תפארת יעקב/גיטין/פג/א

תפארת יעקב גיטין פג א

דף פ"ג ע"א

בגמרא אף לשמעון מהו. לכאורה יש לדקדק לפי מה שפירש"י לעיל דלכך אמרינן מאי דאסר שרא דהך לראובן ושמעון דקאמר אף לראובן ושמעון ומ"מ אמרינן דאי אמר לשמעון לחוד ראובן לא א"כ מה נפקא מינה דקאמר אף לשמעון הא לשמעון גרידא ג"כ הכוונה אף לשמעון דמהאי טעמא שרי' לעלמא ומ"מ לראובן לא, א"כ וכי בשביל דקאמר לשון מבורר להתיר לעלמא נימא דלראובן ג"כ נתכוין, לפיכך נראה לי דלעיל לאו מכח אף דנין דהתיר לעלמא רק דאמרינן דמעלמא לא דיבר כלל שכבר התיר רק לראובן ושמעון דאסר בא להתיר עכשיו ומבעי' לן בראובן גרידא ג"כ לאו מכח אף רק כיון דזכר לאסור תרווייהו וזכר עכשיו ראובן להיתר ה"ה שמעון התיר רק חד מינייהו נקט דהיינו קמא אבל לא הי' הספק דאף לראובן קאמר דפשיטא שלא היה כולל שמעון באף דהוא מאוחר רק ממילא שמעון גם כן מותר, והיינו דבעי הכא באף לשמעון דיש לומר דאף כולל כל מה שקדם דהיינו לעלמא וראובן או רק עלמא בלבד, ולפי זה באף לראובן יש לומר דפשיטא לי' כיון דלעלמא ודאי נתכוין דהא לראובן גרידא גם כן מותרת לעלמא בודאי רק לשמעון מספקא לן א"כ מה יתן ומה יוסיף אף להורות גם על שמעון ודוקא בשמעון אמרינן דאף קודם כל מה שקדם לו אבל בשמעון גרידא מה דמותרת לעלמא לאו מכח אף הוא רק דאמרינן שלא דיבר במה שכבר התיר ונשאר בהתירו, ועיין מה שאכתוב בתוס' בד"ה בסמוך:

בתוס' בד"ה אף לשמעון מהו, נראה דאף לראובן נמי מספקא לי'. הנה הא ודאי פשיטא שלא באו התוס' לשלול בדבריהם שלא נטעה לומר דאף לראובן לא מספקא לי' רק בודאי כולל שמעון ג"כ, דהא פשיטא כמו דלשמעון עדיף מלראובן כמו כן אף לשמעון עדיף מאף לראובן רק כוונת התוס' דלא נימא אף לראובן בודאי לא נכלל שמעון ואין כאן ספק קמש"ל דהא נמי בספיקא קאי:

ולפי זה מוכח מדברי התוס' דלראובן לא נשאר בספק רק איפשט כאת"ל דדוקא דאל"כ כיון דלראובן הוי ספק כ"ש אף לראובן דאינו ודאי רק ספק רק אי לראובן דוקא שפיר יש להסתפק דאף לראובן נמי דוקא רק אף לשמעון מבעי' לן או אף לראובן נמי הוי ספק, ועל זה כתבו דנראה דאף לראובן נמי הוי ספק ולפי זה לפי מה שפסקו הפוסקים דלראובן הוי ספק פשיטא דבאף לראובן הוי ספק דאי אפשר לומר דוקא דלא גרע מלראובן ואי אפשר לומר דכולל שמעון בודאי דלא עדיף מאף לשמעון דהוי ספק אי נכלל ראובן כ"ש אף לראובן ולכך המחבר בש"ע דפסק כלהו ספק לא זכר הך אף לראובן כלל, ולא יפה עשה הב"ש שם שהעתיק דברי התוס' על דברי המחבר ואין להם שייכות רק להפוסקים כאת"ל דלראובן דוקא ולכך בב"י העתיק דברי התוס' על דברי הרמב"ם דפסק כאת"ל, אבל בש"ע דפסק כלהו ספק פשיטא דאף לראובן הוי ספק, וז"ב:

אמנם בעיקר דבריהם כבר כתבתי דיש מקום לומר דרק אף לשמעון מספקא לן ולא באף לראובן דלפי שהוא אחרון עדיף לן טפי שיהא האף כולל כל מה שקדם לו משא"כ אף לראובן דהא חזינן דלשמעון עדיף לן ג"כ מלראובן דאפילו את"ל לראובן דוקא מ"מ לשמעון ס"ד דלאו דוקא וה"ה באף לשמעון עדיף לן מאף לראובן, כנ"ל:

בגמרא גורם אלא מעתה בת אחיו לא ישא. הא דקשי' לי' דוקא בגורם אלא מעתה בת אחיו לא ישא ולא מעיקרא דקרי לי' עוקר דבר מן התורה. ג"כ קשה קושי' זו, וליכא למימר דמעיקרא עדיפא מקשי דלאו איהו קא עקר, דמ"מ לא הוי לי' לומר גורם אלא מעתה כו' כיון דלאו בגורם דוקא קשי' לי':

ונראה לי דמעיקרא הוי מצי לחלק כמו שחילקו בירושלמי שהביאו התוס' לעיל דלא חשיב א"א דפוטרת צרתה דעריות התורה אסרה ברם הכא הוא אסרה עליו הלכך בבת אחיו לאו איהו קא עקר דהתורה אסרתה אבל בא"א איהו קא עקר, אבל השתא דבהא נמי לא עקר כלל רק גרם לעקור, א"כ התם נמי בקידושין שקידש בת אחיו גרם לעקור ואז לא שייך התורה אסרתה דאיהו קא גרם שתהא אסורה עליו מן התורה ולא תתייבם:

אלא דאכתי קשי' לי כיון דר"ט בעל מנת קאי ובעל מנת שלא תנשאי הרי אינו עוקר כלל מצות יבום דהא מותרת לו בביאה, מיהו בהא איכא למימר כיון דביאה של יבם קונה כמו נישואין באשה דעלמא דיבם קונה בין במזיד בין בשוגג בלי מתכוין כלל וצריכה ממנו גט א"כ אפילו בעל מנת שלא תנשאי אסורה ליבם אפילו בביאה:

אמנם מדברי התוס' דלעיל בד"ה אפילו שהקשו וליתני א"א דפוטרת צרתה וכתבו דמעל מנת שלא תנשאי גרידא לא קשי' דלא דמי לאחות אשה דאסורה לגמרי אפי' בביאה משא"כ כאן מותרת בביאה ולהנ"ל אי אפשר לומר כן דליבם אפילו שלא בכוונה אסורה דלדידי' ביאה שלא בכוונה כנישואין דעלמא דמי לפי שצריכה ממנו גט וקנאה כאשתו לכל דבר, ואמת כי בגוף דברי התוס' הנ"ל יש לדון במה שכתבו דלא דמי לאחות אשה וכו' דמשמע דעיקר החילוק לענין לפטור צרתה וכיון דס"ל דמותרת בביאה שלא בכוונה א"כ איהי גופה לא מיפטרה לשוק בלי חליצה כיון דבת יבום היא ע"י ביאה שלא בכוונה דפשיטא דהוי יבום גמור כדתנן ריש פרק הבא על יבמתו להדי' אם כן למה להו למיתלי טעמא בצרתה, לכן נראה דס"ל לתוס' שלא אמרו ריש הבא על יבמתו דיבם קונה אפילו שלא במתכוון למצות יבום כלל רק לביאה בעלמא היינו דוקא היכי דאיכא גבי' מצות יבום במתכוין או אפילו שלא במתכוין קנאה אבל אי במתכוין ליכא מצות יבום כלל לא שייך לומר דאי יתכוין לא יקנה ואי לא יתכוין יקנה אותה וממילא אפילו שלא במתכוין ליכא מצות יבום כלל, ולזה הוצרכו התוס' לומר דעכ"פ אינה פוטרת צרתה כיון דלא דמי לאחות אשה דמ"מ מותרת לו בביאה ואינה ערוה, ונהי דאין זה בתורת יבום אבל מ"מ אינה אסורה לו לגמרי כאחות אשה ואינה פוטרת צרתה, ולפי זה ממילא יש לומר דהכא נמי עוקר מצות יבום דכיון דאינה מתייבמת אם מתכוין לייבם אפי' שלא בכוונה לא נתקיים מצות יבום כלל ועמ"ש בסמוך:

שם ובמאי אילימא בחוץ וכו' אלא בעל מנת. קשי' לי כיון דבעל מנת פליגי מאי קושי' בת אחיו לא ישא שאני התם דלא מיקרי עקירה למצות יבום שאינה זקוקה לו כלל אבל הכא בעל מנת הרי זקוקה לו שכל כמה שלא נשאה לא עברה על התנאי ולא נתבטל הגט והרי זקוקה היא ליבם רק שאי אפשר ליבמה והרי עוקר הוא מצות יבום, ועוד לפי מה שכתבו התוס' בסוף ד"ה אפילו בפי' הירושלמי דיכול לבטל התנאי קודם שימות להתירה לגמרי א"כ הכא הוא עקר במה שלא ביטל התנאי לפני מות אחיו אבל בת אחיו אין בידו כלל לבטל לקיים מצות יבום, גם לא הבנתי כלל מה שאמרו אילימא בחוץ דכיון דבחוץ פליגי מודו רבנן בעל מנת א"כ תיקשי לי' לרבנן בעל מנת הא גורם לעקור דבר מן התורה מיהו בהא אפשר לומר דס"ד דבעל מנת לא קשי' לי' כיון דדרך תנאי הוא מ"ש מכל תנאי דעלמא כמו שיכול להתנות שאר תנאי ה"ה תנאי זה רק בחוץ קשי' לי' ומסיק דע"כ בעל מנת קשי' לי' דבחוץ מישרי שרי ר"א אבל הנ"ל צ"ע לפע"ד:

שם נענה ר"י הגלילי וכו' הרי אשת איש היינו פירכא. לכאורה תמוה דמאי פירכא היא זו דאשת איש הרי האיסור הוא לפי שהיא אשתו של זה ולכ"ע אסורה מכח זה אבל שתהא אסורה לזה ומותרת לזה ואינה אשת שניהם לא מצינו כלל:

ונראה לי לפי מה דבעי ר' אבא לעיל בקידושין אי דוקא בגט לא מהני דבעינן כריתות וליכא אבל קידושין בקנין כל דהו סגי או דלמא ויצאה והיתה, והשתא שפיר קאמר הרי אשת איש דהיינו שנתקדשה חוץ מפלוני וקרי לה אשת איש דלגבי גירושין נתגרשה חוץ מפלוני והיא פנויה, וגבי קידושין הוא להיפך דאשת איש היא חוץ לפלוני דאסורה לזה ומותרת לזה ואינה אשת שניהם רק אשת המקדש ואפילו תימא ויצאה והיתה היינו דוקא אי כבר שמענו בגירושין ע"כ גם בקידושין מכח ויצאה והיתה אבל לומר דלכך בגירושין לא מהני דהיכן מצינו, זו אינה קושי' דמצינו בקידושין דבהא ליכא טעמא דבעינן כריתות וע"כ מהני כנ"ל:

שם נענה ר"ע וכו' ובמאי אילימא בחוץ משרי שרי מהרש"ל תמה אי בחוץ למה גט בטל ובניה ממזרים הא לא נתבטל הגט כלל כיון שלא התנה דרך תנאי ונראה לי דמהא ראי' דעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי כחוץ דמי והשתא ס"ד דס"ל לר"ע דבחוץ פליגי וממילא בעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי ג"כ פליגי דפשיטא דליכא למימר דבעל מנת מודה ר"א דלא מהני דא"כ כדבעי לעיל אי בחוץ פליגי אי בעל מנת הוי לי' לומר דיש ספק אי בחוץ פליגי אבל בעל מנת לכ"ע לא מהני, והשתא קשי' לי' בעל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי דנמצא גט בטל וע"כ דכה"ג אין זה כריתות וכ"ש חוץ ואהא מקשה דבחוץ משרי שרי ר"א והיינו דס"ל דלא מהני חוץ רק אי לא אגידא בי' לעולם אבל אי פי' חוץ לעולם מודה ר"א דלא מהני דאגידא בי' כל ימי חיי' וא"כ ממילא על מנת שלא תנשאי ולא תבעלי ג"כ דוקא בהך גוונא דלא התנה רק קודם שתנשא לאחר אבל אח"כ פקע אישות של זה דאל"כ כיון דכחוץ הוא מודה בה ר"א דלא מהני כמו חוץ לעולם דלא מהני ומשני אלא בעל מנת היינו בלא תנשאי, ובהכי ניחא למאי דס"ד בחוץ פריך תיקשי לרבנן בעל מנת, ולהנ"ל ניחא דס"ד בחוץ פריך וכולל חוץ ועל מנת שלא תנשאי ולא תבעלי אבל בעל מנת שלא תנשאי מודו רבנן ובהא ס"ד דלא קשיא כלל דלא חיישינן שתעבור על תנאה כיון שיכולה ליבעל לו בזנות ומשחדא לי' בממונא ומסיק דבעל מנת קש' לי' ובאמת אית לי' פירכא דאי דמ"מ ניחוש שתעבור כל תנאי ניחוש להכי כנ"ל ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה רבא כר' ינאי עוד ישוב נכון לקושית מהרש"ל הנ"ל:

בתוס' בד"ה ועמדה ונשאת, וא"ת וכו' ומ"ש מהא דתני' בתוספתא וכו'. כבר כתבתי דלא דמי אבא ואביך להך דהכא דהתם חוץ לא איכפת לן כדתנן לקמן הלכך שפיר אמרינן דהך על מנת חוץ הוא דלא משכחת לה נישואין כלל אבל בעל מנת שלא תנשאי לפלוני אי נישואין ממש קאמר הרי חוץ הוא דלא התיר לפלוני נישואין כלל, והשתא אמרינן דחוץ לכ"ע הוי שיור רק בעל מנת פליגי וע"כ דרך נישואין קאמר דאז הוי תנאי לא חוץ וכן מוכח בברייתא דלעיל שר"א מתיר לכל אדם חוץ מאותו האיש וקשה אי בחיי המגרש אין זה נישואין רק זנות ואי אחר מותו מותרת לו וע"כ דרך נישואין קאמר:

וראיתי להרמב"ן ז"ל שכתב בפשיטות בלי טעמא כלל דכתם על מנת שלא תנשאי דרך נישואין קאמר, ומתוך כך כתב דמכאן מוכח דאי נתן לחבירו מתנה על מנת שלא יתננה לאחר ונתנה לאחר נתבטלה מתנתו דדרך מתנה קאמר, ע"כ:

ואני תמה על דברים הללו מתרי טעמי חדא דלא דמי מתנה לגט כלל דבמתנה בהא תלי' דאי ישנה בעין והדרא למרה א"כ אין זו מתנה כלל אבל אי נתן לחבירו מתנה דבר מאכל וכיוצא בו וזה נתנה לאחר לאכלה ואכלה א"כ פשיטא דאפי' אי נתבטלה מתנתו אין לו לראשון רק על המקבל מתנה הראשון דכיון שנתבטלה חייב לשלם לו דמיה אבל המקבל הראשון אין לו על האחרון כלום כיון שבעצמו נתנה לו לאכלה וכיצד יתבע ממנו דמים א"כ שפיר יש לומר דמתנה ממש קאמר דהיינו אי יתננה לפלוני ולא תשוב עוד לו יתחייב לשלם לו דמיה, אבל כל עוד שתוכל לחזור לו בעין אין זו מתנה כלל ולא עבר על התנאי, ודוק:

ועוד קשי' לי על דברי הרמב"ן ז"ל דלקמן בעי חוץ מזנותך מהו, והשתא יש להבין אי אמר חוץ מנישואיך מה ס"ל להרמב"ן אי ס"ל דבהא ודאי הוי שיור א"כ היכי מביא ראיה מכאן למתנה שאני הכא דע"כ דרך נישואין קאמר דאי נישואין ממש קאמר א"כ הוי ממש כמו חוץ דהא מנע ממנה נישואי פלוני לגמרי ולא דמי לתנאי דעלמא דיכולה לעשות התנאי רק הגט מתבטל אבל כאן אינה יכולה להנשא כלל שאין לה נישואין אצלו כלל והוי ממש חוץ הלכך ע"כ דרך נישואין קאמר אבל במתנה שפיר יש לומר שלא בא רק לעכב עליו שלא יוכל ליתנה לאחר וממילא תשאר שלו ואי לא התנה היה יכול ליתנו לאחר לכך התנה שלא יוכל ליתנה לאחר אבל לא דרך מתנה קאמר ואי ס"ל להרמב"ן דדוקא בחוץ מזנותך מבעי' לן אבל חוץ מנישואיך לא הוי שיור כיון דהותרה בזנות, א"כ אכתי מאי ראי' מייתי דלמא הכא דוקא אמרינן דרך נישואין קאמר דאי נישואין ממש א"כ הוי כמו חוץ א"כ למה לו לומר בעל מנת דהא לעולם לא יתבטל הגט רק שלא תוכל להנשא א"כ הי' לו לומר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מנישואי פלוני ומדקאמר על מנת ש"מ שרצה שאם תעבור יתבטל הגט א"כ ע"כ דרך נישואין קאמר אבל במתנה שפיר יש לומר דרצה שלא תתבטל המתנה כלל רק שלא יוכל ליתנה לאחר והתם לא שייך להתנות חוץ רק בתנאי ואולי כוונת הרמב"ן ז"ל דהכא נמי יש לומר דלכך לא אמר חוץ כדי שיתבטל עכ"פ אחר מיתתו כל הגט לגמרי משא"כ בחוץ לא יתבטל לעולם, אך נצטרך לומר דסובר הרמב"ן ז"ל דחוץ מנישואי פלוני עדיף מחוץ מזנותך דבהא לא הוי שיור, ואין זה במשמע לקמן רק נישואין הוי שיור טפי מזנות ע"ש:

וראיתי להר"ן ז"ל שכתב דהכא היינו טעמא דבשעת נישואין חל הגט ומעיקרא ואח"כ לא ושאני בהיום אי את אשתי דפסקה היום לגמרי ומלבד דדבריו דחוקין לחלק בין פסקה ליום לפסקה לשעה אבל בלא"ה אני תמה דהא הספק בהיום אי את אשתי היה דלר"א תהא מגורשת היום ולא למחר ולרבנן לא תהא מגורשת כלל כמו חוץ דעלמא דשייר בגט והשתא במה נפשך אי שייך בזה פסקה מגורשת לגמרי ואי לא שייך ממילא שייך בפלוגתא דר"א ורבנן ולרבנן אינה מגורשת כלל ואפילו לר"א אינה מגורשת דמודה בחוץ לפום סברא דהשתא דבעל מנת פליגי ולכ"ע אין גירושין לחצאין, לכן ברור דהעיקר כמ"ש דעיקר טעמא דע"כ דרך נישואין קאמר דאל"כ הוי ממש כמו חוץ כמו שבארנו, ומה שתירצו התוס' דבחיי המגרש לא חיישינן שתבעל כלל אפילו אמר שלא תבעלי רק אחר מותו ולפי זה בקצב זמן כל ימי חייו ליכא למיחש כלל ומותרת לינשא לאחר, וכבר כתבתי דלא משמע כן מדברי התוס' ביבמות:

ודע דבעיקר דברי התוס' יש לדון במה דמשמע מתוספתא דעכ"פ חיישינן שתנשא לאחר והרי הכא פריך עלה אי הכי כלהו תנאי וקשה הא באמת חיישינן הכא שתעבור על תנאה ואסורה לינשא שמא תבעל לפלוני, ונראה לי דעיקר סברת ר"ע הוא דכל שיש במציאות שיתבטל הגט אחר שניתן שוב אינו כורת דאין זה כריתות וזה שאמר כיון דאי נשאת לפלוני נתבטל הגט למפרע שוב אין זה כריתות, והיינ' דמקשה אי הכי כלהו תנאי דעלמא נמי לא תינסב עד שתקיים התנאי כי עיקר הכריתות בעת קיום התנאי ומעיקרא כל שאפשר שיתבטל אין זה כריתות ובאמת קי"ל דכל על מנת מגורשת למפרע קודם קיום התנאי, ואף דבאמת חוששין שלא תנשא שמא תעבור אבל לא בשביל זה אין זה כריתות רק כריתות גמור הוא למפרע, ובהכי נראה לי ליישב התוספתא שלא תסתור ברייתא דלקמן דבתוספתא נקט אינו גט, והיינו דאתיא כר"ע דכל שיש לחוש לביטול הגט למפרע אין זה כריתות רק בעל מנת שלא תנשאי אין זה ביטול דנישואין ליכא באבא ואביך כלל, אבל ברייתא שלנו דלקמן לא ס"ל כר"ע מכח פירכא דכלהו תנאי נמי ושפיר הוי גט רק דחיישינן לכתחילה שתנשא שמא תעבור על התנאי, גם במה שכתבו התוס' דלאחר לא חיישינן ג"כ רק אחר מיתת המגרש, אינו נראה כלל דבמה נפשך אי לא חיישינן שתבעל לפי שהיא אשת איש א"כ אחר מיתת המגרש ג"כ לא תבעל שתהא א"א למפרע, ואי תבעל באונס נראה לי שאין זה מן התנאי שלא התנה עליה בכך, אלא נראה לי דכיון שנתגרשה ומותרת לכ"ע לא מזדהרת כ"כ אפי' באותו פלוני דחושבת דגרושה היא כיון שאינה אסורה רק מכח התנאי אבל באבא ואביך כיון דבלא"ה אסורה להם מכבר מאיזה צד ניחוש שתבעל להם, כנ"ל:

בד"ה אילימא בחוץ וטעמא וכו'. ולא ביארו התוס' למה נימא כן דנתרוקן כל כחו ופקע אישות ראשון, נראה הטעם כיון שהתירה לכל אדם ע"כ לגמרי התירה שנתרוקן כל כחו דאל"כ אכתי אגידא בי' ולא היתה מותרת וממילא מה שאמר חוץ מפלוני היינו שלא תהא מותרת מכחו, אבל לאחרים שהתירה ע"כ התירה לגמרי ומכחם שפיר מותרת לפלוני והיינו דהשיב רשב"א לקמן היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר דמ"מ בעל זה לא התירה בגט זה לפלוני והיאך יתיר בעלה השני מה שאסר הראשון, ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה מודה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף