שפת אמת/שבת/ג/ב
בגמ' מה שתעשה ככרמלית מי קנסוהו לאהדורי. אי הגירסא קנסוהו א"ש. אבל לגירסת תוס' אסרוה דאינו משום קנס וכן פירש הרשב"א. א"כ קשה למה לא מיבעיא לי' לכתחילה אי שרי להושיט ידו מלאה לרשות אחר. וי"ל דלהוציא ידו מלאה לחוץ פשיטא דאסור בלא זה מחשש שמא יניחנו איברא די"ל דדוקא במתני' כשנעשה מלאכה ע"י שניהם יש איסור אבל בעקירה בלבד אין איסור. ובלשון רשב"א צ"ע דהתחיל לומר דוקא להחזירה אסור משמע להוציא מותר ומסיק דלטלטל ברה"ר מותר משמע להוציא אסור. וכן עיקר. וגדולה מזה כ' רש"י לקמן ד"ה מבע"י דגם הנחה בלבד אסור אף שכבר לא הי' עקירה ואי אפשר למיתי כלל לידי איסור תורה. וצ"ע טובא מנ"ל הא. אבל בנידון דידן נראה דאסור. ואפשר דדוקא היכא שפשט ידו לעשות מלאכה ולהניחו שם ברשות השני בזה אסרוהו. ולכתחלה לא משכחת כה"ג. ומיושב ג"כ קושית התוס' מהא דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר. דדוקא אי פשט ידו לרה"ר כדי להניח שם כהך דמתני' נעשה היד ככרמלית, דאחשבי' שלא להיות גרירא לגמרי בתר גופו. ולפי הגירסא מי קנסוהו קשה נמי כפל הלשון [מהו שתעשה ככרמלית ומי קנסוהו] ואפשר דתרתי קבעי מהו שתעשה ככרמלית מדינא ונ"מ להוציא לכתחלה. ומי קנסוהו עכ"פ לאהדורי:
עוד כתב הרשב"א דברה"י וודאי שרי דליכא כרמלית ברה"י והכל לשיטתו דמדינא חשיב כרמלית. וקצת צ"ע דמדינא איך אסרוהו הא הוי כמטלטל כל הרשות וכמו גבי כוורת לקמן (ח.) לפי' רש"י דטלטול רשות עצמו ליכא חיובא. ואפשר דגם בכוורת פטור אבל אסור. ובתוס' כ' לישב דמשום קנס הוא מה דעשאוהו ככרמלית ונ"מ דאסור בשוגג מבע"י עכ"ל. ולכאורה נראה כוונתם דנ"מ בין ב' הפי' אי ככרמלית מטעם קנס בשוגג מותר וכ"כ מהר"ם. אבל ז"א דאיך אפשר לומר כן הא משני לאו ככרמלית ובמזיד אסור א"כ מוכח דאי ככרמלית גם שוגג אסור אף לפי' הב' דמטעם קנס. אלא צ"ל כוונתם למ"ש דעשאוהו ככרמלית מטעם קנס קשה למה אמרו הלשון מהו שתעשה ככרמלית הא גם בל"ז אף אי אינה ככרמלית קנסוהו במזיד ע"ז כ' דנ"מ דלא פלוג חכמים ועשאוהו מטעם קנס לגמרי ככרמלית להיות אסור גם בשוגג ומבעו"י כנ"ל. וכן פי' המהרש"א. אך מ"ש ליישב הגי' מבעו"י א"י כוונתו. ואפשר דהכי קאמר דלמסקנא דקיי"ל כר' ביבי א"כ בשוגג ומשחשיכה באמת מותר ונ"מ רק בשוגג ומבעו"י דוקא והיינו לתי' קמא שבתוס' ד"ה ואבע"א כנ"ל. [דלתי' ב' לקמן בתוס' אי משחשיכה מותר גם מבעו"י מותר]:
שם בגמ' היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ כו'. מלשון זה משמע שהיו כבר מונחין הפירות בידו ולא עקר אותם ע"מ להוציאם. ומ"מ מסיק ע"ז דאי שדי להו אתי לידי חיוב חטאת והיינו משום דעקירת היד שמה עקירה. וקשה מכאן על הרא"ש דמסיק לדינא דעקירת היד לא הוי עקירה ע"ש:
שם בגמ' ואבע"א לעולם לא תפשוט כו'. ותמוה כמ"ש תוס'. והיה אפשר לישב דנהי דהמקשן קאמר אדרבא איפכא מסתברא היינו דמשחשיכה איכא סברא להתיר. אבל מה דקאמר מעיקרא דמבעו"י מותר סברא אלימתא היא טפי דלא עביד איסורא ולמה נקנסי'. וא"כ עיקר הוכחת הגמ' למיפשט דר"ב הוא מגוף רומיא דברייתות אי נימא דלכ"ע לאו ככרמלית וכאן מבע"י וכאן משחשיכה ואהא משני הא בשוגג הא במזיד [וליכא למיפשט דר"ב. אכן] פי' זה לא יתכן אלא לשיטת רש"י דבמזיד מיירי משתחשך ול"ד לדר"ב. אבל לתוס' שכ' דמיירי בעו"י א"כ ע"כ גם לתי' זה חוזר מסברא דלעיל וסובר דגם מבעו"י שייך למיקנס והדרא קושיא לדוכתא. מיהו על פירש"י קשה לי דלמה הוצרך לשנויי כאן בשוגג הא בלא"ה מצי לתרוצי כדלעיל כאן מבעו"י כאן משחשיכה ובמזיד דל"ד לדר"ב והו"ל למימר בקיצור לא תפשוט דהב"ע במזיד. גם צ"ע לפירש"י בתי' הב' דפליגי אי קנסו שוגג אטו מזיד א"כ למ"ד דקנסו שפיר איפשיט בעיא דר"ב:
בתוס' ד"ה הי' טעון כו'. דאי הוי נקט כו' לא הי' משמע מידי כו'. הקשה בס' דרו"ח לרעק"א ז"ל הא ממתניתן שוב מוכח דהנחה על היד חשוב הנחה לענין שהעוקר משם חייב כדתנן או שנטל כו' וממילא אי עקירת הגוף לא חשיב עקירה שפיר בטל לה עקירה הראשונה עיי"ש. וגוף הקושיא אינו תמי' כ"כ דמ"מ שפיר י"ל דהאי תנא דברייתא בא להשמיענו הדין דעקיה"ג חשוב עקירה ולא סמך על המשנה בזה והוי ס"ד דלכל הדברים לא חשיב הנחה כנ"ל. אבל באמת נלפע"ד ליישב לפמ"ש במהרש"א בד"ה עקירת דמוכרחין לחלק [בס"ד דאיבעיא] בין הנחה על הגוף בשעה שעומד או בשעה שהולך ע"ש. א"כ התוס' שכ' טוען עצמו משחשיכה ועמד לפוש כוונתם שעמד לפוש אחר ההילוך קצת דאל"כ מאי עמד שייך בזה. וגם אין הדרך כן אלא דבאמצע ההילוך עמד לפוש ובכה"ג שפיר לא הוי כלל הנחה וחייב משום עקירה ראשונה [אי לא הוי עקירת והנחת גופו כעקירת והנחת חפץ]:
בד"ה כאן. הקשו דלמעלה מי' גם לכתחלה מותר. ולכאורה י"ל הפי' שהוציאו דרך למעלה ועכשיו כבר ידו למטה מי' ואפשר ס"ל להתוס' דכה"ג נמי לכתחילה מותר דברשויות דרבנן דרך למעלה יש מתירין לכתחילה כמבואר בשו"ע (סי' שמ"ט) אך במאירי ושאר ראשונים מבואר דלכתחילה אסור גם למעלה מי':
בא"ד. תי' דגם כשהוציאה למטה מעשרה רשאי להחזירה דרך למעלה מי'. ונ"ל דהיינו דוקא לפי הגירסא מי אסרוהו ולא מטעם קנס. אבל לבתר דמשני דלאו ככרמלית אלא דקנסוהו אסור להחזירה בכל גווני גם דרך למעלה. ובהכי מיושב מאי דקאמר תפשוט בעיא דר' ביבי ואמאי הלא יש לו עצה להחזירה דרך למעלה מי'. ודוחק לפרש במקום דלא מצי להחזירה דרך למעלה דמ"מ מאי פריך תפשוט כו' כיון די"ל דאיירי דיש לו עצה להחזירה כנ"ל. ובזה מיושב ג"כ מה דלא בעי למיפשט בעיא דר' ביבי לתי' קמא כמ"ש תוס' לקמן ד"ה בשוגג כו'. ולמ"ש א"ש דלתי' קמא הי' עצה להחזירה דרך למעלה מי' משא"כ לתי' ב' דמשום קנס. ובחי' רשב"א דחה שיטת תוס' מכח קושיא הנ"ל והנלע"ד כתבתי.
ועי' בכ"מ (פי"ג מהל' שבת) הביא בשם הרמ"ך שהקשה דהי' להרמב"ם להביא דלמעלה מי' רשאי להחזיר. ולהנ"ל דלמסקנא דאינה ככרמלית אלא דקנסוהו גם למעלה מי' אסור א"ש [אך לפמ"ש התוס' בעירובין (כ. ד"ה לא) דהיכי דאין הנקב קטן אפשר שלא יבוא לידי חיוב חטאת אכתי קשה מאי פריך ותפשוט בעיא דר"ב דילמא מיירי בכה"ג וצ"ע]:
בד"ה התירו כו'. ואע"ג דאמרינן בר"ה כו' חכמה ואינה מלאכה כו'. לכאורה תמוה למה הביאו ממרחק הא מיני' ובי' מוכח דאינה מלאכה דאל"ה למה נתיר לו מלאכה זו אטו זו. שוב ראיתי כעין זה בבעל המאור שהקשה כן על לשון הרי"ף. וי"ל דאי מהכא הו"א דרדיית הפת מלאכה היא והיינו כשנגמר הפת שהיא דרך תיקונו וכמו מכה בפטיש אבל הכא דרוצה לרדותו בעודנו עיסה וזה קלקול ולא תיקון לכך מספקא להו אי התירו לו. משו"ה הקשו מהתם דמוכח דגם בפת שנגמר אינה מלאכה ותי' דשבות הוי נמי בכה"ג. ובאמת קשה לי דגם מהך דלא ירדה במרדה דמייתי התוס' אין ראי' אלא על רדיית פת ולא בעודנו עיסה דקלקול היא. ולענ"ד הי' נראה דהכא בל"ז יש איסור מוקצה הואיל והוא עיסה ואינו ראוי' לאפות אסור מדרבנן מטעם מוקצה:
ועי' ברמב"ן במלחמות דסובר דגם באפה בהיתר בע"ש כשיש שהות לקרימת פנים מבעוד יום אעפ"כ לא ירדה אלא בשינוי וג' סעודות בלבד. והר"ן מתיר הכל וכתב דברמב"ם (פ"ג מהל' שבת) משמע כדבריו ואינו מוכרח ומדברי הרמב"ם (פכ"ב מהל' שבת ה"א) משמע קצת כרמב"ן. מיהו מודה הר"ן דצריך להיות לצורך שבת. ויש לצרף דעת ר"ח שהביאו התוס' בר"ה (כט:) דלא אסרו כלל רדי' אלא קודם שנאפה ועודנו עיסה ע"ש. לכן יש לסמוך ע"ד הר"ן בזה. ומה שהקשה הרמב"ן במלחמות על הרז"ה למה התירו לומר לאחרים בואו והצילו לכם ג' סעודות הא אין אומרים לאדם חטא כו'. א"י כוונתו הא התם האחרים בעצמם זוכין באלו ג' סעודות שמצילין:
ועי' בר"ן וברמב"ן במלחמות דמשמע מדבריהם דתקיעת שופר בשבת אף שבות לא הוי. ובתוס' ריש פרק בתרא דר"ה ובחולין ר"פ כיסוי הדם משמע דהוי שבות. וכן נראה מטעם דשמא יתקן כלי שיר דמה"ט גם ביו"ט אסור. ובאמת יש לתמוה ע"ד החולקים דלמה לא יהי' בו איסור דשמיעת קול שאסרו מטעם הנ"ל. [אך י"ל דס"ל כמ"ש הט"ז באו"ח (סי' תקפ"ח ס"ק ד') דקול השופר לא ניתן לשיר ומשו"ה לא גזרו בי' ע"ש אולם בר"ה (כח.) משמע דאיכא תוקע לשיר וצ"ע]:
בד"ה בשוגג לא קנסוה ומיירי מבעו"י כו'. עי' במהרש"א ולפי דבריו כוונת התוס' כך. ומיירי מבעו"י דמ"מ קנסוהו במזיד ולכך אף דבמזיד גם משתחשך אסור מ"מ אין לפשוט בעיא דר' ביבי. דכיון דגם מבעו"י אסור שוב לא מצי להתיר משחשיכה דיהי' כחוכא כו' כדמסקו התוס'. משא"כ אי הוי שרי מבעו"י גם במזיד ומשתחשך הי' אסור הוי מצינן למיפשט דר' ביבי להכי הוצרכו תוס' לזה. אבל קשה למה באמת יגרע מבעו"י מבשוגג. וצ"ל כיון דידע שיחשך ויצטרך לעבור אדרבנן להכי קנסוהו. וברש"י ד"ה בשוגג לא קנסוהו כ' דבשוגג דשרי אינו מטעמא דר"ב אלא מטעם דליכא קנס כלל בשוגג. מיהו לדידן דקיי"ל כר"ב י"ל באמת ג"כ דלעולם האיסור אף בשוגג דככרמלית הוי אך בשוגג התירו מטעם דר"ב ובמזיד דלא שייך דר"ב להכי אסרוהו. וכתב עוד דבמזיד ל"ד לדרב ביבי ונמצא עיקר התי' דאיירי במזיד וממילא ל"ד לדר' ביבי וא"כ קשה דהו"ל לשנויי כמקודם כאן מבעו"י כאן משתחשך אלא דתרתי הברייתות איירי במזיד. וצ"ל משום דוודאי שכיח מילתא טפי בשוגג ולהכי התרצן הראשון וודאי אי הוי ס"ל כר' ביבי למה דחק לאוקמי במזיד הלא י"ל בשוגג ואיפכא. או חדא בשוגג וחדא במזיד. אלא וודאי ס"ל דגם בשוגג אסור משתחשך. ולכן לבתר דמסיק דבשוגג שרי מוטב לן לאוקמי חדא בשוגג כי אורחא דמילתא:
שם בגמ' ואבע"א לעולם לא קנסו כו'. הוי מצינן לפרושי דלא קנסו כלל אף במזיד ודוקא לחצר אחרת במזיד אסור. אבל בשוגג הכל מותר וגם במזיד לחצר זה מותר. וכ"מ לכאורה לשון איבעיא דרבא לר"נ סתמא משמע אף במזיד. אך הראשונים לא פי' כן אלא דבמזיד הכל אסור ובשוגג לא קנסו אטו מזיד ומ"מ לחצר אחרת אסור. ודעתם רחבה מדעתי: