רש"ש/שבת/יד/א

רש"ש שבת יד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא א"ל רבא מאי נ"מ כו'. ק"ל דמ"מ איכא תקלה אי טבל ולא אשכח שאובין ליתנן עליו יסבור שהוא עדיין טמא וישרפו עליו תרומה וקדשים:

רש"י ד"ה ר' יהושע. דמשקין אפי' הם שנים כו' ועושין מגען שני. משמע דיליף מהא דמשקה שני עושה שני. וא"כ מאי פריך תו ר"א לר"י שם ועוד שלישי שני למה הא משקה אפי' שלישי (דהיינו שנגעה בשני) נעשית תחלה ועושה שני (ולחולין) [ובחולין (לד. ד"ה ע"י משקין)] פירש דהראי' הוא (מהא כל) [מהאוכל] השני (שנגעה המשקה בו) שע"י נעשה האוכל שנגע במשקה שני:

רד"ה שלישי. וחיישינן כו' דילמא ראשון הוא. מש"כ המהרש"א דשני אין לו טומאה מדאורייתא כו'. תמוה דהרי כתוב הדר הוא בכלי חרס מכל האוכל כו' יטמא ואינו אלא שני כדלקמן (קלח:) ובעצמו לקמן בסמוך כ' דקאכל ת"ט שהוא במיתה אף דלא נגע אלא באוכל ב':

רד"ה ופסיל. עיין מהרש"א וכבר תמהו עליו דביבמות (עג:) מבואר דאינה אלא בעשה ועי' בתור"ע שהביא רש"י בבכורות (יב:) ותוס' ע"ז (סו:) שכ' ג"כ שהיא במיתה ושכח לציין ג"כ תוס' (פסחים רד"י) ועמש"כ בחדושי הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין בס"ד אבל מ"מ פירוש רש"י צריך ישוב מדוע לא פי' טעם דאיסור עשה הנ"ל. ונ"ל דהוכרח לפרש כן אליבא דר"א דא"ל בפ"ח דתרומות מ"ב דאם נטמאה התרומה אחר שנתנה לתוך פיו יבלע וע"ש במפרשים. איברא דאפשר לומר דכאן כיון שהיה כבר אוכלין טמאים בפיו בשעה שנתן המשקין דתרומה לפיו הוה כמו שנטמאו קודם וכעין זה הוא בגיטין (ע"ט) ל"ש אלא שקדם גט כו' ע"ש:

תוספות ד"ה זמנין. אר"ת כו'. לכאורה קשה דלפ"ז אחר גזירה דהכא גזירה דפסול גויה נפלה בבירא וא"כ למאי נ"מ שנאה לנו רבי בכ"מ במשנה (עיין לקמן ע"ב בתד"ה כיון ובמהרש"א) וכה"ג פיר"ת לקמן (ט"ו ב') ובנזיר (נ"ד) דמתני' דפ"ב דאהלות נשנית קודם גזירה אחרונה דשבת ונ"ל דנ"מ באוכל כח"פ פחות פחות מכביצה בכדי אכ"פ דטעמא דהכא ליכא ולכאורה לשיטתו לא תהני ליה טבילה באכל ח"פ עד שישהה בכדי עיכול או שיפסל מאכילת כלב ולא מצינו זה בשום מקום ואדרבה נ"ל ראיה דמהני טבילה בתוך הזמן הנזכר מכריתות (יג) לא התירו לאוכל פחות מכשיעור לירד ולטבול וע"ש הטעם וע"כ היינו קודם עיכול וקודם שנפסל מא"כ דלאח"כ לא שייך טעם הגזירה (ונ"ל עוד דהיינו דוקא בתוך זמן דכדי אכ"פ וכ"מ ברמב"ם בפ"ח מהל' אה"ט הי"א) דתו לא מצטרף ומשמע דדוקא פחות מכשיעור אבל כשיעור מצי למיטבלי וצ"ל שלא רצו להחמיר בגזירתם כ"כ עיין (חולין ע"א) מי ל"ע דאכיל סמוך לשקיעת כו':

ודע שראיתי בס' מי נפתוח פרפר ד' ב' שכתב דבאוכלין טמאין האסורים באכילה ל"נ פסול גויה ואישתמיטתיה משנה ערוכה פ"א דטהרות מ"ג נבלת עוף טמא כו' וכח"פ לפסול הגויה. וכן ש"ס ערוך בכריתות (שם) אר"ב א"ש בחלבים כו' שקצים ורמשים כו' ותוספות שם (סוף די"ב) והעיקר הנלע"ד דבנבלה וח' שרצים דמטמאין אדם בנגיעה ל"ג פס"ג דשם ליכא הטעם שמא ישקול משקין דתרומה כיון דבל"ז נטמא מעת נגעו בהן ובתחב לו חבירו הוא מילתא דלא שכיחא (וזה דלא כתוס' הנ"ל) והראיה דנקיט רמשים והם תולעים הנולדים מאשפות (תוי"ט פ"ג דמכות מ"ב) והם אינם מטמאים ודומיא דידהו הוי שקצים ג"כ אותן שאינם מטמאין:

רד"ה ושקיל. ואע"ג דמשקין תחלה כו'. לכאורה היה צריך הש"ס לומר איסור דאורייתא דאיתא בזה בכדי שיהא שייך לגזור עבורו דלא ליהוי כמו גזירה לגזירה:

תד"ה אף. ועוד דלא יתכן שגזרו עה"י ועדיין כו'. עמש"כ ע"ד בחדושי למסכת ידים פ"ג מ"ב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף