נהור שרגא/יבמות/ב/א
חמש עשרה נשים. בתוס' כתבו דלא מצי למינקט עריות דא"כ הוה משמע דמנינא למעוטי עריות דלא חשיב אתי. ובחוסן ישועות הקשה הא אין ערוה לבד ט"ו עריות דחשיב רק שש עריות החמורות דתני סיפא דאין פוטרות צרותיהן ואיך הוה אמינא דעריות ממעט ע"ש. ולי נראה דכוונתם על אשת איש דלקמן דף י' ד"ה לעולם הקשו דליתני אשת איש שפוטרת צרתה ותירצו בשם הירושלמי דכיון שהאיסור תלוי במגרש כו' לא דמו לט"ו עריות [ועי' בנודע ביהודה תנינא חלק אה"ע סי' ק"נ ד"ה ולדעתי, בביאור דבריהם]. ואם כן ניחא דאי תני עריות ה"א דמנינא למעוטי הא אתי דאשת איש אינה פוטרת צרתה[1]. ובפשוט י"ל אף דליכא שום ערוה למעט וע"כ הוי ממעטינן צרת סוטה כו' מ"מ אין דרך למיתני עריות כיון דמיעוטא דמנינא לא קאי על עריות:
חמותו. פרש"י שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים, וכתבו המפרשים[2] הא דלא פירש בנשא בת אחיו ומתה ואח"כ מת אחיו בלא בנים ונפלה חמותו לפניו ליבום משום דא"כ ה"ל חמותו לאחר מיתת אשתו דלרבי עקיבא אינה בכרת ואין פוטרות צרותיהן אלא עריות שבכרת. וכבר קדמם בתשו' הריב"ש סי' שע"ד.
ואני אומר דזה נכון לשיטת רש"י דס"ל חמותו לאחר מיתת אשתו אינו בכרת לרבי עקיבא אבל אם נדייק כן בבה"ג (ריש הל' יבמות) שפי' חמותו כגון רחל נשאת לאיש וילדה הימנו בת ומת בעלה וניסת היא לראובן ובתה לשמעון כו' והוא כעין פרש"י ואיהו ס"ל דגם לרבי עקיבא לא נתמעט חמותו לאחר מיתת אשתו אלא משריפה וכרת אית בה כמ"ש בהל' עריות דף ל"ד והובא בחי' רמב"ן (לקמן דף צ"ח ע"ב) ושפיר הוי מצי לפרש בנשא בת אחיו. והנ"ל דמיאן לפרש הכי משום דלשיטתיה אזיל דאוסר אשת חמיו משום מראית עין כמ"ש הרא"ש בשמו (לקמן דף כ"א ע"א) וכדאיתא במסכת דרך ארץ דאשת חמיו אסורה משום מראית עין ובירושלמי [ה"ד] נמי אוסר דלא כש"ס דילן דמתיר ועי' שם בתוס' (ד"ה ומותר) שכתבו דשמא אח"כ אסרום, ויפה כתב בנודע ביהודה קמא חלק אה"ע סימן כ"ו דמדאמר בירושלמי אי תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה ומדסבר לומר תורה היא ש"מ דעכ"פ גזירה קדמונית היתה ע"ש, ולשיטה זו י"ל דגם בזמן המשנה היה אסור אשת חמיו משום מראית עין. ואם נפשך להשוות ב' התלמודין י"ל דש"ס דילן אינו מתיר אלא משום שניה אבל אסור משום מראית עין ונ"מ בזה כמ"ש החת"ס (חלק אה"ע חלק שני סי' קכ"ט) ע"ש [בד"ה מיהו]. ומסתברא דאי אשת חמיו אסור משום מראית עין גם במקום יבום אסור דמאן דחזי סבר דמיבם חמותו וגם במקום מצוה יש לאסור משום מראית עין ואם כן הדין דחולצת ולא מתייבמת כשניה, ולפ"ז אין לפרש חמותו דמתני' בנשא בת אחיו דאיך תני סיפא וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות דקאי גם אחמותו הא כה"ג צרת חמותו ה"נ אשת חמיו דאסורה להתייבם משום מראית עין והוכרח לפרש באופן דצרת חמותו לא תהא אשת חמיו[3].
אך לכאורה משכחת לה יבום באשת חמיו באתרא דלא חכמין להון כמו בשני חורגין שגדלו בבית אחד דאסורין משום מראית עין ואמר רבי חנינא יסבון באתרין דלא חכמין להון כדאיתא בירושלמי והרא"ש לקמן פרק כיצד הביא כן בשם ר"ח ובה"ג. ובאמת ק"ל ע"ז מהא דאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור כדאיתא בשבת [קמו:] וכן פסקו הפוסקים זולת רב נסים גאון שהובא ברא"ש פרק חבית [סי' ט'] שפוסק דלא כרב והא אתרא דלא חכים לא עדיף מחדרי חדרים דאסור. והנה על ר"ח י"ל דבאמת יסבור דאין הלכה כרב דכיון דרבי חנינא פליג עליו למ"ש דאתרא דלא חכים לא עדיף מחדרי חדרים ממילא הלכה כר' חנינא נגד רב שכן הביא ביד מלאכי (כלל תקנ"ז) בשם ר"ח דקיי"ל בכ"מ כרבי חנינא נגד רב דרב לגביה דרבי חנינא תלמיד הוה [אך אין זה מוסכם לכ"ע]. אמנם יבום דאשת חמיו נראה דשרי לכ"ע באתרא דלא חכים דהא דעת הרמב"ם בפ"ה מהל' יו"ט ה"ד דמשום שמחת יו"ט מותר בחדרי חדרים ועי' במלוא הרועים כלל מראית עין (אות י"ב) דלדעתו לכל דבר מצוה לא גזרו מפני מראית עין חדרי חדרים, וא"כ אתרא דלא חכים דהוא כחדרי חדרים שרי לייבם.
עוד נ"ל דגם נשואין לעלמא היינו טעמא דשרי באתרא דלא חכים כיון דעיקר נשואין חשיב דבר מצוה אף דמצי לישא אחרת מ"מ מאחר שחפץ באשה זו נקרא נשואין דידה בשם מצוה וכעין זה כתב הבאר היטב ביו"ד (סי' רכ"ח ס"ק מ"ה) לענין נדר על דעת רבים שאין לו התרה אלא לדבר מצוה והביא בשם הר"מ הלוי דלישא אשה שלבו חפץ דבר מצוה איכא. וה"נ מש"ה שרי נשואי שני חורגין באתרא דלא חכים דדמי לחדרי חדרים.
עוד נ"ל דרש"י פי' באופן דחייל עליו חמותו ברישא ואח"כ נשאה אחיו דלכ"ע חל עליו איסור חמותו משא"כ בנשאה אחיו תחילה ואח"כ נשא הוא את בתה לא חל חמותו על אשת אחיו דקדים למאן דס"ל אין איסור חל על איסור כדאיתא לקמן (דף ל"ב א') לרבי יוסי באשת איש ונעשית חמותו נידון באשת איש, ואף דגם כהאי גוונא אינה מתייבמת משום דאי פקע אשת אח אתי חמותו וחייל והלכך לא פקע אשת אח כדאיתא שם כה"ג גבי אחות אשה ואשת אח מ"מ לא שייך לקרותה בשם איסור חמותו כיון דלא חל עליו הך איסור. וע"ש בתוס' [ד"ה לא] שהקשו למ"ד בפלוגתא מיירי ליתני אשת אח שפוטרת צרתה בנשא מת ואח"כ נשא חי ותי' כיון דמכח אחות אשה אסורה בכלל אחות אשה נינהו ע"ש. ואם דזה נכון דאין לחשוב זה לשם אחר משום דבכלל אחות אשה הוא מ"מ אחות אשה דנקיט ע"כ בנשא חי ואח"כ נשא מת מיירי דחייל עלה בעצם איסור אחות אשה וה"נ איסור חמותו דנקיט ע"כ צ"ל דמיירי בחייל עלה איסור חמותו ולא משום דמכח חמותו אסורה ומשום הכי פרש"י חמותו שמת בעלה כו' כדי לפרש מתני' גם למ"ד אין איסור חל על איסור:
ואא"מ. בתוס' כתבו דהא דממעט בתורת כהנים אשת אחיו מאמו מקרא דנדה היא אינו ממעט אלא מערירי אבל כרת אית בה ובביאורי רש"ל על הסמ"ג (עשין ק"י) הקשה הא קרא אצטריך לכדרב הונא לקמן (דף נ"ד ע"א) לאסור יבמה בחיי בעלה, ובמעין החכמה הקשה להיפך מנא ליה לרב הונא לדרוש קרא לאסור יבמה בחיי בעלה הא אצטריך לדרשת התורת כהנים.
והנ"ל דודאי אי איכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן ושפיר דריש רב הונא קרא לאסור יבמה בחיי בעלה והתורת כהנים י"ל דלא אצטריך ליה לכדרב הונא ומשום הכי דריש דרשתו והוא ע"פ מ"ש התוס' שם (ד"ה אלא) דמשום הכי הוי ס"ד דשרי יבמה בחיי בעלה משום דלא מסתבר שהיה בא הכתוב לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בה כרת וכיון דשרי לאחר מיתת בעלה הוה אמינא דגם בחיי בעלה שרי ולכן צריך קרא לאסור ובתוס' לקמן (דף ז' ע"א) ד"ה ומה בתי' קמא מבואר דהק"ו אינו אלא לרבי טרפון דס"ל דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו אבל למאן דס"ל דאמרינן דיו אפילו במיפרך ק"ו ליכא ק"ו וא"כ מדאצטריך לא תבערו ש"מ דבעלמא עשה דחי ל"ת שיש בה כרת [וכ"כ במלוא הרועים בכלל דיו בהדיא]. ולפי"ז י"ל דרב הונא לטעמיה אזיל דס"ל כרבי טרפון כמ"ש התוס' בקדושין (ה: ד"ה חופה) וע"כ ס"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וא"כ סד"א מדשרי לאחר מיתת בעלה דגם בחיי בעלה שרי וצריך קרא לאסור, אבל התורת כהנים י"ל דס"ל דגם במיפרך קל וחומר אמרינן דיו וא"כ עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולפי זה אין ראיה מדשרי לאחר מיתת בעלה דלישתרי גם בחיי בעלה דשאני לאחר מיתת בעלה דאיכא עשה ודוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא אצטריך נדה היא לאסור בחיי בעלה ואייתר דרשא זו למעט אשת אחיו מאמו מערירי.
עוד י"ל דלקמן (דף נ"ה ע"א) יליף דאשת אחיו מאמו בכרת מקרא דערות אחיך היא דבין מן האב בין מן האם ואי לאו קרא הוי ילפינן מדודתו דמן האב ולא מן האם לקולא ולא מאחותו דבין מן האב בין מן האם לחומרא ומשום דדנין דבר שע"י קדושין מדבר שע"י קדושין ואל תוכיח אחותו שאיסור הבא מאליו ופריך ואימא אידי ואידי באשת אח מן האב חדא דיש לה בנים בחיי בעלה וחדא דאין לה בנים בחיי בעלה ומשני אין לה בנים בחיי בעלה מדרב הונא נפקא. וכיון דחזינן דאי לאו מיעוטא דנדה היא משמע ליה להתורת כהנים למילף ערירי לאשת אחיו מאמו מאחות אב דבין מן האב בין מן האם אף דאיכא למילף מדודתו דלא מן האם ולמפטרי לאשת אחיו מאמו מערירי ש"מ דלא ס"ל סברת הברייתא דלקמן דדנין דבר שע"י קדושין כו' דאם לא כן למה לי נדה היא תיפוק ליה בלאו הכי דנילף אשת אח שהוא על ידי קדושין מדודתו שגם כן על ידי קדושין וע"כ דמסתבר להתורת כהנים למילף לחומרא אף שאינו דומה כל כך ואם כן שפיר איכא למילף כרת לאשת אחיו מאמו מאחותו לחומרא ולא מדודתו ואייתר ערות אחיך היא לאין לה בנים בחיי בעלה כס"ד דש"ס התם ונדה היא למעוטי אשת אחיו מאמו מערירי ורב הונא ס"ל כברייתא דלקמן דבעי קרא דערות אחיך היא לאסור אשת אחיו מאמו ושפיר דריש נדה היא לאסור יבמה בחיי בעלה ולא על מיעוט אשת אחיו מאמו מערירי ודו"ק.
עוד יש לומר על פי הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) שהביאו התוס' אמר רבי יוסה דודתו לצורך יצתה למעט אשת אחיו מאמו נאמר כאן דודתו ונאמר להלן או דודו כו' מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו כו' עד כדון כרבי עקיבה כרבי ישמעאל דתני רבי ישמעאל כו' נדה היא מה נדה יש לה היתר כו', ופי' החוסן ישועות דהניחא לרבי עקיבא דסבירא ליה ילפינן למד מן הלמד ואם כן אף דדודתו נלמד בגזירה שוה מאו דודו מכל מקום מצי למילף על אשת אח אלא לרבי ישמעאל דסבירא ליה אין למדין למד מן הלמד מנליה למעט אשת אחיו מאמו ומשני נדה היא ע"ש. וא"כ י"ל דהתורת כהנים דיליף מנדה היא ולא מדודתו ג"כ משום דאזיל אליבא דרבי ישמעאל דאין למדין למד מן הלמד ולא מצי למילף מדודתו [והא דבעי למילף מאחות אביו בס"ד אף דבאחות אביו לא כתיב ערירי בהדיא אלא אהיקש דרבי יונה סמיך כמו שכתבו התוס' והוי למד מן הלמד יש ליישב] ואם כן מהאי טעמא נמי אי אפשר למילף לענין כרת דאשת אח מן האב ולא מן האם מדודתו דאין למדין למד מן הלמד ושפיר אפשר למילף דבין מן האב בין מן האם מאחותו ולא תקשה או כלך לדרך זו למילף מדודתו ואייתר ערות אחיך היא לאשת אח בחיי בעלה ונדה היא למעט אשת אחיו מאמו מערירי.
ועי' בחוסן ישועות שתירץ קושיית התוס' דאפילו אי ליכא כרת באשת אחיו מאמו בדין שתהא פוטרת צרתה מחליצה כשאר עריות ולא דמיא לחייבי לאוין דחולצת דשאני חייבי לאוין דקדושין תופסין בהן אבל אשת אחיו מאמו כיון דבענינא דעריות כתיבא אין קדושין תופסין בה כבכל עריות[4] דיליף בפרק האומר מאחות אשה כו' עכ"ד. ואני אומר בלאו הא דאין קדושין תופסין בה יש לומר דפוטרת צרתה משום דבענינא דעריות כתיב ויש למילף מאחות אשה דפוטרת צרתה ואי דנפרוך מה לאחות אשה שאין קדושין תופסין בה תאמר באשת אחיו מאמו א"כ אהא גופא דילפת מאחות אשה שאין קדושין תופסין בה איכא למיפרך מה לאחות אשה שכן כרת תאמר באשת אחיו מאמו דליכא כרת וע"כ צ"ל דכיון דאתיא בהקישא דרבי יונה אין משיבין על ההיקש וא"כ ל"צ לההקדמה דאין קדושין תופסין בה. ועכ"פ מזה יש לתרץ קושיית המפרשים אהא דאמר בירושלמי ריש פרקין דלרבי עקיבא חייבי לאוין פוטרות צרותיהן במה מצינו דאחות אשה והקשו דאיכא למיפרך מה לאחות אשה שכן כרת, ולמ"ש ניחא דאפשר לומר אשת אחיו מאמו יוכיח שאין בה כרת ואתיא בהיקש דרבי יונה דפוטרת. אך צ"ע איך מצינו למילף אשת אחיו מאמו בהיקש דרבי יונה כיון דבהך קרא גופא כתיב ונכרתו דמשמע דלא כייל בהיקש אלא חייבי כריתות:
ובתוס' כתבו דלא יתכן פי' זה אלא לריב"א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי כו'. וראיתי להתוס' בשבת [כה.] ד"ה כרת שהקשו ע"ז מהא דלקמן (דף נ"ה ע"א) ערירי דכתב רחמנא בדודתו למה לי לכדרבה כו' ואי אין זרעו נכרת אלא בהנהו דכתיב ערירי מאי קבעי והתוס' ישנים שם כתבו ואע"ג דהוקשו כל העריות זה לזה דילמא קרא אתי לאשווינהו שני כתובין הבאין כאחד עכ"ד. ולשון קושייתם "מאי קבעי" צ"ע דיותר היה להם להקשות על רבה מנליה דרשתו דילמא אתי ערירי דדודתו לשני כתובים. אך באמת לק"מ דודאי כל היכא די"ל דאתי לשום דרשה לא מוקמיה לשני כתובים. ולקמן (דף נ"ד ע"א) ילפינן להעראה מנדה דכתיב את מקורה הערה ושאר עריות ילפינן מהקישא דרבי יונה וקאמר דהעראה דכתיב באחות אב אתי להעראה דבהמה באם אינו ענין ע"ש ואם איתא נימא דהעראה דאחות אב אתא לשוויה שני כתובים כדי שלא נלמוד להעראה דשאר עריות בהקישא דרבי יונה אלא ודאי דכל שיש לדרוש דרשינן ולא מוקמיה לשני כתובים. ובפרט דדרשה דרבה דערירים יהיו וערירים ימותו יותר קרוב במשמעותא דקרא מהא דהעראה דאחות אב דדריש לה באם אינו ענין ולא אמרינן דאתא לשני כתובים ומשום הכי לא הקשה אלא "מאי קבעי" וא"כ יש לתרץ בקל דבאמת אינו דרך קושיא אלא פירושא דקא פריש דאצטריך לכדרבה:
ואחות אשתו. בתוס' כתבו דבפסחים (עב:) משמע דאפילו בא על יבמתו בנדתה קנאה. ויש לעיין הא הוי מצוה הבאה בעבירה ואמאי מהני, וגם לדעת הסוברים דמצוה הבאה בעבירה אינו אלא דרבנן תקשי עכ"פ לא ליהני מדרבנן ובאה"ע סי' קס"ד סעיף ד' מבואר להלכה דקנאה. ואף דמהני יבום בע"כ מ"מ בעבירה לא ליהני דהרי כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא כדאיתא בר"ה [כח.] ומ"מ לא מהני בעבירה כדפרש"י בפסחים [לה: ד"ה טבול[5]] וכמ"ש בסמוך בשם הירושלמי. וצ"ל דכמו דנתרבו כל ביאות גרועות שוגג ואונס בריש פרק הבא על יבמתו (נד.) מיבמה יבוא עליה מכל מקום, הכי נמי נתרבה בעבירה. אך לא מסתבר למימר דשוגג ואונס עם בעבירה שקולין הם [ועי' בתמורה (ה:) וצ"ע שם אי פליג רבא ופוטר אפילו הקדימו בכרי וגם שם לא שייך כ"כ תרתי ש"מ וצ"ע].
והנ"ל דביבום תרי מילי איכא, קנין ומצוה. דבמה שקנאה מקיים מצוה והא ודאי דמצוה בלא קנין ליכא שאם לא קנאה אין כאן מצוה אבל קנין שייך גם היכא דלא שייך מצוה דהא חרש שוטה וקטן לאו בני מצוה נינהו וקונין שפיר ביבמה כמ"ש הרי"ף והרא"ש בסוף פרקין, וכמו דשייך קנין יבום בגברא דלא שייך גבייהו לתא דמצוה ולא תלי הקנין בהמצוה ה"נ במצוה הבאה בעבירה אף דליכא ביבום זה מצוה דאין עבירה מצוה מ"מ לא נתבטל הקנין בביטול המצוה ושפיר קנאה בנדותה.
עוד י"ל דל"ש בזה מצוה הבאה בעבירה כמו בקורע בשבת דיצא ידי קריעה וקאמר בירושלמי פרק האורג [ה"ג] דלא דמי למצה גזולה ועי' בקרבן העדה שם משום דאין בקריעה זו עבירה אילו קרע בבגד זה בחול ע"ש, וה"נ אין בביאת אשה זו עבירה אלו בא עליה שלא בזמן נדותה. אך יש לחלק כיון שתלוי טהרתה גם בטבילה דמי למצה גזולה ואולי כיון שעומדת לטבול מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי עיין בחולין (קג:) ודמי לקריעה בשבת וצ"ע.
והבית מאיר בתשובותיו סי' ד' נתעורר מתמורה (ד:) דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד לא מהני ומפסחים אין ראיה דהתם בשוגג מיירי ודילמא לא אמר רבא לא מהני אלא במזיד ע"ש, ונ"ל ראיה דגם בשוגג לא מהני דשם [ה.] פריך לאביי דס"ל אם עביד מהני מתורם ממין על שאינו מינו דאין תרומתו תרומה ואי ס"ד דבשוגג מהני א"כ על כרחך גם לרבא במזיד מיירי וא"כ הא אפשר לומר דאם עביד מהני מה"ת ומדרבנן אין תרומתו תרומה כמו במן הטמא על הטהור דמה"ת תרומתו תרומה ומדרבנן לא עשה ולא כלום כדאיתא לקמן (דף פט.) אלא על כרחך דגם בשוגג לא מהני לרבא ומדנקט סתם אין תרומתו תרומה דמשמע גם בשוגג שפיר מוכח דמה"ת לא מהני דאי מדרבנן ה"ל למינקט דבשוגג תרומתו תרומה כמו בטמא על הטהור דנקיט דבשוגג תרומתו תרומה ומשכחת לה הכא שוגג גמור כגון באומר מותר דשוגג הוא ועי' בט"ז ביור"ד סי' צ"ט סק"ט. ויש לדחות דבמין על שאינו מינו אין סברא שיגזרו רבנן דלא גזרו אלא היכא דאיכא טעם כמו במן הטמא על הטהור דאיכא משום הפסד כהן כדפרש"י שם (פט. ד"ה אין). ועי' בשושנת העמקים (כלל י"ט) דפשיטא ליה דגם בשוגג לא מהני.
ובקושייתו י"ל כמ"ש הש"ך בחושן משפט סימן ר"ח (סק"ב) לענין מקח הנעשה בשבת דמהני משום דיש היתר לקנין זה בחול ע"ש, וה"נ דכוותיה וכמ"ש דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה. ובנתיבות שם (ביאורים סק"ב) כתב על דברי הש"ך דאין סברא לחלק בהכי יעו"ש.
ואני תמה הא כסברא זו מבואר בירושלמי לענין מצוה הבאה בעבירה כמ"ש בשם הקרבן העדה, וה"נ י"ל כן לענין אם עביד לא מהני. ובזה יש לתרץ קושית הנודע ביהודה קמא בסוף ספרו על הריב"א שכתב דאף דיו"ט עשה ול"ת מ"מ אם עבר וחרש כדי לכסות לא לקי דהלאו נדחה, והקשה הא כיון דלא דחי הויא לה מצוה הבאה בעבירה וליכא מצוה וממילא גם הלאו עבר ע"ש. ולמ"ש ניחא דיו"ט נמי דיומא דקא גרים דמי לקורע בשבת דל"ש מצוה הבאה בעבירה ועי' בחולין (קמא.) בתוד"ה ל"צ. וניחא נמי מה שיש להקשות בשבת (קא:) דתניא מחיצה שנעשה בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה והא דאמר רב נחמן התם דלטלטל אסור בנעשה במזיד אינו אלא דרבנן כדפירש"י שם (ד"ה אבל) ואמאי לא יאסר מה"ת מטעם אם עביד לא מהני דבאיסור נעשה המחיצה. וצ"ל כמ"ש התוס' בתמורה [ד: ד"ה רבא] בצורם אוזן בכור דמותר לשחוט על מום זה דלא גרע מנעשה ממילא וכה"ג ל"ש אם עביד לא מהני ע"ש. וה"נ לא גרע מנעשה המחיצה מאליה. אך תקשי בהא דעירובין (טו.) לס"ד דכמו דפליגי בלחי כן פליגי במחיצה וס"ל לרבא מחיצה העומד מאליה לא הוי מחיצה א"כ ה"מ למפרך מברייתא דמחיצה הנעשית בשבת שמה מחיצה והרי רבא ס"ל אם עביד לא מהני וכיון דמאליה לא הוי מחיצה שפיר שייך אם עביד לא מהני אלא ע"כ משום דרק יומא קא גרים ואפשר להיות בהיתר בחול לא אמרינן אם עביד לא מהני. ועי' בקרבן נתנאל (כאן א א) שכתב דהיו שואלין אף באשה שמקולקלת בוסתה ואינה עומדת ליטהר ע"ש. ולפי"ז לא דמי למקח הנעשה בשבת דהתם בודאי אפשר לעשות בהיתר משא"כ הכא שמא לא תטהר לעולם וא"כ שייך אם עביד לא מהני. והנה למ"ש הגרע"א בתשו' (סי' קכ"ט) דלא שייך אם עביד לא מהני אלא כמו בלאו דלא יחליפנו דמפרשינן לא יהא לו כח להחליף וחילופו כלא היה משא"כ בל"ת כל מלאכה דא"א לפרש שלא יהא לו כח וע"כ פירושו דאינו רשאי ול"ש בזה אם עביד לא מהני ע"ש. וא"כ ה"נ לאו דנדה דמי לשוחט בשבת דמהני כיון דלאו זה מתפרש אינו רשאי. ויש לעיין בכלל זה מפרש"י בתמורה (ו:) בלשון ב' דלרבא שינוי לא קני משום דאם עביד לא מהני, וא"כ תקשי בבבא מציעא (סא.) דאמר רבא דלאו בגזל לא איצטריך דילפינן מריבית כו' והרי רבא (שם ע"ב) ס"ל כרבי יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין דהוקש לשפיכות דמים דלא ניתן להשבון וא"כ י"ל דמש"ה כתיב גזל בהדיא כדי דנפרש לא תגזול שלא יהא לו כח לגזול דהיינו לקנות בשינוי דמריבית לא הוי ידעינן זה כיון דריבית לא ניתן להשבון אלא ודאי דגם בליכא לאו פרטי אמרינן אם עביד לא מהני ושפיר כיון דילפינן איסור גזל מריבית דון מינה ואוקי באתרה שלא יקנה. עוד היה אפשר לומר בנד"ד לפי מ"ש הבית אפרים (חלק יור"ד סי' ל"ט) דבשחיטה ל"ש אם עביד לא מהני משום דלא בעינן כוונה לשחיטה ודל כוונתו מ"מ נעשה מעשה השחיטה. וא"כ ה"נ כיון דגם שוטה קונה ביבמתו אף דליכא כוונה ל"ש אם עביד לא מהני אך כבר השיג בדורש לציון (דרוש ד' בהגה"ה) גם בשחיטה כיון דבעי עכ"פ כח גברא נימא דכנחתך הסימנים מעצמם דמי, וה"נ י"ל דהוי כלא נתכוין לביאה כלל וכישן שבא על יבמתו דמי דלא קנה ואכתי צ"ע:
- ↑ וטעמא דאינה פוטרת צרתה אפשר כד' הנוב"י שם (תנינא אה"ע סי' ק"נ ד"ה ולדעת) דפליג אד' התוס' דלקמן וס"ל בבי' הירושלמי דלפי שיש ביד המגרש להתירה לכך אינה פטורה ולא פוטרת צרתה מחליצה ויבום, ועי' מה שהוכיח שם. ולד' הנוב"י בלא"ה מוכרח ביאור רבנו בד' התוס' כאן דלדבריו לכאו' צ"ב בגמ' דף ג' מניינא דרישא למעוטי מאי נימא למעוטי אשת איש אלא דאי למעוטי אשת איש ניתני עריות ומדתני נשים ע"כ דלא למעוטי עריות דלא ק אחשיב, דהיינו אשת איש, קאתי. ולשיטת התוס' לקמן לכאו' א"א לפרש דלמעוטי אשת איש אתי ויש לפרש דבריהם כאן רק בהו"א אי הוה תני עריות.
- ↑ עי' מש"כ מהר"ם כאן. ועי' תוספות רע"א למשניות כאן אות ד'. ובמהדורא בתרא כאן ע"ב בתוד"ה ואי אתה, כתב דלא מוכחא מילתא ופי' בענין אחר ע"ש ובדבריו תיושב ג"כ שי' הבה"ג מקו' רבנו דבסמוך.
- ↑ הקשה הרב הג' כו' ר' שלמה מ"ץ בווילנא הא הבה"ג אוסר גם אשת חתנו כדאיתא באה"ע סי' ט"ו סעיף כ"ד ואיך נכלל בתו בוכולן אם מתו צרותיהן מותרות עכ"ד. ולמ"ש החת"ס אבן העזר סימן קל"ח דאשת חתנו שלא נזכר בירושלמי בימי בה"ג נגזר עולה דברינו כהוגן. השמטה.
- ↑ עי' קובץ הערות להגראב"ו סי' ג' אות ג' שהביא מהגרש"ש להסתפק בהא דלא תפסי קידושין בכל העריות אי משום דאיסור הכריתות מעכב התפיסת קידושין או השם ערוה, ובד' החוסן ישועות מבואר שתפס כצד הב'.
- ↑ ועי' גליון מהרש"א שם.