שפת אמת/שבת/טו/ב
בגמ' על ספק מ"ר אדם שכנגד מ"ר בהמה. עי' בפיה"מ לרמב"ם ורע"ב במס' טהרות שפי' שמעורב מ"ר אדם עם מ"ר בהמה ואין ניכר אם יש בו מראה מ"ר אדם ע"ש. [וכן פי' המאירי כאן]. וקצת קשה הא בל"ז מ"ר אדם מטמא מ"ר בהמה [כמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' טו"א הכ"ו) שמשקין טמאים שירדו לטהורים מטמאין בכ"ש] ומה בכך דנשתנה למראה מים הא משקה מטמא משקה מדרבנן. וי"ל בדוחק שהשתין האדם לתוך מ"ר בהמה ובכה"ג אפשר שנתבטלו מ"ר אדם במ"ר בהמה. [כמ"ש הכ"מ שם אבל אין הדבר מובן כיון דמיד שנגעו המשקין הטמאין בטהורין קודם שנתערבו נטמאו נמי הטהורין ושוב אין לטהרן ע"י ביטול ואפשר דהרמב"ם לשיטתי' (בפ"ד מהמ"א ה"כ) שהתיר לשתות מ"ר בהמה טמאה משום דהוי כפרש ע"ש. א"כ אינו מקבל טומאה כיון דא"ר לשתי' וגרע ממשקה סרוח. אכן הפוסקים חולקים עליו כמבואר בטוש"ע (סי' פ"א) ע"ש וס"ל דראוי לשתי']:
שם בגמ' כלי זכוכית אר"י אר"ל כו'. לא נמצא כזה בגמ' וצ"ל הפי' אר"י ואר"ל דהא ר"ל הי' תלמידו של ר"י. אך א"כ הו"ל למימר ר"י ור"ל דאמרי תרוויהו. ואולי הי' ר"י אחר תלמידו של ר"ל:
שם בגמ' אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה. מכאן מוכח קצת כסברת התוס' דלענין טומאות המטמאין מתורת כלי חרס דהיינו מתוכן שורפין ג"כ דאי לאו הכי המ"ל ג"כ דמהני טבילה משום היכרא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ולפרש"י י"ל דאפשר דאכתי לא ידעו האי סברא דהיכרא.
ולמסקנא אפשר באמת כן דמהני טבילה מהאי טעמא. ויתישב בזה סתימת המפרשים הרמב"ם ור"ש ורע"ב בהאי משנה דמקואות דאיכא חציצה בכלי זכוכית והוי להו לפרושי דמיירי בנוקב וסתמו כמסקנת הגמ'. ולפי' הנ"ל א"ש דבמסקנא א"צ לאוקמא בכה"ג. אכן לא יתכן דהא להדיא פסק הרמב"ם (פ"א מה' כלים) דכלי זכוכית אין להן טהרה במקוה וצ"ע. ועל התיו"ט יש לתמוה ביותר שלא הרגיש בזה.
גם אפשר לומר דלמסקנא דמטמא מגבו כמתכות, א"כ י"ל דלענין טומאת גב אית להו עכ"פ טהרה במקוה, דהא הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי, דאי כחרס דיינית לי' הא לא מיטמא כלל מגבו, ואי כמתכות הלא אית לי' טהרה במקוה. וא"כ י"ל דדוקא לס"ד דגמ' דלא ידע הך דמיטמא מגבו הוצרך לדחוק ולתרץ במעמיד. אבל למסקנא אתיא כפשוטו לענין טומאת גב. [וכן תי' בתוס' רעק"א במקוואות שם] אך סתימת המפרשים עדיין לא נתישב בזה בפרט הרמב"ם כנ"ל וצ"ע:
שם בגמ' הב"ע כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר כו'. פי' רש"י דכל קבלת טומאתו ע"י המתכות המעמידו כו'. ודבריו מבוארין ע"פ שיטתו שפי' במס' ר"ה (יט.) דאיירי לענין טומאה ישנה. ולכאורה הכא לא הי' צריך לזה דאע"ג דבגוף הברייתא נראה לו דוחק לפרש מטהרין מדאורייתא ולכך הוכרח לפרש כשלא קיבל טומאה מחדש ומדרבנן נמי טהור. אבל הכא בתי' המשנה דמקואות אפי' אם קיבל עכשיו טומאה מ"מ כיון דהלך אחר המעמיד אית לי' טהרה במקוה.
אך נראה כוונתו דדוקא לחומרא אזלינן בתר המעמיד שיחזור לטומאה ישנה אבל לא לקולא. ולפ"ז כשקיבלה אחר התיקון טומאה מחדש אה"נ דלית לי' טבילה במקוה אלא דוקא בכה"ג דכל הטומאה הוא ע"י המעמיד שפיר אית לי' טבילה במקוה מטעם ממ"נ כנ"ל. ודבריו נכונים דאיך יכולין ללמוד מדר"מ דגם לקולא הולכין אחר המעמיד. ולפ"ז מיושב נמי לשון הגמ' דהו"ל למימר בקיצור שמתחילה נעשה הכלי כך בהעמדת מתכות ולמה להו למימרא ניקב והטיף לתוכו. ולפרש"י א"ש כנ"ל. מיהו עיקר פי' תימה גדולה כמ"ש תוס' בר"ה דכיון דכשקיבל הטומאה לא הי' מתכות מה בכך דנעשה אח"כ מתכות איך יחזור בזה לטומאה ישנה שהי' עליו קודם שנעשה מתכות ע"ש.
ולכאורה הי' נלפע"ד לפרש כוונת רש"י שהאבר שהטיף לתוכו בא מכלים שבורים שנטמאו ובכה"ג שפיר כיון דאזלינן בתר המעמיד חוזר לטומאה ישנה שהי' על האבר מקודם. והא דתנן במס' כלים (פי"א מ"ד) דכלי הבא מברזל טמא וטהור אזלינן בתר הרוב נראה לכאורה דלמ"ד דאזלינן בתר המעמיד גם במיעוט המעמידו טמא כל הכלי צריכה טבילה כנ"ל. אך לשון רש"י שם בר"ה נראה דמפרש שהכלי זכוכית הי' טמא מכבר ולא קאי אאבר ע"ש וצ"ע. ולפי' התוס' דר"מ מדאורייתא מטמא כו' קצת קשה מנ"ל לגמ' דר"מ אזיל בתר מעמיד לקולא להיות לו טהרה במקוה דילמא דוקא לחומרא אזיל בתר המעמיד. ולפי' ריב"א מיושב שפיר:
בתוס' ד"ה אתו וקשה כו' וי"ל דדוקא בטומאת גבן כו'. ולפ"ז הומ"ל נמי כנ"ל דמקודם גזרו אטומאת תוכן ואח"כ הוסיפו טומאת גבן. ועי' במהרש"א מ"ש די"ל דמעיקרא גזרו למקדש ואתו אינהו וגזרו גם לתרומה כדמשני לעיל גבי ידים. אבל לענין ארץ עמים ליכא למימר הכי דלא שכיח להביא למקדש גוש עפר ארץ עמים. ואינו מבין זה דמ"מ שכיח שפיר להביא דבר הנוגע בארץ עמים ולהכניסו למקדש. וגם י"ל דמעיקרא גזרו בקודש הנוגע בארץ העמים דקודש הרי הוא כמקדש. [והדר גזרו לתרומה וביותר קשה דהא לעיל גבי ידים דשלמה גזר לקדשים נמי ע"כ צ"ל דהיינו בבשר קודש ולא למקדש דהא אין טומאת ידים במקדש וכמ"ש המהרש"א גופי' בפסחים (יט:) ע"ש א"כ גם בארץ עמים י"ל כן וצ"ע]:
בד"ה ואאוירא לתלות כו' וי"ל דהתם מיירי כו'. הנה אי נימא דאויר מטמא מטעם אויר עצמו לא מטעם אוהל דהוי כנוגע א"ש חילוק זה דלעולם גושה אין מטמא אלא בנגיעה לא באוהל והא דאויר טמא אינו מטעם מאהיל כלל. אכן לפי הבעיא בנזיר שהביאו בסוף הדיבור דאויר טמא מטעם מאהיל, א"כ למה אם מביא הגוש לא"י אינו מטמא באוהל. ובאמת בגיטין (ח:) בתוס' ד"ה דגזרו משמע דכתבו כן לפי הספק דמטמא מטעם אויר ע"ש. אכן בתיו"ט באהלות שם מביא בשם הרמב"ם הטעם דלא חיישינן שיהי' נמצא בגוש עפר המובא לא"י יותר מעצם כשעורה ע"ש וזה נכון [וכ"כ המל"מ (פי"א מה' טומאת מת) בפי' דברי התוס' דהכא ע"ש]:
בד"ה על ספק ביה"פ כו' שנחרש בה קבר כו'. וכ"כ הרע"ב בטהרות (פ"ד מ"ה) ומביא התוספות יו"ט שם דברי תוס' אלו. אבל לא יתכן שיהי' כן דעת הרע"ב כיון שהביא שם גם פי' הרמב"ם במ"ר אדם טמא שנתערבו עם מ"ר בהמה ומספקא לן אם נתבטלו במי רגלי בהמה א"כ הוי ג"כ ספק תורה ע"ש: