עונג יום טוב/מח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־12:05, 6 באוקטובר 2019 מאת למדן (שיחה | תרומות) (דיוק קישור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

עונג יום טוב TriangleArrow-Left.png מח

שאלה אם מותר ליקח אתרוג של חבירו ולברך עליו ביום טוב, אם חבירו אינו מתרצה בזה:

בהא דפסקינן דאתרוג הגזול פסול אף ביום טוב שני דלא בעינן לכם משום מצוה הבאה בעבירה כמ"ש הרי"ף ז"ל כר' יוחנן דגזול פסול אף ביום טוב שני, יש להסתפק אם זהו דוקא אם גזל האתרוג להיות שלו לגמרי ונטלו ויצא בו אז לא יצא, אבל בנטלו בע"כ של בעלים לצאת בו ולהחזירו אחר כך יצא בו ידי נטילה, או לא שנא:

ולכאורה נראה דדוקא אם גזל להיות שלו לגמרי אז מיקרי אתרוג הגזול אבל נטל להחזירו לא מקרי גזול. ודמי להא דאמרינן בסוכה (דף ל"א) לרבנן דסברי קרקע אינה נגזלת אם תוקף את חבירו והוציאו מסוכתו יצא משום דקרקע אינה נגזלת אע"ג דודאי עביד איסורא מכל מקום כיון שלא קנאה בתורת גזל לא מקרי מצוה הבאה בעבירה והכי נמי באתרוג שלא נתכוון לגוזלו להיות שלו רק נטלו בע"כ לצאת בו לא הוי מצוה הבאה בעבירה.

מיהו אפשר לומר דדוקא גבי קרקע דמיעט רחמנא מתורת גזל אין לו דין גזל אבל במטלטלין כל שנטלו בע"כ של הבעלים אף שרוצה להחזירו נמי מיקרי גזול דרחמנא אוקמיה ברשותו להתחייב באונסין. דהא אמרינן בבבא מציעא (דף מ"א) אמתניתין דהמפקיד חבית אם טלטלה להביא עליה גוזלות הוי שואל שלא מדעת ונקרא גזלן להתחייב באונסין.

מיהו בגיטין (דף נ"ג) גבי מנסך דקאמר רב מנסך ממש ואף דקים ליה בדרבה מיניה מכל מקום מדאגביה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך. ופרש"י ז"ל דאגבי' ע"מ לגוזלו, משמע שאם הגביה רק לנסכו לחודא ולהחזירו לא קנה לה בתורת גזל. וקשה לכאורה דהא בבבא קמא (דף צ"ח) אמרינן הזורק מטבע של חבירו לים המלח פטור דאמר ליה הא מנחה קמך וה"מ בדאדי' אדויי אבל שקלי' בידו מגזל גזלי' והשבה בעי למיעבד, הרי דהגביה על מנת להזיק נמי מקרי גזלן דהא התם הגביהו לזורקו בים, ואם כן למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש הכא גבי ניסוך שהגביהו ע"מ לגזול, אפילו הגביהו על מנת לנסך נמי מיקרי גזלן.

וצריך לומר דהתם שהגיבה לזרוק לים ולא להחזיר לבעליו הוי גזלן אף שלא נטלו להיות שלו, אבל גבי מנסך שרוצה להחזירו לבעליו אחר הניסוך ויין מנוסך נמי מיקרי השבה דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כדאמרינן בבבא קמא (דף צ"ח) עיי"ש לא מיקרי גזלן. להכי הוצרך רש"י ז"ל לפרש שהגביהו על מנת לגוזלו, דבלאו הכי לא מיקרי גזלן אם דעתו להשיבו. ודוקא בטלטלה להביא גוזלות מקרי גזלן אף שדעתו להחזירו, כיון שרוצה ליהנות ממנה בהבאת גוזלות, אבל אם אינו רוצה ליהנות ממנה וגם רוצה להחזירה לא מיקרי גזלן:

ולפ"ז אפשר לומר דלא מיקרי גזלן אלא באחד משני פנים או שנטל על מנת לאבד לגמרי או ליהנות מן הגזילה, וכיון דקיימא לן מצות לאו להנות נתנו, אם כן אם נטל אתרוג של חבירו לצאת בו ולהחזירו לא קנה בתורת גזל כיון דדעתו להחזירה וגם אינו נהנה ממנו דמצות לאו להנות נתנו לא הוי גזלן, ודמי לתוקף חבירו והוציאו מסוכתו דיצא לרבן דסברי קרקע אינה נגזלת.

והא דלר"א דסובר קרקע נגזלת לא יצא דמשמע אפילו אם רוצה להחזיר סוכתו נמי מיקרי גזולה ולא יצא אע"ג דמצות לאו להנות נתנו. התם שאני דבסוכה לא אמרינן לאו להנות נתנו דהא יש בה הנאת סוכה, כמ"ש התוס' בראש השנה (דף כ"ח ד"ה המודר הא') להכי מיקרי גזל דדמי לטלטה להביא גוזלות.

ועוד דהא ר"א סובר דסוכה שאולה פסולה ובעי נמי לכם, אם כן כשתוקף חבירו והויאו מסוכתו מסתמא רוצה לקנותה להיות שלו לגמרי דבלאו הכי לא יצא, להכי מקרי סוכה גזולה. אבל באתרוג ביום טוב שני דשאול כשר ואינו רוצה לקנות גם ליכא אלא הנאת מצוה ומצות לאו להנות נתנו יצא דלא מיקרי גזול. [ועיין בקצות החושן ריש הלכות גניבה שנסתפק בגנב על מנת למיקט אי חייב באונסין או לא]:

הגה"ה: ולכאורה היה אפשר לומר דכאן שייך לאמר כופין על מדת סדום כדאמרינן בבבא בתרא (דף י"ב) מיהו התוס' כתבו בבבא קמא (כ: ד"ה הא) דגבי חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר יכול לעכב לכתחילה ולא אמרינן כופין על מדת סדום.

והטעם נ"ל פשוט דלא שייך כופין על מידת סדום אלא כשהדבר יוצא מרשותו, כגון אם האחין או השותפין באין לידי חלוקה יכול האח לאמר ליתן לו שדה הסמוכה לחצר שלו משום כופין על מידת סדום. אבל דבר שהוא שלו יכול לעכב את חבירו מליהנות ממנו אף שאין לו היזק ממנו שכל אחד יכול להשתרר על שלו כפי מה שירצה והכא נמי יכול לעכב על חבירו מלטול לולבו לצאת בו:

ובזה יש לבאר הא דאמרינן בקידושין (דף ס"ט) דאושפיזיכנא דר' שמאלי ממזר הוה וא"ל אי אקדמתך טהרתינו לבנך והיינו דהוי אמר לו לישא שפחה. ודחי דלעולם לישא שפחה לכתחילה אינו יכול דר"ט דקאמר יכולין ממזרים ליטהר היינו לישא שפחה הוא רק בדיעבד והא דקאמר שהיה יכול לטהר בניו דהוי אמר לו זיל ואזדבנן בעבד עברי עיי"ש.

וקשה איך שרי לכתחילה לגנוב והא השתא איסור קא עביד דעבר אלאו דלא תגנובו דכיון דאסור לישא שפחה בשביל לטהר זרעו פשיטא דאסור לגנוב כדי לטהר זרעו.

ולפמ"ש אפשר לומר דהוי אמר לו לגנוב ויהא דעתו להחזיר הגניבה אחר כך ולא יודיע להנגנב שרוצה להחזיר וימכר בעבד עברי בבית דין כדין ואחר כך יחזיר לו הגניבה. וכיון דאינו רוצה לקנות וגם לא יהנה מהגניבה לא עבר אלאו דלא תגנובו. ואף דדרשינן בבבא מציעא (דף סא:) לא תגנוב על מנת למיקט, מכל מקום זהו דוקא אם כוונתו להקניט את חבירו, אבל זה שאין כוונתו להקניט רק להכשיר זרעו לא מקרי גנב.

שוב ראיתי בתוס' רי"ד שם שכתב וז"ל והאי דמשיאו עצה לגנוב אין איסור בדבר, כיון שבדעתו לשלם ומתכוין להכשיר זרעו עכ"ל. ויותר נראה שהיה בדעתו להחזיר הגניבה עצמה בעין:

ולפענ"ד היה נראה דגם לכתחילה רשאי ליקח אתרוג של חבירו ביום טוב שני לצאת בו ולהחזירו אף שחבירו אומר שמקפיד על זה כההוא עובדא דר' שמלאי. ואף דגבי ציצית כתב הרא"ש בחולין פ' כל הבשר (דף ק"י) על מה שסמכו להתעטף בטליתו של חבירו בלא ידיעה ומברך עליו משום דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממונו וכן הוא בשולחן ערוך (או"ח סימן י"ד) משמע הא אם בעל הטלית מקפיד בהדיא אסור. התם שאני דאיכא נמי הנאת לבישה.

הגה"ה וכבר כתבנו דכל היכא דנהנה מיקרי גזל אפילו אם דעתו להחזיר משא"כ באתרוג דליכא הנאה אלא הנאת מצוה שרי היכא דרוצה להחזיר ואף דאפשר דבאתרוג איכא הנאת ריח מכל מקום הוא לא מכוין לזה ולא דמי לטלטלה להביא עליה גוזלות ושרי משום קיום המצוה:

ולא שייך לומר גבי ציצית מצות לאו להנות נתנו כיון דאיכא הנאת לבישה ועיקר מצות ציצית לא ניתן אלא על הבגד שלובש ונהנה ממנו בלבישה בגד זה חייבתו תורה בציצית ואם כן לא שייך לומר מצות לאו להנות נתנו דהא אם לא מיקרי הנאת לבישה ליכא מצות ציצית ודו"ק:

אמנם מדברי הרמ"א (סימן תרמ"ט ס"ק ה') נראה דגם בלולב אסור:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף