שו"ת אהל יעקב/י

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שו"ת אהל יעקבTriangleArrow-Left.png י

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שאלה י

על הענין הנז' לבעבור הוגד לי ע"י תלמיד א' כמוהר"ר שאול לבית הלוי מורטירה פקפק בפסק ההוא ובדברים בעלמא מסברת נפשיה רצה להוכיח ההפך בקצת ושלחתי לו פעם שנית דברי קינטור על זה למה לא יענה דעתו בפני כדי להדריכני בדרך אמת ואין זה ממדת החכמים ואלו הם הדברים אשר השבתי לו:

ארי דבי עילאי רב וראש ישיבה רבתי בדיעות כמוהר"ר שאול לבית לוי מורטירה נר"ו:

אף אם תבין מפרשי עב בענני ענן המפסיק בין פנים הרואים ואינם נראים כמים הפנים ולב בלב ואם מחבת ברזל בעוד עינים רואות ואת כל ונוכחת הנה היא לנו כסו"ת עיניי"ם וקירות הלב עבתו שמנו כסו פני האוהב בחבלם מלבוא לבית חללו וזמם ומחסום הגיית אמרי שפר תקשור בקשר של קיימא בין פה לפה לא תביא בכפל הרסן ותקשר מעדנות ידים לא אסורות מלמשוך בקס"ת סופר מהיר כי מבטאי בעיטי ודיבורי בספר"י וניבי במכתבי ולשוני בחיקי יד ימיני רוח ה' דיבר בי הדובר אליך למקום קרא אל רואי הגם הלום אם בסתר פנים ישים.

מדוע נקרא לקראת צמא התיו מים אם בין יאורים רחבי ידים ובין נהרים אדירים נפרש לשחות אם ממנו ימצא פריו פרי פירות וגנות ארצנו מלאים מכל מעדנים עם כל פרי מגדים מדוע נשתוקק קצתנו לקצתנו מתנובת עצנו לא חדלנו מהיות למשל המושלים במליצתם הנמרצת כי המצא ימצא בעל חי השוכן בתוך מים רבים ובכל עץ עושה פריו בעת יחפוץ למלאו' כרסי מהם קרובים נעשו רחוקים וינוסו מחברתו ויבקשם ולא ימצאם וכן היינו אם בריחי האשמה סגרו דלתים מפתחות המחילה נפתחים ואין סוגר אם היו דבריך אלי כי מפתח המחילה קטן מהכיל בריחי האשם המושב אשיב כי שערי מזוזות פתחי לא ננעלו ולא נכנס בעזרתם שמץ דבר המקניטני מדלתי ביתי וביתה לא יבוא ערל לב וטמא שפתים מוציא דבה ומעבירם אחורי ביתי במעביר על מדותיו ואם פתחי היכליך גברו עליהם בריחי אשמתנו תבוקש ואיננ"ו וחטאתנו ולא תמצאנה ובנקל תוכל לפתוח פתח ופשפש קטן ואחר תפתח השער הגדול לדעתו להכיר האמת לא אדבר אליך תחנונים דחיישת לזילותא דידי ולכבודי אני דורש בעד החיים חלילה חלילה ב' פעמים כי אם כבדתני לא עברת על בל תוסיף ואף אם עשית מעשה בידים ואם הקילותני וזילזלת בכבודי עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה ולא חסרת ממני כמריח באתרוג אף שתראה אותי דופק על שעריך בידים עסקניות בכתיבה תמה לא בעבור כבודי כי אם בעד כבוד תורת אלדינו לגלות האמת כאשר דרכי עם כל גדולי ורבני הגלילות אשר עמי ימתיקו סודם בכתב ובע"פ וכתביהם מארץ מרחקים לשאול דעתי ואם אין בי דעת לישאל היו דברי אליהם למשיב נפש ולכלכל את תשובתם וזה דרכי לחבב ולכבד ולהפך בזכותיה דצורבא מרבנן וקירות לבי עם פי שוים עמו ואם שגה אבין אליו באופן שלא יבא לידי זילזול אם שגיתי אודה על האמת ולא אבוש אף אם יאמר אלי טעית דלא אהיה עדיף מר' עקיבא שדרש לחם אבירי' לחם שמלאכי השרת אוכלים ואמר לו ר' ישמעאל טעית ומכ"ש שלא כ"ת ר' ישמעאל ולא אני רבי עקיבא אך עכ"ז לא אחדל מלשאת ולתת להורות לי המורה טעותי וארדוף להשיג האמת לא לקנטר ולא לאהב' הניצוח ואם לפי דעתו היא טעותי והיא עצמה עצם טעותו לא אחדל מלהטעים לו הענין בטעם לשבח ולא טעם לפגם חלילה וכבודו במקומו מונח וכך היא המידה ולא שבק ולא ישבוק יעקב זעירא ענותנותיה אשר מזה נתעוררתי להרי' ניסי בקולמוסי ואם לא זכיתי לראות בכתב גלילי אצבעותיך ולא היית עם פי אנכי אהיה עם פיך בכתב והוריתיך את אשר דברתי בפסקי ולא אחוש אם הוא זלזול בכבודי כי יותר זלזול הוא לי אם אשתוק ואניח כ"ת נותן מקום לדלת עם להטות לדברי כ"ת במקום שהיה להם לשמוע ולנטות אחר האמת ממי שאמרו כי לת"ח אין אני צריך כי הם מעצמם ירדו לסוף דעת האמת הברור ויוכיחו בין שנינו.

הגד הוגד לי ע"י אמצעי שלם ה"ה החכם כה"ר משה די אגילאר יצ"ו כי כ"ת פקפק בפסק הנפסק מאצלי באותה חזקה בעבור קצת טענות שהראה לי האמצעי הנז' ותמהתי מאד מכ"ת כי אילו היית קור' במתון ובדיקדוק פסקי לא היית מעלה על שפתיך א' מהם כי אף אם לא בפירושא אתמר בכללא אתמר ויען שהיו דברי בו אל תלמידי ושמשי שמעון בן ננס וחביריו לא הוצרכתי להאריך במקום שראוי לקצר ועתה באתי אם לא הספיקו מימי גבים בפסק ההוא לרוות כל צמא הנה אפתח מקור הברכה העליונה לשתות והותר ולייפות כחי בדיני הצדק וה' ינקני משגיאות:

תחלה אמר לי משם כ"ת דבכת' יד לוי שכתב לאשר נו פריג ודיקו וכו' הוי יורד ברשות שאין צריך עדים דעדים לא הוו אלא לגבות ממשעבדי בשטרי הודאות דחוב אבל בהודאות כזה שאינם אלא לראי' בעלמא ולגלות שירד ברשות כתב ידו זה סגי לבטל חזקתו ולהוציא מן היתומים חזקתם ולא תועיל להם כדין יורד ברשות.

הנה אשיבך מילין בחילוק הזה הוא מסברתך ולא מן הדין כי כבר אמרתי דיורד ברשות אינו אלא בעדים שנתברר לנו שירד ברשות ואז לא תועיל טענת חזקתו וכההיא דהריב"ש דהבאתי לעיל ודוקא דיבר הריב"ש ולא מעשה שהיה כך היה כמו שאמר כ"ת וה"ה דאם לא היה ברור בעדים שירד ברשות אבל היכא דתועיל לו טענתו כי האי ליכא יורד ברשות וזה אמרתי בפסקי בריש מילין באומרי בההיא משכנתיה ועכשיו אבארנה המקור שממנו לוקח זה הדין היא תשובת הרשב"א ז"ל והביאם הב"י בסי' ק"ן וז"ל כת' הרשב"א בתשובה כל שנכנס ברשו' וחזר וטען לקוחה היא בידי, בזה נחלקו גדולי המורים יש אומרים דנאמן כההיא משכנתא דסוריא דאע"פ שנודע שנכנס מתחילה בתורת משכנתא אפ"ה נאמן ולא אשכח לה תקנתא בגמרא אלא במחאה ויש אומרים שאינו נאמן דה"ול כאיכא עדים וראה וכו' ע"כ.

הנך רואה כי מחלוקת ביורד ברשות בעדים היכא שנודע לנו בעדים כמשכנתא דסורא ומר חשיב לה בעדים ורא' ואינו נאמן בחזקתו אליבא דכ"ע ומר חשיב לה כעדים בלבד ואפ"ה נאמן אבל כל שלא בעדים פשיטא דלא מיקרי נודע לנו שיורד ברשות בבירור וא"כ בנ"ד אם באנו להחשיבו יורד ברשות משו' כתב ידו זה באנו להחשיבו כשטר בעדים להוציא מן היתומים בשטר גמור וזה אי אפשר דלא סגי בקרקע המוחזקת בידם לבטל חזקתיה אם לא בידוע בעדים שהיה שלו ואם לא הביא עדים אע"פי שהוא מודה לו בכתב ידו כיון שטוען לקחתיה יעמוד בחזקתו ופשוט הוא. ועיין בהרמב"ם בפרק י"א מהלכו' טוען ונטען ובטור בסי' קמ"ט ובלבוש בסי' הנז'.

והשתא כתב ידו זה הוי ככתב ידו בעלמא דאין מוציא בו מיד היתומים דאם לא כן אין חילוק בני לשטר בעדים.

ומה שחילק כ"ת לומר שהוא לראיה בעלמא כיון שמתחייבים בו היתומים להפסיד חזקתם הוה ליה כשטרי חוב מעלייתא ולטרוף מן הלקוחות דדין א' להם להוציא מן היתומים ולטרוף מן הלקוחות.

ומאחר דלא מיקרי יורד ברשות אלא היכא שנודע לנו בבירור ממילא גם הטענה השנית שהראה לי משם כ"ת אין חוששין לה והיא דאמרת לא יהי כתב זה אלא קול בעלמא שירד לה בתור' משכנתא שאם יצא קודם החזקה דמגרע כח החזקה והבאת לשון הלבוש כי כבר אמרנו כל שלא ירד בעדים אינו נקרא יורד ברשות וההוא דקול שבתורת משכנתא לאו דמיא לקול בעלמא או לכתב ידו דגרע ממנו משני טעמים חדא דקול זה צריך לצרף אליו תורת משכנתא דקלא דעדים אית בה ואילו היה קול בעלמא לא סגי וטעמא דמלתא דעבידא לגלויי היא ויבאו עדים ויעידו שכן היה מאחר שיש בה ריח משכונא ותדע שכן הוא שכל הפוסקים שפסקו דין זה בזה הלשון עצמו אין א' מהם משמיע קול שבתורת משכונא, דאי קול בעלמא סגי לא הוה להו למימר אלא אם יצא קול שירד ברשות סתם, וכיון דנקט לשון זה משמע דקול הנתל' בתורת משכונא וכדומה לה כמלתא דעבידא לגלוי והטעם הב' דקול זה דהוחזק בב"ד מיירי ולא בקול בעלמא דכל קלא דלא איתחזק בבי דינא לא שמי' קלא דאם באנו להכשיר קול בעלמא נפקא חורבא לקידושין ולא הנחת בת לאברהם אבינו שלא תהא יושבת עגונה שוממה וכן בכל ענין לא חדל מזנבות האודים המשמיעים קול שלא נודע מי אמרו האם על פיו אנו חיים חלילה ותדע שכן הוא בנדון הזה שהרי הלשון שהבאת מהלבוש הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות טוען ונטען והביאה הטור בסי' קמ"ט וכתב הב"י עלה דין זה נלמד ממעשה דרבה בר שרשום דאמר לקוחה לא מצית אמרת דהא נפק עלה קלא ארעא דיתמי והראב"ד השיג על הרמב"ם וכי משום קלא מבטלינן מגו וחזקה דממונא ותירץ הרב המגיד כיון דהאי לא החזיק בחיי אבוהון ג' שנים ונפק קלא דאיתחזק בבי דינא דיתמי נינהו משום קלא כי האי מבטלין חזקה דהחזיקו וכו':

ומאחר שדברי הלבוש והרמב"ם לקוחים מדין זה להכשיר הקול שבתורת משכונא מקלא דארעא דיתמי והתם מיירי בקלא דאתחזק בבי דינא גם קול זה צריך להיות מוחזק בב"ד ולא בכתב ידו דאין בו א' מב' אלו דגרע מהם כמו שתמצא הכל בביאור רחב במקומם המסומנים לעיל:

וממילא גם הטענה הג' שהבאת בשם הרשב"א והביאה הב"י בסי' ס"ט אין חוששין לה וז"ל ראובן שטען על שמעון הנה כתב ידך בכמה מכר סחורתי ובכמה קנית והוא יותר ממה שהודית לי ושמעון טוען לא כתבתי אלא להתעסק לא להיות לך לראיה וגם לא כתבתי שמי בו ולא יבא מידי לידך ונגנב או נאבד או נפל ממני ומצאתו והשיב אין בטענת שמעון כלום וכו' במחילה מכ"ת מה ענין זה לזה דלא דמי האי להאי כי זה מדבר שאין כתב ידו אלא להתעסק ולכך אינו נאמן בטענותיו וזה בא ויאמר שיציב ונכון וקיים כתב ידו זה אבל לאחר מכאן לקוחה היתה בידו ונאמן בשאר כתב ידו ואף לבניו אחריו טענינן כן הואיל ואתית להכי אשאלך והודיעני אותו הכתב של ראיה כפי דבריך הבאת אותו המותר ההוא שהודה בו האם יוציאנו מן היתומים על כרחך לומר דלא מפקינן מינייהו ולא מהלקוחות והכא בנ"ד שטר הודאתו זאת שיורד ברשות לדבריך מחייב היתומים והלקוחות והוי כשטר הודאת חוב ואין מוציאין מהם דאף אם הם ואביהם מודים בו או מקויים נאמנים לומר פרוע ונאמנים לומר לקוחה היא ולמה לא ירדת לשיטה שתחת זה בשם מוהר"י קולון בשורש ק"מ וז"ל הנתבע מחמת שיש לו כתיבת יד על אביו נאמן הבן לומר פרוע הוא ואין צריך שבועה ואפילו כשהערב מודה שאינו פרוע ע"כ וא"כ מה תריבון עמדי לומר דכתב ידו מהניא ומכאן הבאת ראיה והרי גם אני אידך דמהני ולכך הצרכנוהו שבועה דאי לא מהני כלל אפילו שבועה אינו צריך ולולי שטוען לקוחה היא בידי היה צריך שבועה בעבור כתב ידו ובניו אפילו שבועה אינם צריכים דלגבות צריכי שבועה כנז' אבל לא לעמוד בשלהם ובאים מחמת ירושה וטענינן להו ג"כ שאביהם לקחה ולמה אאריך מענית בכיוצא בזה וכבר דברנו בזה יותר ממה שצריך:

גם הטענה הד' שאמרת דלא יהיה גרע מעש"ג ובפרט מכח דינא דמלכותא אשיב בקצרה וכ"ת יראה הכל באריכות בספרי הפוסקים איש על ידו כתב ידו גרע מעש"ג בענין א' ושוה להם בענין אחר גרע מהם היכא דנעשו הערכאות ההם או הסופרים ממונים על פי המלך והנהיג המלך בהם כשרות משום דינא דמלכותא גובה אפילו ממשעבדי מה שאין כן בכתב ידו ושוה להם היכא דליכא דינא דמלכותא ולא הנהיג המלך שכל השטרות יעשו לפניהם וכו' עוד צריך לדעת כי דינא דמלכותא לא הוי אלא כשהערכי או הסופר חותם או מקיים לדעת הריב"ש ולדעת הרא"ש אומר הדבר בפניו ואז משום דינא דמלכותא גובין אפילו ממשעבדי ואי ליכא חדא מהנך אעפ"י שיוכל השתא להתקיים אין דנין בו בדיננו דינא דמלכותא כיון דליכא כבוד ודין מלכות בחתימת הערכי או הסופר ולא ניתן לו רבוי יתרא יותר ממה שלא היה בדינם כעת שאינו מקויים מהערכי וזה פשוט והרי הוא ככתב ידו בעלמא והכל תראה בפירוש בכל הפוסקים ואין להאריך:

ואם ממה שנהגו המקומות שכתב יד כל איש בעת שיוכל להתקיים או מודה בו שיהא כשר לדון על פיו וככשר כתב הריב"ש כי הכל בקנייה הולך אחר המנהג והביאה הב"י בסי' ס"ח אפ"ה לא יהיה נדון כשטר בעדים להוציא מן היתומים דלא נהגו אלא בדבר של מקח וממכר שהקניה כפי המנהג אבל בחזקות הללו שאינם כפי המנהג אלא כפי הדין אם לא היתה הירידה ברשות כדין וכהלכה לא מבטלינן החזקה להוציא היתומים ועוד הרי נהגו שלא לטרוף מהלקוחות אם לאחר שכתב לו בכתב ידו מכר כל קרקעותיו אם לא שיעבדם אליו ביחוד ומאחר שכן מנהגם אם להוציא מן היתומים אין מוצאין דלקוחות ויתומים שווים:

ועוד אם אתה אומר שבכתב ידו טורפין מן הלקוחות במנהגם אין חילוק לעולם בכתב ידו לשטר בעדים וכל כתב יד או מלוה על פה תהא גובה מן הלקוחו' וזה אי אפשר דהא טעמא זה קלא אית ליה וזה לית לי' קלא אם לא שנעשה בערכאות דאית בהו דינא דמלכותא ואי בערכאות שאין בהם כח דינא דמלכותא הרי הם ככתב ידו בעלמא ואיך א"כ נותנין לכתב ידו זה דין טורף מן הלקוחות וקלא לית ליה ליזהר הלוקחים ומכ"ש להוציא מן היתומי' בדבר דלא מהני ליה אלא בעדים ולא שייך מנהג:

ועוד נוסף על זה שנמצא כתב יד בעל ריבם שלא נתרצה בכך ואם הראשון מורה שירד ברשות כתב הב' מורה דלאונסו ירד וצעקתו לפני ב"ד וערעורו יוכיח ומאי חזית דסמכת אלישנא קמא ולא אלישנא בתרא ותפוס לשון אחרון ועדיף טפי משום ידים מוכיחות כאשר טענו היתומים וכבר דברנו בזה ואין להאריך:

ומאחר שכתב ידו זה אינו כלום ולא חשו ליזהר בשטרם לומר דטענת שטרך בידי מאי בעי כלום היא דאין עליו אפילו שם כתב ידו ובזה ג"כ סרה טענתך למה לא שמרו השטר כיון שיש לאש' כתב יד אביה' דירד ברשות דבהא סלקינן ונחתינן לומר דליכא הכא חשש יורד ברשות ודברי כ"ת נפלאים הם בעיני ולא אמידנ' למר בהאי ומכ"ש בדברים הברורים כיומא דאסתנא:

גם מה שאמר' דכתב ידו זה הוי כתוך זמנו ואין נאמנים לומר פרוע אע"ג דאין צריך להשיב על זה ויספיקו התשובות הראשונות עכ"ז איחד לה תשובה בפני עצמה אמרת דתוך זמנו מיקרי מאחר דאין לה זמן דיורד ברשות זמנה לעולם ולפי דעתי דברים אלו אין להם שחר שאם כונתך לומר דלא שייך בה זמן לעולם זה אי אפשר דהרי משכנתא תוכיח והרי מכירה לאחר ירידה ברשות תוכיח וא"כ שייך בה זמן וזה שירד ברשות לאחר מיכן לקחה אי נזהר בשטרו ונמצא שאף ירידה ברשות בעדים יש לה זמן בכל עת ובנ"ד כיון דלית ביה דין כתב יורד ברשות יכול לטעון לקוחה היא ולא נזהר בשטרו:

ואם כונתך לומר בעבור שלא נכתב בה זמן קרית ביה לעולם זמנו ותוך זמנו והיה הפך הדין דהא תוך זמנו לא אמרינן אלא בזמן כתוב וקצוב בכתב יד או בשטר ואז בתוך זמנו לא מצי אמר פרוע דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו אבל כשאין כתוב בו זמן אחר כי אם סתם אחר עבור ל' יום כסתם הלואה מצי למימר פרוע כלאחר זמנו ובנ"ד כיון דלא כתוב ביה זמן בכל עת יכול לומר לקוחה היא בידי כמו דמצי לומר פרוע דכתב ידו דלא מצי טעין פרוע הוא בשכתוב בו זמן וטוען שפרעו תוך זמנו ומשום חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אינו נאמן אבל כתב ידו דאין בו זמן אמרינן נאמן לומר פרוע וא"כ כתב זה לא חשבינן ליה כירידה ברשות ודבריך אלה אתה קונה למי שאין לו זמן יש לו זמן וקשיא דידהו אדידהו שאם מה שאין לו זמן אתה קורא לו עד ימות המשיח תוך זמנו יחוייב מזה שכל מלוה וכתב יד שאין כתוב בהם זמן יגבו מן המשועבדי' ומוציאין בהם מן היתומים וזה אי אפשר שכבר אמרנו דמצי טעין פרוע אחר עבור סתם הלואה ואם הוא דעתך לומר דלא שייך בירידה ברשות זמן שייך שייך כנז' ואדרבא אי לא שייך בה זמן גם תוך זמן לא שייך ולכן אני אומר תוך זמן לא שייך אלא בזמן קצוב וכתוב וכמי שאמרנו בכתב ידו לזמן לא מצי טעין פרוע תוך זמנו וכל שאין לו זמן כתוב וקצוב לעולם חוץ לזמנו קרינן ביה ויכול לטעון פרוע ובכאן בנ"ד יכולים לומר לקוחה היתה ביד אביהם ואין בה תוך זמנו ולא יורד ברשות כלל:

והן אמת כי כל מה שכתבתי בזה הוא להג הרבה ויגיעת בשר לפי שהוא פשוט כביעתא בכותחא ולא לכ"ת ולא לדכותיה הוא כי בקיאות סופרים מספרים בשקידת כ"ת יודיע לך דיני הצדק ואל תפקפק בו שאתה נותן מקום לשמעון בן ננס לפקפק בידיעת כ"ת וכל זה שאמרתי ניתן ליכתב לפני מלכי מאן מלכי רבנן ולכן אל תשגה בדרך ישר לפני איש כי זילותא היא לגבי כ"ת ואם אין לך להשלים ולמלא דברי לפחות אל תוסף על דברי פן יוכיח בך האמת ונכזבת וכו' כ"ד החותם בסדר ושמרתם לעשות את כל החקים ואת כל המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום:

זעירא דמן חברייא יעקב ששפורטאש


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף