אילת השחר/בבא מציעא/לג/ב
תוד"ה המפקיד. אית דלא גרסי או שאבדו משום דבאבידה ליכא כפל. והעיר במהרש"א דהא יצויר שפיר כפל כגון שנאבד ושילם ותבעו להמוצא אבידה שיחזיר הפרה וטט"ג ונשבע ונמצא שהוא גנבו דאז זוכה השומר בהכפל שחייב הטט"ג, ותירץ דלישנא דנמצא הגנב לא משמע הכי, ועוד דא"כ לא הי' מותיב לי' ר' אבא בב"ק דף ק"ו ע"ב על מה שחידש דטט"ג באבידה דחייב כפל כיון דממתניתין דהכא יש לדייק כוותי'.
ולקמן בדף ל"ד ע"ב מיבעיא להגמ' באומר הריני משלם ומת האם בני השומר קנו את הכפל, והתוס' שם ד"ה הריני הקשו דאיך ישלם לבני הנפקד כפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו, והיינו דאפי' אם הבעלים מסכימים להקנות הפרה להשומר מ"מ כיון דהגניבה היתה כשהשומר הי' חי נמצא דהחיוב כפל נתחייב להשומר וצריכים בני השומר לירש ואין אדם מוריש קנס לבניו, וקושייתם דמשמע להן דהאיבעיא לענין כפל לא לענין יוקרא.
והקשה הגרעק"א דהא נוכל לומר דמיירי דנאבד והמוצא אבידה טט"ג אחרי מיתת אביהן השומר, דאז הספק אם יזכו הבנים של השומר בהפרה שיתחייב להם המוצא אבידה בכפל, וכאן לא שייך תירוציו דלמסקנא הא קי"ל דבטט"ג באבידה משלם כפל, והנה מה דמבואר להמהרש"א דבמוצא אבידה וטט"ג על מה שנאבד מהשומר יש כפל להשומר יש לעיין.
וקודם עלינו לברר אם מאי דמקנה לו למסקנא גוף הפרה לשיטת התוס', הוא רק אם נפק"מ לקבל רווחים ממנה כגון כפל או יוקרא, דאז אמרינן דאיגלאי מילתא שמעכשיו בשעת מסירת הפרה או סמוך לאבידתה מקנה לו הפרה, כדי שיזכה בהרווחים, אבל באופן שלא יהי' רווחים אינו מקנה לו הפרה, או דבכל אופן כששילם איגלאי מילתא דהקנה לו בשעת מסירה או סמוך לגניבה או אבידה הפרה עצמה אע"פ שלא יצא שום רווחים.
והנה כדפריך אי הכי אפי' גיזותיה וולדותיה נמי, משני דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה כיון דאתי מגופה לא רוצה להקנות, ובשלמא אם כל מה דמקנה בשביל שיהי' הריוח להשומר אז שפיר מחלקינן בין ריוח דאתי מגופה לריוח דאתי מעלמא, אבל אם מה דמקנה הוא עצם הפרה בלתי תלוי אם יש ריוח, למה לך לתלות דלריוח מסוים אינו רוצה ומשייר לגבי ריוח מסוים לעצמו, דהא ודאי כל אדם שמוכר או מקנה פרה מקנה אותה בלי שום חשבונות לשייר לעצמו שום רווחים שיבואו אח"כ.
עוד יש לעיין דהא כשחשבנו דיכול להקנות פרה לכפילא ע"כ דלא הוי סבירא לן דאמדינן דרוצה להקנות גוף הפרה שתהי' לו להשומר, וא"כ נהי דפריך דא"א להקנות פרה לכפילא ובשביל זה מוכרח להקנות כל הפרה, אבל הא לא הוכחנו דיש אומדנא דרוצה להקנות הפרה בלי שיצא ריוח, ולמה נחדש שירצה להקנות הפרה אפי' אם לא יהי' נוגע לריוח שיהי' מזה, וע"כ צ"ל דזה נשאר דכל מה דמקנה הוא רק משום דרוצה להקנות לו הרווחים, והטעם יש לומר דעצם הפרה בלי שנוגע לרווחים אין בדעתו להקנות משום דגם לא כל אדם רוצה לקנות כל חפץ, דהרבה פעמים האדם רוצה כסף ולא רוצה חפץ שיצטרך לטרוח למוכרו כדי שיהי' לו כסף, וא"כ נצטרך לעשות אומדנא דמקנה רק אם השומר יסכים לקנות לכן אין בכלל אומדנא כזאת, לכן כל מה דמקנה הוא רק כשנוגע לריוח דזה בודאי כל אדם רוצה, לכן הוא מסכים להקנות הפרה כדי שיהי' ריוח להשומר, וכשכל רצונו להקנות בשביל רווחים יש לחלק בין איזה ריוח דלריוח דאתי מגופה אינו מקנה.
ואף דמשמע מהריטב"א ועוד ראשונים דבכל אופן מקנה הפרה, מ"מ אינו מוכרח, ובדעת התוס' נוכל לומר דיסברו דמקנה רק כשיהי' נוגע לרווחים, וע"כ דהבעיא דהריני משלם ומת וכל אינך בעיות אם מקנה או לא היינו דבאופן דאח"כ הי' ריוח כגון יוקרא או כפל, ויותר משמע להם דמיירי לענין כפל משום דבסוגיא עדיין לא הוזכר ענין קניית יוקרא.
[הוצרכנו לזה משום דאם מקנה הפרה עבור ששילם אפי' אם לא יהי' לו רווחים, נמצא דתיכף ששילם הוא כבר קנה הפרה למפרע, וכעת השומר הוא כבר תובע להמוצא אבידה וחייב אליו שבועה ויש לו דין חיוב כפל דטט"ג אליו, אבל כיון דזה רק אם יהי' רווחים, נמצא דהתביעה להמוצא אבידה והחיוב שבועה הוא כעת עדיין להמפקיד, ויבואר לקמן דמשום זה לגבי השומר זה נחשב כקופץ ונשבע].
והנה כפל אינו חייב אלא רק בהשביעוהו ב"ד, אבל קפץ ונשבע אע"פ שעפ"י דין הי' חייב שבועה מ"מ שבועה כזאת לא מחייבתו כפל כדאמרינן בב"ק דף ק"ו ע"א, וא"כ אם המפקיד או השומר תבע להמוצא אבידה היכן שורי ונשבע שנגנב הימנו ואח"כ נמצא שקרן, יש מקום לומר דלא שייך שיזכה השומר בהכפל, דהא לפי"ד התוס' בד"ה כגון, דלמסקנא מקנה המפקיד הפרה ממש להשומר משעת מסירתו או ממשהו זמן סמוך לגניבה ה"נ סמוך לזמן שנאבד מהשומר.
א"כ כיון דתביעת הבעל הפרה או השומר שיש לו כח לתבוע חפץ של הבעלים ותבעוהו להחזיר את הפרה להמפקיד, וע"ז נפסק שחייב המוצא אבידה לישבע דהיינו דחיובו לישבע הוא על חפץ של המפקיד, וא"כ אם אח"כ איגלאי מילתא דבשעה שתבעו להמוצא אבידה הי' זה שייך כבר להשומר נמצא דחיוב שבועה כלפי השומר לא הי' ע"י פסק בי"ד, וע"ז יש מקום לומר דהוי כקפץ ונשבע, ואע"ג דאם הי' מחוייב שבועה מהני גם לאחר כעין מה דאמרינן בכתובות דף צ"ד שבועה לא' שבועה למאה, זהו רק היכא דגם קפץ ונשבע דין שבועה עליו, אבל לגבי כפל דיש דין דצריך דוקא שבועה של בי"ד ולא מהני קפץ ונשבע א"כ הוי כקפץ ונשבע, נמצא דלא שייך שהשומר יקנה הבהמה שממילא הכפל יהי' שלו, דהא אם יקנה הבהמה נמצא דהשבועה של המוצא אבידה לא היתה כזאת שיכולה לחייב כפל את המוצא אבידה.
ואין לומר דבשעה שב"ד פסקו שבועה כלול בזה דאם זה יתגלה למפרע שזה של השומר אז מחייבין אותו שבועה לגביו, דהא אם לא הי' שומר אלא א' שקנה חפץ ממישהו על אופן מיוחד שאם יתקיים הדבר הוא יזכה למפרע, מ"מ אין לב"ד להשביעו שבועה דאורייתא כל זמן שלא נתקיים התנאים שעי"ז זכה בהדבר, דאין לב"ד לדון על תביעה של מי שאין לו עדיין הדבר, ואם בכל זאת נשבע השבועה ע"כ הוי כקפץ ונשבע ואין על זה חיוב כפל.
וה"נ דין בשבועה על הקרן שזה נוגע לגבי כפל, היא כעת רק להמפקיד, ולגבי השומר נהי דתועיל השבועה אבל לא לגבי שיהי' חיוב כפל דלגבי זה הוא כקופץ ונשבע, ולכן לא יצוייר בעית הגמ' רק באם נגנב ממש לא בטט"ג, וע"ז הקשו התוס' לקמן דף ל"ד ע"ב דהא אין אדם מוריש קנס, וכן כל דין המשנה דזוכה השומר בכפל לא יצויר אם א' שטט"ג לגבי השומר, וצ"ע.
ואפשר לומר דאפי' אם קפץ ונשבע חייב כפל ג"כ לא שייך תביעה שאתה חייב לי פרה מחמת שגנב חייב כפל לבעל הפרה ממילא יהי' שלי הפרה, נמצא דתביעתן את הקרן הוא מחמת שתהי' חייב כפל ולכן אזכה בהפרה, לכן לא שייך כל הדין של מקנה הפרה לכפילא באופן שהתביעה להמוצא אבידה.
שם. תוד"ה המפקיד. ברעק"א נתקשה למה בנשבע לא יקנה כפילא דבזה שנשבע שנגנבה נפטר השומר מהבעלים ועי"ז קונה אותה השומר לרבנן דר' יוסי דסברי לקמן דף ל"ה ב' דאם שאל מהשוכר ונשבע השוכר למשכיר שמתה כדרכה, קנאה השוכר והשואל משלם לשוכר, וגם כאן ישלם הגנב להשומר שנשבע ונפטר מהבעלים ובזה קנאה, ואפילו לר' יוסי שחולק מטעם דל אנת ודל שבועתך מ"מ אם תבע הבעלים להשוכר ונשבע לו ואח"כ נתברר שהשאיל לאחר מודה ר' יוסי שאחרי שכבר נשבע השוכר ונפטר מהבעלים קנאה, וא"כ ה"נ כאן קנאה השומר אחרי שנשבע שנגנבה ויקבל הכפל, [ועי' מש"כ לקמן דף ל"ה ע"ב], ותירץ דהגנב בגניבתו מוציאה מהבעלים שתהי' קנוי' להשומר ועי"ז גופא יש לחייב כפל על שגרם שיהי' שייך להשומר. ויש לעי' דהא מה דהוצרך להחידוש הוא משום דקונה אותה במיתה או בגניבה, היינו דבשעה שגונב הוא גונב בהמה של השומר דלכן כבר חייב לשלם להשוכר וה"נ כאן להשומר, א"כ מה מתורץ בזה דהגניבה מוציאה מהבעלים שתהי' שייכת להשומר, דהא מ"מ כשגונב הוא כבר גונב פרה של השומר. (מהדו"ק)
בא"ד. ויש ליישב שכך טוען הנפקד ואח"כ נמצא הגנב. הנה בב"ק דף נ"ז ע"ב מקשינן מברייתא דהשוכר פרה וכו' משלם תשלומי כפל להשוכר למאן דס"ל ליסטים מזוין גזלן הוא, ומתרצינן כגון דטען שנגנבה בליסטים מזוין ונמצא גנב שאינו מזוין, ובאור שמח פ"ח מהל' שאלה ופקדון מוכיח מזה כשיטת הרמב"ם דבאמת אינו מקנה הפרה לגמרי להשומר רק לגבי רווחים דאתי מעלמא, ולכן הכפל כיון דלא מגיע להשומר מתחייב אל המפקיד, והשומר זוכה מן המפקיד, כיון דזה ריוח דאתי מעלמא, דאילו כשיטת רש"י ותוס' בסוגיין דלמסקנא מקנה לו גוף הפרה דממילא הכפל שלו, א"כ כיון דהודה השוכר דלקחה ליסטים מזוין, וליסטים מזוין גזלן הוא, הרי לא חייבין לו כפל לפי הודאתו, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואיך מגיע לו כפל אח"כ, ולומר דיש לו אמתלא דרצה להפטר משבועה שאינה ברשותו ולכן אמר להמשכיר אם תפטרני משבועה שאינה ברשותי אשלם לך לכן הוצרכתי לטעון ליסטים מזוין, דלפי"ז אני פטור לגמרי כדי שיסכים עי"ז לפוטרני משבועה שאינה ברשותי ע"י שאני רוצה לשלם לו, דאם הייתי טוען שנגנבה בליסטים שאינו מזוין אז הי' מכריחני להשבע שאינה ברשותי, עי"ש שכתב שזה דחוק וע"כ כהרמב"ם. והנה להתוס' שחולקין על הרמב"ם צ"ל לפי סברתו ע"כ דזהו האמתלא, אבל צ"ע מדבריהם כאן שטוען השומר שנאבד ונמצא דנגנב, וא"כ איך זוכה השומר בכפל, דהא מודה שלא נגנב לפי סברא זאת של התוס', והתוס' לשיטתם הא ס"ל דקונה גוף הפרה ואיך זוכה הכפל, וכאן לא שייך שום אמתלא דמאי נפק"מ לטעון נגנב או נאבד, [וי"ל דהאי נאבד היינו שהחפץ איננו, ויכול להיות ג"כ שנגנב, ממילא אין כאן הודאת בע"ד שלא נגנב].
ובעיקר הערתו הנה בשו"ע חו"מ סי' פ"א סעיף כ"ג מבואר דבתובעים אותו ואומר שזה של אחרים איכא פלוגתא אם יש לזה דין הודאה, וכן משמע קצת ברשב"ם בב"ב דף קע"ג ע"א בד"ה ותנא ברא, דאם יש לו שטר בלי כתיבה [דהא צריך כתיבה ומסירה] דמבואר דיכול לדחות כל מי שיתבע אותו, דלזה שיבוא עם השטר לגבות יאמר פקדון הוא אצלך, ואם יבוא השני יאמר לו הא אין לך השטר, ומסתמא כל הטענות האלו הא יהי' בב"ד, הרי דכה"ג לא מקרי הודאה, ויש לעיין בחזו"א ב"ק סי' י"ח סק"ז ד"ה שו"ע.
בהמה הוא דמקני לי' כפילא משום דנפיש טירחא לעיולה ולאפוקה. יש לעיין אי מדין שומר מוטל עליו לעיולה ולאפוקה בקיבל שמירה סתם.
תוד"ה כגון פירות. וא"ת והכא אפי' אי עבידי דאתו היאך יקנה הכפל במעות ששילם והלא מעות אינן קונות אלא למיקם עליה במי שפרע. הנה לכאורה מאי קשה איה"נ דאם המפקיד ירצה לחזור ולקבל מי שפרע לא יהי' כפל להשומר, אבל התנא דינא השמיענו באופן דאין המפקיד חוזר דאז שייך כפל להשומר. ופשוט יש לומר דבכולי דוכתא דאמרינן מעות אינן קונות אע"פ שצריך לקבל מי שפרע מ"מ כיון דאינו קונה ממש ויכול לחזור קרינן לזה אינן קונות, והתנא לא הי' סותם דשייך להשומר כיון דאפשר לחזור, או דאפשר דקנין כזה שאפשר לחזור לא מהני כלל לגרום שהכפל יהי' להשומר, ונפק"מ להלכה אם מכר חפץ במעות ונגנב מי יזכה בהכפל כשהמוכר אינו רוצה לחזור, אי נימא כיון דאינו חוזר הרי זה של הקונה ונמצא דהכפל להקונה, או כיון דאינו קונה קנין ממש אז הכפל שייך להמוכר אפי' כשאין המוכר רוצה לחזור.
בא"ד. היאך יקנה הכפל במעות ששילם והלא מעות אינן קונות וכו'. העירוני אפי' אם מעות קונות הא כששילם אנו מסופקים אם פשע והי' חייב אליבא דאמת לשלם או לא, ואם באמת פשע נמצא שמשלם מה שהוא חייב ואין כאן נתינת מעות שיעשה הקנין, וא"כ יהי' תמיד ספק אם יקנה השומר הכפל דאולי אין כאן נתינת מעות שיעשה הקנין, וגם בלא"ה קשה דהא בגמ' לקמן ל"ד ע"א אמרינן דשומר חנם שאמר פשעתי מקנה לי' כפילא, והרי הוא משלם מה שחייב ואין כאן נתינת מעות שיעשה הקנין.
והנה הא נמצא אח"כ הגנב, ואם הדבר הגנוב נמצא ומחזיר את הקרן הרי איגלאי מילתא דלא הי' מחויב לשלם. אלא דזה תלוי בפלוגתא דבדף ל"ה א' בהא דשילם עבור הכיפי למרי' והדר אפדנא למרי' ואמרינן שם דשומא בטעות הוי, וביאר שם רש"י שהרי בתחילת השומא היו הנזמים אצלו ולא הי' יודע דאילו הי' יודע שזה אצלו לא היו שמין הטרקלין, ובשטמ"ק כתב בשם הריטב"א דאפי' אם לא הי' אצלו כגון שנגנב ואח"כ החזירום ג"כ הוי שומא בטעות, וכן כתב הרשב"א דלרש"י ור"ח כה"ג לא הוי שומא בטעות, ולהרמב"ם והרמב"ן גם כה"ג הוי שומא בטעות, ולפי"ז אם דעת התוס' כן הא שפיר נמצא דהיו המעות יכולין לקנות.
אלא דאם אח"כ נמצא הגנב והדבר הגנוב אינו כבר, אז לכאורה לא שייך לומר מעות קונות כיון דהי' באמת מחויב לשלם, ומ"מ מה דהזכירו מעות אינן קונות לומר דאפי' אם נמצא דאז שייך לקנות בהמעות, הא מ"מ מעות אינן קונות אלא למי שפרע.
אמנם גם אם אח"כ לא נמצא הדבר שנגנב או שנאבד ג"כ תלוי בפלוגתא, דבגיטין דף כ' ע"ב באומר הרי זה גיטך וכתובתך דזה עולה משום פרעון הכתובה וגם זה נתינת גט, ושם מבואר ברשב"א דמה דמהני הוא רק משום דהוי כע"מ שתמחלי לי הכתובה דנמצא דיש נתינת גט רק עבור הגירושין, ומשמע קצת דהרבה ראשונים וכן התוס' פליגי וס"ל דשייך גם בתשלום חוב לומר דיש בזה נתינת גט, וא"כ ה"נ אפשר דס"ל להתוס' דיהי' גם נתינת מעות לשם קנין אע"ג דזה גם עולה לשם פרעון חיובו מחמת שלא שמר כראוי.
בא"ד. והלא מעות אינן קונות וכו'. ברעק"א כתב לתרץ למ"ד שיעבודא דאורייתא או דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ומוכר לו השיעבוד נכסים שיש לו עליו אלא דפריך הא עדיין אין שיעבוד נכסים ואין אדם מקנה דבשלב"ל. מבואר מדבריו דלמ"ד שיעבודא דאורייתא אפשר למכור מלוה ע"פ, ואע"ג דרבנן תיקנו דאינו גובה ממשועבדים דלית לי' קלא, צ"ל דמ"מ מבני חורין זוכה מדין שיעבוד כמו שכבר דנו האחרונים בזה, עי' בנחלת דוד לעיל דף ד'. אלא דאף אם נימא כן צ"ע דהתינח דמהני הקנאתו לשיעבוד על הקרקעות, אבל על המטלטלין הא כמו דלא מצי להקנות מטלטלין ה"נ לא מצי להקנותו שיעבודו על המטלטלין אפי' אם יש ע"ז שיעבוד, נמצא דאיך אמרינן דמשלם כפל להשומר דזוכה בהכפל הא עדיין יש להבעלים לגבות ממטלטלין, ובשלמא בהא דכתבו התוס' בשם ר' חיים לקמן דף נ"ו דמהני מכירת שטרות להקנות השיעבוד מה"ת א"ש, דלכל הפחות קנה לגבי הקרקעות זכות לגבות בהם, אבל כאן נהי דקנה זכות לגבות הקרקעות מ"מ עדיין יכולים הבעלים לתבוע, דבמה נפקע כחם לתבוע מטלטלין כיון דע"ז לא חלה המכירה, ואולי כונתו דמדין קנין אגב חל המכירה גם על המטלטלין, אלא דסתם הדברים יותר מדאי.
בא"ד. והלא מעות אינן קונות אלא למיקם עלי' במי שפרע. ברעק"א ביאר דודאי לא שייך כלל שבמעות יקנה מעות, [וכמו שציין הרה"ג המגיה מהא דכו"ח סי' י' [ולקמן דף מ"ז דייקנו מרש"י בדף מ"ו ע"ב דשייך לקנות בתורת כסף במטבעות, מטבעות אחרות]. וע"כ הפי' בכונתם דהי' מקנה הפרה עם הכפל, וכהשיטה במרדכי המובא בהג"ה בשו"ע חו"מ סי' ר"ג דכשמקנה מטלטלין ומטבע כמו שקנה מטלטלין קנה נמי המטבע, לכן הקשו דהא גם המטלטלין לא קנה בהמעות אלא למי שפרע. ועדיין צ"ע דאיך שייך לקנות הכפל הא אין זה דבר ממשי, משמע דחוב ממון הוי כדבר ממשי ושייך קנין עליו, ולכאורה הי' אפשר לומר דחוב כפל אינו אלא כחפץ דהא מי יימר דישלם בכסף אולי במטלטלין, ואע"ג דאולי ישלם בקרקע, מ"מ כיון דיש אפשרות דישלם במטלטלין לא עדיף ממטלטלין, ומה דאפשר דישלם בקרקע לא משוי לי' עדיין כקרקע כיון דאין החוב דוקא לגבות קרקע, אבל מ"מ דינו כחפץ וכדבר הנקנה כיון דאינו עומד דוקא לגבות מעות, ועי' בב"ב דף ע"ז ע"ב דמשמע בתוס' שם דאם הלואה היתה במטבעות יש לומר דלא יהא נקנה בקנין דאין מטבע נקנה בחליפין, מבואר דרק הלואה של מעות מקרי מטבע [ועי' מש"כ שם בס"ד], ולפי"ז סתם חוב הוי חפץ והוי דבר הנקנה דשייך בו קנין מעות, וכיון דאינו קרקע אז ממילא דינו כמטלטלין ואינו נקנה אלא להתחייב מי שפרע.
וצ"ל דקושית הגמ' היא אם נסבור דאדם מוריש קנס לבניו, ועי' תוס' ב"ק דף ע"ב א' דאז שייך לומר דמכר הקנס.
אלא דלפי"ז צ"ע דהא בהגהות אשר"י לקמן פרק הזהב דף מ"ח דייק מסוגיא דהתם דבמקנה עובר לגוי בקנין כסף מהני, דאע"ג דפסקינן דבישראל מדאורייתא קונה בכסף ולנכרי קונה במשיכה, מ"מ זה כלל דכל היכא דלא שייך למשוך קונה במעות, וכיון דבעובר לא שייך משיכה קונה שפיר בכסף, וא"כ הא אם זה חפץ הנקנה כבר כעת, כיון דהוי חפץ דלא שייך למושכו ממילא יקנה שפיר בכסף קנין גמור ומה קשה להם.
אלא דיש להסתפק דאפשר דהתוס' לא ס"ל כהגהות אשר"י הנ"ל, דהא כל הוכחתו מהא דבלן דלא מיחסרא משיכה מהני לקנות במעות, וביאר דהיינו כיון דאינו יכול למשוך המרחץ, אבל בתוס' שם דף מ"ח הא כתבו טעם אחר והוא דשכירות קרקע נקנה בכסף, וא"כ לדבריהם אין הטעם משום דאינו יכול למשוך אלא כיון דדין קרקע עליו ממילא נקנה בכסף. אמנם עי' בקצוה"ח סי' ר"ט סק"י דמשמע קצת דאין חולק בדין ההגהות אשר"י, ועי' סוף ספר משפטי רעק"א.
והנה הגרעק"א פי' כונת התוס' דאם מעות היו קונות הי' מהני להקנות הפרה או פרה לשבח יוקרא יחד עם תשלומי כפל, ומתוך דמהני הקנין על הפרה יועיל ג"כ על הכפל. והנה יש להסתפק להשיטה דכשמקנה שני דברים יחד כגון מטבע וחפץ דכמו שמועיל הקנין על החפץ מועיל על המטבע, אם הביאור משום דכיון דמעשה הקנין הוי מעשה קנין על החפץ לכך הוי מעשה קנין על המטבע, או דכיון דמהני לקנות החפץ קונה גם המטבע, ונפק"מ אם יאמר דמקנה לו החפץ היום והמטבע מחר, דאם תלוי מה דהוי מעשה קנין אחד ה"נ הא יש מעשה קנין אחד [וזה יצוייר רק בקנין כסף דבחליפין בין כך לא יועיל לקנות למחר דכלתה קנינו], אבל אם זה מחמת דכיון דקונה החפץ קונה נמי המטבע, אז באופן זה לא יועיל דהא בשעה שרוצה לקנות המטבע אינו קונה החפץ, ומדברי הגרעק"א חזינן דהעיקר תלוי במה דעשה המעשה קנין על שניהם ולא מחמת דקונה החפץ קונה המטבע, דהא הכא אמרינן דמקנה לו הפרה עכשיו והכפל לכשיבוא לעולם, ובכ"ז אי לאו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הי' שייך שיועיל לקנות, דלפי"ז אם נתן כסף לקנות קרקע היום ומטבע מחר יועיל לדידהו, וממילא דגם אם יאמר שמקנה מטבע היום וקרקע מחר ג"כ יועיל. ולכאורה הי' מקום לדון כיון דאינו מקנה הדבר השני אלא למחר למה זה מקרי מעשה קנין אחד.
ובאמת יש לעיין אפי' אם יתן פרוטה כדי לקנות שני קרקעות אחד היום ואחד מחר אם יועיל, דהא בקידושין דף ז' לענין בתך וקרקעך מבואר דיועיל רק אם נימא פרוטה עבור הקרקע והפרוטה השני' בעד בתו, אבל לקנות ב' דברים לא יועיל, אע"ג דודאי יועיל במעשה קנין אחד לקנות הרבה קרקעות, היינו משום דהוי קנין אחד, אבל לקנות קרקע אחת היום וא' למחר אפשר דהוי כשני קנינים.
אלא דיש להוכיח כדבריו מהא דמבואר בשו"ע יו"ד סי' שכ"ז סעיף ב' [ומקורו מהירושלמי כמבואר בר"ש פ"ג דחלה] דיכולים להפריש חלה על העיסה ולהתנות שזה יהי' חלה גם על מה דיתערב, נמצא דעל חתיכת העיסה תחול כבר כעת חלה ותחול גם על מה שיתווסף אז ובכ"ז זה מהני עי"ש, הרי דזה מקרי כהפרשה חדא אע"ג דחל כעת ואח"כ, וה"נ כאן הוי מעשה קנין אחד אע"פ שעל מקצת חל כעת ועל קצת למחר, ושפיר פשיטא לי' להגרעק"א דבכה"ג יועיל הקנין על המעות כיון דיחד עם זה עושה מעשה קנין על הפרה.
ויש לעיין מהא דמספקא להגמ' בקידושין דף ס"ב ע"ב בנותן ב' פרוטות לאשה בא' תתקדשי היום והא' לאחר שתתגרש אי מהני, ולמה דוקא בשתי פרוטות דהא להמבואר דאפשר לעשות שיחול היום ובעוד זמן, א"כ הא יכול להיות הך בעיא בחדא פרוטה שתתקדש היום וגם לאחר שתתגרש.
והי' אפשר לומר דבפרוטה אחת לא שייך לקדש ב' קידושין, דאפי' אם יצוייר דיקדש כעת שני קידושין ג"כ לא הי' שייך בפרוטה א', ולכן הוצרך לומר דוקא שתי פרוטות. אבל לא נראה כן דהא מבואר בקידושין דף ז' ע"ב דשתי בנותיך לשני בני אי בתר מקבל אזלינן אפשר לקדשם בפרוטה א', הרי דאין החסרון דאינו תופס ב' קידושין בפרוטה א', וא"כ אם אפשר לעשות דיחול היום ומחר בעד מעשה קנין אחד למה מיבעיא להגמ' דוקא בב' פרוטות.
ולכאורה משמע דהגמ' דידן לא ס"ל כהירושלמי הנ"ל שסובר דאפשר להפריש מאותה חלה על העיסה ועל מה שיתוסף קמח שיתחייב בחלה בתוך העיסה. אלא דיש לחלק דהנה הא דמהני להפריש תרומה דיחול לאחר זמן ולא אמרינן דכלתה קנינו, כתבו התוס' ביבמות דף צ"ג משום דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט והוי כאילו מסר לו שיהי' בידו וכשיגיע הזמן יועיל, ועי' בר"ן נדרים דף ל' דמקדיש לאחר ל' לא יוכל לחזור דבמסירה לגבוה עדיף, דאע"ג דהמקדש אשה לאחר ל' יכול לחזור בו לפני ל', מ"מ במקדיש לאחר ל' אינו יכול כבר לחזור, וסיים בשם הרשב"א דזה פלוגתא בירושלמי, ולפי"ז גם בתרומה דכתבו התוס' דהוי כלגבוה ומהני מדין אמירה לגבוה נמצא דלא יכול לחזור, והיינו דכבר קנוי על לאחר זמן, א"כ אפשר דבתרומה דבין מה דאומר דיחול כעת ובין מה דאומר דיחול אחרי שיתווסף הקמח על הכל כבר חל דין חלה על לאחר כך, ולכן אפשר לעשות גם על עכשיו וגם על אח"כ והוי חלות אחד, אבל בשאר דברים יתכן דא"א לעשות בדבר א' חלות קנין עכשיו ועוד חלות לאחר זמן, ולכן צריך הגמ' לנקוט הבעיא בנותן ב' פרוטות באחת שתתקדש היום ובאחת לאחר שתתגרש.
וצע"ק מה דהסתפק הרשב"א הובא בר"ן נדרים דף כ"ט שכתב לחלק דבמקנה שדה לחבירו עד שיעלה לירושלים לא יועיל לקנותה אחרי שחזר וקנאה ממנו, משום דבהקדש דאמירה לגבוה כמסירה וחל בקדושת פה לכן חל קדושה אחרי כל פעם שחזר ופדאה, אבל בהקנאה כיון שכבר הועיל הקנין לקנות לא יוכל עוד פעם לקנות, דלכאורה זהו מוכרח מהא דאיבעיא לענין קידושין היום ולאחר שאגרשך רק בשתי פרוטות, משמע דבפרוטה חדא ודאי לא יועיל דצריך מעשה קידושין מיוחד לאחר שאגרשך.
שו"ר בס' ישועת דוד סי' נ"ד דהעיר מדברי הרשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"ב ד"ה ובנכסים דבאומר תטול אשתי כא' בין הבנים דאמרינן דאינה זוכה בנכסים שאינם אצלו כעת משום דהוי דבשלב"ל ואפי' לר"מ אין דעתו להקנות מה שכעת אינם אצלו, משמע דאילו הי' דעתו הוי מהני אע"פ שנמצא דמקנה כעת וגם לאחר זמן, [ובס' הנ"ל דרך אחר בכל הענין]. אמנם נראה דכל מה דקנין א' לא יועיל על כעת ואח"ז, הוא משום דהוי שני מעשה קנין, וזה במידי דצריך מעשה קנין, אבל בדבר דמהני דיבור ודאי הוי כדיבור על כל פעם, ובשכי"מ שאם הי' אומר שתזכה בנכסים שיש לו עכשיו ובנכסים שיבואו לאחר מכאן בודאי לא יהי' חסרון משום דמעשה קנין אחד אינו יכול להיות על שני זמנים, דהא הוי כשני מעשי קנין, דבדיבור תמיד הוי הרבה מעשה קנין וכאומר על כל דבר בנפרד, ושפיר הוי מהני אם הי' דעתו לזה כיון דאיירינן התם בשכ"מ דסגי בדיבור בעלמא.
שוב מצאתי בריטב"א בבא בתרא דף מ"ד ע"ב בהא דקאמר בגמ' דניחוש שמא שיעבד לו מטלטלין אגב קרקע דאז נשתעבדו המטלטלין לגבות מהלוקח ויהי' פסול להעיד משום דמעמידן בפני בעל חובו, ומתרץ בגמ' דיש עדים דלא הי' לו קרקע מעולם. והק' בריטב"א למה צריך לומר דלא הו"ל ארעא מעולם, הא סגי אם בזמן שקנה הפרה לא הי' לו קרקע, או שלא הי' לו הקרקע המיוחדת ששיעבד המטלטלין אגבה, דאז אין אפשרות שיועיל מה שהקנה ושיעבד לו אגב הקרקע, ותירץ דכיון דגם אחרי שמכר הקרקע עדיין משועבדת הקרקע, שייך שיועיל השיעבוד על המטלטלין שיקנה גם אחרי שכבר אין הקרקע תחת ידו. ובקרקע שאולה או שכורה אם בשעה שיקנה המטלטלין כבר מכר הקרקע לא ישתעבדו המטלטלין, דאחרי שנגמר השאלה או השכירות כבר אין להמוכר כלום בהקרקע שיהי' שייך שהמטלטלין ישתעבדו אז ע"ג הקרקע. ולפי"ז משמע דה"נ לא יועיל להקנות קרקע שיש לו כעת ואגבה מטלטלין שיקנה אח"כ אפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל, דהא התם השיעבוד מהני דשיעבד דשלב"ל, ואם ישעבד לו אג"ק שיקנה אח"כ אם המטלטלין יהיו בשעה שיש לו הקרקע יועיל שפיר, ומ"מ בזמן שאין לו הקרקע לא יועיל לשעבד המטלטלין רק משום דשיעבוד הקרקע עדיין נמשך, א"כ במכר הקרקע ואגבן מטלטלין דאין מה שנמשך אח"כ, לא יועיל לקנות המטלטלין שיקנה אחרי שכבר הקנה הקרקע, [ועי' רמב"ן שם], וא"כ ה"נ בהא דמקנה דבר שמועיל להקנות ודבר שאין מועיל, לא יועיל אם הדבר המועיל יקנה היום שיקנה הדבר שאין מועיל אח"כ, וצ"ע, וע"ע משנ"ת בזה באילה"ש ב"ב דף קע"ב ע"ב בתוד"ה אבל, ובאילה"ש גיטין דף י"ג ע"ב ברש"י ד"ה משעבדנא.
בא"ד. בתוס' הרא"ש הביא ג"כ קושית התוס', והוסיף דאם אינו מקנה לו כלום בהפרה רק מקנה לי' הכפל בלבד אז זה גרוע מפירות דקל ולא יועיל כלל אפילו לר"מ, דבפירות דקל שייכים בתר הדקל ומועיל לפירות מה שמחזיק בדקל אבל כפל לא שייך בגוף הבהמה, וצ"ע דבפשוטו מוכר פירות דקל הקנין הוא בהמעות, אבל מה שמחזיק בהדקל לגבי הפירות, הא מלבד דכלתה קנינו בשעה שיבואו הפירות בעולם, הא בכלל לא שייך שע"י קנין בהדקל יזכה בפירות כיון שאינו מוכר לו שום זכות בדקל לגבי הפירות.
בא"ד. וי"ל דהמקשה סבר דבשעת משיכה הקנה לו הפרה לקנות הכפל כשיבא. הגרעק"א הקשה דא"כ גם בהו"א אפשר לפרש דהקנה לו משעת מסירה או סמוך לגניבה, ולמה פריך א"ה אפי' גיזותיה וולדותיה, הא גם לס"ד אפשר להקשות כן, ותירץ דלס"ד דמקנה לו הך פרה לכפילא לא מקנה לו רק הריוח שנעשה ע"י הגניבה כיון דהשומר נפסד ע"י הגניבה שהוצרך לשלם, אבל גיזות וולדות שהם לא בסיבת הגניבה אינו מקנה לו, אבל להתירוץ דמקנה לו גוף הפרה שייך להקשות דיקנה לו גיזותיה וולדותיה. וצ"ע עדיין דהא אם הסיבה שמקנה הוא מחמת דהוא הפסיד ע"י הגניבה ושילם הקרן לכן רוצה להקנות לו הכפל, א"כ גם כשמקנה גוף הפרה הא אין זה משום רצונו להקנות לו גוף הפרה אלא כדי שירויח הכפל, ומשום דא"א לקנות הכפל אלא א"כ יקנה לו הפרה לכן מקנה לו הפרה, וא"כ שוב מאי קשיא לי' דודאי דמקנה לו רק הכפל. אמנם מוכח מהריטב"א ועוד ראשונים דעצם הפרה תמיד מקנה לו עבור נכונותו לשלם, אלא דאף אם לא נאמר כן אפשר דלס"ד דמקנה פרה לגבי כפל דהיינו דהריוח שיוצא מהפרה יהי' לו, אין שייך ריוח א' להשני, ולכן כשהקנה לכפל אין ראי' דהקנה לגבי עוד ריוח, וכיון דיש סברא לחלק בין כפל דבא מחמת הפסד הגניבה ששילם בעדה לשאר רווחים, שפיר פשיטא דאינו מקנה לו שאר רווחים, אבל כשהקנה פרה לגמרי דאז צריך להיות ממילא הכל של הנפקד, לכן פריך דגם גיזה וולדות יהי' של הנפקד, אע"פ שסיבת ההקנאה הוא מחמת ההפסד דגניבה, מ"מ אין מתחלק קנין הפרה לחצאין, ולזה הוצרך לחדש דהוי כמו שהתנה חוץ מגיזות וולדות.
והנה ביאר דלס"ד באמת גם יוקרא לא הי' שייך להשומר דרק ריוח שזה תלוי עם הגניבה מקנה להשומר ולא יוקרא ולא גיזה וולדות, אבל למסקנא דמקנה כל הפרה הי' סברא דגם גיזות וולדות יקנה לו, ואז הוצרכנו לחדש ולחלק בין שבחא דמגופא לבין שבחא דמעלמא, ואז נתחדש דגם יוקרא זוכה השומר, ולכן הקשה דלהלכה כיון דמספקינן בגיטין אי מוכר עבדו לקנס מכור או לא ונשאר בעיא דלא איפשיטא, ואם אפשר למכור עבד לקנס דאז יכולים להקנות פרה לכפילא אז ודאי אינו מקנה לו כל הפרה אלא ריוח דכפל ואז גם יוקרא לא יזכה השומר, וכמו דס"ל באמת להמקשן, א"כ להלכה למה פשיטא לי' לרבא לקמן דף ל"ה דקונה השומר היוקרא, הא להצד דאפשר למכור פרה לכפילא אינו מקנה לו רק כפילא ולא יוקרא, וזה הא לא נפשט.
ואפשר לומר דהא ודאי לא כל המפקיד יודע שיש בעיא אי יכולים להקנות פרה לכפילא או לא, ואם הלכה דאפשר להקנות פרה לכפילא או לא, אלא דאמרינן דבדעת המפקיד להקנות באופן שיהי' הכפל להשומר, ואם כשיבואו לדון יפסקו הדיינים דאפשר לקנות הכפל ע"י פרה לכפילא אז הוא מקנה רק פרה לכפילא, ואם לא אפשר אלא ע"י שמקנה לגמרי הפרה אז הוא מסכים אפי' להקנות כל הפרה, וכיון דלמעשה לא איפשיטא דאז לא יזכה השומר בכל הכפל והוא הא רוצה להקנות באופן שיקבל השומר למעשה את הכפל, ע"כ מוכרח להקנות באופן שיהי' ודאי שייך לו הכפל, והיינו ע"י זכיית כל הפרה וממילא דגם היוקרא שייך להשומר.
ולכאורה הדברים מוכרחים דלסברת הגרעק"א נפשוט דא"א להקנות פרה לכפילא מדקתני בברייתא חוץ מגיזותיה וולדותיה, הרי דהוצרך להקנות כל הפרה דלכן צריך להשמיענו דמ"מ אינו מקנה גיזות וולדות, דאת"ל דמהני פרה לכפילא דאז הא אינו מקנה לו גוף הפרה ומה שייך חוץ מגיזות וולדות, וע"כ דהי' יכולין לדחות דאולי תנא גופי' מספקא לי' ולכן מספק מוכרח להקנות הפרה וצריך להשמיענו דמ"מ אינו מקנה הגיזות וולדות.
והנה בהא דפליגי הני תרי לישני אי מקנה לו מעכשיו הפרה או סמוך לגניבה, דלחד לישנא הוא מקנה לו רק סמוך לגניבה הוא משום דאינו רוצה להקנות הגיזה והולדות, א"כ למה מיאן בסברת המ"ד הראשון דהוי כאומר חוץ מגיזות וולדות, דהא גם לדעתו אינו רוצה להקנות לו זה דהא משום כן אינו מסכים להקנות לו מעכשיו, א"כ למה הוצרך לחדש דמקנה סמוך לגניבה דאז יוצא שאם יהי' באגם לא יקנה אע"ג דדעת המפקיד להקנותו, הא כיון דעיקר רצונו שלא יפסיד הגיזות וולדות הא יותר פשוט לומר דמקנה מעכשיו דלכן יועיל אם תהי' סמוך לגניבה באגם, אלא דאמדינן דעתי' דאינו רוצה להקנות גיזות וולדות, לכן בודאי הוי כהתנה חוץ מגיזות וולדות, וע"כ צ"ל דמה דס"ל לאידך מ"ד דמקנה סמוך לגניבה אינו מחמת דאמדינן דאינו רוצה ליתן לו גיזות וולדות, אלא משום דכיון דכל מה דרוצה להקנות לו הוא מחמת דישלם אחרי שהדבר יופסד, לכן אינו רוצה להקנות לו קודם רק רגע לפני שיופסד.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |