פני יהושע/גיטין/ד/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוספות בד"ה מודה ר"א כו' אבל הכא שעדים כשרים כו' מה תקלה יש בכך עכ"ל. פי' כיון דמן הדין אין צריכין לחתום לשמה אין כאן תקלה אם נסמוך עליהם אף כשאין ע"מ לפנינו דהא מ"מ היה מיהא ביד הבעל כיון שחתומים עליו שני עדים כשרים ואמרינן דמסתמא מסר לה בפני ע"מ מיהו עיקר קושייתם בזה לשיטתם דלעיל דלא חיישינן לשמו כשמו משא"כ לשיטת רש"י ז"ל שכתב לעיל בפי' דחששא שאין בקיאין לשמה היינו שמא איתרמי שמו כשמו א"כ הוי שפיר מזוייף מתוכו דהא ע"כ לרש"י דהא דבעי למימר בפנ"ח לשמה ולא סגי לומר בפ"נ לשמה להוציאנו מידי חששא דשמו כשמו דהא ע"כ העדים נמי בקיאין לשמה דאל"כ ליבעי תרי למאן דחייש למיעוטא אע"כ משום דחיישינן דלעולם שציום הבעל לכתוב לשמה ואח"כ מסרו הסופר ליד הבעל ונמלך לגרש או שנאבד הגט ממנו או לא מצא עדים להחתי' ומצאו אחר ששמו כשמו ונתן לו הגט שהלה לא היה בקי לשמה והחתים עליו העדים ואח"כ נמלך השני והחזירו ליד הראשון דע"כ דהכי הוא לשיטת רש"י וא"כ האי חששא שייך נמי הכא ונמצא שאין העדים יודעים כלל מאלו הגירושין ואפשר שלעולם לא היה ביד הבעל אלא שנאבד מיד השני ומצאו השליח והו"ל שפיר מזוייף מתוכו משא"כ באומר בפני נחחם לשמה מידק דייק כן נ"ל והרשב"א ז"ל בחדושיו כתב דכיון שאנו מכשירין הגט ע"י ע"ח לומר מסתמא נמסר בפניהם א"כ לא גרע חתימת העדים מתורף הגט ובכלל כתיבת הגט הוא מש"ה בעינן לשמה ע"ש ודבריו נ"ל נכונים ועיין מ"ש בזה בסוגיא דערכאות לקמן לפרש גם כוונת התוספות כן:
בא"ד מודה ר"א תימה כו' מה תקלה יש בכך כו' עכ"ל. והקשה בני הנבון הבחור כ' בעריש שי' דמאן יימך דסוגיא דשמעתין דמזוייף מתוכו משום שלא לשמה איירי דשפיר מצינן למימר דלרבה נמי לא בעינן אלא כתיבה לשמה ומה שצריך לומר בפ"נ היינו משום שמא חתם קרוב או פסול והו"ל שפיר מזוייף מתוכו וצ"ל בפנ"ח וממילא שיילינן ליה כשיטת רש"י ז"ל:
גמרא רב אשי אמר ה"מ ר"י היא דתנן כו'. הא דלא מייתי מדמצריך ר"י בהדיא לכתוב אף הטופס לשמה במתני' דף כ"ו די"ל דס"ל כר"א וגזור טופס אטו תורף אבל חתימה גרע אפילו מטופס כיון דע"מ כרתי ואף לכתחילה כשר בלא ע"ח לכך מייתי מהכא דקאמר להדיא עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ובזה יש ליישב קושית התוס' דהא דנקט ר"י וחתימתו היינו דאגב אורחא קמ"ל דחתימה פסולה במחובר כמו הכתיבה ונ"מ ממילא לענין לשמה וק"ל:
תוספות בד"ה ה"מ ר"י היא אע"ג דבריש פ"ב ת"ק דר"י מצריך כו' עכ"ל. פי' וא"כ לכאורה מצינן למידק מדסיפא ר"י מכלל דרישא לאו ר"י כדדייק הש"ס בכמה דוכתי ע"ז כתבו דאיכא למימר נהי דפליג ת"ק דריש פ"ב אדר"י לענין א' אומר כו' אבל לענין דס"ל לר"י דבעינן כתיבה וחתימה לשמה ובמחובר בהא מודה ליה ת"ק דריש פירקא וזה ברור וכ"כ מהרש"א ז"ל ולל' מהרש"ל ז"ל נשארו בתימא וצ"ע:
בא"ד עד שתהא כתיבתו וחתימתו כו' וי"ל דמשכחת לה כו' ואח"כ נטעו והשריש כו' עכ"ל. ואין להקשות דא"כ הו"ל גט מוקדם דמסתמא לא השריש ביום הכתיבה דר' יודא ס"ל בפ"ק דר"ה דצריך ב' שבתות להשרשה מיהו י"ל דאיירי שכתב מתחילה זמן מאוחר ואפ"ה לא מיפסל כיון שלא חתמו העדים אלא בזמן הכתוב בו ודו"ק:
גמרא מהדרינן אדר"א דקי"ל הלכתא כוותיה בגיטין. ולכאורה יש לתמוה דא"כ קשה איפכא השתא נמי מאי דוחקא דרב אשי לאוקמי מתני' דלא כהלכתא כיון דמתוקמא שפיר כר"א ומודה במזוייף מתוכו ול"ל דר' אשי לא ס"ל הא דר' אבא דמודה ר"א במזוייף מתוכו או שסובר דבכה"ג לא מיקרי מזוייף מתוכו כקושיית התוספות הא ליתא דא"כ הוי לן למיפסק כרב אשי דבתרא' הוא מדקאמר הש"ס מעיקרא מ"ט כו' וכל הפוסקים כתבו להדיא דקי"ל כר"א ומודה ר"א במזוייף מתוכו ושלא לשמה נמי מיקרי מזוייף מתוכו ועיין בל' הרמב"ם ובטור אה"ע ובש"ע ונלענ"ד ליישב כשנדקדק עוד לשון מעיקרא מ"ט לא מוקמינן וכך פירושו דודאי מעיקרא דלא ס"ד דמודה ר"א במזוייף מתוכו או שהיינו סוברים דבכה"ג לא מיקרי מזוייף וא"כ היה מההכרח לומר דר"י פליג אדר"א וסובר דקרא דוכתב קאי בין אכתיבה בין אחתימה לכך לא הוי ניחא לאוקמי כר"י משום דקי"ל כר"א בגיטין אבל למאי דמשנינן דמודה ר"א במזוייף וזכינו לדין דבכה"ג מיקרי מזוייף ממילא אית לן למימר דר"י נמי כר"א ס"ל לגמרי ומה"ט בעי חתימה בתלוש ולשמה משום מזוייף מתוכו ולא משום דוכתב קאי אחתימה והא דאיצטריך לרב אשי לאוקמי כר"י ולא כר"א כשנוייא קמא היינו משום דלא מצינו להדיא דמודה במזוייף מתוכו ודמיקרי כה"ג מזוייף מתוכו אבל מדר"י שמעינן שפיר כדר"א דס"ל כהדדי דאפושי פלוגתא לא מפשינן ודוק כי נכון הוא:
תוספות בד"ה דקי"ל הלכה כר"א וכו' אבל הלכה כמותו אף בשטרות וכו' ולפיכך צריך ליזהר שיהיו ע"מ כו' עכ"ל. נראה לפרש המשך הל' דודאי אי הוי הלכתא כוותיה בגיטין ולא בשטרות א"כ ע"כ דהא דלא מהני בשטרות ע"מ לדידן היינו משום דמצינו בקרא דירמיה וכתוב בספר וחתום משמע דוקא ע"ח משא"כ בגיטין דלא כתיב וחתום אלא וכתוב גרידא סגי בע"מ ונמצא דלפ"ז נמצינו למידין מיהא דע"ח עדיפא מע"מ מדמהני בשטרות ע"ח ולא ע"מ א"כ לפ"ז כ"ש דבגיטין היכא דאיכא ע"ח לא בעינן ע"מ כסברת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהא גיטין יליף מדבר דבר מממון. משא"כ למאי דקי"ל הלכתא כר"א אף בשטרות דבע"מ סגי וע"כ דקרא וכתוב בספר וחתום עצה טובה קמ"ל כפרש"י לקמן וכדאיתא ר"פ ג"פ א"כ לעולם דעיקר דבר דבר אע"מ קאי בין בגיטין בין בשטרות ומש"ה צריך ליזהר כנ"ל בכוונת התוס' ולקמן נבאר שיטת כל אחד לפי דרכו בעזה"י:
בא"ד אבל לר"מ ניחא וצ"ל דבמשולשין איירי כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא ואין כאן מקומו ולענ"ד דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי לשיטת הרי"ף אליבא דר"א דל ע"מ בע"ח סגי דאיכא למימר כיון דלר"א ע"מ עיקר אף בממון וחכמים תקנו ע"ח דמהני לחוד א"כ עכ"פ בעינן מיהא שיהא מוכח מתוכו דבלא"ה פסול אף בדיעבד דאין דבר שבערוה פחות מב' דיליף דבר דבר מממון וכל שאין מוכח מתוכו לא חשיב כע"מ משא"כ לר"מ אפשר דלא בעינן מוכח מתוכו כיון דעיקר קרא דוכתב על ע"ח קאי ומדאורייתא היא מהיכא תיתי לן שיהא מוכח מתוכו על זה כתבו דבפרק כל הגט מוכח דלר"מ בעינן מוכח מתוכו וא"כ ע"כ אף למאי דאוקמי כר"מ צ"ל דבמשולשין איירי א"כ הדרא קושיא לדוכתא אי ס"ד דר"א סגי בע"ח לחוד אמאי לא מוקי לה כר"א ובמשולשין אע"כ דבעינן לר"א לעולם ע"מ דוקא וק"ל:
בד"ה ומ"ס כו' וטעמא דר"א כו' עכ"ל. פירוש דאי ס"ד דאף לדעת המקשה ע"כ דר"א פליג וסובר דהני נמי לא שכיחי ושייך פלוגתא בכה"ג אי סמוכים ומובלעים שכיחי או לא א"כ מהיכא תיתי ליה דת"ק ור"ג פליגי בדרבה ורבא כיון דאיכא למימר דאינהו נמי פליגי אי סמוכים שכיחי או לא אע"כ דלסברת המקשה לא שייך פלוגתא בכה"ג וטעמא דר"א ע"כ משום שלא תחלוק ובזה א"ש נמי דכיון שכן סברת המקשה אליבא דר"א התרצן נמי השיב לו כן והניח סברתו בזה להשוות לדעת המקשה בטעמא דר"א כנ"ל כוונת התוס' וכוונתי בזה לדעת מהר"מ ז"ל וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |