דרישה/יורה דעה/רכח

דרישה ‏ יורה דעה רכח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

והוא דגמרי להו וסברי פי' אם ילמדו עמהם כו' ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמ' דהוא מומחה גמור משום דפירוש גמיר וסביר בכל ענינים משא"כ אלו דאינו סברי אלא מה שגמרי להו דינים פרטיים וכמ"ש בח"מ בר"ס ג' והא דלא קאמר רבינו כן בהדיא אלא קאמר סתם דסגי להתרה ג' נראה שאזיל בשיטת הרא"ש אביו שכתב לקמן בח"מ סימן ג' בשמו לענין הדיינים בג' דא"א דלית בהו חד דגמיר ולכן א"צ לפרש הכא דמסתמא איכא בהם חד דגמיר והוא אומר ג"כ לאחרים שידעו אבל מ"מ אי ליכא בהו אפי' חד דגמיר שילמד עם השנים פסולין כמו גבי דין אבל א"א לומר שמ"ש רבינו והוא דגמרי להו וסברי הוא כמשמעו דא"כ מאי איכא בין ג' הדיוטות ליחיד מומחה דהא במומחה נמי לא קאמר אלא שיהא גמיר וסביר:

ב

והאידנא אין מומחה כו' באגודה פר"י דבזמן הזהאין נראה דיש שום אדם מומחה להתיר בכור ונדר ולדון דיני ממונות ביחיד:

ג

וכיצד היא ההתרה כו' ומתירין ב' ג' נדרים ביחד וכן ב' ג' נדרנין יחד ואומר מותר לכם כ"כ בתשובת רמב"ן והביאה הב"י ומסיק וכתב ע"ז ז"ל ומיהו משמע דהיינו בשנים או ג' נדרים מחולפים אבל מי שנדר או נשבע על דבר אחד פעמיים ושלש צריך היתר לכל אחד דהא כל שלא הותרה הראשונה לא חלה השנייה ואין מתירין נדר עד שיחול ולכן צריך היתר לכל אחד ואחד וכן נראה מתשובת הר"ן עכ"ל. ונלע"ד דמ"ש דגם בנדר לא חל השנייה כו' היינו דוקא לסברת רשב"א הביאה ב"י לעיל בסימן רט"ו דאין נדר חל על נבילות וטריפות וה"ה על שאסר עליו ככר בנדר. אבל לסברת רש"י והרא"ש והטור דנתבאר שם דנדר חל על נדר א"כ מה"ט דכתב ב"י לא היה צריך אלא היתר א' אף למי שנדר פעמיים ושלש על דבר אחד ועיין בש"ע סעיף מ"ו דכתב שם המחבר ג"כ ז"ל וה"מ בנדרים מחולפים אבל מי שנשבע כו' דוק בלשונו דמתחיל בנדרים וסיים בשבועה דנראה משום דאיכא פלוגתא בין רשב"א ורש"י והרא"ש בנדרים אי חלים זע"ז מש"ה לא סיים בנדרים אלא בשבועה דהכל מודים וע"ל סימן רכ"ט שכתב שאם אסר עליו הככר ב"פ אע"פ שנשאל עליו והתירו אסור עד שישאל עליו פעם שנית משמע דאינו ניתר בהתרה אחת:

ד

ובלבד שיהא לצורך שבת וחרמי צבור נוהגין להתיר אפי' אינם לצורך השבת ב"י והוא מדברי רבינו ירוחם (בנתיב י"ד ח"ד) והטעם כתב שבשבת מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתירו אבל לא להכריז אותם בחרם:

ה

קונם הנאתי על בני עירי כו' משום דכשאומר הנייתי על בני עירי הם נהנים בהתירו שע"י כן יהיה מותר להם ליהנות ממנו וכיון שההתרה היא לתועלתם הרי הם נוגעין בדבר ואינם יכולין להתיר דהו"ל כנדרי עצמו ותנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולפיכך אינו נשאל לחכם ששם אבל כשאמר קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעין בדבר דמה הנאה יש להם כשהוא יהנה משלהם כך פירש הריב"ש בתשובה בח"מ סימן ק"ב וקצ"ב ויש לתמוה על טעמו דמה ענין נדרי עצמו לכאן דנדרי עצמו שאני דכתיב בהו לא יחל דברו אבל הכא שאינם עצמם הנודרים למה לא יתירו לו אף על פי שיש להם הנאה בהתירו וכן יש לתמוה על מ"ש גבי קונם הנאת בני עירי עלי שהוא נאסר מליהנות משלהם אין בני העיר נוגעין בדבר כו' דכיון שהוא נהנה בהיתר זה שע"י כן מותר לו ליהנות מהם היאך מוחר לו לשאל לחכם שבעיר והלא הוא נהנה מאותו חכם בהיתר ההוא לכך נראה לי לפרש בהיפך (כמו שכתוב בפרישה) כל זה כתב ב"י וכתב עוד אע"פ שפשט הלשון מורה על פי' הריב"ש כיון שהענין אינו מתיישב לפירושו מוטב לדחוק הלשון ולכוונו עם הענין שדברים הללו הם מהירושלמי ולפעמים לשון הירושלמי הוא משונה וכ"ש בדבר פשוט שהוא סומך על המבין והביא עוד ראיות לפירושו ע"ש. ועיין בש"ע דהשמיט דין דקונם בני עירי עלי ואפשר לומר דהאי טעמא משום דסבירא ליה דפשיטא הוא. גם י"ל דלענין פסק הלכה לא רצה לסמוך ב"י אסברתו להתיר מאחר דלהריב"ש כה"ג אסור וכדמשמע מתשובת רשב"א בנשבע שלא יהא גבאי או נאמן העיר שכתבו שם בש"ע בסעיף שאחריו ורשמתי כל זה בש"ע שלי ע"ש ובאמת שדברי ב"י צ"ע כי אין דבריו מוכרחין. ויש ליישב דלק"מ על הריב"ש הקושיא ראשונה דדוקא נדרי עצמו קאמר י"ל דהריב"ש סובר דמה טעם אין אדם מתיר נדרי עצמו משום דמאחר שהוא נדר חיישינן שיתירנו אף שלא ימצא לעצמו לא פתח ולא חרטה ממש ונמצא שהוא נוגע בדבר א"כ ה"ה נמי אם יש לת"ח הנאה בזה שהוא פסול. וקושיא הב' איך רשאי ליהנות מת"ח מאחר שנאסר בני עירו י"ל דמצות לאו להנות ניתנו ובזה שמתיר נדרו עושה מצוה ואף שעושה גם משום הנאתו מ"מ מאחר שעושה מצוה בהתרתו ודאי לא היה מתחלה דעתו שלא יהנה מהם בדבר מצוה כמש"ר בסימן רכ"א שאם אסר אדם הנאתו על אחד שיכול הנודר לילך ולבקר את המדיר דממצוה ודאי לא נדר וק"ל עכ"ה): הש"י יענה שלום אהובי רבי' אליקים הוי יודע כי מאוד אני נפלא על בני אדם הנודרים על בית הקברות כי קצת היה דומה לדורש אל המתים דלא מצינו כן רק לגבי כלב שנשתטח על קברי אבות היינו שמתפללין להש"י במקום קדושה כדי שתהא שם תפילתו נשמעת כדאשכחן לגבי אברהם אל המקום אשר עמד שם מלמד שהמקום גורם וכן אדם שבזה את המת לכבודו משתטח על קברו זה מצינו אך נשים ובני אדם שאינם יודעים זה לא ידעתי הליכתם למה ואני רגיל לכל הבאים אלי לפתוח להם בחרטה ויתירו להם הנדר ליתן לצדקה מה שיהיה מוציא על דרך ואח"כ יתן מה שנשער כפי שהיה טרחו והילוכו וזה יתן לצדקה וינצל מצעקה חיים פלטיאל תולעת מ"ו: אחד שנדר בעת הרשע לעלות לא"י ויש לו אשה ואינה רוצית לעלות עמו שהיא חלושה ואינה רוצה להתגרש לכאורה נראה שיש לו התרה ואף כי מורי הרב רבי חזקיה כתב ששמע בשם הר"ר יודא מה שנודר אדם בעת צרה אין לו התרה נראה דהיינו בשאר דברים אבל משום מצוה רבה בנדון דידן מודה וגם יש תקנה לנדרו מחמת כל נדרי כתיקון ר"ת ועוד נראה דאין יכול לענין שהרי משועבד לה למצוה רבה כזאת נראה דיש לו התרה אפי' היה נודר ע"ד רבים ופסק רב אלפס הנודר בעת צרתו ואיכא מצות עשה לעשות וא"א לקיים שניהם יבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל ה"נ בנדון זה שמשועבד לה מדאורייתא והוי לה מ"ע הלכך יבואו ג' ויפתחו לו בחרטה ויתירו לו ויתן צדקה ויסלח לו מנחם בהר"ר פנחס מי"ץ מ"ו:

ו

צריך הנודר לפרט הנדר כו' בתוס' בפ' השולח איתא ההוא דאתא לקמיה דרבי בון א"ל התיר לי נדר א"ל מה נדרת א"ל נדרתי דלא מרווחנא א"ל וכי עבדין כדין א"ל לשחוק בקוביא קאמינא א"ל ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר דאי לא דפרטת את הנדר התרתיהו לך במרדכי פ' השולח מכאן ראיה דאין להתיר הנדר של קוביאות עכ"ל תוס' שנ"ץ בגיטין פ' השולח והיה אומר הר"ר טוביה כל נדר קוביא עתה יש להתיר כי השוגים אינם יכולין להתאפק ולמשול ברוחם הג"ה בתשב"ץ משום מהר"ם דוקא משחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת והוא פסול לעדות מחמת כן אין להתיר לו נדרו של שחוק אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולין להתיר וכ"פ מהר"ם מעיל צדק הלכה למעשה להתיר לו. ומי שנדר שלא לשחוק לא ישחק אחר בעבורו דשלוחו של אדם כמותו ומהר"י מ"ץ קצת התיר עיין בהג"ה א"ז מ"ו וכתבתי הגה"ה זו לעיל בסימן רי"ז בדרישה ע"ש.

ז

ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו כו' עד והרמב"ם לא חילק שכתב כו' ויש להתעורר מאי מייתי ראיה שלא חילק דלמא לא דיבר משום טובה וגם לא הו"ל למכתב שלא חילק אלא עדיפא הול"ל שהרמב"ם חולק וס"ל דלא בעינן דעתו ורצונו דחבירו אלא שיתירו לפניו משום חשד. לכן אעתיק דברי ב"י בביאור פשט זה ומתוכו יתבארו לך דברי רבינו. נדר ע"ד חבירו אין לו התרה אלא מדעת אותו שנדר על דעתו בר"פ ר' אליעזר דנדרים תניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו מנה"מ א"ר נחמן דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרימה א"ל במדין נדרת לך והתר נדרך במדין דכתיב ויואל משה ואין אלה אלא שבועה דכתיב ויבא אותו באלה. וגם במלך נ"נ מרד אשר השביעו באלהים מאי מרדותיה אשכחיה צדקיהו לנבוכד נאצר דהוה קאכיל ארנבא חייא א"ל אשתבע לי דלא מגלית אשתבע ליה לסוף הוה מצטער צדקיהו (בגופיה והיה רוצה לגלות הדבר שיהיו מבזין אותו בני העולם רש"י) אתשיל אשבועתיה ואמר שמע נבוכד נצר דהוו מבזין יתיה שלח ואייתי סנהדרין וצדקיהו אמר חזיתון מאי קא עביד צדקיהו א"ל איתשל אשבועתיה אמר להו בפניו או שלא בפניו אמרו ליה בפניו אמרו להו ואתון מ"ט לא אמריתון לצדקיהו וכתב הרא"ש בפירושו המודר הנאה מחבירו פירש רבי אליעזר ממי"ץ שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם שלא בפניו מיהו אם התירו שלא בפניו מותר כדחזינא בצדקיה שהיה צדיק גמור שהתירו נדרו שלא בפני נבוכד נצר ואסור לחכם להתירו והם הוצרכו לעשות מפני אימת המלך. ולישנא דהמודר הנאה לא משמע כפירושו אלא משמע שנדר ממנו הנאה בפניו וצריך שיתירו לו לכתחלה בפניו ומפרש טעמא בירושלמי מפני החשד ומפני הבושה כלומר כדי שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו וגם צריך שיתבייש בפניו בהתרה וכשהוא בפניו מתירו בע"כ וא"צ דעתו עכ"ל. וכיוצא בזה כתבו התוס' שם אבל בפסקיו שם כתב פירש רא"מ וכתב עליו ומקשינן מהא דפריך בפרק השולח גבי אלמנה וליחוש דלמא אזלא קמיה חכם ושרי לה והא אין מתירין אלא בפניו והיא נדרה ליתומים ומתרצין דבדיעבד הויא התרה ועוד היה אומר ר"ת דא"צ בפניו היכא שהנודר עשה מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו אלא דוקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיהו היה מסור ביד נ"נ להורגו כדי שלא יתגלה קלונו ועל ידי השבועה הניחו ודוקא כה"ג בעי בפניו וכן מוכיח בפ' אלו נאמרים דא"ל פרעה ליוסף זיל אתשיל אשבועתך ולישנא דהמודר הנאה מחבירו לא משמע כפי' זה מיהו צריך לפרש כן מדמייתי עלה ההוא דצדקיה ובירושלמי כ' השותפין איכא המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו מפני החשד או מפני הבושה וההוא משמע כפשטיה שנדר ממנו הנאה בפניו. וכתוב בתשובת ריב"ש בח"מ סימן י"א על טעמי הירושלמי איכא בינייהו דללישנא דמפני הבושה כל שאין הנדר לתועלת חבירו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו ולאידך לישנא כל שלא בפניו איכא חשדא וכן נמי לטעמא דמפני הבושה אין מתירין לו שלא בפניו אף אם יודיעו ההיתר לחבירו ולטעמא דמפני החשד די בכך ולכ"ע כל שאין הנדר להנאת חבירו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ויודיעוהו ההיתר וכן נמי בפניו מתירין לו אפי' בעל כרחו. ומ"ש והרמב"ם לא חילק שכתב ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן כו' בפ"ו מה"ש ואיכא למידק בדברי הרמב"ם דמרישא דלישנא משמע דהא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתיריו לו אלא בפניו מיירי בנודר לחבירו ומסיפא דלישניה משמע דמיירי במודר הנאה מחבירו ונראה לי שהרב ז"ל משמע ליה דפשטא דברייתא איירי בנודר לחבירו מדמייתי עלה דמשה וצדקיהו ולישנא דהמודר הנאה מחבירו משמע שהוא מודר הנאה מחבירו ומפני כך פירש דשניהם שוים ובין בזו ובין בזו אין מתירין לו אלא בפניו ומש"ה נקט תנא דברייתא כה"ג כי היכי דלישתמעי ביה תרוייהו ונראה שהוא ז"ל מפרש דנודר לחבירו דאין מתירין לו בפניו דוקא כשחבירו משביעו אבל אם אין חבירו משביעו אלא שזה נשבע בפני חבירו מתירין לו אפי' שלא בפניו ועובדא דמשה וצדקיהו נמי הכי הוה שהשביעום ומש"ה לא היה להם היתר אלא בפני המשביעים אותם אבל אם היו נשבעים מעצמם אין הכי נמי שהיו יכולין להתיר שלא בפני יתרו וכ"נ אע"פ שהיו במעמד בשעת שבועה. ותפס הרב ז"ל ברישא דין מי שהשביעו חבירו דהוי כגוונא דמשה וצדקיהו משום דמיניה ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו ונראה שמ"ש בסיפא דמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כשנדר הנאה בפניו איירי דומיא דרישא אלא דמשום דהוא דבר התלוי בחבירו דינו כאילו השביעו חבירו אבל אם הדירו שלא בפניו מתירין לו אפי' שלא בפניו נמצא כללן של דברים שמי שהשביע את חבירו בין שיהיה בדבר הנוגע למשביע בין שיהיה בדבר שאינו נוגע לו וכן הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר הנוגע לחבירו שהוא נשבע בפניו אין מתירין לו אלא בפניו אבל הנשבע או נודר מעצמו בפני חבירו בדבר שאינו נוגע לו מתירין לו שלא בפניו כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל. ומ"ש כדי שידע הנודר כו' פשוט הוא דהיינו כמ"ד בירושלמי דטעמא מפני החשד. ומדקדוק לשון הרמב"ם דגבי מודר הנאה מחבירו נתן טעם זה וגבי נודר לחבירו לא נתן טעם זה נראה דדוקא גבי מודר הנאה איתמר בירושלמי טעם זה למימרא דכשהוא בפניו מתירין לו אפי' בע"כ וכן כל שהודיעו שמתירין לו א"צ להתירו בפניו אבל בנודר לחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו היינו לומר דאין מתירין לו אלא מדעתו כמו שפי' רא"ם דכיון שזה השביעו אין לו התרה אלא מדעתו ואף ע"פ שכתבתי דמההוא דמשה וצדקיהו דהוה נודר לחבירו ילפינן למודר הנאה מחבירו דאין מתירין לו אלא בפניו איכא למימר דשם בפניו בעלמא הוא דילפינן מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דאע"ג דנודר לחבירך אין מתירין אלא מדעתו במודר הנאה מחבירו אין טעם לומר דנצטרך שיהיה מדעתו מאחר שלא נדר על דעתו ומ"מ בידיעתו צריך מפני החשד והכי ילפינן כיון דבנודר לחבירו צריך דעתו במודר הנאה מחבירו צריך ידיעתו וכיון דבפניו מתפרש בדעתו ומתפרש בידיעתו נקט בתרוייהו לישנא דבפניו הא כדאיתיה והא כדאיתיה עכ"ל ב"י בביאור פשטי. הנה מל' מבואר דהרמב"ם ג"כ מצריך בנדר לחבירו דעת חבירו ורצונו אף שלא פי' כן כדבריו י"ל דל' הגמרא נקט כאשר מפורש לשון בפניו המוזכר בגמרא דר"ל רצונו כן מפורש ל' הרמב"ם כדרכו שתפס בלשונו לשון הגמרא וק"ל:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.