מהר"ם/שבת/טו/ב

מהר"ם שבת טו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמ' אמר עולא אלו ששה ספיקות כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אתי אינהו כו' ולספרים דגרסי הכא וכו' למימרא דחדא גזירה היא והאמר אילפא כו' יש לדקדק לגירסא זו מאי פריך למימרא וכו' ומי בקש זאת לומר שארץ העמים גזרו עליהם מתחלה לשריפה דפריך עלה מהא דאילפא וראיתי בספר ח"ש שתירץ וז"ל שהמקשה ידע ששורפין אגושא בודאי מכח המשנה דששה ספקות ואם כן מאחד דשני ליה התרצן דאתו אינהו ולא קבלוה עד דאתו הלל ושמאי וא"כ ע"כ גזירה קדומה היתה לשרוף כמו לבסוף ועל זה פריך למימרא כו' הא ע"כ גזירה קדמונית לא היתה לשרוף עכ"ל אבל בעיני פירושו דחוק דלפי פירושו קשה מאי תלי קושיא זו של המקשה במה שמשנה התרצן אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה ואתו רבנן דשמנים שנה וגזור וקבלוה תקשה ליה להמקשה המימרא דאילפא על מתניתין דתנן על ששה ספקות שורפים את התרומה ועוד מה תלי קושיא זו של המקשה במה ששתי גזרות היו שיוסף בן יועזר גזר עליה וגם רבנן דשמנים שנה גזרו על זה לא יהא אלא חדא גזירה וע"כ צריך אתה לומר דלשריפה היתה דהא תנן על ששה ספקות שורפין כו' וא"כ תקשה עלה מהמימרא דאילפא ועוד קשה בסוגיא דשמעתא לפי מאי דמקשה המקשן למימרא דחדא גזירה הוה לשריפה משמע שהוא רוצה לומר תחלת הגזירה לא היתה לשריפה כי אם לתלות אם כן מה הקשה הא רבנן דפ' שנים הא איהו גופיה ידע דמתחלה לא גזור אלא לתלות וק"ל ונ"ל דלגירסא זו המקשה זה שהקשה למימרא דחדא גזירה הואי לשריפה אינו המקשה הראשון אלא מקשן אחר ומקשה על התרצן זה מדדחיק לשנויי אלא מעיקרא גזור ולא קבלוה וכו' ולא שני דמעיקרא גזור לתלות ואתו אינהו וגזור לשרוף מכלל דס"ל דחדא גזירה הואי לשרפה והאמר אילפא וכו' ואע"ג דיש לדחוק ולומר דמשום הכי דחיק לשנויי מעיקרא גזור ולא קבלוה משום זכוכית מ"מ ארץ העמים שהיה יכול לשנויי בשנויא דעדיפא מיניה לא ה"ל לשנויי בדוחק דגזרו ולא קבלוה ולפי מאי דמסיק אתי שפיר דאין ה"נ דקושיא דארץ העמים מתרץ לה דמתחלה לא גזור אלא לתלות וכו' וקושיא דכלי זכוכית דלא שייך לשנויי בשנויא דלתלות ולשרוף תירץ בשינויא קמא דמעיקרא גזרו ולא קבלו מינייהו ואתו אינהו גזור וקבלו מינייהו ודו"ק:

ד"ה על ששה ספקות וכו' כגון סככות ופרעות פירוש סככות הוא ענף היוצא מן האילן וטומן תחתיו ופרעות הוא אבן היוצא מן הכותל ועי' במס' אהלות פ"ח ובמס' נדה פ' בתרא:

ד"ה על ספק בית הפרס וכו' ואם כן לחכמים אמאי קאמר וכו' פירוש אלא ודאי לא איירי הכא בשדה שאבד בה קבר אלא בשדה שנחרש בה קבר:

ד"ה ועל בגדי ע"ה וכו' ואפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא וכו' רצה להוכיח מזה דאין הטעם משום מגע נדה כפירוש רש"י אלא משום דעשאום כזבים דאי משום מגע נדה הא אפילו טמא מת רוק שלו אינו טמא אלא הטעם הוא שעשאום כזבים כו':

ד"ה אלמה תניא כו' דהא קתני סיפא כו' על השולחן ועל הדרגש כו' וא"כ אין לפרש דאיירי בטבילת כלים חדשים דההיא טבילה ליתא אלא בכלי אכילה:

ד"ה וחכמים מטהרים וכו' אבל אין לפרש דרבנן מטהרים לגמרי וכו' דא"כ מנלן דר"מ אזל בתר מעמיד וכו' אלא משום דאזיל לטעמיה וכו' ויש לדקדק ואימא ה"נ דר"מ דמטמא לא משום כלי מתכות מטמא אלא משום דאזיל לטעמיה דס"ל דכלי חרס אע"ג דטיהר שוב יש לו טומאה וחכמים דמטהרין סבירא להו אע"ג דהוי סתימה מעלייתא מ"מ כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה ולכ"ע לא אזלינן בתר המעמיד ויש לומר דסבירא להו לגמ' דלא אמרו חכמים דכלי חרס דטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אלא היכא שנשבר לגמרי ולא נשאר אלא קרקעיתו או דפנותיו ושיפן ועשאו כלי חדש בזה אמרו הכמים כיון שטיהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אבל היכא שלא נשבר לגמרי אלא שניקב כיון שראוי לסותמו באבר סתימה מעלייתא לא מיקרי כלל טיהר שעה אחת ויש לו טומאה לאחר שסתמו אפי' לרבנן וא"כ על כרחך הא דמטהרי רבנן לא לגמרי מטהרין ליה דהא חוזר שפיר לטומאתו הראשונה אלא ודאי מטומאה דאורייתא היא דמטהרי ליה דהיינו מטומאת כלי מתכות משום דלא אזלי בתר המעמיד אבל מדרבנן מיהא מטמא משום כלי זכוכית כמו שהיה מטמא מתחלה וממילא צ"ל על כרחך דהא דמטמא ר"מ היינו טומאה דאורייתא מדין כלי מתכות משום דאזיל בתר המעמיד דאל"כ במאי פליג אחכמים דהא אינהו נמי מטמאין ליה טומאה דרבנן וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף