לגת וכמו שחיטה בלא דם נר"ש דמהני הכשר בלא מים ה"נ בחיבת הקודש, וע"ז אמר ליה אביי דלא מיבעי ליה בדרבנן בדין נותר אלא בדאורייתא אם נגע בו שרץ.

אכן צריך לבאר במה דאמר בגמ' על אביי דאמר אטו רשב"ל לתלות קא מיבעי ליה כי קא מיבעי ליה לשרוף, ואמר ע"ז מכלל דחיבת הקודש דאורייתא מנלן, וכתבתי דלפי"ז מיבעי ליה אם נגעו בטומאה ושו"ט בזה עד דמסיק מוהבשר לרבות עצים ולבונה, ולפימש"כ מנלן דרשב"ל לא בעי על טומאת נותר ולשרף דהא אשכחן טומאות דרבנן ששורפין עליהם תרומה, רק דזה צריך ביאור גם בל"ז שכתבתי, דמנ"ל לגמ' להוכיח מזה דלשרוף קא מיבעי ליה, דחבת הקודש דאורייתא, אלא דבאמת הדבר מבואר שפיר ע"פ מה דאמר בגמ' בשבת דף ט"ו ע"ב גבי ארץ העמים מכלל דחדא גזירתא הוה לשריפה, והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה, ידים הוא דתחלת גזירתן לשריפה הא מידי אחרינא לא ומבואר דבכל טומאה דרבנן שלא הוזכר להדיא דשורפין עליה תרומה אין שורפין, ונמצא דפגול ונותר דמטמא את הידים אין שורפין עליהן את התרומה כיון דלא הוזכר בגמ' דשורפין, וכן מבואר מד' הרמב"ם בפ"ח מהל' אבות הטומאה דבהל' ג' גבי הפיגול והנותר שהבאנו דבריו לא כתב ששורפין עליהן תרומה, ובהל' ח' גבי טומאת ידים כתב ולפיכך צריך נטילת ידים לתרומה ואם נגע בתרומה קודם שיטול ידים פסולה ונשרפה על טומאה זו, ומבואר שפיר דכדאמר אביי לשרוף קא מיבעי ליה ע"כ הוא על טומאה דאורייתא אם נגעו בטומאה ושפיר פריך מכלל דחיבת הקדש דאורייתא.

-מלואים והשמטות-

לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו

במש"כ באות ג' כתב משמע קצת מדבריו דצריד של מנחות כיון דע"כ נעשה נותר הרי זה מטמא מיד כנותר, וקשה דא"כ גידי צואר וכן עצם של פסח שיש בו מוח ג"כ יטמא מיד כיון דע"כ נעשה נותר, והנה בספרי כתבתי וז"ל ולפי"ז נמצא דבהך בעיא דרשב"ל איכא תרי דיני א' בעיקר דין צריד של מנחות כיון דע"כ נעשה נותר כמו העצמות והגידים וטעון שריפה א"כ הוא כדין הפיגול והנותר דמטמא הידים וכו', ואינו מוכח בדברי דכונתי דגם קודם שנעשה נותר יטמא מיד אלא דזה אמת דלפי דרך ביאורי הי' מיושב יותר אם היינו אומרים כן דכבר מטמא תיכף כיון דמיבעי לי' בסתם צריד של מנחות ולא אמר אחר שנעשה נותר, ואמנם כתבתי כן מכבר בגליון הרמב"ם שם, וכתבתי דלא דמי לגידי צואר דכיון דאפשר עכ"פ לאכלם אף דאינו מחוייב לא גזרו בהם טומאה, אבל צריד כיון דלא נילוש ונאפה והדין במנחה לאכלה מצות ולא קמח א"כ אסור לאכלה, ומ"מ הוי נותר כיון דהוא בכלל המנחה, אכן לא חילקתי מעצם שיש בו מוח, ואולי יש לומר דאף דאיתא בפסחים דף פ"ג דעצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור זהו דוקא לאחר שנעשה נותר גם לדין איסור נותר, אבל בעצם שיש בו מוח לא גזרו רבנן טומאה במוח שיטמא הידים כיון דא"א ליגע בו אלא ע"י העצם ובזה לא גזרו רבנן טומאה בעצם כיון דאכתי לא שימש נותר, אכן הבאתי כל זה רק לומר שכבר עמדתי ע"ז לחלק מגידי צואר, אבל בכתבי בספרי השמטתי הכל משום שקשה לחדש חידוש כזה, ויותר נכון לדחוק דגם צריד של מנחות מיירי אח"כ כשנעשה כבר נותר. [עד כאן].

ד) ובזה שכתבנו נוכל לבאר ד' הרמב"ם שסותר את עצמו מדבריו כאן לדבריו בפי"ב הל' י"ג י"ד שכתב וז"ל אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין בידים מסואבות, בד"א בתרומה אבל בקדש חיבת הקדש מכשירתן ואסור למי שידיו טמאות לאכול קדש שלא הוכשר וכו' ואין צ"ל שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש שלא הוכשרו שנטמאו מפני שחבת הקדש מכשירתן בד"א לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה, אבל למנות בו ראשון ושני ה"ז ספק כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר ה"ז השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר, וקשה טובא דהא בפ"ח כתב בודאי דמונין בהן ראשון ושני, וכתב ע"ז הכ"מ דבפ"ח מיירי כשנגע הצריד בטומאה דאורייתא דבזה מדאורייתא מספקא לן אי מונין ראשון ושני ומדרבנן פשיטא לן דמונין, אבל הכא מיירי בטומאת ידים דהוא מדרבנן בזה מספקא לן גם מדרבנן, ומלבד שלדברי הכ"מ חידש הרמב"ם בעיא חדשה שלא הוזכרה בגמ' מלבד זה א"א לפרש כן דברי הרמב"ם דהא כתב מקודם ואצ"ל שאם נגעה טומאה באוכלין של קדש שלא הוכשרו שנטמאו וע"ז כתב דלמנות בו ראשון ושני ה"ז ספק, והכ"מ כתב דזה לא קאי על נגעה טומאה אלא ארישא דמילתא שכתב גבי ידים מסואבות והוא דוחק גדול שא"א לפרש כן בדברי הרמב"ם שסתם דבריו, ומוכח דגם אם נגעה טומאה בהאוכלין הוי ספק אם מונין בהן ראשון ושני.

אכן לפימש"כ דמה דפריך רב יוסף לאביי דכמו דעל שחיטה והבוצר לגת אמרינן עשאוהו כהכשר מים מדרבנן ה"נ בהא דרשב"ל דזהו דוקא בפיגול ונותר דגזרו שיטמאו את הידים דמונין ראשון ושני, אבל מהא דאמרינן דמהני חיבת הקדש את ראיה דמונין ראשון ושני דאפשר לא מהני אלא לפסול, ולכן סובר הרמב"ם דבאמת כן הוא דכמו דמסיק הגמ' דחיבת הקודש דאורייתא ומיבעי לרשב"ל אי מהניא חיבת הקודש רק לפסולא דגופיה או גם למימנא ביה ראשון ושני ה"נ גם מדרבנן אפשר דאין מונין בו ראשון ושני דחיבת הקודש לא מהני לצד זה אלא לפסול ולא לעשות לטמא, ונמצא דמה דאמר מעיקרא דמדרבנן לא קא מיבעי ליה דמונין היינו בזה דהוי סבר רב יוסף מעיקרא דלרשב"ל מיבעי ליה לדין פיגול ונותר אלא משום דפיגול ונותר אפשר שהן מוכשרין לכן מיבעי ליה בצריד של מנחות דודאי אין מוכשרין, וכמו שכתבנו ובדין פיגול ונותר כיון שגזרו חכמים שיטמאו את הידים ודאי ע"כ גזרו חכמים טומאה וממילא מונין ביה ראשון ושני אבל חיבת הקדש לחוד מספקא לרשב"ל דאפשר לא מהני לפסול.

ולכן מיושב דבפ"ח דמיירי בדין פיגול ונותר וצריד של מנחות פסק הרמב"ם בודאי דמונין בו ראשון ושני, אבל בפי"ב דמיירי בנגעו האוכלין בטומאה דעיקר האיבעיא הוא בדין חיבת הקדש בזה נשאר להלכה ספק דאפשר דגם מדרבנן אין מונין בו ראשון ושני.

ה) איברא דכל זה שכתבתי לא יתכן אלא לפי הסוגיא דחולין דף ל"ו, אבל בסוגיא דמנחות דף ק"ב שהביא הכ"מ לחזק שיטת הרמב"ם א"א לפרש כמש"כ ואדרבא מוכח משם להיפוך דגם בנגעו בטומאה מחלקינן בין דרבנן לדאורייתא, ומדרבנן גם בנגעו בטומאה מונין בהן ראשון ושני, דהתם איתא ע"ז דאמר ר"ש דנותר שהיתה לו שעת הכושר מטמא טומאת אוכלין דא"ל רב אשי לרב כהנא לר' שמעון דכל העומד לשרוף כשרוף דמי עפרא בעלמא נינהו, א"ל חיבת הקודש מכשרתן א"ל רבינא לרב אשי נהי דמהניא להו חיבת הקדש לאפסולי גופיה ליקרויי טמא נמי למימני ביה ראשון ושני תפשוט דבעי ריש לקיש צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני, כי קא מיבעי ליה לר"ל דאורייתא כי קאמרי דרבנן, ומבואר להדיא דגם בנגעו בטומאה מונין בו ראשון ושני מדרבנן וזה שלא כדברי הרמב"ם דפסק דהוי ספק ולא כתב דמדרבנן מונין.

ונראה בזה דמלבד זה צריך ליישב מה דנקט רשב"ל הבעיא בצריד של מנחות שכתבתי לדעת הרמב"ם דהוא משום דע"כ צריד של מנחות ודאי לא הוכשר, דלפימש"כ דעיקר הבעיא לפי"מ דהוי סבר מעיקרא הוא אם מה דגזרו רבנן בפיגול ונותר שיטמאו את הידים אם הוא רק לפסול או גזרו טומאה שיטמאו גם אחרים, א"כ גם בפיגול ונותר המוכשרין מצי למיבעי ולזה העירני חביבי מוהר"י עפשטיין והוא באמת צריך ביאור, ויש לומר בזה עפ"מ דפשיט שם ר"א מכל האוכל וגו' דאוכל שאינו בא במים לא הוכשר ופריך אטו רשב"ל לית ליה אוכל הבא במים אלא דקמיבעי ליה חיבת הקדש כאוכל הבא במים או לא ומשני דר"א מיתורא דקראי קאמר מכדי כתיב וכו' לאו למעוטי חיבת הקדש וכו' וע"ז אמר שם מתיב רב יוסף ר"ש אומר הוכשרו בשחיטה אמאי והא לאו אוכל הבא במים הוא, וע"ז אמר אביי עשאוהו כהכשר מים מדרבנן ומסיק שם דרשב"ל נמי מודה לתלות מדרבנן כי קמיבעי ליה לשרוף, ובזה בע"כ הבעיא בנגעו בטומאה כיון דאמר דהוא מדאורייתא וכמש"כ.

ולפי"ז נוכל לומר דאפי' בדין חיבת הקדש דכתבנו דכמו דבדאורייתא מיבעי ליה אם הוא רק לפסול או דמהני גם לטמא אחרים כן להך צד דהוא רק מדרבנן לא מהני חיבת הקדש לטמא אחרים ודוקא גבי פיגול ונותר דגזרו בפי' שיטמאו את הידים מהני לטמא אחרים מדרבנן, כל זה אינו אלא משום דרשא דר"א דאמר דאיכא מיעוטא דאוכל שאינו בא במים לא הוכשר ולא מהני אפי' חיבת הקודש ובזה מספקא לרשב"ל וע"ז אנו אומרים דאם מדאורייתא לא מהני חיבת הקדש לדין הכשר לטמא אחרים, גם מדרבנן לא מהני, אבל בדין אוכל שאינו ראוי דחיבת הקדש משוי לה לאוכל בזה נוכל לומר דאי חשיב אוכל לפסול גופיה חשיב אוכל גם לטמא אחרים, ואף דמדאורייתא לא נוכל לומר כן דאם לא נלמוד מקרא דוהבשר אלא לפסול אין לנו למוד דמהני חיבת הקדש לטמא אחרים, אפי' היכא שהוא מוכשר וא"צ לעשותו לאוכל, דכיון דע"כ מקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה ילפינן שני הדינים, דין דנעשה אוכל ודין דא"צ הכשר, וכיון דמיבעי לר"ל שמא לא גלי קרא אלא לפסול, וזהו מטעמא שכתבנו דשמא דרשינן כר"א דאפי' חיבת הקדש לא מהני לטמא וא"כ עכ"פ אם נסבור כן דקרא דוהבשר לא בא אלא לפסול, א"כ אין לנו קרא על דין חיבת הקדש אפי' לעשותו כאוכל אלא לפסול, מ"מ מדבעי ר"ל רק בצריד של מנחות ולא בפיגול ונותר מוכח דיש חילוק בין דין חיבת הקדש לעשותו לאוכל ובין דין חיבת הקדש לעשותו למוכשר וכמו שכתבנו מד' התוס' דחגיגה כ"ד ע"ב דבעיקר ההלכה כן הוא דבמה שלא הוכשר ודאי לא מהני חיבת הקדש, ובזה נאמר דאפי' לפי"מ שנפרש דלצד הספק דמהני חיבת הקדש מדאורייתא אפי' לטמא אחרים מהני אפי' לעשותו למוכשר, וא"כ אין חילוק בין לעשותו אוכל או לעשותו למוכשר, מ"מ כל זה הוא מדאורייתא דאם לא נלמוד מוהבשר אלא לפסול לא נדע דמהני חיבת הקדש כלל לטמא אחרים, אבל מדרבנן מוכח מד' רשב"ל לפי"מ דהוי סבר דהבעיא בצריד של מנחות מדרבנן ומגדר דטומאת פיגול ונותר, דמדבעי רק בצריד של מנחות ע"כ דבפיגול ונותר ממש ודאי מונין ראשון ושני ומשום דלהחשיבו לאוכל ודאי מהני מדרבנן חיבת הקדש לעשותו כמו אוכל גמור וממילא מטמא גם אחרים.

ועכשיו מיושב גם הסוגיא דמנחות כיון דשם לא קאי לדין חסרון הכשר אלא מדין דלא הוי אוכל דפריך לר"ש דסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אמאי נותר מטמא טומאת אוכלין, וע"ז משני דחיבת הקדש משויא לה לאוכל, וע"ז שפיר אמר דמדרבנן לא מיבעי לר"ל דאף דלענין שיטמא נותר טומאת אוכלין היינו אם נגע בטומאה כתבנו דבזה אין נ"מ מדרבנן לדאורייתא, מ"מ לענין שיהי' כאוכל סבר הגמ' דבזה לא מיבעי לר"ל דכיון דחשיב כאוכל משום חיבת הקדש הוי טמא גמור מדרבנן ומונין בו ראשון ושני, ואף דהשתא דמפרשינן דבעיא דר"ל הוא לדין דאורייתא ואם נגע בטומאה בלא הכשר אין לנו ראיה מדלא מיבעי ליה בפיגול ונותר, ע"כ צ"ל דכאן סבר זה הגמ' מסברא ומשום דכן מוכרח לתרץ קושיא דרבינא דאמאי מטמא נותר לר"ש טומאת אוכלין.

ובעיקר תי' הגמ' דמפרש דר"ש דאמר דנותר מטמא טומאת אוכלין הוא מדרבנן לכאורה קשה דהא בחולין מסקינן דמדרבנן מונין ראשון ושני בצריד של מנחות ולפי' הרמב"ם הוא משום דין נותר וכן פסק להדיא בפ"ח דנותר מונין בו ראשון ושני וא"כ למה צריך שיגע הנותר בטומאה שיטמאו טומאת אוכלין, וצ"ל דהגמ' הוא לדין פחות מכביצה נותר שיצטרף לפחות מכביצה אוכלין טמאים שיצטרפו לטמא טומאת אוכלין, וכן פירש"י בדק"א ע"ב בד"ה פטר חמור על הא דשור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור דמטמאין טומאת אוכלין דמקודם כתב ששחטן ובלשון אחר כתב דנ"מ לענין צירוף, ואף דהרמב"ם כתב ג"כ ששחטן זהו דלהלכה נ"מ בעיקר דינא, אבל באוקימתא דגמ' לר"ש ע"כ צ"ל ע"י צירוף.

והנה מד' הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין הל' כ"ה דפסק בסתם דנותר וכל הני דתניא שם מטמאין טומאת אוכלין משמע דהוא מדאורייתא וצ"ל דסובר דמה דאמר רב אשי דהוא מדרבנן הוא לר"ש דסבר כשרוף דמי אבל לרבנן לא צריך לטעמא דחיבת הקדש, וכבר שו"ט מפרשי השו"ע באה"ע סי' קכ"ד בשיטת הרמב"ם אם סובר כר"ש בכל העומד לזרוק ולשרוף, והפר"ח שם מוכיח מד' הרמב"ם אלו דאינו סובר כר"ש ע"ש שהאריך בזה ועיין בשעה"מ בפ"ד מהל' גירושין, ובספרי הכללים בכסף נבחר ובמלא הרועים שהאריכו בזה.

והנה לפי"מ שכתבתי אמרתי לכאורה ליישב קושיית ידידי הגאון מוהרי"ק הנ"ל שהקשה ב"קול תורה" דאיך אפשר מדאורייתא לשלישי בתרומה ורביעי בקדש, דהרמב"ם למד זה מקרא בפי"א מהל' אבות הטומאה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כיון דסובר בפ"ז הל' א' דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, וכן טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא, והתוס' בחולין דף ל"ה הקשו זה להך מ"ד וכתבו דמשכחת לה ע"י עצים ולבונה, והך מ"ד יסבור דמונין בהם ראשון ושני, ור"ל דמספקא ליה יסבור דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא, וא"כ להרמב"ם דסובר דחיבת הקודש לאו דאורייתא היכי משכחת לה שלישי בתרומה ורביעי בקודש, ולפימש"כ דאחר קידוש כלי סובר גם הרמב"ם דטומאת עצים ולבונה מדאורייתא א"כ מיושב כן גם לשיטת הרמב"ם.

אכן חתני הגאון מוהרי"מ שי' הראני דהרמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות כתב בעצמו דלא משכחת לה שיהי' שלישי בתרומה ורביעי בקודש באוכלין מדאורייתא מטעם זה גופא דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, וז"ל שם בד"ה וכמובן, וכן גם מן התורה אין אוכל מטמא אוכל ולא יהי' שלישי לעולם אלא מדרבנן בהכרח וא"כ קשה מדבריו על זה שכתבתי דאחר קידוש כלי סובר ג"כ דחיבת הקודש דאורייתא דא"כ משכחת לה ע"י עצים ולבונה כמו שכתבו התוס', אכן נראה דאין ד' התוס' מוכרחין דאף דילפינן מקרא דוהבשר דחיבת הקודש משוי אוכל לעצים ולבונה, אבל מנ"ל דעצים ולבונה עדיפי מאוכל שיטמאו אוכלין, ובסברת התוס' יש לומר דכיון דהא דילפינן דאין אוכל מטמא אוכל הוא מקרא דוכי יותן מים על זרע וגו' טמא הוא דאין עושה כיוצא בו, לכן סו

ט

ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח המתוק והמעושן והמבושל באש או בשמש עד שנשתנה טעמו בבישול, אבל יין שמחממין אותו בשמש ולא נתנה בו טעם בישול, וכן יין צמוקין ויין מגיתו שלא שהה ארבעים יום ויין הדליות ויין כרם הנטוע בבית השלחין או בבית הזבלים או יין גפנים שנזרע זרע ביניהן, או יין כרם שלא נעבד כל אלו היינות לא יביא לכתחלה ואם הביא כשר.

ואלו הן היינות וכו' כתב הלח"מ וז"ל קשה לי למה לא הזכיר רבינו מ"ש בב"ב דף צ"ז ע"ב יין כושי בודק הליסטן של מרתף ושל צמוקין לא יביא ואם הביא כשר, ולא הזכיר מכל אלו אלא הליסטן לחוד ושתק מכל השאר, וגם שם קוסס מזוג מגולה, ושל שמרים ושריחו רע לא יביא, ואם הביא פסול ולא הזכיר מכל אלו אלא מגולה עכ"ל, והנה שם בסוגיא אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך ע"ג המזבח, ופריך למעוטי מאי אילימא למעוטי יין מגיתו והא תני ר' חייא יין מגיתו לא יביא ואם הביא כשר וכו', ואלא למעוטי יין קוסס מזוג מגולה ושל שמרים ושריחו רע דתניא בכולן לא יביא ואם הביא פסול למעוטי מאי אי למעוטי קוסס פלוגתא דר' יוחנן וריב"ל היא, אי למעוטי מזוג עילויי עלייה דאמר ר' יוסי בר' חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עד שיתן לתוכו מים אי למעוטי מגולה סכנה היא אי למעוטי של שמרים ה"ד אי דרמא תלתא ואתא ארבעה חמרא מעליא הוא אי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא פלוגתא דרבנן ואחרים היא, אלא למעוטי שריחו רע, ואבע"א לעולם למעוטי מגולה ואע"ג דעבריה במסננת כר' נחמי' אפ"ה הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ובמה דאמר על מזוג עילוי עלייה פ' רשב"ם לקידוש משמע מדבריו דלנסכים ודאי פסול, אבל בפי' רבינו גרשום כתב למעוטי מזוג דאין מקדשין אם מזגו, עלויי קא מעלייא לי' ואמאי אינו רשאי לנסך על המזבח, איברא דהמגיה שם כתב דצ"ל אמאי אינו רשאי לקדש עליו, אבל מדעת הרמב"ם מוכח דסובר כהגירסא שלפנינו, דהא בפכ"ט מהל' שבת הל' י"ד כתב אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח, לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפי' כטיפת החרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו כך אנו מורין בכל המערב ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך ע"ג המזבח, אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן, ובהל' ט"ו כתב על שמרים שנתן לתוכו מים, דאם נתן ג' והוציא ד' הרי זה יין מזוג ומקדשין עליו, ומפורש להדיא דאף דהוא סובר דבכל דבר נקטינן הך כללא דאין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך ע"ג המזבח, מ"מ כתב דביין מזוג מקדשין וע"כ משום דגם לנסכים כשר, ומה דפריך עלויי עלייה היינו דלא קיי"ל כהך ברייתא דר' חייא דלאו מתרצתא היא ולפי"ז גם מה דפריך על יין קוסס פלוגתא דר' יוחנן וריב"ל הוא ג"כ דלר' יוחנן דקיי"ל כוותיה דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא מנסכין ממנו ע"ג המזבח, דהא כתב בהל' ט"ו יין שטעמו טעם חומץ אע"פ שריחו ריח יין אין מקדשין עליו, וכתב ע"ז המ"מ כך העלו בהלכות פ' ערבי פסחים שהכל הולך אחר הטעם וריחו חמרא וטעמיה חלא חלא וריחו חלא וטעמיה חמרא חמרא, וכן הוא שם ברי"ף בהלכות שהביא כל הסוגיא דב"ב ופסק כר' יוחנן.

ונמצא מבואר דבהני דלא יביא ואם הביא פסול לא השמיט הרמב"ם כלום דיין קוסס קיי"ל כר' יוחנן דמקדשין עליו וכן מנסכין אותו ע"ג המזבח וכן יין מזוג ובשל שמרים אם נתן ג' והוציא ד' כשר לנסך, ואם פחות מד' הא קיי"ל כרבנן דאחרים, ואפי' בפה"ג אין מברכין ואינו יין כלל, ולא השמיט אלא שריחו רע, ויש לומר דסמך על מה שכבר כתב בהל' א' שיהיו הנסכים תמימים שלא יביא נסכים לא מיין מעושן ולא סולת שהתליעה ולא יבלול בשמן שריחו או טעמו רע. והוא בברייתא במנחות דף פ"ו דשל ריח רע אם הביא פסול, ואף דכאן בהל' זו כתב עוד המעושן והמבושל נראה דכפל במבושל דלא נימא דעלויי עלייה כמש"כ המ"מ בפכ"ט מהל' שבת דעת הראשונים דמקדשין עליו מטעם זה, לכן אשמעינן דכיון דנשתנה טעמו לא מהני מה דעלויי עלייה, אבל ריחו רע ודאי פסול, וסמך על מה שכבר כתב בהל' א' גבי שמן, רק דצריך ליישב מה שלא כתב כל הני דלא יביא ואם הביא כשר וכתב רק על הליסטן, ונבאר זה בפ"ז הל"א.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.