ט"ז/יורה דעה/קפז
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) משמשת ג' פעמים. פי' עם אותו תשמיש שראתה כבר דם מחמתו:
(ב) ותנשא לאחר. לפי שאין כל אצבעו' שוו':
(ג) ותנשא לג'. שלא הוחזקה לראות מחמת כל האצבעות אלא עד השלישי והא דלא נאסרה לג' אחר ביאת הראשון לפי שאין כל הכחות שוות ושמא בעילת ראשון היתה בכח מרובה ולא הוחזקה אלא בג' ביאו' לכל א' וא':
(ד) עד שתבדוק. פי' בבדיקת שפופרת הנזכר בסעיף ב':
(ה) מכחול. פירוש קיסם ואי הכניסה הקיסם לבד לא היתה יודעת אם מהמקור אם מהצדדין ע"כ תכניסנו בשפופרת שמפסיק בין הקיסם לצדדין והמוך הוא בשביל שיהא הדם ניכר בו ועוד שלא יסרט ויוצא דם:
(ו) מן הצדדין ומותרת. ולא אמרינן הא אין האצבעות שוות מכ"ש שאין שפופרת שוה לאצבע דלחומרא לא אמרינן כן וכתב רמ"א בסי' קע"ז סעיף י' שאם עבר הבעל ובא עליה באיסור ולא ראתה עדיף טפי מבדיקה דשפופרת ומהני:
(ז) תחת הראשון וכו'. שלא אמרו שתתגרש מהראשון אלא להקל עליה דהיינו אם תבדוק תחת הראשון שמא תמצא דם בראש המכחול ותהי' אסורה לכל אדם על כן התירו לה שתנשא לאחר בלא בדיקה אלא אחר הג' שבלאו הכי אין לה תקנה אז תכניס עצמה בספק זה אם תמצא דם בראש המכחול:
(ח) אם שמשה סמוך לוסתה כו'. הב"י הביא בשם רש"י אם יש וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא בפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת ע"כ. וכתב עוד בשם המרדכי וז"ל אשה שיש לה וסת קבוע שהיתה רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיתה רואה טהור שעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל. וזה דבר שאין לו ביאור כלל. ובמרדכי עצמו כתוב אחר זה ותולה במכתה כו' והב"י הבין שמלתא באנפי נפשה היא ובאמת חדא מילתא היא ור"ל שאם יש לה מכה אע"פ שאין ראוי לתלות בה כ"כ אילו לא היה לה ווסת מ"מ עכשיו שיש לה ווסת תלינן בה וכן מבואר להדיא בפסק מהר"ר איסרלן שהביא ב"י ס"ס זה ע"ש:
(ט) ואם דם מכתה משונה. הטור בשם הרא"ש דמן הסתם תולין לומר שאינה משונה עד שיוודע לנו שהוא משונה ע"פ חכם שיראה שניהם וזה יוכל כל אדם להבחין אם דומין זה לזה כו' והקשה בית יוסף דדברי הטור סותרים זא"ז דתחלה כתב שא"צ לדמותן כלל. ותירץ בפרישה דאם שניהם לפניו לא ניזול לקולא כיון שאפשר לברורי וכל אדם יוכל לברר אותו ונכון הוא שכן מצינו ג"כ בסימן א' דכל היכא שהשוחט לפנינו לא אמרינן רוב מצויין מומחין הן:
(י) אע"פ שאינה יודעת כו'. לא ירדתי לסוף דעת רמ"א בפסקו לכוונו להפוסקים אחרונים שהוא נמשך אחריהם. בגמרא איתא בפרק תינוקת ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא והוא מ"ש בש"ע בסעיף ו' והביא ב"י פלוגתא בפי' דבר זה הרשב"א מפרש אפי' אם אינה מרגשת ממש הדם שותת מן המכה דאין עיניה בין מכתה וא"א לה לדעת אלא בבדיקת שפופרת כו' אלא הכי קאמר היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לי ששם יש דם תולה במכתה שאני אומר ממנה הדם יורד כו' אבל מרדכי והג"ה מיימונית ס"ל דבעינן שתדע בודאי שיש לה מכה שמוציאה דם ואז מותר שלא בשעת וסתה דוקא ובפסקי מהרא"י סי' מ"ו הביאו ב"י סוף סי' זה כ' להיתר באשה אחת שבודקת בחורין וסדקין ואינה מוציאה דם רק במקום אחד בצדדין והוא מה שהעתיק בש"ע כאן בסעיף ז' היינו ביש לה וסת קבוע אז יש לה היתר זה כל שלא הגיע וסתה אבל בענין אחר לא התיר אפילו שלא בשעת וסתה כיון דלהמרדכי בעינן שתדע שוודאי מכתה מוציאה דם ואותה האשה לא היתה יודעת כן בודאי ובהג"ה ש"ד העתיק תשובת מהר"י סג"ל באשה שהיתה רואה דם אחר מי רגליה ונצטערה בשעת הטלת מי רגליה והביאה רמ"א בסי' קצ"א וכתב שם להתירה בבדיקה שתכניס מוך נקי בפנים העתיקו רמ"א בסימן קצ"א ובמסקנא כתב שם מהר"י סג"ל וז"ל אבל בנדון דידן לית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירות דלעיל דבאותה תשובה מיקל שלא בשעת וסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן כו' עכ"ל הרי שלא היקל אלא בהיתרות דלעיל ע"י בדיקה שזכרנו ונראה שלא רצה להקל בלאו הכי כמו אותה תשובה שהביא שמיקל אפילו אינה מרגשת כו' לפי שההיא תשובה סבירא ליה וסתות דרבנן אבל הוא בעצמו חש למ"ד וסתות דאורייתא כמבואר שם בההיא הג"ה לעיל מיניה ע"ש וא"כ לפי מה דקי"ל להלכה דוסתות דרבנן כמבואר בסימן קפ"ד ובכמה דוכתין יש לנו להקל ג"כ כאן בלא שום בדיקה במוך נקי אפילו באינה מרגשת דדם יוצא ממכתה וזהו שכתב רמ"א כאן להקל ביש לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה והוא שלא כדעת מהרא"י שזכרנו שהיה חש לדברי המרדכי דלעיל וקשה תרתי חדא שהרי הש"ע כתב בסעיף ז' אם כל זמן שהיא בודקת כו' והיינו פסק דמהרא"י דלעיל משמע כל שאין מבורר לה במקום אחד מהצדדין אזלינן לחומרא כל שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכדעת מהרא"י דלעיל ומהרא"י מיירי ביש לה וסת קבוע כמו שהביא ב"י סוף סי' זה ורמ"א היה לו לכתוב על זה דלא קיימא לן כן לפי פסק שלו אלא בכל גווני שיש לה מכה והוא שלא בשעת וסתה טהורה ותו קשה דכיון שראה רמ"א דעת מהרא"י וב"י שמחמירין באינה יודעת שמכתה מוציאה דם וכן פסק מהר"י ווייל בתשוב' סימן כ"ה כדברי מהרא"י ומהר"י סג"ל שצריכה בדיקה דוקא מנא ליה להקל נגדם ותו קשה דבד"מ הביא דבריהם דהיינו תחילה העתיק פסק מהרא"י ואח"כ כתב וז"ל וכ"כ הג"ה ש"ד בשם מהר"י סג"ל דכשיש לה וסת תלינן במכה שלא בשעת וסתה אפי' אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם עכ"ל והוא נגד עיני המעיין בהג"ה ש"ד שהעתקנו שהצריך דוקא להיתרות דלעיל דהיינו בדיקה במוך נקי כו' וע"כ שכתב כן רמ"א לדידן שקי"ל וסתות דרבנן כמו שזכרנו בסמוך א"כ לא היה לו להסכים דברי מהר"י סג"ל עם דברי מהרא"י לפי דבריו שהרי מבואר שמהרא"י אינו מיקל כי אם ע"י בירור שמוצאה דוקא באחד מהצדדין ולא במקום אחר ותו תמיה לי מאד שהרי בסי' קצ"א כתב רמ"א עצמו כדברי מהרא"י ומהר"י סג"ל להחמיר באשה שרואה דם במי רגלים וכתב שהכי נהוג להצריכה בדיקה במוך נקי כו' אבל לא בלאו הכי וכאן הוא מיקל שלא בשעת וסתה בכל ענין אע"פ שאין יודעת שמכתה מוציאה דם וא"ל דדין דהכא באשה שיש לה מכה עדיף מההיא דינא דמוצאת במי רגלים זה אינו דבהדיא כתב מהרי"ו בתשו' שם סימן כ"ה במי רגלים וז"ל ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה באותו מקום כיון שמצטערת במי רגליה מוכחא מילתא שבא הדם עם מי הרגלים כו' הרי דכאן חמיר טפי ואם כן דברי רמ"א סותרים זה את זה דכיון שהוא חמיר התיר בלא שום בדיקה שלא בשעת וסתה ובסי' קצ"א במי רגלים דקיל טפי כתב דהכי נהוג להתירה ע"י בדיקה דוקא ומו"ח ז"ל כתב שיש לפסוק כדברי הג"ה זאת אע"פ שהוא דלא כדעת מהרא"י כיון שהרשב"א מיקל בכל ענין ותמיה לי דמה נעשה לדברי מהרא"י והג"ה ש"ד ומהרי"ו דלעיל וב"י בסעיף ז' כאן ודברי רמ"א עצמו בסי' קצ"א שזכרנו כי לכל אלו ראוי להחמיר שלא להתיר באשה שיש לה מכה ואינה יודעת שמוציאה דם אם לא בדרך שכתב הש"ע סעיף ז' דוקא והם אחרונים שאנו שותים מימיהם תמיד ועוד נראה לע"ד שאם בשעת הכאב מוצאה דם מוכחא מילתא דממנו הוא בא ועל כן מותר אף אם לאחר שיפסוק הכאב מוצאה דם נראה דמתמצית אותו הדם שהיה בשעת הכאב נשאר זה כמ"ש רמ"א בסי' קצ"א ועיין מה שכתבתי שם בתשובה שאלה. ועוד נ"ל אם יש לה מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אע"פ שזו אינה יודעת יש לתלות במכה. כן נראה לע"ד:
(יא) שהדם יוצא ממנה. זה נתבאר בסעיף ה' שיש מחלוקת בפירושו:
(יב) אם כל זמן כו'. גם זה נתבאר בסעיף ה' מה שקשה מזה על רמ"א שם:
(יג) אין מתירין אותה ע"י רפואה. פירוש אם נתגרשה אבל אין מוציאין אותה מבעלה:
(יד) בביאה הראשונה שאחר טבילתה. זה אינה דומה למה שכתב הש"ע בסמוך בענין חשש ראיית ליל טבילה דשמה תלוי החשש באותו לילה דוקא ואח"כ מותרת אבל כאן איכא החשש מחמת ביאה ראשונה שאחר הטבילה אע"פ שהוא זמן רב אחר הטבילה אלא דקשה בזה פשיטא שאסורה ככל אשה שראתה ג"פ רצופים ע"כ צ"ל דמיירי אע"פ שבינתיים היו ביאות של היתר וזה מהני בדין שאח"כ מ"מ כאן לא מהני דגם שם לא מהני אלא דאמרינן מכח זה דדם הראשון שאחר לידה היה מחמת הלידה כמבואר שם וזה לא שייך בליל טבילה ועיין מה שכתבתי בסעיף י"א:
(טו) או ראתה אהר כל לידה ג"פ כו'. דברי רמ"א א"א ליישבן אם לא נאמר שיש כאן ט"ס. תחילה נעתיק דעת מהר"ר יוחנן בהגהת ש"ד שמשם לוקח דין זה דעת מהר"ר יוחנן באשה שראתה פעם אחת שאחר לידתה ואח"כ שמשה ולא ראתה וכן מנהגה עד ג' לידות ופסק שם כיון שהוחזקה בביאות של היתר בינתיים איכא למימר דמה שראתה פעם אחת אחר הלידה הוא מחמת שהוכו הצדדין מחמת הלידה והוי ליה כמכה דלעיל סעיף ה' זהו כלל דבריו שם משמע דאה לא הוחזקו ביאות היתר בינתיים אלא לא היו רק שלש ביאות לחוד דהיינו ביאה אחת אחר הלידה וראתה ותו לא שמשה כלל עד אחר לידה ג' וראתה דפשיטא שאסורה ולא אמרינן בזה דכל ראייתה הוה מחמת מכת הצדדין אע"ג שכל אחת תכופה ללידה ואם כן ק"ו הוא אם שמשה וראתה ג' פעמים רצופים אחר לידה אחת דאסורה עד בדיקתה בשפופרת דהא כאן חמיר טפי בשתי ביאות שאחר ביאה הראשונה שהם אינם תכופים ללידה ותו משמע אם אירע לה כך ג"פ אחר לידה דהיינו שבכל פעם אחר לידה ראתה ג' רצופים והיא נאסרה כמו שאמרנו ועברה ושמשה אחר אותן הג"פ אחר כל לידה דלא מהני לה וכ"ש דבדיקת שפופרת לא מהני דלא מהני תיקון שפופרת או ביאה ולא ראתה אלא במקום שיש חשש באותה ביאה לאיסור אז אמרינן כיון דנתקנה על ידי שפופרת מה שראתה ע"י תשמיש הוא מחמת צדדין כדלעיל משא"כ כאן אף את"ל שניתקנה והותרה אח"כ היינו עד לידה רביעית אבל אחר שנתחזקה לראות ג"פ אחר כל לידה לראות ג"פ רצופים ובזה לא מהני לומר הוכו הצדדין לא מהני לה אף אם יבוא עליה באיסור אחר אותן הג"פ להתירה אחר לידה רביעית דהא אתחזקה באיסור ג"פ אחר כל לידה בג"פ רצופים ובודאי תראה גם בפעם הרביעית אחר הלידה ג"פ ויהיה ודאי איסור לפנינו וכאן לא שייך לומר כיון שיש בינתיים ביאות של היתר דהא ג"פ רצופים ראת' אחר כל לידה והוא עכשיו אחר לידתה כמו ליל טבילתה דלעיל אלא אם עבר ובא עליה באיסור אחר לידתה ולא ראתה אז מהני ואזלה חזקת איסור לראות אחר לידתה. כל זה נראה ברור ופשוט וגם פסקי רמ"א יורו על זה אלא שקשה בדבריו דמה שכתב או ראתה אחר כל לידה ג"פ כו' דמשמע רצופין דאם לא כן מה זה שכתב אח"כ וכל זה אם כבר עברה ושמשה כו' למה כתב עברה והלא בהיתר שמשה דלא נאסרה כיון שלא ראתה ג"פ רצופין אחר שום לידה אלא ע"כ שראתה שלש פעמים רצופין אחר כל לידה ועל זה קאי אם עברה כו' ואם כן קשה מאי מסיים אח"כ אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה דהא גם ברישא מיירי מרצופין ובלבוש הוסיף כאן תיבה וזה לשונו אבל לכתחלה אם ראתה שלש פעמים רצופים כו' ורצונו לומר דקא משמע לן דלא מצינו תשמיש בינתיים שלא ראתה אלא כשעברה ועשתה כן אבל באמת אינו מותר והג"ה זאת אינה נכונה דא"כ לא היה לו לרמ"א לכתוב אלא אבל באמת אסורה היא ומה לו להזכיר כאן לא תלינן בלידה גם למה לו להזכיר אבל אם ראתה ג"פ רצופים והא לעיל ג"כ מיירי ממנו ותו דלמה לא כ' לעיל בעיקר הדין תיבת רצופים והיותר קשה מן הכל דלפי זה משמע אם כבר ראתה רצופין ג"פ אחר כל לידה מהני לה מה שעברה ושמשה אח"כ ולא ראתה בין לידה ללידה שתהיה מותרת אפילו אחר לידה רביעית וחלילה לומר כן שהרי הוחזקה בביאות איסור ג"פ אחר כל לידה בלי החזקת ביאות היתר ביניהם ומהר"ר יוחנן לא התיר לעיל אלא שראת' פעם א' אחר כל לידה ממילא הופסקו ביאות היתר בין אותן ביאות שרוצים לעשות האיסור דהיינו הצירוף של כל אחר לידה להדדי דהא קודם לידה השניה אין כאן איסור משא"כ כאן שיש ג"פ איסור שהרי הם רצופים אחר כל לידה ויש איסור אפי' קודם לידה השניה ולא מהני בזה הוכו הצדדים וא"כ הוחזקה בכך והוה אחר לידתה כליל טבילתה דלעיל ואסורה אחר כך אחר לידתה רביעית ומה שכתב רמ"א אח"כ בסוף דבמקום שצריך בדיקה מהני עברה ושמשה היינו בעברה ושמשה אחר לידה הרביעית וכ"כ בהדיא בד"מ אבל לא מהני לה מה ששימשה ולא ראתה קודם לידה הרביעית שזכרנו וזה ברור לכל מבין ע"כ נראה שיש כאן ט"ס וצ"ל וכ"ז אם כבר שמשה ותיבת עברה אינו נכון כאן ונמצאו דברי רמ"א ממש כדברי מהר"ר יוחנן ומ"ש או ראתה אחר כל לידה ג"פ מיירי באינם רצופין ויש ביאות היתר ביניהם ועל זה אמר אם שמשה כבר ור"ל בהיתר אז לא אמרי' שהוחזקה לראות אחר כל לידה ותלינן בהוכו הצדדין ונמצא שפיר מסיק אח"כ אבל אם ראתה ג"פ רצופין אפי' אחר לידה אחת צריכה שפופרת ולא מהני לה אם תעבור ותשמש באיסור אח"כ אלא לענין תשמיש שמכאן ואילך עד לידה רביעית דהיינו שאחר לידה שלישית מותרת עד שתגיע לידה הרביעית ואז אסורה אע"פ ששימשה בינתיים ולא ראתה כי דרכה של אשה זו לראות דוקא אחר לידתה והוה לה וסת בזה. גם מו"ח ז"ל כתב דהג"ה זאת מיירי ברישא באינן רצופים ולא ידעתי למה לא הרגיש לפרש מ"ש וכל זה אם עברה דהא אין כאן עברה וע"כ כמו שהגהתי כן צריך להיות ועיקר הדין נתבאר בסייעתא דשמיא בכל פרטיו. ומ"ש מיהו כל מקום כו' פי' הן כאן בראתה ג"פ דהיינו אחר כל לידה פעם אחת ולא הוחזקה בביאות היתר בינתיים שלא ראתה ממילא היא כשאר אשה שראתה ג"פ רצופים ועברה ושמשה אח"כ ולא ראתה מהני לה שלא תחשוש עוד אבל אי הוחזקה בביאות היתר בינתיים אין כאן חשש וכן אם ראתה ג"פ אחר לידה בשלש לידות ועברה ושמש' אחר לידה הרביעית מהני לה אבל לא מהני לה מה שעברה ושמשה באיסור בין לידה ללידה כיון דהוקבע לה וסתות ללידות צריכה תיקון אחר לידה הרביעית דוקא וכן בכל אשה שראתה דם מחמת תשמיש ג"פ שצריכה שפופרת כמ"ש סימן קפ"ו כ"ש שמהני לה אם עברה ושמשה באיסור והוא סברת רמ"א בד"מ ונכונה היא:
(טז) מיהו חוששת לאחרון כו'. א"ל אמאי אמר בסעיף י"ב בהג"ה ג"פ אחר טבילתה והלא בשתי פעמים צריכה ג"כ לפרש בטבילה כמו הכא דהתם קאי לענין לאוסרה על בעלה ומכח חששא זו דלא הוחזקה בג"פ לא אסרינן לה עולמית על בעלה אלא דכל היכא שאפשר לחוש לפי שעה חוששת כיון שיהיה לה אח"כ היתר כנ"ל וכעין זה זכרתי בסמוך כמ"ש רמ"א:
(יז) הבועל את הבתולה. בב"י למד דין זה מתוספתא דאיתא כולן צריכין בדיקה בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים ויש לדקדק בזה דהא בתולה נקט בתוספתא ושמא היינו כל זמן שהיא בתולה והיינו לפי מה שאמרו בריש פרק תינוקת כל אחת לפי דינה לא הגיע זמנה לראות עד שתחי' המכה והיינו לשמואל כל זמן שהרוק מצוי בפה שרואה מחמת תשמיש וכ"פ הרמב"ם כשמואל פ"ה מהלכות איסורי ביאה ובהגיע זמנה לראות ארבעה לילות ובראתה בבית אביה קודם נשואין בעילת מצוה לחוד ותו לא הוה בתולה ואמאי מיקל ב"י בכל הבתולו' ועוד מביא ראיה מההיא דפ' תינוקת שמותרת עד שתחי' המכה וכ' אע"פ שלדידן קיימא לן בכולן אין לה אלא בעילת מצוה מכל מקום לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש מחזקינן להדם שהוא מבתולים כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ומסיים אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים ונראה הא דכתב דמסתפינא היינו מכח מה שזכרתי ולפיכך הצריך ידים מוכיחות כו' והיינו שיש לה קצת צער בביאה וכן כתב מהר"ם מפדואה שאם אין לה צער כלל בביאה הרי היא ככל הנשים ואחריו נמשך רמ"א כאן ומו"ח ז"ל כתב שאין לשמוע לחומרא זו כיון שאין לה ראיה דבגמרא אמרינן עד שתחיה המכה והיינו לשמואל כל זמן שרואה מחמת תשמיש וכבר כתבנו שאין משם ראיה להגיע זמנה לראות וכ"ש אם ראתה בבית אביה קודם הנשואין שאין שיעורה אפי' לדין המשנה רק בעילת מצוה ממילא אחר כך כלו בתוליה וא"כ מנא לן שתהיה עוד אח"כ בתולה כל שאין ידים מוכיחות לזה גם הרמב"ם פרק ה' מהלכות איסורי ביאה כתב הך דרואה מחמת תשמיש דתלינן בבתולים באותה שדינה עד שתחיה המכה דוקא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |