אבן האזל/מכירה/יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אבן האזל ‏ מכירה יח

ט

המוכר לחבירו שמן מזוקק אינו מקבל שמרים מכר לו שמן סתם מקבל לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג ומקבל שמן עכור העולה למעלה על פני השמן יתר על השמרים הידועים באותו מקום.
המ"מ כתב דהרמב"ם פסק דלא כר' יהודה וכאוקימתא דאביי דר"י וחכמים פליגי אי מותר לערב שמרים וחכמים סברי דאסור לכן פסק בהל' ז' דאסור לערב בין ביין בין בשמן, וכונתו דהרמב"ם מפרש דר' יהודה וחכמים פליגי במוכר שמן מזוקק, אבל במוכר שמן סתם גם חכמים מודו, והוא דלא כפירש"י דר"י וחכמים פליגי במוכר שמן סתם ונתן לו מזוקק. והמ"מ הביא זה בשם יש מי שפירש. והראב"ד בש"מ הוכיח כן מד' הירושלמי דאיתא התם אמתני' אמר רב הושעיא בשלא אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך כל השנה. אבל אמר לו כן חייב להעמיד לו שמן מזוקק. והנה פי' המ"מ קשה טובא דאיך אפשר לפרש דפליגי במכר שמן מזוקק דא"כ היכי אמר אביי בטעמא דר"י דמותר לערב דאמר ליה אי בעי לערובי מי לא ערבי לך השתא נמי קביל דהיכי מצי לערב לו כיון דמכר לו בפי' שמן מזוקק. ואפי נימא דהלשון שלא בדוקא והכונה אם יכול בעל השמן בכלל לערב השמרים עם השמן הצלול דאם יכול לערב יהיה אפשר לו למכור שמן מעורב בשמרים. א"כ בשמכר לו בפי' צלול היה דעתו ע"מ לחשוב לו השמרים. אבל אכתי קשה טעמא דר"פ דאמר דלדברי חכמים מותר לערב שמרים ומדלא ערבת אחולי אחלת דהא לא היה יכול לערב.
והנה הב"י הביא פי' אחר דהרמב"ם מפרש כפירש"י ופסק כר"י וכתב ע"ז הב"י דאין נ"ל דהרמב"ם יחלוק על הרי"ף. ומה דסובר הב"י וכן כ' המ"מ דהרי"ף פסק דלא כר"י נראה דאינו מוכרח דמש"כ הרי"ף והלכתא כת"ק ומפרשים דהוא על הא דמוכר שמן מזוקק. אבל קשה הלשון ת"ק דהא ליכא ת"ק במתני' דחולק על ר"י ורק מדקתני ר"י אומר מוכיח הגמ' דחכמים פליגי. ע"כ נראה דהנה בהא דתנן יוציא לו שתות ליין ר"י אומר חומש אמר בגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. והרי"ף לא הביא זה ובאמת היה צריך להביא דכיון דהביא מתני' ובסתמא צריך לפסוק כת"ק. וכיון דאמר דתלוי בחלוף מקומות הו"ל להביא זה. ועוד דהרמב"ם פ"ה מהל' שאלה פסק דיוציא לו שתות ליין וכבר הקשה זה שם הלח"מ דכיון דבגמ' אמר דלא פליגי ותלוי בחלוף מקומות. א"כ איך פסק דיוציא שתות. אבל באמת מוכרח דהרי"ף והרמב"ם סוברים דפליגי ובזה הוא שכתב הרי"ף והלכתא כת"ק. וצ"ל דבמה דאמר שם ואבע"א משום גרגישתא הא מייצא טפי והא לא מייצא טפי דלא היו גורסים אלא משום גרגישתא ואח"כ הוא פי' המעתיקים. ומפרשים דפליגי בשיעור הבליעה דה"נ מצינו במשנה הקודמת דפליגי בשיעור חסרון החטים. עכ"פ מדברי הרמב"ם מוכח בודאי דסובר דפליגי ופסק כת"ק ועל זה הוא שכתב הרי"ף והלכתא כת"ק. ולפי"ז מכיון שלא פסק הרי"ף בהא דמוכר שמן מזוקק וגם לא הביא סוגיא דאביי ור"פ דחכמים פליגי מוכח דפוסק כר"י דבמתני' לא הוזכר מחלוקת כלל, ובאמת מצינו כן בדמאי פרק ו' משנה ב' בהא דתנן החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו. ר' יהודה אומר אף המקבל שדה אבותיו מן הנכרי מעשר ונותן לו בדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב וז"ל ואיני רואה חולק על ר' יהודה מפני שת"ק מדבר במוכר, ור' יהודה מדבר במקבל שדה אבותיו. וא"כ גם כאן במתני' היה אפשר לומר דלא פליגי חכמים אלא דבגמ' מפורש דפליגי וכיון שלא הביא הרי"ף הסוגיא דגמ' דפליגי חכמים מוכח דסובר כר' יהודה. ובטעמא כתב הסמ"ע [שסובר כפי' שהביא הב"י דהרמב"ם פוסק כר"י] דהוא משום דבמתני' לא הביא רבי דברי חכמים. ונראה להוסיף עוד משום דבירושלמי פי' רב הושעיא דברי ר' יהודה. והנה זהו אם נפרש דהרמב"ם פסק כר' יהודה אלא דבפיהמ"ש פסק להדיא דלא כר' יהודה.
אכן נראה לבאר עוד באופן אחר. והנה המ"מ כתב דהרמב"ם פסק דאסור לערב שמרים וממה שהביא המ"מ מזה שכתב בהל' ז' דאסור לערב בין ביין בין בשמן אין ראיה כלל דהא מיירי בשמרים אחרים דהא כתב אח"כ ואם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו לתוכו וא"כ ה"נ יוכל לערב בתוך החבית. אלא דזה תלוי בהגירסא. דבספרי הרמב"ם שלנו כתוב ואם עירה היין והוכיח הב"י מזה שכתב "היין" אף דפתח ההלכה בין ביין בין בשמן דדוקא ביין מותר. וזהו משום דבמתני' דסוף הזהב לא הוזכר זה אלא ביין. והב"י לא כתב בטעמא דמילתא אבל י"ל בפשיטות דביין השמרים מועילים להיין שלא יתחמץ משא"כ בשמן. אבל לגירסת הטור בדברי הרמב"ם שלא כתב היין סובר הרמב"ם דמותר לערב שמרים גם בשמן. והנה לגירסתנו דהרמב"ם סובר דאסור לערב וכיון דסובר דמקבל שמרים ע"כ דאינו כאביי דלדידיה חכמים סברי דאסור לערב ואינו מקבל. וע"כ דהוא כר"פ. ור' יהודה סבר דאסור לערב. ומקבל שמרים. אבל לגירסת הטור דהרמב"ם סובר דמותר לערב. וא"כ לכאורה אינו כר"פ דלדידיה סבר ר"י אסור לערב אלא כאביי דר"י סבר מותר לערב.
ועכשיו נראה דלגירסת הטור נוכל לומר דהרמב"ם לא פסק כר' יהודה ולא כרבנן ובאמת מוכח כן בלשונו. דבמתני' תנן המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה. והרמב"ם לא הזכיר כל ימות השנה והחלוק הוא בזה דבמתני' דתנן כל ימות השנה דהפי' הוא דמכר לו שמן סתם ונתן לו שמן מזוקק כל ימות השנה. ועכשיו כשיבואו לחשבון רוצה המוכר שיקבל גם שמרים לפי חשבון. ובזה אמר ר"פ בטעמא דחכמים דכיון דמותר לערב מדלא ערבת לי אחולי אחלת לי. אבל הרמב"ם לא מיירי בהכי כלל דלא כתב כל ימות השנה אלא מכר לו שמן סתם מקבל לוג ומחצה שמרים. וא"כ לא מיירי בנתן לו כל השנה מזוקק דנוכל לומר דמדנתן לו מזוקק מחל לו. אלא דמכר לו בקנין מאה לוג שמן סתם וכשבא ליטול השמן נותן לו המוכר בחשבון גם שמרים כיון שקנה ממנו שמן סתם ולא שמן מזוקק ולא שייך טעמא דמחילה כלל. ולפי"ז פסק הרמב"ם כר"פ. דחכמים סברי מותר לערב ופסק כחכמים ומ"מ כתב דמקבל כיון דליכא טעמא דמחילה.
ובטעמא דלא פסק כלום בפלוגתא דר' יהודה וחכמים במוכר לו שמן סתם ונתן לו כל השנה שמן מזוקק. נראה משום דלא פסיקא ליה לפסוק דלא כר' יהודה כיון דבירושל' סבר רב הושעיא כוותיה. ובהא דפסק דמותר לערב שמרים זהו משום דזהו סתמא דמתני' בס"פ הזהב דנותן לו את שמריו ואם לא נחלק בין יין לשמן א"כ מ"ד אסור לערב פליג אמתני' ולפי"ז לאביי דר' יהודה סבר מותר לערב ע"כ צריך לפסוק כר' יהודה. ולר"פ דרבנן סברי מותר לערב צריך לפסוק כרבנן ולפי"ז נאמר דלא פסיקא להרמב"ם לפרש אי כאביי אי כר"פ ולאביי ודאי הלכה כר' יהודה ולר"פ כרבנן כיון דסתם מתני' דס"פ הזהב דמותר לכן כתב הרמב"ם עיקר ההלכה דהיכי דליכא טעמא דמחילה מקבל שמרים. ולאביי זהו משום דמותר לערב ולר"פ לא תליא בהא דאם היה אסור לערב ודאי מקבל כדאמר בגמ' אלא דפסק דמותר כדברי חכמים וכמתני' דהזהב.

יג

לפיכך הבורר צרור מתוך גרנו של חבירו נותן לו דמי חטים כשיעור דמי צרור שבירר שאילו הניחו היה נמכר במדת חטים ואם תאמר יחזירנו הרי אמרו אסור לערב כל שהוא.
הרשב"ם פי' דהוא משום דינא דגרמי ובתוס' כתבו דהוא משום דהוי כאילו גזל חטים עצמם. ונראה דלדעת הרמב"ם צ"ל כד' התוס' דהרמב"ם סובר בכמה דוכתי דגרמי אינו חייב אלא במתכוין להזיק והכא משמע דחייב בכל גווני אפי' היכי דלא ידע ונתכוין לטובה. ובזה מבואר דלכאורה היה שייך דין זה גם בזורק צרור לגרנו של חבירו והצרור הוסיף על השיעור דקיי"ל דבא לנפות מנפה את כולו. אבל כיון דמטעם גרמי פטור שלא נתכוין להזיק ואינו חייב אלא משום דהצרור הוי כמו חטים א"כ לא שייך זה אלא בבורר ולא בזורק דמה שבעל הגורן יצטרך לנפות אינו אלא גרמי אלא דיש לעיין דגם למאן דמחייב משום גרמי אפשר אינו אלא בבורר צרור דעשה מעשה בגוף הצרור. אבל זורק צרור לא עשה מעשה בגוף הפסולת שיהיה צריך לנפות ויהיה זה תלוי בשיטת הראשונים בחלוקי גרמי וגרמא.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.