אילת השחר/גיטין/ד/א
מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר. לכאורה הא כמו דאמרינן לקמן סו"פ הזורק דאי אפשר להכשיר הרבה קרובים בגט מקושר דלמא אתו לקיימו עפ"י שני קרובים וא' כשר אע"פ שהגט אמת ויש שני עדים כשרים בלעדם מ"מ פסול שמא יקיימו ע"י חתימות עדים שאינם כשרים, וכעין מש"כ התוס' בד"ה מודה, א"כ ה"נ למ"ד כתב סופר ועד כשר נפסול את הגט הזה דלמא אתו לקיומיה ע"י כתב סופר ועד דלא יכירו רק חתימת עד אחד וכתב ידי הסופר, וכאן הא אליבא דאמת הא הסופר לא העיד דהא הי' מאלו שאינם נזהרים דהשליך גט שנכתב להתלמד ואמאי הוי כשר. ויש לחלק דדוקא אם יקיימוהו ויכשירוהו לכתחילה גזרינן, אבל הכא אף אם יקיימוהו עפ"י כתב סופר וע"א לא יתירו אותה, דהא כתב סופר ועד לא תנשא אלא שלא נפסול הולד או למ"ד לא תצא לא נעשה מעשה להוציאה ובכה"ג לא איכפת לן וצע"ק.
ומעיקרא מאי טעמא לא מוקמינן לה כר' יהודה מהדרינן אר' מאיר וכו' מהדרינן אר' אלעזר וכו'. צריך ביאור מאי מקשה ומעיקרא מאי טעמא וכו' הרי נפקא מינה לנו להלכה למעשה אם לנהוג כהמשנה או לא ולכך היו צריכים לדעת אי מתניתין מצי קאי כר' אליעזר דהלכתא כוותיה, דאם כן היינו צריכין לנהוג כך לומר בפני נכתב, ולא כמו שמשמע בגמ' דהנידון הי' רק לאוקמי מתני' אליבא דמאן וצ"ע.
תוד"ה מודה. נינחי' גבי עדים זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. לכאורה יש לחלק דהתם הא העדים עושים שלא כדין דהא אינם אומרים שחזו בכתבא אלא אומרים שפלונית נתקדשה בידעם שמעידים מתוך הכתב, ואם היו באים לשאול לנו אם מותר להעיד כן בודאי היינו אומרים שאסור להם לכן אין מניחים אצל העדים כיון שהעדים יכשלו ויעשו שלא כדין, אבל כאן שב"ד יטעו ויפסקו דין נכון עפ"י מה שיחשבו שהם עדים כשרים מנ"ל דקפדינן ע"ז. קיצור הדברים שם יעשו שלא כדין מחמת שלא ידעו הדין, וכאן יפסקו כדין לפי"מ שיטעו שהם עדים כשרים.
בא"ד. באמרי משה (סי' י"ז ס"ק ה') הביא בשם הריטב"א דמהני אם חותמים לפני הכתיבה דעיקר עדותם חל בשעה שמוסרים לבעלים דאז כבר כתוב השטר והמתחייב אומר למוסרו להשני שפיר מהני, ומשמע דבכה"ג בגט לא מהני משום דהוי שלא לשמה, ולכאורה כל זה שייך בחתמו בלי ציווי הבעל אז הוי שלא לשמה, אבל אי הבעל אומר להם לחתום אף אם זה לפני כתיבת הגט וחתמו למה לא יועיל כיון ששייך חתימה לפני הכתיבה, ולפי מש"כ הנתיה"מ המובא שם דאם חתמו על נייר לפני שנכתב בכלל השטר לא מהני רק אם חתמו על השטר לפני שציווה לחתום ואז מהני בשאר שטרות, נמצא שפיר דבזה חלוק גט משאר שטרות דכאן לא יצויר שיוכשר דאם חתמו בלי ציווי הבעל לא הוי לשמה, אבל עצם החילוק שחילק הנתיה"מ דבחתמו העדים לפני שציווה המתחייב מהני אם אח"כ עושים ע"פ ציוויו, ובחתמו על נייר חלק לא מהני כמש"כ התוס' כאן, צ"ע דהא לשמה דאנו עסוקין הכא היינו שחתמו להתלמד, כמש"כ התוס' (לעיל דף ב' ע"ב בד"ה ורבנן) דזה החשש על הסופר וה"נ על העדים כמש"כ התוס' בדף כ"ג, וכמו שהוכיח באמרי משה דמהני בשאר שטרות בכה"ג, ואם בלהתלמד אין פסול בשאר שטרות, למה לא יועיל חתימה על נייר חלק, ובשלמא בין חתימה בלי ציווי המתחייב אפשר לחלק לבין חתימה על נייר חלק, דכאן בחתימתן נתכוונו להעיד אלא דלא מהני בלא ציווי ולכן אמרינן דבציווי שאח"כ נתכשר חתימתן כיון דגם אז נתכוונו לשם עדות, אבל אי מהני גם חתימה להתלמד אע"ג דלא נתכוונו אז לשם עדות דאז ודאי לא נתייחס החתימה למה שכתוב לפני זה, כיון דלא נתכוונו לשם זה, ואם בכל זאת מתכשרת העדות ע"י הציווי שאח"כ, א"כ למה לא יועיל ג"כ החתימה על נייר חלק, וצ"ל לדידי' דלא בעי כוונת עדות בשעת חתימה, אלא דבעי דיהי' נראה עדותן בשעת חתימה וכשלא נכתב עדיין אין ניכר כלל שמעידים ולכן לא יועיל אפי' שאח"כ יכתוב, ומ"מ הסברא צ"ע.
בא"ד. פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה. ויש לעיין אם כוונתם דישכחו או דיסברו מצד הדין דלא בעי לשמה, והנה במהר"ם הק' סתירה דבתוס' לעיל בד"ה וחתמו כתבו דממה שיכתבו שלא לשמה לא יחתמו בשביל זה שלא לשמה משא"כ במחובר ולמה כאן גזרינן אם עושין חתימה שלא לשמה שמא לא יכתבו ג"כ שלא לשמה, והנה מבואר מהתוס' הנ"ל דלא הי' ס"ד דיחשבו לדינא דחתימה לא בעי לשמה מהא דכתיבה לא בעי לשמה, דודאי אין מקום לטעות בזה דאם הדין בחתימה דבעי לשמה אין הכתיבה נכלל בחתימה ויבינו דכתיבה אחרת מהחתימה, ואע"ג דכתב סופר הוי חתימה מ"מ מחמת צורך כתיבה ודאי לא כלול בזה חתימה וכל החשש שיש לחוש הוא רק שמא ישכחו, וע"ז חילקו דאין הכתיבה שלא לשמה סיבה לשכוח לחתום שלא לשמה, משא"כ במחובר דכתיבה במחובר גורם לשכוח ולחתום ג"כ במחובר, אבל כאן כוונתם כמש"כ הרשב"א בתחילת דבריו דמזוייף מתוכו הוא כיון דהחתימה מועיל לראי' לכן זה נכלל בוכתב, אלא דהרשב"א רוצה לומר אליבא דאמת כן, ולהתוס' זה יהי' סיבה שיטעו אנשים ויחשבו שכל שמועיל בדין היתר לשוק נכלל בכתיבת הגט, וכיון דהחתימה שמועלת להיתרא לא בעי לשמה, יטעו בדין לומר דגם כתיבה לא בעי לשמה.
והנה דבריהם צ"ע דאיזה שייכות גזירה שמא לא יכתבו לשמה לדינא דרב אבא דמזוייף מתוכו שחתמו קרובים או פסולים דגזרינן דלמא אתו למיסמך עלייהו הרי הם שתי גזירות נפרדות, ונראה הכוונה דיש מקום לומר דלא שייך למיפסל לעשות גזירות על דבר שאינו צריך כלל, דהתקנ"ח יכול לעשות דהוי כמאן דליתא, אבל חתימה שאין צריכים לה כלל לא שייך לומר שיפסל הגט אם החתימה אינה כשרה שהרי לא צריך כלל לעדי חתימה, ולזה הביאה הגמ' ההיא דרב אבא דמ"מ שייך למיפסל ולומר דגרע מאם לא חתם בכלל, וממילא אף הכא חתימה שלא לשמה יפסול את הגט אע"ג שאי"צ להחתימה, והיינו משום דעצם הדבר דשייך גזירה שמא יכתוב שלא לשמה הי' ידוע להגמ', רק הבאנו ראי' דשייך דיני פסול על החתימה אע"ג דהוי דבר שא"צ כלל, דכמו דשם יכולנו לומר דהחתימה כאילו אינה אבל לא שיפסול את הגט וע"כ דגרע מאם לא הי' חתימה כלל וה"נ כאן.
תוד"ה עד שתהא. ואי אפשר לחתימתו שתהא במחובר. שמעתי מתרצים שמשכחת לה כגון אם כתב במחובר וחתם ג"כ במחובר ואח"ז תיקנו בכתב ע"ג כתב באופן דהוי כתב כגון דיו ע"ג סיקרא ואת החתימה לא תיקנו, ובחזו"א כ' דכיון דגט מחובר פסול א"כ חתימתן על גט שנכתב במחובר לא כלום הוא והוי חספא בעלמא, אמנם יש לומר דכיון דכתב ע"ג כתב מועיל הרי כאילו נכתב גט חדש, ולגבי הגט החדש הא הו"ל חתימתם כאילו חתמו על נייר חלק שכ' התוס' דלא מהני.
תוד"ה דקיי"ל. אע"ג דכל אמוראי דלקמן סברי כר' אלעזר דוקא בגיטין קיימא לן כשמואל בדיני. צע"ק דהא דהלכתא כשמואל בדיני הוא רק כשרב ושמואל נחלקים, אבל כאן הרבה אמוראים סבירא להו כרב, ומנא לן דהלכה כשמואל גם בהא.
בא"ד. ובפירקין נמי וכו' האי שטרא פרסאה דמסרי' ניהלי' באפי סהדי ישראל מגבינן בי' מבני חרי. לכאורה מאי ראי' דיש לעדי מסירה לעשות שיהי' לו כח שטר, דהא אפילו אין לו כח שטר מ"מ כיון דמסרו בפני עדים הרי דלוה כסף, ואפילו לא לוה הרי כמודה שחייב לו כסף, לכן גובה מבני חרי, ולקמן דף י"א בתוד"ה והא בעינן הבאנו שבחזו"א כתב דבשטר פסול יכול לומר דסתם מסרו.
והי' אפשר לומר דמדמגבינן מבני חרי הרי דאינו יכול לומר פרעתי כשהעדים מעידים שנמסר בפניהם זה, ואם אין לו דין שטר אז יוכל לומר פרעתי ולא יצוייר שיוכל לגבות מבני חורין, אמנם צ"ע להשיטות דסברי דגם שטר שאינו גובה משועבדים כגון הוציא כתב ידו ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי, וכיון שכן קשה מאי ראי' שיש לו דין שטר, אלא דכיון דיש סברא דאין משאירין שטר ביד המלוה שפרעו לכן גם שטר כזה שאין לו דין שטר מ"מ לא משאירין זה ביד המלוה כשפרעו.
וגם לפימש"כ החזו"א צ"ע דאיך מתחילין שיש לו דין שטר, ע"כ משום דאין אדם מוסר דבר כזה סתם אם לא שבאמת חייב, וא"כ מנ"ל דבאמת עדי מסירה כרתי, אולי משום דסתם יש לומר דאין אדם מוסר בפני עדים דבר כזה ולכן יש בזה הוכחה שבאמת לוה.
בא"ד. יש לעי' לשיטת התוס' וסייעתו דלר"א מהני רק עדי מסירה וחוץ ממה דבעי ע"מ מחמת חלות הגירושין לפיר"ת גם עצם הגט לא נעשה רק ע"י העדי מסירה, כמו שהביא באמרי משה (טז#י|סי' ט"ז ס"ק י') בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל, דמנ"ל זה והיכי כתוב בתורה שצריך עדי מסירה, ונהי דוכתב לא דריש דקאי אחתימה, מ"מ כיון דמהני עדי מסירה ונעשה שטר עי"ז שיש ראית עדים מבחוץ אמאי לא יועיל ג"כ הגדת עדים בתוך הגט ולמה יגרע החתימה, דהא לראי' להתירה להנשא סמכינן אחתימה הרי שלא חסר בדין עדות לדעת שנתגרשה, וא"כ למה יהי' דין דנעשה הגט רק ע"י עדי מסירה ממש, ובשלמא אחרי שחידשו התוס' לפי ר"ת דאין דבשב"ע פחות משנים וצריך עדי מסירה בשעת הגירושין, אפשר דידעינן מסברא דממילא כל הגט מתכשר רק ע"י זה, אבל מתוס' הא חזינן דגם לפני שהביאו את חידושא דר"ת דבעי שנים בשעת המסירה משום דאין דבשב"ע פחות משנים, מ"מ הבינו דלר"א לא יועיל עדי חתימה, וצ"ב בטעם הדבר דבשלמא לר"מ דוכתב קאי דמתוך הכתב יהי' מובן העדות אפשר להבין דעדי מסירה לא יועיל, אבל לר"א דאין לנו פסוק שצריך רק עדי מסירה ולמה לא יועיל ג"כ עדותם של העדי חתימה, ובאמת זה כמעט סברת הר"ן בפרק המגרש דמבאר שיטת הרי"ף דלר"א מהני גם עדי חתימה גרידא, ולכאורה זה מוכרח כיון דלגבי ידיעה על הגירושין זה מספיק ולמה לא תסגי כמו בשעת מסירה, דזה מובן רק לסברת ר"ת דנוכחות העדים צריך משום דבשב"ע דלכן אפילו לר"מ בעי עדי מסירה, ולזה ר"א ס"ל דגם להכשר הגט רק עדים האלה מועילים, אבל לפי מה שמשמע מתוס' דבלי חידוש דר"ת ג"כ לא יועיל עדי חתימה לר"א צריך טעם.
בא"ד. מיהו יש לחלק וכו'. עי' באמרי משה (סי' ט"ז ס"ק י') דביאר דבגט דבעי עדים לקיומי לכן לא מהני עדי חתימה דבעי עדים ממש משא"כ בשאר שטרות סגי באנן סהדי דהי' קנין. וצע"ק דהא לקיומי הוא על הגירושין אבל למה יצטרכו העדים לקיומי על עצם השטר, אלא דיש לעיין לפימש"כ בכתבים בשם הגר"ח דשטר אם יכול להיות לו דין שטר אף בע"א או לא תליא בביאור מאי דאמרינן בב"ב (קס"ה עמוד א') ע"א בע"פ וע"א בכתב מצטרפין, אם זה בעד מסירה ונמצא דשני העדים מועילים על השטר, או אחד בע"פ היינו שראה את ההלואה ויצטרף לגבות מבני חורין, דהרי דדין שטר עליו אפי' בע"א דבלי זה הא הוי מפי כתבם, ואם נימא דמהני שטר בע"א, הרי דלאשוויי שטרא לא צריך עדות המועילה לכל מה שיצא אח"כ, דהא מהשטר הזה יוצא גביית ממון וע"ז הא ע"א לא מהני, אבל אי מיירי דעד ע"פ הוא עד מסירה, אפשר לומר דלאשוויי שטרא צריך כל מה דצריך להענין שיצא ממנו אם יצא גירושין או דבר דבעינן לקיומי אפשר דצריך לעשות שטרא אותם העדים שיכולים להעיד על הגירושין, וצ"ע.
ת"ק סבר הני כיון דסמוכות מגמר גמירי ואתא ר' גמליאל למימר מובלעות גמירי סמוכות לא גמירי. יש לעיין אי פליגי במציאות אם גמירי או לא, או דפליגי רק דר"ג ס"ל דאין ליתן להם דין כגמירי ורק למובלעות דינם כגמירי, ור"א ס"ל שלא תחלוק במדנה"י לכן כולם דינם כלא גמירי.
שלא תחלוק במדינת הים. הנה לרבה הוא כפשוטו דדין שנתנו על מדינת הים מחמת שאינם בני תורה נתנו גם על עיירות המובלעות אע"פ שהם בקיאין לשמה כיון דשם חו"ל עליהם, אבל לרבא צע"ק דהא אין זה תלוי בשם מדינת הים אלא דממדינה למדינה צריך ובאופן ששיירות מצויות לא צריך, ומה דבא"י אי"צ ממדינה למדינה זה מחמת דיש עולי רגלים או ב"ד קבוע, ובערסיות שהן שתי הגמוניות אע"ג דהם שניהם בעיר אחת בארץ ישראל מ"מ צריך לומר בפ"נ ובפ"נ משום קיום, הרי דאין דין מיוחד שחלוק חו"ל מא"י לגבי אמירת בפ"נ ובפ"נ, וא"כ מ"ש ערים המובלעות דצריך וממדינה למדינה בא"י אי"צ.
רש"י ד"ה לא שכיחי. דיש חירום ביניהם. צ"ב איך שייך מחלוקת תנאים אם יש חירום או לא.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |