שו"ת אהל יעקב/יא

שו"ת אהל יעקב ‏ יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

לעיר תאפיללת יע"א לכמוהר"ר אברהם סמחון נר"ו שאלה יא

להחכם השלם הדיין המצויין בהלכה שמורה בכל וערוכה בפיו אגב שיטפיה רהיטי ליה גמריה ולפנים אינה צריכ' דיינא ונחית לעומקא דדינא נושא ונותן בדין אמת לאמתו עד יוציא לאור משפטו חייב לחייב ולזכאי זכה אהובנו באהבתנו מכוסה ובחין כה"רר אברהם ן' סמחון נר"ו:

דברים עתיקים שגילה עתיק יומין לכ"ת השיגוני ויכולתי לראות באיספקלריא המאירה מהם ומהמונם ובאורם ראיתי אור ולית את צריך לי ולא לדכותי ובפרט בהיותי גולה ונדח ולבי בל עמי והזכרתני צערי בהחשיבך אותי חשבון מרובה כעת ולחשוב כל העתי' שוים כי בהיותי יושב על מדין דינא דמתא תלמסאן יע"א אשר כל גלילותכם מתנהגי' על פיה אין מהתימה שכ"ת לפעמי' ישאל מפי דבר להורות היאך נתנהג בענין ההוא וליכא מרחק רב בינותנו אבל לעת כזא' שהמרחק רב אף שהלבבות קרובות ובמלתא דתליא בדינא למה לך לצער עצמך בכולי האי אך מה אעשה מאחר שזה היה רצונך למרס בדם האהבה שלא תקרוש לא אחדל מלהשיב לשאלתך ולעשות את בקשתך ובימים שעברו ע"י אהובנו הר' שמואל הלוי שלחתי תשובת השאלה על הדברים שעברו בין ה"ר מרדכי וה"ר אהרן על המתנה ונודע לי שהגיע ליד כ"ת ואם בכת' מלא בא זכרונה כי בטח כ"ת שמגיעים לאזני הדברים במקום אחר דמילתא דעבידא לגלויי היא ע"י ה"ר שמואל הנז' ולכך לא הטריח עצמו לכתוב לי שום דבר ממנה:

ועתה באתי במגילת ספר כתוב על שאלתך זאת וזהו תורף דבריך א' א' למצא חשבון:

ראשונה כתבת שהחכם הדיין כה"ר דוד בר שלמה ז"ל נל"ע וחיי אריכי שבק לרבנן ולכל ישראל והניח אלמנתו ובן כבן ז' שנים ובת כבת ה' שנים ובן אחר מאשה אחרת שמתה בחייו מהבן הנז' לא היה מצוי אצל אביו ז"ל בשעת מיתתו ולאחר ימים בא הבן הנז' ולא מצא בחצר אביו זולת ספרי הקדש וכשרצה לשלוח בהם יד לא הניחה אותו אלמנת אביו ז"ל שטענה עליו שתפסה אותם למזונותיה ולמזונות בתה ובנה הקטנים זאת היא א' מטענות האלמנה:

עוד אמרת שהבן הנ"ל ששמו כהר"י יהודה טוען שהפקיד ביד אביו נ"ע קצת נחשת כמו שנמצא כתוב בפנקס אביו ז"ל וגם האלמנ' מודה בפקדון אבל היא טוענת שהיא תופסת הנחשת בעד שטר העסק שקיבל הר' יהודא הנז' מאביו ז"ל מסך רפ"ג שקלים פרקמטי' להוליכ' לעיר תלמסאן יע"א למכרה שם ולהלבישם בסחורה אחרת ולהביאה לכאן לתאפיללת יע"א והריוח וההפסד לו שאין אחר שיטול כה"ר יהודא הנז' שכר טרחו ועמלו:

ועוד בשטר העסק כתוב שיש בין החכם ז"ל ובין בנו הנז' שותפות בסך קפ"ג שקלים חלק כחלק כו' והשיב ה"ר יהודא לאלמנה כי כשבא מן תלמאסן ירד לחשבון כל השטר הנז' עם אביו ז"ל ופרעו מקרן העסק הנז' ומחלקו בריוח וג"כ חלקו בשותפות הנז' כי כן כתוב בשטר השותפו' שהמשך זמן העיסקא הנז' עד שיבא מן תלמסאן:

עוד אחרת שהאלמנה טוענת נגד הר' יהודה הנ"ל שקצת הדברים כתובים בפנקס החכם הנז' שהם עדין מונחים ביד הר' יהודא הנז' והודה בא מן הפקדונות ובשאר השיב שכבר החזירם להחכם אביו וקי"ל דהמפקיד אצל חברו אפילו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים:

ועוד אמרת שהאלמנה טוענת שיפסוק לה מזונות לבנה ולבתה הקטנים ביחוד לך ולירד מעכשיו פרנסת הבת אעפ"י שהיא קטנה כבת ה' שנים וטענה עוד שתהיה פרנסת הבת שהיא נכסי נדונייתה כפי פרנסת אחיותיה שהשיא החכם הנז' בחייו:

ועוד אמרת שהר' יהודה הנז' טוען שזכה בעליה שהשיאו אביו בה מדין המשיא לבנו הגדול בבית קנאו ובו נמצאו כל התנאים האמורים בתלמוד.

עוד אמרת שטוען הר' יהודה הנז' שאין לאלמנה לא מזונות ולא כתובה עד שיטול מה שהיה חייב אביו ז"ל לפרוע לו מעזבון אימו שמתה בחייו שהוא חצי מה שנשאר בעין אחרי מותה מנכסי צאן ברזל כמו שהיתה תקנה במקומכן ע"כ תורף השאלה ותשובתך הרמה בקצת ענינים לא נחה דעתי כאשר תראה ואשיב על ראשון ועל אחרון וכל טענותיהם אעבירם לפני כבני מרון:

הן אמת על הטענה הראשונה שהשיב מעכ"ת על ענין תפיסת הספרים שתפסה האלמנה שאין תפיסתה תפיסה והבאת ראיה לדבריך מדברי הריב"ש ז"ל בשאלותיו כפשוט למעכ"ת ושאין תפיסה מהניא כי אם מסימטא או מרשות הרבים אך אמנם כל מה שבחצר היורשים ברשותא דיתמי קאי ולא מהניא תפיסא לאלמנה סברת כ"ת היא סברת קצת מהחכמים בזמננו זה וכבר יצא מבית דיני בהם בהסכמת חכמים רבים ברוב מנין ובנין שכל מה שיהיה מדור המיוחד לאלמנה מימות הבעל וג"כ האוצרו' שהית' משתמשת בהם לצרכי המדור כל מה שיהנה בהם הנה מהניא לה תפיסה לאלמנה הנז' וברשותה קיימי ודנין בהם כדין מה שאמר הרמב"ם ז"ל דאלמנה אפילו תפסה ככר של זהב אין מוציאין מידה וכאשר כתב כ"ת והכי דנו רבותינו מעולם נוחי נפש וליראת האריכות לא הבאתי ראיות לזה כי הדין דין אמת ואין להוציא הספרים מחזקת האלמנה הנז' אם היו עמה במדור שהיתה שוכנת בו בימי החכם בעלה ז"ל אבל אם הספרים הנז' הם במקום מיוחד לחכם ז"ל ששם תמיד הוא מעיין והוגה בתורת ה' ואין לה לאלמנה הנז' תשמיש כלל במקום ההוא הנקר' אצלנו בכאן בלשון לעז אסטודיאו לא אמרינן דברשות האלמנה קיימי הספרים הנז' לענין שיהיו תחת ידה כשאר מטלטלין המונחים עמה במדור שלה רק היורשים יטלו אותם והם מעלים לה מזונות לכשישלמו המטלטלין המונחים תחת מה שהורוני השמים בטענה הראשונה:

ועל מה שאמרת בטענת האלמנה על ה"ר יהודא הנז' על מה שטען עליה שהפקיד ביד אביו ז"ל קצת נחשת וכו' ועלה בדעת כ"ת ג"כ בזאת התפיסה שתפסה האלמנה הנחשת בעד הראוי לה מכח שטר העיסקא שאין תפיסתה תפיסה ומאד הארכת מענית במחילה ממעכ"ת עיילת פילא בקופא דמחטא והבאת כמה ראיו' לענין תפיסת השטרות אינה מועלת לראיה שבהם ואין גופם ממון וחשבת שהואיל והנחשת הוא לענין גביית מה שכתוב בשטר לכן תפיסתה תפיסה:

מאין ולאין יעלה בדעת כ"ת הדבר הזה דבשלמא אם תפס שטרות שנושה בעלה באחר הייתה צריך לכל מה שכתבת אך אמנם בנדון הזה היא תפסה הנחושת לפרעון שטר של העיסקא שיש לבעלה החכם ז"ל היכן שכחת מקרא מלא אשרי שיאחז ומי יוציא מתחת ידה הנחשת הנז' אחר שיש בידה שטר חוב של החכם הנזכר ותפיסתה תפיסה מעלייא.

וכל זה ג"כ אם הנחשת הנז' הוא במדור שלה אך אם הוא במקומות אחרים בחצר הנז' שאינם מיוחדים לה ולתשמיש המדור ששוכנת בו התפישה שתפשה האלמנה מועלת לגבי חלק היתומים בחוב הנז' ולענין דין השטר בעצמו שכתבת ג"כ שהעיסק' היא פלגא מלוה ומלוה פקדון פשוט הוא בכמה דוכתי ומה שחלקת ג"כ שיש הבדל בפלגא פקדון אם הוא בשטר ואם הוא בעל פה שאם הוא בשטר ישבע הנפקד בנקיטת חפץ שהחזיר מגו דיכול למימר נאנסו ואם הוא בעל פה ישבע הנפקד שבועת הסת כאשר הבאת דברי הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שכירות ואף אם הבאת לשון מוטעה הנה עיקרי הנוסחא האמיתית היא את בד"א כשהיה השומר יכול לטעון לומר נאנסו ולא נצריך אותו להביא ראיה על טענתו אבל אם היה חייב להביא ראיה על טענתו כמו שיתבאר אינו נאמן לומר החזרתי אלא ישבע בעל השטר בנקיטת חפץ שלא החזיר לו וישלם עכ"ל הרמב"ם ז"ל וכ"ת כתב אבל אם אינו יכול להביא ראיה על טענתו וכו' ואף אם דנתי אותך לכף זכות שכתבת כונת הרמב"ם ז"ל שאם אינו יכול שלא היה במקום רואים ולזה אינו יכול להביא ראיה עכ"ז אין דעת הרמב"ם זה בנפקותא דדינא רק אם היה במקום ראוי כגון שיירא שהיתה הולכת במדבר והיו עמו כמה אנשים והוא טען שיצאו עליו לסטים ממילא חייב הוא להביא ראיה על ככה ואם לא הביא ראיה לאו כל כמיניה שבמקום רואים ועדים מצויים שיהא נאמן בשבועה כאשר כתב הרב המגיד ופשוט בכל דוכתא וג"כ אם התנה עליו בעל העיסקא שאינו נאמן לומר החזרתי כי אם בעדים או אם התנה עליו ג"כ שאינו נאמן לומר נאנסו כי אם בעדי' ברורים באותה שעה לא כל כמיניה לומר נאנסו דודאי תנאי שבממון תנאו קיים ובעי למייתי עדים על האונס ואי לאו חייב לשלם כל הכתוב בשטר כפשוט בטור ח"מ בסי' ק"א וכאשר כתב כ"ת:

ונחזור לנ"ד כל עוד שאין נאמנות בשטר מפורש על הדרך הנז' יכול הלוה לומר על חלק הפקדון דנאנסו וישבע בנקיטת חפץ על המחצית של הפקדון:

אך אמנם אם נתן נאמנות להחכם אביו ז"ל ולבאי כחו שיהיו נאמנים לומר לא החזירם וג"כ אם נתחייב שאינו נאמן לומר נאנסו נכסי הפקדון כי אם בעדים הוא נתן אצבעו בין שיניו וכל עוד שלא יביא ראיה חייב לשלם ולא אמרינן בכי האי אין אדם מוריש שבועה לבניו פירוש ממון שהוא מחוייב שבועה עליו כי אם להוציא אבל להחזיק מה שבידם לא אמרינן אין אדם מוריש וכו' אף אם היה אביהם מחוייב שבועה וכ"ש בנדון הזה אם היה כתוב בשטר שהאמין לחכם ז"ל אביו ולבאי כוחו כמו שנאמנים לומר לא החזיר עדין או שאינו יכול לטעון נאנסו כי אם בעדים וכו' ואם אין כתוב בשטר חד מהני פשוט הוא דפלגא מלוה חייב הר' יהודא לשלם לאלמנת אביו וליתומיו ואף אם עבר כבר זמן משך השותפות כאשר כתב כ"ת עכ"ז עדיין רשת השטר פרושה עליו דטענת שטרך בידי מאי בעי טענה מעלייתא היא לגבי פלגא מלוה אמנם לגבי פלגא פקדון כל עוד שכתוב בשטר חד מהני תנאי המוזכרים או אם טען שנאנס במקום רואים ואין לו עדים על ככה לאו כל כמיניה דלהימניה בשבועה אבל אם אין שם א' מכל אלו נאמן על הפלגא של פיקדון דהחזירו מגו דיכיל למטען נאנסו:

ולענין חלק החכם ז"ל בהפסד חצי ממון השותפות דינו כדין העיסקא יפה דן כ"ת ואותה שאלה שהבאת להר"ש בר צמח בסי' קמ"ח וכו' אין אנו צריכין אליה בנדון הזה כי פשוט הוא הואיל והעיסקא והשותפות בשטר א' דין א' להם מכל אנפי ואין להאריך בזה:

ומה שנראה לכ"ת שאינו צריך שבועה הר' יהודה הנז' תמהני מכ"ת על זה שעל כל פני' על פלגא מלוה צריך שבועה על הריוח וישלם המחצה וג"כ על פלגא פקדון אם בשטר נאמנות חתם ככתוב לעיל ומי יפטרנו משבועה ותפישת האלמנה בנחשת הנז' אם היא במדור שלה המדור וג"כ במקומות המשתמשין בהם לצרכי המדור תפישתה תפיסה מעלייא לגבי מה שראוי לה מכח השטר של העיסק' כמוזכר וכמדובר ואף אם נמצא כתוב בפנקסו של החכם ז"ל יש אצלי בפיקדון חתיכות של נחש' של יהוד' בני כך וכך משקלם וכו' עכ"ז לפרעון החוב הנז' היא עשתה מעשה חכמה ואף אם כתבת שכתב הרא"ש ז"ל כל שרגלים לדבר שבדקדוק נכתב גובין בו אפילו מן היתומים וכן כתב בח"מ בסי' צה כל זה הוא אם לא היו נושים בו היתומים בשטר וכדומה אך אמנם אם היתומים נושים בו אפוכי מטרתא למה לי:

ומה שהארכת מענית בדברי הרמב"ם ז"ל בין הפקיד אצלו בעדים וראוהו בשעת התביעה ובין בשהפקיד אצלו בתחיל' בעדים ואכן בשעת התביעה לא ראוהו אצלו אמת דקדק כ"ת וכן האמת לנדון אחר אבל לנדון זה דהאלמנה הוציא' שטר של החכם ז"ל מאי דתפשה תפשה ועבדא דינא לנפשה במילת' דפסיקא לה ואין להוציא הנחשת מתחת ידה עד ימכור ותטול מה שראוי לה מכח השטר הנז' אחר שתשבע היא והיורשים שלא פקדם החכם ז"ל ולא אמר להם השטר הנז' פרוע ולא מצאו שובר בין שטרותיו של החכם ז"ל ושלא אמר להם שטר בין שטרותי פרוע כפשוט בכמה דוכתי:

ואף אם יש לבעל דין לחלוק ולומר דלכאורה לפי הנראה מתלמודא דילן בהלכתא דאמר רמי בר חמא כמה מעלייא האי שמעתתא בפרק כל הנשבעין במסכת שבועות דף מ"ו ע"ב נראה משם בפשיטות דהמפקיד אצל חבירו בשטר לאו כל כמיניה לומר דהחזיר לו וז"ל דתלמוד' שם בהך הלכתא מכלל דתרוייהו סבירא להו דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים עכ"ל:

הן אמת בקריאתנו ההלכה הזאת לפום ריהטא היא מנגדת לכל מה שכתבנו בשם הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים חדשים גם ישנים אך אמנם בחפשנו באמתחות בעלי התוספות הנה הם הקשו דתימא דליהמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר נאנסו וכו' וכתבו בזה ב' תירוצים חד משום ר"ת דהכי קאמר צריך להחזיר לו בעדים אם רוצה ליפטר בלא שבועה ותירוץ ב' משום ריב"א דהכא צריך להחזיר לו בעדים משום שטרך בידי מאי בעי אבל התם דאיירי בעיסק' דפלגא מלוה איכא למימר דאפשיטי דספר' זיירי ליה וכו' ע"כ. ועיין אמיתת ההלכה בבבא בתרא בדף ע"ב פ' המוכר את הבית בהלכתא דשטר כיס היוצא על היתומים וכו' ומכ"ש דאשכחנא בפסקי הרא"ש ז"ל במסכת שבועות בפרק כל הנשבעין דכתב הוא ז"ל משם הגאונים דאע"ג דרמי בר חמא ורבה תרוייהו סבירא להו דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים לית הלכתא כוותייהו והראיה תרוייהו סבירא להו אבל אחריני לא סברא להו וכן פסק הרי"ף יעו"ש:

ומעתה נחזור לנ"ד דהדין דין אמת מה שכתב הרמב"ם ז"ל וסיעתו ותפיסת האלמנה בנחשת תפיסה מעליא:

ולגבי מה שטענה האלמנה נגד ר' יהודה הנז' שקצת דברים כתובים בפנקס החכם ז"ל שהם עדיין מונחים ביד הר' יהודא והודה בא' מהפקדונות ובשאר השיב שכבר החזירם לאביו ז"ל דהמפקיד אצל חבירו אפילו בעדים שאין צריך להחזיר לו בעדים יפה השיב ואף אם עדין כתוב בפנקס החכם ז"ל יכילנא למימר מלאך המות אנסו ולכן לא מחק הפנקס ומן הדין אין לחייבו לה"ר יהודה כי אם חרס סתם זולת אם הוא חייב שבועה ממקום אחר יכולים האלמנה והיורשים לגלגל עליו בכלל השבוע' שאין בידו הפקדונות שהוזכרו בפנקס החכם זולת מה שהודה וכך אנו נוהגים תמיד במי שאומר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאין לחיי' לנתבע כי אם חרם סתם עם היות שמוהר"י קארו ז"ל בש"ע בסי' ע"א טור ח"מ פסק בסעיף כ"ב וז"ל אם אמר מצאתי כתוב בפנקסו של אבא שאתה חייב לו מנה וברור לי שהוא כתב ידו יש מי שאומ' שמשביעין אותו היסת עכ"ל דסוגיין בעלמא ברוב דיני ממונות כהרמב"ם ז"ל כאשר כתב מוהרי"ק ז"ל בארוכה בב"י טור ח"מ הנ"ל יעו"ש:

ולענין מה שטענה האלמנה שיפסקו מזונות לבנה ולבתה הקטנים ביחוד וג"כ ליחד מעכשיו פרנסת הבת אע"פ שהיא קטנה וכו' ופרנסת נדונייתה כמו אחיותיה שהשיא החכם ז"ל בחייו הנה כל מה שכתב בזה כ"ת ודן האמת אתו שאין לפסוק לבן הקטן מזונות כי אם מנכסי חלק ירושתו הראויה לו כי מזונות האלמנה וכתובתה מוטלים על נכסי ירושת ה"ר יהודא ואחיו הקטן ממנו חלק בחלק בשוה ומזונות הבת היא ג"כ מתנאי כתוב' בנין נוקבן דהוויין ליכי מנאי יהון מתזיין מנכסי עד דאיתבגרן או עד דאתנסבן ולכן את הנכסים מרובים תיזון האלמנה והבנות כפי מה שישומו לה שמאין של הק"ק יצ"ו אמנם אם הנכסים מועטים האלמנה תיזון והבנות ידחו מפני מזונות האלמנה ובענין שיעור נכסים מרובים או מועטים זו מחלוקת גדולה בין הפוסקים ז"ל במה משערינן אי משערינן בחיי האלמנה כמה תחי' ואם משערינן ביוקרא כפי שעת מיתת הבעל או בזולא וזה ענין ארוך ומנהגנו לשער בחיי האלמנה:

ומה שכתבת כשפוסקין מזונות לאלמנה שפוסקין מזונות בריוח מעט מפני הבת תמהני מכ"ת שאין הוצאת דבר זה אם הנכסים מרובים ישומו לבת ואם הם מועטים האלמנה אכלא ומדקא הכל שיש תחת ידה והבת תדחה ואם אתה אומר זה בתורת רחמנות ודל לא תהדר ברבו מין שמיא לא יהבו לה זולת אם תרצה אמה לרחם על בתה ממזונותיה וג"כ שלא לעכב על יד בתה בנכסים שהם תפוסים תחתיה:

ומה שטענה האלמנה שמיחדין מהיום פרנסת בתה ואף אם היא קטנה יפה דנת בזה שאין הבת מטלת פרנסת נדוניתה אלא לזמן נישואיה:

ועל מה שטענה עוד שתהיה פרנסת ביתה כפי פרנסת אחיותיה הנה מה שכתבת בזה א"כ האמת אתך דהואיל והחכם ז"ל העני וירד מנכסיו אין לזער כך והלואי תטול עישור נכסים כשתבוא להנשא אחר שתסלק האלמנה שיעבוד מזונותיה ותגבה סך כתובת' אם תרצה ופשוט הוא לכ"ת שמחלוקת בין הפוסקים ז"ל דיש אומרין דלא אמרינן אומדן דעתו דאב כי אם למעט מעישור נכסי לא להרבות ויש אומרים אפילו להרבות וכן הלכה וכל זה אם לא ירד מנכסיו וכשתבוא להנשא ואין שם מונע מכל הנזכר לעיל שמין הנכסי' כפי מה שהיו בשעת מיתת האב ונותנים לבת עישור נכסים כפי מה שכתבנו אלו הם טענות אלמנה זו ותשובתם כפי הנלע"ד.

ועל מה שטוען הר' יהודא שזכה בעליה שהשיאו אביו בה וזכה בה מדין המשיא בנו גדול בבית ונמצאו בו כל התנאים האמורים בתלמוד שהשיאו אביו בתול' והם נישואים ראשונים ולא קדם לו אחר הואיל וכן הוא זכה בעליה הנז' כפשוט במסכת בתרא בפרק מי שמת דהאי מילתא היא א' מג' הלכות שאמרו עלהם הלכתא בלא טעמא ועם היות דיש טעם בתלמוד דסברי רבנן מרוב חיבת נישואין ראשונים גמר והקנה האב ולבן אין לאב להוציא מיד בנו הבית או העליה שהשיאו בה כי אם בשהניח לשם אחד מכלי תשמישו דמוכחא מילתא הואיל והניח לשם אפי' כלי קטן דעדין לא גמר והקנה ולכן היו דנים רבותינו נוחי נפש שעל האב להביא ראיה שהניח לשם א' מכלי תשמישיו:

אך אמנם בעת הזאת חקרתי מעט להכנס לפני' ולומר דהואיל כפי הנראה מדבריך שה"ר יהודה אינו דר בעליה עכשיו ובימי החכם אביו ז"ל יצא חוצה ממנה והוא בא עתה להוציאה מיד אחיו עליו מוטל להביא ראיה שבעת נישואיו לא השאיר אביו ז"ל בעליה הנז' שום כלי מכלי תשמישיו ואז יזכה בעליה הנז' יותר על חלקו בירושת אביו ז"ל ואם האלמנה כתובתה קודמת לנישואין ואין לה במה לפרוע סך כתובתה היא קודמת לו ולא זכה בעליה הנז' אבל לשיעבוד מזונותיה אינה מוציאה מידו דקי"ל אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלא מנכסים בני חורין ואם לא הביא עדים היא מכלל הנכסים שהניח החכם לעשות בהם משפט כתוב:

ומה שטען רבי יהודא שאין לאלמנה מזונות ולא כתובה עד שיטול חצי עזבון נכסי צאן ברזל שנשארו אחר מיתת אימו כמו שהיא תקנתכם תקנת תלמסאן:

תמהני מכ"ת הפלא ופלא למה הוצרכת להביא ראיה לזה מדין כתובת בנים דכרין ומה ענין זה לזה דזאת התקנה היא תקנת המגורשי' מקאשטיליא קהלות הקדש של פיס יע"א ומנהגם תמיד לדון בה כל עוד הכתובה קיימת מוטל על הבעל לתת מחצית כל נכסיו אחר שיפרע בעל חוב לבניו או ליורשי אשתו המתאבלים עליה ואף בכאן אם יביא ראיה הר' יהודא הנז' על מה שנשאר מנכסי צאן ברזל של אמו בשעת מותה מוטל על החכם ז"ל ועל יורשיו להביא ראיה שכבר נפרע ה"ר יהודה מחלק הראוי לו מירושת אמו מכח תקנת תלמסאן הואיל ואתם מתנהגים על פיה וכל תנאי שבממון תנאו קיים ושטר הכתוב' שכותבין בו כפי מנהג ותקנת תלמסאן יע"א עודנו קיים מי יבטלנו כי אם פירעונו כתוב על גבו דשטרך בידי מאי בעי:

אמנם צריך להביא ראיה על הנכסים של צאן ברזל שהניחא אמו אחרי מיתה בחיי החכם ז"ל ואם לא יביא ראיה יחרימו סתם על האלמנה והיורשים אם הם יודעים בודאי מה שנשאר מהנכסים הנז' אז אם שמעו מהחכם ז"ל שאמר להם בני עדיין נושא בי כך וכו' ממחצית נכסי צאן ברזל של התקנה ולמה לך להביא ראיה מכתובת בנין דכרין ורוב הפוסקי' הסכימו שאינה נוהגת בזה"ז ובפרט בתלמסאן וסביבותיה:

ועל דבר מה שכתב כ"ת שהאלמנה צריכה להשבע כשתבוא לתבוע מחלוקת מזונותיה מחלוקת ישנה בין הפוסקים ז"ל והנה הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות אישות כתב וז"ל אלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקין לה מזונותיה ואין משביעי' אותה, ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למדינת הים ורבותי הורו שאין לה מזונות בב"ד עד שתשבע שהרי זו באה ליפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדון עכ"ל. וכבר חלקו עליו הראב"ד והרמב"ן והרא"ש והרשב"א וכן פסק להלכה דתשבע לבסוף ולא תשבע בתחילה בשם מוהרי"ף בשאלותיו וכאשר פסק מוהרי"ק בטור אבן העזר בסי' צג והכי נקטינן עם היות שכתב מהרי"ק בשו"ע ויש חולקים:

והנה אף אם ק"ק תלמסאן הנוהגים עפ"י הרמב"ם ז"ל כאשר נראה מדברי הריב"ש ז"ל שכתב ואל תחוש למנהג תלמאסן שנוהגים בכל הדינים כסברת הרמב"ם עם כל זה בטענת מאיס עלי דפסק הרמב' דכופין להוציא בזה אין שומעין לו וגם בזה אין אנו נוהגין כדבריו להשביעה בתחילה כי אם לבסוף ולא נתחדשה הלכה זו בימי כי אם החזקתי בעקבות הקדמונים שקדמוני ומאחר שמצאתי הרבה מהפוסקים שסוברים כן הנחתים במנהגם וכך נוהגים בכל המקומות של מערב ומיהו צריכה קודם כל דבר להראות שטר כתובת' דבמקומתינו אתרא דכתבי כתובה ואלמנה אם אין לה שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כתובה ולא מזונות, ולכן בראותה שטר כתובתה אף אם לא נשבע היו נותנים לה בי"ד מזונותיה ונהרא נהרא ופשטיה ואם קדם לפי שום מנהג והיו נוהגים כסברת הרמב"ם ז"ל יש לכם על מה לסמוך והיו נוהגים הסופרים בארצנו כהסכמת ב"ד דמשביעים האלמנה קודם גביית הכתובה לתת טעם לפי שאין רגע בלי נגע ופגע וחששה האלמנה שמא תמות פתאום ולכן נשבעה והיו חוששים שמא שבועתה היא במקום תביעת הכתובה ולכן אין לה מזונות כלל ועל זה נותנים טעם לשבועת' ולא היו צריכין לכל זה כי כבר מצאתי בכתיבת יד שו"ת להרשב"א בשאלות הכתובות בכ"י לא זכרתי סימנו בדיני' אלמנה ויתום שכתב על אלמנה שבאה לב"ד ונשבעה שבוע' אלמנה ולא כתבה כתובתה אי לימא שבועה במקו' תביעה עומדת והפסידה דדבר ברור שאין השבועה כתביעה אלא זו היתה פיקחת שחוששת שמא תמות קודם שבועה ונמצא היורשים מפסידין כתובה מדרב ושמואל דאמרי מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת המלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ולא עוד אלא אפי' נשבעה ותבעה כל כתובתה חוץ מדבר א' או אפילו הכל חוץ מתוספת לא איבד' מזונותיה דקי"ל מקצת כסף ככל כסף וק"יל תנאי כתובה ככתובה ואמרינן נפקא מינה למוכרת ומוחלת כתובתה בריש פרק אע"פי עכ"ל הרשב"א ז"ל וכללות הדברים הייתי זוכר אבל הלשון כמו שהוא כתוב אי אפשר לזכרו אם לא שמצאתי כתוב בדפוס עכשיו אחר הבקשה והחקירה ביגיעה רבה בשאלות המיוחסות להרמב"ן בסי' ק"ז ובסי' מ"ח יעו"ש וכן נמצא בקונטריס בשאלה דזאת המורה מקום השאלה להרמב"ן ולא הביא החילוק של הרשב"א יעו"ש:

וכל זה כתבתי לכ"ת להודיעו שהחולקים על הרמב"ם יש להם על מה לסמוך כאש' כתב מוהרי"ק בטור א"ה יעו"ש זהו מה שהעלתה מצודתי מצודה קטנ' בשאלתך ואין להאריך כי אם בחלות פני אל שירוממך לרש' ארץ וחפץ ה' בידך יצליח כי יש את נפש כ"ת החכמה וכנפש אחיך הגולה ונדחה פה עיר סאלי יע"א:

הצעיר יעקב ששפורטאש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף