שפת אמת/שבת/יד/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות רי"ד רמב"ן רשב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע חתם סופר רש"ש אילת השחר |
בגמ' זימנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה כו'. פי' רש"י והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה. ותמוה כמ"ש מהרש"א למה לא פי' משום דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה [כמ"ש רש"י בכורות (יב:) אכן הפנ"י השיג ע"ז ע"ש]. וי"ל דקשה עוד הא פחות מכביצה אינו מטמא. ולהרבה פוס' אין מקבל טומאה ג"כ אלא בכביצה. [ולפמ"ש התוס' בב"ק (עז.) ולקמן (צא.) ד"ה אי גם דעת רש"י כן ע"ש]. ובעלמא אמרינן אין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה וא"כ מה חשש איכא. והגם די"ל דדוקא בית הבליעה אינו מחזיק אבל בפיו מצי לקבל טפי מביצה. מ"מ לשיטת הפוס' דצריך ב' ביצים לפסול הגוי' נראה דאינו מקבל ב' ביצים לבד משקין [כשיעור שיהי' עלי' חיוב ליזהר בשמירת תרומה בפרט לדעת רש"י בע"ז (לא.) שאין משקין מקבלין טומאה אלא ברביעית ע"ש] דהא כמלא לוגמא הוא פחות מרביעית מצד אחד ממילא כל הפה אינו מחזיק כל כך ואפי' אי מצי להחזיק בדוחק מ"מ למה תקנו על מידי דלא שכיח כזה ומצאתי אח"כ בחי' הר"ן ז"ל שהקשה כן. [לענין משקין דהיכי אפשר שתהא בפיו רביעית ויוכל ליכנס לשם אוכלין] ותי' דכשירדו למעים שם יקבלו טומאה. וממילא מיושבין דברי רש"י דאיסור אכילת תרומה טמאה ליכא כיון דבשעת אכילה טהור הוא אלא דגורם שיקבל אח"כ טומאה ומבטל שמירת טהרה דתרומה. אך עיקר תי' הר"ן דחוק [גם יש לעיין דלאחר הבליעה אינו מוזהר עוד על שמירתה כענין שאמרו בכריתות (ז.) כהן שסך כו' בן בתו ישראל מתעגל בו ע"ש דכבר נתחללה]:
שם בגמ' דאי לא הא לא קיימא הא. פי' שלא היו שומעין לבטל המנהג של שפיכת מים שאובין [משו"ה גזרו טומאה בשפיכת השאובין עליהן] משא"כ בחשש הראשון דטבילה בשאובין הי' כל הגזירה משום דאי בטבילה בשאובין לא יטמאו. ישתנה המנהג משפיכה לטבילה. לכן גזרו גם על הטבילה. ומ"מ כיון דעדיין לא נהגו כך בקל מתקיים הגזירה אף אם רואין דבטהור שטובל בהם לא נטמאו כנ"ל [ואפשר שכן הוא כוונת התוס' ד"ה וטהור אכן לדעת הרמב"ם (פ"ט מה' אה"ט) גזרו טומאה גם בטהור הבא ראשו ורובו במים שאובין ע"ש]:
שם בגמ' א"ל רבא מאי נפ"מ כו'. קשה דשפיר נ"מ דכיון שהיו סוברין דצריך שאובין לטהרה א"כ כ"ז שלא נתנו עליהם השאובין מחזיקין עצמם טמאים ואתי לשרוף בנגיעתן תרומה וקדשים וצ"ע:
ברש"י ד"ה האוכל אוכל ראשון כו' ומטמא את התרומה להיות שני' כו'. יל"ד מנ"ל לרש"י דלא הוי ראשון אלא לענין תרומה. ונהי דהגזירה משום משקין דתרומה. מ"מ אחר שעשאוהו ראשון הוי ראשון אף לטמא חולין [למ"ש התוס' בחולין (לג:) דר"א משוה מידותיו לעשות האוכל כמאכל לגמרי אע"ג דהוי סגי שיהי' שני ע"ש א"כ שפיר י"ל ג"כ אע"ג דהוי סגי בגזירת תרומה מ"מ מטמא נמי חולין]:
בד"ה שלישי שני לקודש וכו' שמירה דידה לאו שמירה הוא לענין קודש. משמע מדבריו דבחולין שנעשו על טהרת הקודש לא חיישינן דהוי ראשון כיון דמשומר יפה אבל לא משמע כן בגמ' בחולין (לד.) דקאמרינן התם לא מיבעיא חולין שנעשו על טה"ק כו' ומכל הסוגיא שם משמע דבנעשו על טה"ק הוי יותר שני משנעשו ע"ט תרומה:
בד"ה בחולין כו' ע"ט תרומה דאילו בחולין גרידא לא משכחת בהו שלישי. וקשה דהלא אנו חוששין שהוא ראשון א"כ אף בחולין גרידא טמא לתרומה. ומהא דנקט הש"ס דוקא בשנעשו ע"ט תרומה אין ראי' לכך. די"ל דבא למעוטי בשנעשו ע"ט הקודש דלא חיישינן שהוא ראשון אבל לעולם אף בחולין חיישינן וי"ל דס"ל לרש"י דדוקא אם נעשו ע"ט תרומה מאחר שאינו אוכל השלישי ומחזיקו לטומאה שוב שפיר חיישינן דילמא הוא ראשון. אבל בחולין גרידא דלא מחזקינן להו כלל טומאה, מעצמינו אין חוששין שמא הוא ראשון מאחר שלא הי' עליו שום טומאה כלל. ויש להביא ראי' לדבריו דאם נאמר דבחולין גרידא ג"כ גזרינן דילמא הוא ראשון א"כ הי' צריך לפסול התרומה ג"כ. ולפ"ז יוקשה אמאי לא תני לה במשנה בהדי שאר פוסלי תרומה. וע"כ דחולין גרידא לא מטמא. מיהו אין להקשות אמאי לא חשיב נמי חולין שנעשו ע"ט תרומה דפוסל הקודש די"ל דלא מיירי בפסולי קודש אלא בפסולי תרומה:
בתוס' ד"ה ר"י כו'. וא"ת מאי צריך התם כו'. וי"ל למאי דאי' בחולין (לה.) באוכל שלישי של תרומה אע"ג דאינו פוסל התרומה מ"מ אסור לאכול תרומה ע"ש א"כ א"ש דמהטעם דזימנין דשדי תרומה לפיו כו' הי' די לעשותו שלישי וג"כ יהי' אסור לאכול תרומה. אלא משום דמצינו דשני עושה שני פסלו ג"כ במגע [אך לפמ"ש המהרש"א בחולין (לג: בתוס' ד"ה האוכל) דדוקא בשלישי של חולין שנעשה עט"ת כיון דאיכא שלישי בתרומה משו"ה נמי באוכל שלישי ע"ט תרומה גופו פסול לאכול תרומה אבל בשני של חולין ליכא למימר הכי שפיר הקשו התוס']:
בד"ה זימנין. כתבו דפסול גוי' בחצי פרס הי' גזירה קדמוניות לאכילה בלבד וגזירת פסול תרומה בכביצה ע"ש. ולפי דבריהם צריך עיון אי גם במשקין כן הוא דלאכילה נטמאו ברביעית אבל לנגיעה גם במשהו נטמאו. או דלמשקין מודין דלא הוי אלא חדא גזירה ולא קשיא להו למה צריך רביעית דהא י"ל כתי' תוס' ישנים לפי' ריב"א משום דמה"ת לעולם בעי רביעית לטמא אחרים:
בד"ה ושקיל כו'. ואע"ג דמשקין תחלה כו'. וי"ל דמשום האי טעמא דמשקים הוי תחלה לא היו גוזרים כיון דהוי גזירה לגזירה אלא משום דפסלו מדאורייתא משו"ה קאמרינן האי לישנא ופסיל להו. [וכ"מ ממ"ש התו"י דמשום הכי לא גזרו בפחות מרביעית כיון דמה"ת אין משקים מטמאים אחרים אלא ברביעית. וע"כ צ"ל דמשום טומאה דרבנן לא היו גוזרין. אך גם דברי התו"י תמוהים דהא למאי דקי"ל דטומאת משקין לטמא אחרים לאו דאורייתא ע"כ עיקר הגזירה דשדי לפומי' ופסיל להו אינו אלא משום טומאה דרבנן א"כ גם בפחות מרביעית הו"ל לגזור דמה לי חד דרבנן ומה לי תרי דרבנן וצ"ע]:
בד"ה תנא כו'. וי"ל דהיינו דוקא לקודש. והיינו כדכתבו בתוס' ישנים [ובהר"ש במס' ידים פ"ג מ"ב] דלאו מטעמא דר' פרנך הוא אלא גזירה בפ"ע דכל הפוסל תרומה עושה ידים להיות שני לקודש. ולפ"ז גם בנוגע בספר ע"י מטפחת נפסל לקודש דוודאי הא דכתבי קודש פוסלים את התרומה הוא גם אם נוגעים ע"י מטפחת. [כיון דגזרו משום שהיו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת ובודאי לא היו מניחין אצל הס"ת שהיא בלא מטפחת וע"כ דגזרו אפי' בנגיעה ע"י מטפחת]. וממילא פוסל נמי הידים לקודש כה"ג אבל גזירת דידים מחמת ספר לפסול תרומה משום דר' פרנך הוא דוקא באוחז ספר תורה ערום שלא ע"י מטפחת כנ"ל:
בד"ה אך כו' ועוד דלא יתכן כו'. דבריהם אין מובנים למה לא יתכן כיון דגזירת ידים מטעמא דר' פרנך הוא מאי ענין הוא זה לפסולא דספר עצמו וכמובן. [אכן גם בפיהמ"ש להרמב"ם בידים (פ"ג מ"ג) מבואר דעיקר הגזירה לא הי' משום דר"פ וכמ"ש בשו"ת נוב"י (סי' ז') ע"ש מ"ש בביאור הדבר] גם הדיוק מלשון אף אינו מוכרח כלל דנהי דעדיין לא הי' הגזירה דספר מ"מ הברייתא דשנוי' אחר הגזירות כולן נקטא שפיר בלשון אף. ומלשון הגמ' דמייתי הכא האי דידים מחמת ספר. משמע דהוי בכללא די"ח דבר. וכמ"ש במהרש"א בסוף הסוגיא דאוכל ראשון ושני חשיב גזירה אחת א"נ הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו עליו ג' לוגין חשיב חדא ע"ש: