שפת אמת/שבת/טז/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות תוספות רי"ד רמב"ן מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א פני יהושע חתם סופר רש"ש אילת השחר |
בגמ' אמרי כיון דאי נשתבר כו'. כתבו בתוס' דל"ג אלא דמה"ט בלבד לא היו גוזרין. מיהו מלשון הגמ' לקמן רב אשי אמר לעולם לכ"ח דמי. משמע דבהאי שינויא דהכא סבירא להו דלכלי מתכות דמי. וגם בטעם התוס' יש לפקפק דהא לענין טבילת כלי זכוכית הנקנין מנכרי אמרינן בע"ז (עה:) דמה"ט לחודא דיש להם תקנה הצריכו טבילה לכלי זכוכית. גם בתוס' ד"ה אלא מעתה כו' משמע קצת דגרסי אלא ממ"ש וכי משני כו' מפני שנראה תוכן כו' ולא הקשו נמי להאי שינויא כיון דאי נשתברו כו'. [משמע דלהאי שינויא לא דמי כלל לכלי חרס. ועי' במהרש"א שהרגיש בזה. ובמ"ש לקמן בדיבור התוס' הנ"ל]. ונ"מ בהני פירושים לענין אי יש להם טהרה במקוה. [דאי הדר משינויא קמא מהני להו טבילה ככלי מתכות]:
שם בגמ' טומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן בטומאה דאורייתא אחיתו בה רבנן טומאה כו'. משמעות הלשון דגזירת טומאה ישנה לא תיקנו אלא אטומאה דאורייתא ולא אכלי זכוכית דרבנן. וכ"מ לשון רש"י דתקנת טומאת כלי זכוכית קדמה לתקנת טומאה ישנה. וכן נראה דהא טומאת כלי זכוכית יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן תקנום וטומאה ישנה שמעון בן שטח תיקנו. ובזה מיושב בפשיטות מה שהקשו התוס' ד"ה עבדו בה רבנן היכרא. שהקשו דיש היכר בהא דלא גזרו טומאה ישנה. ולהנ"ל א"ש דחכמים שתיקנו טומאת כלי זכוכית הניחו היכר במאי שטיהרו פשוטי כ"ז. כיון דאכתי לא הי' בימיהם גזירת טומאה ישנה ולא הי' שום היכר. ושוב גם אח"כ כשגזרו טומאה ישנה והי' היכר בזה מ"מ בשביל זה לא יעשו תקנה חדשה בכלי זכוכית לטמא פשוטים. ויש לתמוה על התוס' למה הוצרכו לדחוק בזה דתירוצם אין מובן כלל דמאי בכך דט"י דרבנן מ"מ היכרא הוי. ובחי' הר"ן מוסיף קצת ביאור בתי' התוס' דכיון דמדרבנן הוא ליכא היכרא דדילמא הי' לחכמים טעם לגזור בכלי מתכות דוקא ע"ש. וגם יש לישב דלא הוי היכרא דדילמא טעמא דרבא לקמן דגזרו ט"י משום שלא יאמרו טבילה בת יומא עולה עיקר. א"כ בכלי זכוכית דלא מהני טבילה ליכא האי טעמא. [וסוגיא דהכא ע"כ אזלא אליבא דאביי. וכמ"ש הפנ"י דקושי' הגמ' בטו"י בכלי זכוכית ל"ק לטעמא דרבא]. אבל למה לתוס' לדחוק בל"ז א"ש כדכתיבנא. ואפשר התוס' לשיטתייהו אזלי לעיל ד"ה אתו אינהו. דגרסי דלא קיבלו מיוסי ויוסי עד שבאו תלמידיהם דשמונים שנה ע"ש. וא"כ בשעת גזירת חכמים דפ' שנה כבר הי' תקנת טומאה ישנה והוי היכרא והיו יכולין לגזור גם טומאת פשוטי כלים בזכוכית. ומ"מ אין זה קושיא דהם לא חזרו ויסדו אלא תקנה ראשונה דיוסי ויוסי:
ברש"י ד"ה לטומאתן ישנה כו' להטעינן טבילה. לא ידענא מנא לי' הא לרש"י דאם היו חוזרין לטומאה ישנה הוי סגי להו טבילה. וצ"ל מסברא דהואיל ומדמינן להו למתכות לא עדיפי ממתכות כמ"ש לעיל מה"ט להתיר גם בטומאת גבן בטבילה. אכן הרמב"ם (פ"א מהל' כלים ה"ה) לא פסק כן ולעולם לא מהני טבילה בכלי זכוכית גם בטומאת גבן. אך י"ל דהרמב"ם לא פסק כן משום דס"ל כרב אשי במסקנא דלכלי חרס דמי. אבל לס"ד דגמ' דהי' מטעם דככלי מתכות שוינהו רבנן וכמו כן למאי דהוי ס"ד הכא בטומאה ישנה שפיר הוי סגי בטבילה. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשיתי בסמוך על קושי' הגמ' אלא מעתה יחזרו לטומאה ישנה דלטעמא דרבא לא שייך לגזור טו"י בכלי זכוכית כיון דלא מהני להו טבילה ע"ש:
בד"ה עבדו רבנן היכרא כו' דאין שורפין תרומה בטומאה דרבנן לבד מו' ספקות כו'. נראה דלאו דוקא האי כללא דהא ידים תחילת גזירתן לשריפה. ודוחק לומר כוונת רש"י דלמסקנא קאי אילפא רק אקודש כמ"ש תוס' ישינים לעיל (טו.) בס"ד דקושייתם ע"ש. ולהכי דייק רש"י בלישני' תרומה ולא קדשים. דזה דוחק דהא מלשון הגמ' דפריך לעיל מאילפא ידים הוא דלשריפה כו' משמע בהדיא דאילפא קאי אי"ח דבר. וגם בל"ז לשון רש"י בע"כ אינו מדויק כמ"ש תוס' לעיל ד"ה על ששה ספקות דאיכא עוד ספיקות ששורפין עליהם תרומה:
בתוס' ד"ה אלא מעתה כו' וכי משני כו' מפני שנראה תוכן כברן כו'. עי' מ"ש במהרש"א דלמאי דמשני שוינהו ככלי מתכות באמת אינו מטמא מאוירן ע"ש. ואינו מובן לפע"ד דהא כ' תוס' ד"ה אלא דלא הדר משינויא קמא א"כ לא הוסיפו אלא חומרא דכלי מתכות ולא קולא. אכן כך אית לן למימר דלשינויא דשוינהו ככלי מתכות דמסיק משום היכרא כו'. א"כ י"ל דאינו מטמא מאוירן משום היכר לגבי טומאת כלי חרס. אך לשיטת תוס' לעיל ד"ה אתו דלטומאת כ"ח באמת שורפין ליכא למימר הכי וצ"ע. והנה הרמב"ם (פ"א מהל' כלים) פוסק דזכוכית אינו מקבל טומאה מאויר אלא בנגיעה. וכ' הטעם משום דנראה תוכן כברן. פי' דלא חשיב תוך כלל כיון דנראה מבחוץ ובפנים בשוה והיא רק למסקנא דגמ'. ותוס' ס"ל בהיפוך. וגם הראב"ד מודה להרמב"ם בזה אבל לא מטעמי' ע"ש מ"ש טעם אחר:
בד"ה לא ליטמאו כו' דתוספתא דכלים כו'. לשון התוספתא שם אינו כמ"ש בתוס'. וגי' התוס' קשה להולמו דלמה אין מקדשין וממלאין בכל הני דנקיט. ואי קאי אשולי דבשולי כלים הללו אין ממלאין כו' א"כ אין מקום לדברי התוס'. ולפי מה שהבינו התוס' בפי' התוספתא דכלי זכוכית כיון דמקבל טומאה מגבו לכך אין מצילין א"כ קשיא רישא דמילוי וקידוש:
בד"ה ה"ג כו' א"נ מטמאין מאויריהן הוי דאורייתא. יותר נראה לגרוס בתוס' מיטמאין מאויריהן היינו דאורייתא. וגם לגי' שלנו ע"כ כן הוא כוונת התוס' דגבי אויר נקט מיטמאין ומטמאין משום דתרוייהו דאורייתא אבל מאחוריהן דמיטמאין דרבנן ומטמאין דאורייתא להכי לא ערבינהו: