מעשה רקח/אישות/ז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א עריכה
האומר לאשה וכו'. בקידושין דף ס"ג תנן ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מת האב ה"ז מקודשת מת הבן מלמדין האב לומר שאינו רוצה ובגמרא מאי ע"מ שירצה אבא אילימא עד דיאמר אבא הן אימא מציעתא מת האב ה"ז מקודשת והא לא אמר הן אלא ע"מ שישתוק אבא אימא סיפא מת הבן מלמדין וכו' אמאי והא שתיק אלא א"ל ע"מ שלא ימחה אבא רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא אמר רבי ינאי הן וכו' רב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה אבא מכאן עד שלשים יום ע"כ. ובפי' המשנה כתב רבינו בזה דברים מגומגמים הרבה וז"ל ומה שאמר ע"מ שירצה אבא עניינו שלא ימחה בידו ולכך אם מת האב מקודשת ואם אמר ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום הרשות בידו למחות אחר ששתק שלשים יום ונתבטלו הקידושין ולכך אם מת הבן בתוך שלשים יום מלמדין את האב לומר איני רוצה כדי שלא תהא זקוקה ליבם עכ"ל. והדבר מבואר דא"א להלום הסוגיא לפי דבריו דאי פסק כר' ינאי מציעתא וסיפא הוו בחד גוונא והרב ז"ל כתב מציעתא בע"מ שלא ימחה וסיפא בתנאי שלשים יום (ואת"ל דהוה גריס רישא ומציעתא בחד גוונא וסיפא בחד גוונא כגירסת הר"ן ז"ל אכתי אמאי כתב תנאי דשלשים יום בסיפא הא לרבי ינאי בע"מ שלא ימחה סגי) ואי פסק כרב יוסף דמוקים רישא וסיפא בחד גוונא איך חילק הרב דבאמצעיתא וכ"ש ברישא לא הטיל תנאי דשלשים יום כאוקמתא זו. ומאי דנראה על צד הדוחק דרבינו תפס שיטתו של רבי ינאי דס"ל דסיפא דמת הבן בהכרח לאוקומא בע"מ דהיינו דא"ל להדיא ע"מ שלא ימחה אבא ורישא דע"מ שירצה אבא מתפרשת כפשוטה דכל עוד שלא מיחה היא מקודשת בין בשתק בין באמר הן דזהו כוונת ע"מ שירצה כלומר לאפוקי שלא ימחה (וכמ"ש הריטב"א ז"ל) וזהו מה שדייק רבינו שכתב ומ"ש ע"מ שירצה אבא עניינו שלא ימחה בידו כלומר דזה הוא הפירוש של ע"מ שירצה דאין כוונתו אלא שלא ימחה דהיינו שיאמר לאו אבל אם שתק או אמר הן הרי לא מיחה ולכך אם מת האב בתוך כך ולא שמע היא מקודשת דלא ימחה עוד אמנם בסיפא במת הבן דקאמר תלמודא והא שתיק כלומר דמדקתני מלמדין את האב מוכרח שכבר שמע א"א לפרשה אלא בדאמר לה להדיא ע"מ שלא ימחה והיינו שיאמר לאו ואם אמר הן עדיין בידו לחזור ולמחות וזהו מה שכתב רבינו ואם אמר ע"מ שלא ימחה וכו' ולכך מת הבן וכו' כלומר דבהך סיפא ע"כ לאוקומא בדהתנה עמה להדיא ע"מ שלא ימחה וכדברי רבי ינאי שאמרו בגמרא אלא א"ל ע"מ שלא ימחה אבא כלומר דא"ל הכי בהדיא דלאוקמתא דרב יוסף לא בעינן שיאמר כן להדיא דהא רב יוסף קאמר בגמרא ומאי ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה הרי דפי' כוונתו ע"מ שירצה דבאמת אפשר לפרשו ג"כ בשלא ימחה אבל לעולם דלא בעי שיאמר לאשה להדיא ע"מ שלא ימחה אבא וכ"כ הריטב"א ז"ל ע"מ ורבינו שהעתיק ואם אמר ע"מ שלא ימחה וכו' זה ודאי אינו לשון רב יוסף אלא של רבי ינאי כנז"ל. אכן מכיון דלפי האמת אין כאן נפקותא לענין דינא רצוני לדעת ת"ק באומר ע"מ שלא ימחה להדיא דאם לא הטיל גבול הרי זמנו לעולם למחות ואם התנה עד זמן פלוני עד אותו הזמן בידו למחות ומשם ואילך היא פטורה לגמרי מתנאי זה לכך רצה רבינו דיותר נאות לפרש דהתנאי היה עד זמן מוגבל כדרכו של עולם דאין דרך אשה לקבל קדושין בתנאי שכל ימיה תשאר עגונה ולא תוכל לינשא לא לזה ולא לאחר דכיון דביד האב למחות אימתי שירצה ולהפקיע הקדושין וכל עוד שלא מיחה היא תלויה ועומדת בתנאי זה ראה לפרש עד זמן מוגבל ונקט בזה לישנא דרב יוסף דקאמר שלשים יום ודייק בדבריו לכתוב הרשות בידו למחות אחר ששתק שלשים יום כלומר דעד הזמן ההוא יש יכולת בידו למחות אפילו אחר ששתק כיון שהתנה כן ומינה משמע דאם לא הטיל זמן נשאר זמנו לעולם למחות כדברי רבי ינאי דגם רבי ינאי מודה ואזיל דאם הטיל זמן עד אותו הזמן חל התנאי ותו לא וא"כ רבינו השמיענו שניהם ונקט מאי דמסתבר טפי לפי נהוג העולם ודו"ק כן נלע"ד נכון ומדוייק:
מעתה נבא אעי'ר למ"ש רבינו בפרקין דנראה דנייד ממ"ש בפי' המשנה ומפרש ע"מ שירצה אבא שפירושו שיאמר הן דוקא ואם שתק הוי כמו מחאה ואינה מקודשת שהרי כתב לא רצה או ששתק או שמת אינה מקודשת ונראה דרבינו נסתייע מדברי הירושלמי דקדושין פרק שלישי הלכה ו' דמשמע מיניה דע"מ שירצה פירושו שיאמר הן והכי איתא התם ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת סתמו אינו רוצה מת האב ה"ז מקודשת סתמו רוצה מת הבן מלמדין את האב שיאמר אינו רוצה סתמו רוצה א"ר יוחנן לרבי ינאי ואית מתניתא אמרה כן א"ל ולינאי עליבא את שאיל מלה בקדושין חזר רבי ינאי ופתר מתניתא ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת באומר ע"מ דו אמר והוא לא אמר מת האב ה"ז מקודשת כמאן דאמר מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כמאן דאמר וכו' ע"כ. ביאור הדברים דמדקתני לא רצה אינה מקודשת משמע דשתיקה דהיינו סתמו משמע דאינה רוצה ולכך בשתק אינה מקודשת ומחלוקה דמת האב דקתני הרי זו מקודשת משמע דסתמו דהיינו שתק כמאן דאמר רוצה אני ולכך מקודשת וקשיא רישא אאמצעיתא ותו מדקתני בסיפא מת הבן וכו' משמע דסתמו רוצה ולכך מלמדין אותו שיאמר להדיא איני רוצה וקשיא סיפא נמי (והיינו כעין פרכות הש"ס דילן) ומתרץ רבי ינאי (דהיינו הוא גופיה בש"ס דילן) דע"מ שירצה דו אמר והוא לא אמר כלומר כוונתו שיאמר הן והוא לא אמר הן אלא שתק ולכך ברישא דקתני לא רצה דהיינו ששתק אינה מקודשת דהא לא אמר הן מת האב ה"ז מקודשת כמאן דאמר הן כלומר דבכי הא דיינינן כאילו אמר הן להדייא מת הבן וכו' כמאן דאמר כלומר כמאן דאמר בתנאו עד שיאמר בהדיא איני רוצה דהיינו ע"מ שלא ימחה ולכך אף ששתק אינו מעלה ואינו מוריד דלעולם בידו לומר שאינו רוצה ולכך מלמדין אותו שיאמר להדיא איני רוצה כמו שהתנה הבן. אכן בתוספתא פ"ג פליגא אהך ירושלמי דאיתא התם ע"מ שירצה אבא אע"פי שלא רצה האב ה"ז מקודשת שמא יתרצה האב לאחר שעה מת האב מקודשת שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו מת הבן זה היה מעשה ובאו ולמדו את האב שיאמר איני רוצה ע"כ הרי דבע"מ שירצה אע"פי שלא רצה ה"ז מקודשת בספק וכו' והה"ג ז"ל האריך בעד רבינו ופי' דבריו ע"פי זאת התוספתא אך שגבו ממני דבריו ז"ל ע"ע. וראיתי להרב"י ז"ל בשיטתו למס' קדושין בסוף התשובות שעמד הרבה בפי' הסוגיא ובדברי רש"י והרמב"ן ז"ל וע"ע בש"ות רש"ך ח"א סי' ל"ז:
ב עריכה
ע"מ שיש לי מאתים זוז או בית כור עפר. משנה דף ס' והקשו בגמ' וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו ל"ק הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק למה לי למתני גבי ארעא ולמה לי למתני גבי זוזי צריכא דאי אשמועינן לגבי זוזי משום דעבידי אינשי דמצנעי אבל ארעא אימא אי דאית ליה ארעא קלא אית ליה קמ"ל ופי' רש"י זוזי דעבידי אינשי דמצנעי והתם הוא דחזינן אם יש לו הוו קדושי ודאי לא חזינן הוו קדושי ספק אבל ארעא אי לא ידעינן דיש לו אפילו קדושי ספק ליכא וכו' קמ"ל מדתנינהו גבי הדדי למימרא דארעא כי זוזי וכו' ע"כ והשתא ליכא לאקשויי דלישמועינן גבי ארעא דאפילו דלית ליה הוו קדושי ספק אף דארעא קלא אית לה ומכ"ש גבי זוזי דעבידי אינשי דמצנעי. הא ליתא דהוה אמינא דגבי זוזי אפי' דחזינן דלית ליה הוו קדושי ודאי דעבידי אינשי דמצנעי ומסתמא כי אמר לה הכי הוו ליה זוזי ודאי להכי איצטריכו תרווייהו ועיין לרבינו בפי' המשנה שם ומ"ש רבינו אם יש עדים שיש לו כן היא דעת רש"י ז"ל ומ"מ נראה שאם נמצאו בידו והוא אומר שלי הם אין צריך לעדים עוד והר"ן ז"ל כתב דכל מה שנמצא ביד האדם הוא שלו מסתמא ע"ש ואפשר שגם רבינו יודה לזה:
ג עריכה
ע"מ וכו' במקום פלוני. משנה שם ע"מ שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובגמ' פריך פשיטא מהו דתימא אמר לה מאי נפקא לך מינה אנא טרחנא ומייתינא קמ"ל ופי' רש"י מאי נפקא לך מינה אם רחוק הוא אנא טרחנא ומייתינא התבואה לביתי ע"כ. ורבינו שכתב שאם אין לו באותו מקום שאומר ה"ז מקודשת מספק וכו' לא נמצא זה בגמ' להדיא והה"מ ז"ל כתב דמבואר הוא בתוספתא ששנינו שם ע"מ שיש לי ביד פלוני אעפ"י שאמר אין בידי מקודשת שמא עשו קנוניא ע"כ. ולכאורא הדבר מגומגם דאיך כתב שהוא מבואר בתוספתא הלא שם הוא מציאות אחר ועוד דבתוספתא פ"ג איתא להדיא גבי מאתים זוז ע"מ שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ע"מ שיש לי ביד פלוני אף על פי שאמר אין לו בידי מקודשת שמא עשו קנוניא וכו' ותני נמי התם כי הך לישנא גבי בית כור עפר וכו' ע"כ הרי דבחלוקה דע"מ שיש לי במקום פלוני תני התם כלישנא דמתניתין ואפשר דאיזה ט"ס נפל בדברי הה"מ ולעד"ן דרבינו הוציאו מהגמרא עצמה וס"ל דכיון דגלי לן תלמודא גבי זוזי וגבי ארעא דאף דלא מצאנו לו מה שאמר יש לחוש לדבריו דאפשר דיש לו והוו קדושי ספק מעתה ה"ה בחלוקה דבמקום פלוני מידי ספק לא יצאנו אף שאנו לא מצינו לו ולהכי לא חש תלמודא להק' בהא וניחוש שמא יש לו דמלתא דפשיטא הוא דדינו כאומר סתם ואדרבה פריך פשיטא ומתרץ שפיר דאשמועינן חידושא אחריתי דאף שלא נמצא במקום שאמר ממש אלא רחוק ממנו והוה אמינא דהוו קדושי ודאי משום דא"ל מאי נ"מ וכו' קמ"ל דלא הוו אלא קדושי ספק דכבר נתברר לסתם תלמודא דכי קא תני במתניתין ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ר"ל קדושי ודאי אבל קדושי ספק הה"נ כמו שהוכיח כבר מהתוספתא דקתני חיישינן שמא יש לו ולכך דייק רבינו לכתוב ואם אין לו באותו מקום שאמר וכו' כלומר אף שיש לו במקום אחר אינה מקודשת ודאי אלא ספק ולשון זה מורה שדבריו בנויים על דברי הגמ' הנ"ל ודו"ק. אכן אם נאמר דלא הוציאו אלא מהתוספתא יקשה עוד דלמה לא הזכיר ע"מ שיש לי ביד פלוני וכו' וע"מ שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו וכו' ע"ש. לכך נראה יותר דהוציאו מן הגמ' כנ"ל אלא שעפ"ז אפשר להעמיס דהתוספתא הנ"ל הכי מתפרשת ואינה מנגדת לש"ס דילן דכי קתני ה"ז מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ר"ל קדושי ודאי אבל קדושי ספק הה"נ ועיין להרא"ש ז"ל שנראה שהיה גורס בדברי רבינו דאם אין לו באותו מקום שאמר אינה מקודשת כלל והביא לו סמוכות מהתוספתא הנ"ל וגם זה מנגד לדברי ה"המ ז"ל והרמ"ך ז"ל בכ"י השיג על רבינו וז"ל תימא הוא זה דבגמ' לא אמר חיישינן שמא יש לו כי ברישא דמתניתין דאמר יש לו סתם ואפשר שיהיה לו במקומות אחרים אבל היכא דאמר יש לי במקום פלוני ליכא לספוקי דקרוב הדבר לידע האמת לשאול לכל בני הבקעה ממי הם השדות ומ"ה לא הקשו בגמ' בזה וניחוש שמא יש לו והוא כתב אף בזה חיישינן שמא יש לו גם מה שכתב דאפילו יאמר הבעל אין לו חיישינן שמא מתכוין לקלקלה לא ידעתי מאין הוציא וצ"ע עיין בתוספתא עכ"ל ובכ"י מצאתי עוד בשם הרב המאירי וז"ל במעות מיהא לא הוזכר חילוק מקומות שאפילו א"ל ע"מ שיש לי מאתים זוז במקום פלוני ונמצא שאין לו באותו מקום אלא במקום אחר מקודשת כל שבידו להביאם ומ"מ אף בזו כתבו גדולי המחברים שאינה מקודשת ואין נ"ל שא"כ למה לא הוזכר כן בראשונה אלא שאח"כ חזרנו להודות בדברי גדולי המחברים ובתוספתא של מסכתא זו פ"ג מצאנו כן בהדיא ע"מ שיש לי במקום פלוני אם יש לו שם מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מאירי ז"ל ע"כ וכבר כתבתי הנלע"ד קצת בדברי רבינו:
ד עריכה
ע"מ שאראך מאתים זוז. משנה וגמרא דף ס' וכתב הטור סי' ל"ח דבעינן שיראנה דוקא ומשלו ולא סגי אפי' אם יביא לה עדים שיש לו אלא צריך הוא לקיים תנאו דבהכי ניחא לה וכ"כ ז"ל וכתב עוד דאם לא היה לו כשקדשה והרויח אח"כ והראה לה מקודשת דע"מ שאראך משמע לכשארצה אך אם א"ל ע"מ שיש לי לכ"ע אינה מקודשת ועיין להרמ"א ז"ל:
ה עריכה
היה לו בית כור עפר. שם דימו דין זה להקדש דאילו במכר אפילו אין מלאים מים אין נמדדים עמו ע"ש אכן לא נתנו שיעור לרחבן כמה ורשב"ם ז"ל בב"ב דף ק"ג פירש דרחבן ארבעה על ארבעה דהוי מקום חשוב בפ"ע והזכירו ה"המ פכ"ח דהלכות מכירה והר"ן ז"ל ועוד נראה מהירושלמי שאם היו רחבים ארבע אמות אפילו אם אינן עמוקים י"ט אין נמדדין עמה ע"ש והר"ן ז"ל כתב דאע"ג דגבי ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני אם יש לו במקום רחוק ממנו אינה מקודשת וכו' שאני התם שהתנה עמה להדיא הכי אבל הכא שלא התנה אלא להראות לה בית כור סתם אין כאן קפידה ויכול לומר אנא טרחנא ומייתינא ע"כ ודע שרבינו פ"ד דהלכות ערכין פסק דאם אינן מלאים מים נמדדין בפני עצמן ומחשבין להם מה שראוי להם משמע שהוא מפ' שאין נמדדין עם הקרקע וכאן סתם דנמדדין עמו ובגמ' דימו דין זה לדין ההקדש ונראה דהיא היא ולא נחית שם רבינו אלא לפרש דלא נטעה לחשב המדרון עד העומק כאילו היה שוה אלא לפי הראוי כלומר אילו היה מלא עפר והיינו מ"ש כאן נמדדין עמו וכן מצאתי להרב עצמות יוסף ז"ל אך ה"המ והל"מ לא הבינו כן ע"ע:
מפני שהן ראוים לזריעה. משמע דקאי גם לסלעים דאם אינן גבוהים עשרה נמדדין עמה מפני שהן ראוים לזריעה וכ"נ מתוך פי' רש"י בסוגיא שפי' גבי גבוהים ארבעה דסתם סלעים אינן ראוים לזריעה משמע שיש מהם ראוים לזריעה ובהכי ניחא לאי הכי דפריך תלמודא לקושיית התוס' ע"ע:
ו עריכה
ע"מ שאין עליך נדרים. בקידושין דף ן' ובכתובו' דף ע"ב והכריח הר"ן ז"ל דה"ה נדרים השייכי בינו לבינה שדרך בני אדם להקפיד עליהם הוו דומיא דהני ולא נקט הני אלא לאפוקי דברים שאין בהם עינוי נפש כ"כ כגון אם נדרה מקליות ואגוזים וכיוצא שאין דרך להקפיד כ"כ בזה והויא מקודשת ומסתברא דאם הבעל מוחל אח"כ אפילו באלו הג' דנתבטלו הקדושין שהרי ביאר תנאו ע"מ דוקא ואם רוצה לקיימה צריך לקדשה קדושין אחרים אך ראיתי להריב"ש א"ה סי' ט"ל שכתב דלא נתבטלו הקדושין דלא נאמר זה אלא בקדושי טעות וכו' והיא מקודשת למפרע ונראה שאינו מוכרח ודו"ק:
או שלא תתקשט במיני צבעונים. כתב הרב כנה"ג בשם הבד"ה בשם רבינו דה"ה לשאר המינין שדרך בני אדם להתקשט בהם ע"כ ואף דלשון זה לא נמצא לרבינו נראה דדייק לה משום דלישנא דגמ' הוא שלא תתקשט בבגדי צבעונים ורבינו העתיק במיני צבעונים אך אין זה מספיק דשאני מיני צבעונים דקפיד על הצבע ואילו לדברי הבד"ה מקפיד גם על הקישוט ובירושלמי איתא א"ר זעירא כלי פשתן הדקין הבאים מבית שן ככלי צבעונים הם ע"כ:
שלא תאכל חרובין. נראה דכיוין למ"ש פ"ד מהלכות דעות דין י"א שהחרובין הם רעים לעולם ואמרו ז"ל שנקראו חרובין שקשין לגוף כחרבות והוה אמינא דזה אינו בכלל נדר להקפיד דאדרבה ראוי הוא להדירה בדבר זה קמ"ל:
ז עריכה
ע"מ שאין בך מומין וכו'. שם ובנ"א כ"י בנשים נמחק ומ"ש נמצא בה מום אחר אעפ"י שאמר וכו' למדו מדין הנדרים כנז"ל ומ"ש בהלכות ביאת מקדש וכו' הוא בפ"ח ומ"ש ויותר עליהם בנשים ריח רע בגמ' ליתיה אך הרי"ף ז"ל הביאו נראה שכך היתה גירסתם ז"ל ובנ"א כ"י נמצא בדברי רבינו ריח החוטם במקום ריח רע אך בפי' המשנה כתוב כמ"ש כאן והרב"י סי' ט"ל הביא מחלוקת בריח החוטם והמרדכי ס"ל דהאיש יכול לסבול יותר מהאשה אמנם הר"ם ס"ל דהוי מום וכדתני בברייתא ריח הפה כ"ש ריח החוטם שאין לו שום תיקון ע"ש ובדין השומא ראיתי לרבינו בפי' המשנה שפי' דברים מגומגמים הרבה שכתב דביש בה שיער או שהיא גדולה כאיסר האיטלקי והיא בפנים הוי מהמומין שיתרה האשה על הכהנים וכו' ע"כ והוא תמוה דבגמ' אמרו בהדיא דביש בה שיער או שהיא גדולה כאיסר האיטלקי הוי מום בין בנשים בין בכהנים ואוקימו הך דיתרה האשה על הכהנים בעומדת תחת כיפה של ראשה דזמנין מתחזיא ולזמנין לא מתחזיא ומשמע דבשאר הפנים לא הוי מום ורבינו כתב בהפך וראיתי להרע"ב שפי' כן אך הוסיף בעומדת תחת כיפה שבראשה דזמנין מתחזיא ולזמנין לא מתחזיא שאם היא במקום מגולה תמיד הרי ראה ונתפייס וכו' וצ"ל שהוא מפרש אוקמתא דר"י בר חנינא בעומדת על פדחתה דקאי אשומא שיש בו שיער או גדולה וכו' דגבי כהנים דוקא כשהיא בפנים ונראית להדיא הוא דהוי מום אבל קרובה לשערות הראש דזמנין מתחזיא ולזמנין לא מתחזיא לא דמצו לכסותה ולעבוד עבודתם אבל באשה הוא בהפך דתחת הכיפה הוי מום ובפנים אף שהוא מום גמור לענין זה אינו מום משום דראה ונתפייס כי קושיית הגמ' ודלא כפירוש רש"י שמפרש בעומדת על פדחתה בשומא קטנה שאין בה שיער ע"ע. ולפ"ז אפשר להעמיס דכוונת רבינו בפי' המשנה היא כפירוש הרע"ב ולא חש לבאר דמילתא דפשיטא היא דבפנים להדיא הרי ראה ונתפייס דהא משנה ערוכה היא שם במד"א במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון וכן הוא בירושלמי על הא גופא ע"ש אלא ודאי שהיא במקום שלפעמים אינה נראית ומצי טעין לא ראיתיה ומסתבר טפי לומר שכן הבין ג"כ הרע"ב ז"ל דאל"כ הוי דלא כמאן דרש"י ז"ל ס"ל קטנה דוקא ורבינו בפירוש המשנה ס"ל אפי' בפנים להדיא ובזה ניחא ג"כ לדברי הרי"ף ז"ל שכתב סתם תוספתא דהוסיפו עליהן בנשים והזכיר השומא ושוב הביא תניא שומא שיש בה שיער ה"ז מום אין בה שיער גדולה ה"ז מום וכו' ע"כ ולכאורה דבריו קשים יותר דנראה מדבריו דהך ברייתא דשומא שיש בה שיער וכו' בשומא דנשים איירי ומהש"ס נראה דגבי מומי כהנים היא ולפחות נשים וכהנים שוים בה וכן מצאתיה בתוספתא דבכורות פ"ה גבי מומי בכורות וכהנים ע"ש ותמיהני על הר"ן ז"ל שלא נתעורר בכל זה אך הביא הסוגיא ע"ד הרי"ף כנראה שהבין דבריו שלא חש לבאר מרוב פשיטותו אך לעד"ן יש בו מן הדוחק כאמור עם כי ע"כ לומר שכן הבינו ז"ל ולדברי הה"מ ומ"ש עליו מר"ן ז"ל עיין להפר"ח ז"ל:
ח עריכה
ה"ז מקודשת מספק. פסק כרבא התם דף ע"ד אכן בגמר' אמרו כן אמתניתין דקדשה סתם וכנסה סתם אבל בקדושין לבד מנ"ל לרבינו דמקודשת מספק ומר"ן בשם הר"ן ז"ל כתב דחשש רבינו דילמא כי אמרינן קדשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה"ה לקדשה סתם בלבד. דכי נקטי' לה בכנסה סתם לריבותא דאין לה כתובה וכו' ע"כ ונראה דרבינו הוציאו מדתניא התם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת ופי' רש"י הלכה אחר הקדושין אצל חכם ע"כ וק' דמה חידש רש"י ז"ל פשיטא דאחר הקדושין קאמר (משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו) דאילו קודם הקדושין אינו מעלה ואינו מוריד כיון דבעת הקדושין לא נמצאו עליה נדרים כלל אלא נראה דכוונת רש"י ז"ל לאפוקי דלא בעינן שכנסה נמי אלא כיון שקדשה והלכה אצל חכם נתקיימו הקדושין ומ"ש בגמר' לעיל מינה קדשה סתם וכנסה סתם לאו דבעינן תרתי דוקא דהא ע"כ דינא דמתניתין נקיט והתם אין לנו לשון זה אלא ע"כ בלשון קצרה דבר ונקט לשון קדושין וכתובה לדיוקי דהא גיטא בעיא וכו' אך יותר מבואר מצאתיו בירושל' שם שאמרו אמתניתין דאם נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דאסורה להנשא בלא גט שלא תלך אצל הזקן ויתיר לה את נדרה וקדושין חלין עליה למפרע ונמצאו בניה באים לידי ממזרות ע"כ והיינו מקודשת מספק שאמרו בגמ' דידן וע"כ אפילו אחר קדושין גרידי קאמר שאם נאמר שתצא בלא גט כלל הרי אפשר שתתיר את נדרה ותנשא לאחר ובניה ממזרים מן השני וכיון דתלי טעמא בבניה ממזרים מה לי כנסה ומה לי לא כנסה כיון שחלו קדושי ראשון הרי קדושי שני בטלין מעצמן בהכרח והבנים הן ממזרים ובהכי ניחא נמי דרבינו לא חילק בדין הלכה אצל חכם וכו' בין ידע הבעל קודם שתתירם ללא ידע כמ"ש התוס' והרא"ש מההכרח דמתני' קתני סתמא דאינה מקודשת והיינו ע"כ משום דמיירי בשידע הבעל קודם שתתירם אמנם מזה הירושלמי לא מוכח הכי אלא דמתניתין דקתני אינה מקודשת היינו ודאי קדושין משום דאפשר שתתירם ודע שכתב הרא"ש ז"ל דהא דאדם אינו חושש שתתבזה אשתו בב"ד בהא היינו טעמא משום דאין בדבר כ"כ ביזוי שיכולה להביא ג' הדיוטות אצלה ויתירו לה:
ט עריכה
אבל אם התנה האיש. נתבאר שם דף ע"ה הדין והטעם דאתתא בכל דהוא ניחא לה:
י עריכה
האומר לאשה וכו'. במשנה דף ס' והרמ"ך בכ"י כתב וז"ל הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר שלשים יום ה"ז מקודשת לאחר שלשים יום וכו' תימה למה לא כתב דמקודשת אפילו נתאכלו המעות דהא רב ושמואל אמרו דין זה ואין שום אמורא חולק עליהם וכ"ש דחומרא הוא והוא לא הביא כי אם לשון המשנה ולא הביא מה שפירשו עליה בגמ' וצ"ע ע"כ. והדבר מבואר שלא היה גריס אפילו נתאכלו המעות בדברי רבינו וגירסא מוטעית נזדמנה לפניו דהא בכל גירסאות שלפנינו איתיה ובגמ' אמרו דהני מעות לא דמו למלוה משום דמלוה להוצאה ניתנה והני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ופי' רש"י להוצאה ניתנה מקמי דליתחלו הקדושין וכי אמר לה התקדשי לי בה לאו דידיה הוא ולא יהיב לה מידי אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן אלא ע"מ שתתקדש בהן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זימנא תתקדש ע"כ משמע מלשונו ז"ל דהק' דמלוה דלהוצאה ניתנה מתחילה אפי' היא בעין בשעת הקדושין לאו מידי קיהיב לה אבל הכא הוא איפכא דהני זוזי לא ניתנו להוצאה וכיון שכן אפילו אינן בעין בעת חלות הקדושין הויא מקודשת וכ"פ הרב"ח א"ה סי' מ' ע"ע ולפ"ז ק' דשם דף מ' אמתניתין דהתקדשי לי בתמרה זו ובזו ובזו והיא היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחת מהם שוה פרוטה ה"ז מקודשת ואפילו בראשונה ופריך תלמודא והא מלוה היא ופי' רש"י כיון דקדושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה את הראשונה קודם שתקנה אותה בקדושיה הויא זו הראשונה מלוה גבה ע"כ הרי שגם שמתחילה לא באו לידה בתורת מלוה אלא בתורת קדושין משום דעדין לא נגמרו הקדושין מקרי מלוה אף דמתחילה לא בתורת כן באו לידה והנה התוס' ז"ל הקשו שם על פי' רש"י מהך דידן באעפ"י דנתאכלו המעות לא מקרי מלוה ותירצו דיש לחלק דהתם הרי הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה והשניה איכא למימר דמלוה הן אצלה ע"כ ותירוץ זה עולה למה שאמר רש"י שם אמנם למ"ש בפרקין עפ"י מש"ל אכתי קשה דלא דמי למלוה דמעיקרא להוצאה ניתנה ולא לשום קידושין אלא שיש לישב דכשאנו מדמין אותה למלוה אמרינן למפרע ע"י שאכלה הראשונות נעשו כמלוה גמורה ועיין להריטב"א שם דף ו' ודע שכתב הה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דדוקא בקדושי כסף אבל בשטר (דהיינו שא"ל שמקדשה בתורת שטר) אם נאבד השטר או נשרף תוך שלשים אינה מקודשת וכו' והוסיף הרשב"א ז"ל דאם יש בנייר שוה פרוטה הרי היא מקודשת דהו"ל כמקדש בכסף ע"כ והביא כל זה הר"ן ז"ל ע"ע. אך יש לגמגם בהא דאם יש בשטר ש"פ דאפשר דדעתה אשטר ולא על השיווי שלו ואיך שיהיה דברי רבינו סתומין ומתוך דברי הרמ"א א"ה סימן מ' נראה שאין זה במשמעות דברי הרב"י שהם כדברי רבינו:
ואם חזר בו וכו'. שם ופי' הר"ן ז"ל דיש חילוק דבחזר הוא אינה חייבת להחזיר לו מעותיו ובחזרה היא חייבת אך מתוך דברי הרא"ש בתשו' משמע דגם בחזר הוא חייבת להחזירם לו וכ"כ הריב"ש ז"ל:
יא עריכה
בא שני וכו'. ומתוך דברי רבינו מבואר שאם קדשה שני בתוך שלשים יום ואח"ך מת או גירשה דחוזרת לראשון דחיילי קדושיו לאחר שלשים כיון שאז היא פנויה גמורה והיא דעת הרמב"ן ג"כ והרא"ש ז"ל הקשה עליו דאין לך חזרה גדולה מזו שנתקדשה לאחר וכ"כ ה"המ משם הרשב"א ז"ל וכבר נתעורר בזה הר"ן ז"ל ותירץ דלא דמי לחזרה היא וכו' דהתם הויא חזרה גמורה אבל הכא איכא למימר דדעתה להתקדש לזה לפי שעה דסברא בדעתה דאפשר דמיית או שיגרשנה ויתקיימו קדושי ראשון ודין זה מבואר בירושלמי ובכל מקום דמצינן לאוקומיה דלא ליפלוג אש"ס דילן עבדינן מכ"ש דמנקט לחומרא עדיף. ודע דרש"י ז"ל בנדרים דף כ"ט כתב הניחא למ"ד אינה חוזרת שאם עמדה ונתקדשה לשני בתוך שלשים יום אינה מקודשת לשני וכו' אלא למ"ד חוזרת שאם עמדה ונתקדשה לשני בתוך שלשים יום מקודשת לשני וכו' ע"כ משמע שהוא מפרש דעמדה ונתקדשה היינו חזרה גמורה וכדברי הרשב"א ז"ל אמנם ק' טובא דאם איתא הו"ל לפרושי דהא פלוגתייהו דר"י ור"ל לא הוי אלא בחזרה והו"ל לפרש דה"ה בנתקדשה ותו מנ"ל הא אימא דאפי' למ"ד אינה חוזרת בעמדה ונתקדשה חוזרת דאתי מעשה ומבטל לדיבור וכדאיתא התם בגמ' וראיתי להכנה"ג א"ה סי' מ' שהגיה לשון זה בשם הרמ"ע מפאנו סי' כ"ו שצ"ל שאם חזרה אינה מקודשת וכו' ובפי' רש"י מכ"י ליתיה ע"ש ובדברי הכנה"ג שם נפל ט"ס שצ"ל ר"י ור"ל במקום רב ושמואל:
יב עריכה
האומר לאשה וכו'. פלוגתא דרב ושמואל שם ופסק כרב ויש להסתפק היכא דגירש אחת מהם אם יכול האחר לקיימה דמסתברא דכשגירש הראשון מצי השני לקיימה אך אם גירש שני אם ישא הראשון יש לחוש שיאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין וזו היא דעת מהרש"ל ז"ל אמנם שאר פוסקים ז"ל דעתם להתיר עיין להטור והרב"ח והריב"ש סי' מ':
מעכשיו ולאחר עשרים יום. כתב הרמ"ך בכ"י וז"ל תימה הוא זה דהא קי"ל כרב בדף ס' דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ואינה צריכה גט כי אם מראשון ומאחרון וכ"פ רב אלפס ודברי רבי יוחנן אינן נראין עיקר דהו"ל כמקדש חצי אשה וזה הרב אפילו כרבי יוחנן לא פסק דלדעת ר"י קדושי ודאי הוי מכל א' וכן משמע מלשון הגמ' דאמר אפילו מאה תופסין בה ולא אמר מקודשת לכולן מספק וטעמא דרבי יוחנן משום דכל חד וחד שוי נפשיה כשרגא דלבני ותימא הוא למה פסק דלא כחד וצ"ע עכ"ל. וכבר נרגש הה"מ ז"ל וכתב דרבינו חומרי חומרי נקט ופסק ככולהו לחומרא אכן מר"ן בשם הר"ן ז"ל הקשה עליו שא"כ הו"ל לרבינו לפסוק דגם אם קדש האחר אחר מ' הול"ל שהיא מקודשת מספק וכו' ע"כ. ויפה הקשה ז"ל אם לא שנאמר בדוחק דאפשר דלישנא דגמ' נקט ותו דאין דרך לקדשה אחר זמנו של ראשון דהיא תשיב אמריה לו כבר קדמך אחר לאותו זמן ודו"ק ומ"ש עוד דרבינו מפרש לדרבי יוחנן דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ראיתי להרב עצמות יוסף שהביא לו סמוכות ממ"ש רש"י שם ע"ב וז"ל לא נחלקו כלומר לא מספקא להו לרבנן אי תנאה אי חזרה אלא במהיום ולאחר מיתה ע"כ ודייק מלשון זה דס"ל כמ"ש מר"ן ע"ע ובאמת ממ"ש רבינו לשון תפיסה וכתב שהיא ספק מקודשת מכולן משמע דפסק כר"י להדיא ומפרש דבריו משום ספק ועיין להתוס' ד"ה אפילו מאה וכו':
יג עריכה
האומר לאשה וכו' חוץ מפלוני. גיטין דף כ"ב אמתניתין דהמגרש את אשתו וא"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרין וכו' ושקיל וטרי תלמודא אי בחוץ פליגי אבל בע"מ לכ"ע תנאה הוי או דבע"מ פליגי אבל בחוץ לכ"ע הוי שיור ואינו גט ובעי רבי אבא בקדושין מהו ומסיק לבתר דאיבעיא הדר פשטה בין לר"א בין לרבנן מקשינן הויה ליציאה ואמר אביי עלה את"ל איתא לדרבי אבא בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים מ"ט קדושי ראובן אהנו קדושי שמעון לא אהנו ואלא אשת שני מתים היכי משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משמעון וקדשה שמעון סתם דקדושי ראובן אהנו לאוסרה אעלמא וקדושי שמעון אהנו לאוסרה אראובן ע"כ ופסקו של רבינו מבואר דמדקאמר אביי את"ל משמע דהכי קאמר את"ל דאיתא לספיקא ולבעיא דרבי אבא מדפליג בין קדושין לגירושין כלומר דאף דבגט אינה מגורשת אפשר דבקדושין היא מקודשת ומתוך כך פסק רבינו ספק מקודשת וכדברי הה"מ ז"ל אך ראיתי להרל"מ ז"ל שהקשה עליו דא"כ הך דינא דאביי דהויא אשת שני מתים הוי נמי ספק לדעת רבינו וא"כ למה לא כתב דין זה בפרק יו"ד דיבום וחליצה גבי דין דאשת שני מתים ולא תריץ כלום ע"ש. ונראה דאין כאן קושי דאף לדעת אביי לא הויא אשת שני מתים גמורה דאתתא לבי תרי לא חזיא אלא קרי לה אשת שני מתים משום דכל אחד מהם יש לו בה מקצת קנין בגופה ומשום דהך מקצת הוי ודאי קרי לה שם זה מה שא"כ לדעת רבינו דלא הוי אלא משום ספיקא כלומר דאין כאן שום קנין בודאי אפילו במקצת אלא מספק מעתה א"א לדונה משום אשת שני מתים אפי' בספק דהא אם נאמר בראשון שקדשה שהם קדושי ודאי ומאי דאמר חוץ מפלוני אינו אלא תנאה א"כ בשני לא תפסי קדושין כלל ואם נאמר דלא הוו קדושין משום דחוץ הוי שיור א"כ בין דתפסי קדושי שני בין דלא תפסי א"א שיהא לה דין אשת שני מתים אפילו מספק ובר מן דין הכא ראיתי להרשב"א ז"ל שעמד הרבה בסוגיא זו וה"ק לאביי שתי קושיות חזקות אחת בחלוקה ראשונה דאיך לוי מצי מייבם וגם בחלוקה שניה דקרי לה אשת שני מתים וכו' הא קי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם דהא כי מיית ראובן אכתי אסורה ללוי משום קדושי שמעון ותו דא"א בעולם שתהא מותרת ללוי משום דכי מיית ראובן לא נפלה קמי לוי אלא פלגא וכל יבמה שאינה כולה לפני יבם הצד שאינו זקוק ליבום הרי היא כערוה שאינה יכולה להתייבם וכו' ותריץ ז"ל דצ"ל דמיירי שמתו שניהם בבת אחת וכר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם ואע"ג דליתא לדר"י הגלילי הכא לחידושו בא דאת"ל אפשר לצמצם וכו' ע"כ וכיון דהלכה רווחת דקי"ל א"א לצמצם מעתה אזדא לה קושיית הרל"מ לגמרי וק"ל:
אבל אם א"ל ע"מ וכו'. כתב הה"מ ז"ל דבע"מ מודו רבנן דהוי גיטא וה"ה לענין קדושין שהיא מקודשת וכו' ע"כ פי' דהכי אמרו בגמ' ומכח זה פסק כאן בע"מ שהיא מקודשת ודאי אך לענין גט פסקו של רבינו מבואר דנקיט ליה לחומרא ואפי' בע"מ אינו גט וכמ"ש פ"ו דגירושין ולא בא הה"מ אלא להכריח פסקו של רבינו כאן משום דדבר זה מבואר בגמ' דכי אמרינן דבחוץ פליגי בע"מ כ"ע מודו דהוי תנאה אך כוונת רבינו לפסוק לחומרא בכולהו ובזה נסתלקו קושיות הרל"מ ז"ל ע"ע:
יד עריכה
הנותן שתי פרוטות וכו'. כבר כתב הה"מ דאף דבעיא זו לא אפשיטה בקדושין דף ס"ב רבינו הוציאו מההיא דכתובות דף נ"ט ומר"ן ז"ל כתב דה"ז מקודשת שכתב רבינו ר"ל מספק וכו' ובב"י ס"מ הביא דברי הר"ן ז"ל שמהם הוכרח לפרש כן ע"ע:
לאחר שאתגייר וכו'. עד מפני שאינו יכול עתה לקדשה. ראיתי להרמ"ך ז"ל בכ"י שכתב וז"ל הוא עצמו כתב בספר קדושה פי"ב דשפחה אינה אסורה אלא מד"ס והבא עליה אפילו דרך חתנות אינו לוקה וא"כ אמאי אין תופסין בה קדושין ובפ' השולח משמע דלא תפסי בה קדושין וצ"ע תימה למה הניח סתם מתניתין דאמר לאחר שיחלוץ ליך יבמיך דאינה מקודשת דדבר שלא בא לעולם הוא ובקונטריס שלי הארכתי בזה וצ"ע וי"ל כיון דבמסכת יבמות מוקים למתניתין כר"ע נמצא דלדעת רבנן דאמרי קדושין תופסין בחייבי לאוין מקודשת ולדידן דמספקא לן ספק מקודשת עכ"ל וכ"כ המפרשים ז"ל ע"ע:
טו עריכה
האומר ליבמה וכו' ה"ז מקודשת. מדברי הה"מ נראה שהיה גורס בדברי רבינו ה"ז מקודשת מספק וכן נראה שהיה גורס הרמ"ך ז"ל שהרי תירץ השגתו על דברי רבינו דלדידן דמספקא לן ספק מקודשת כנז"ל בדיבור הקודם וכן מצאתי אני הצעיר בג' נוסחאות כ"י משנת הש"ץ והקי"א והקס"ב שבכולן כתוב ה"ז מקודשת מספק ומדברי הרב"י כאן ובא"ה סי' מ' נראה שלא ראה אלו הנוסחאות ולא דברי הרמ"ך ז"ל הנ"ל שהרי סתם כגירסתינו ע"ע:
טז עריכה
האומר לחבירו וכו'. שם דף ס"ב משנה וגמ' באורך ושם במשנה הובא דין הוכר העובר אך מתוך הסוגיא נראה שהוא ט"ס ובגירסת הירושלמי ג"כ ליתיה וכן נראה מהרי"ף והרא"ש ז"ל ובעיקר דינו של רבינו בהוכר העובר ידוע דהה"מ כתב דרבינו סובר דכ"ע מודו ביה דהוי דבר שבא לעולם וכ"כ מר"ן ז"ל בשחת דבי כבשא לענין תרומה והוכר העובר לענין קדושין הוי דבר שבא לעולם והוא מדברי הר"ן ז"ל אך בפ"ה מהל' תרומות דין ט' לא פסק רבינו כן אלא דבעינן שהתבואה הביאה שליש בעת שאמר ולא סגי בשחת וקשה דבגמ' השוו שחת והוכר העובר בהדרגה אחת ומוכח משם דשחת היינו שלא הביא שליש שהרי מימרת ראב"י באומר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיביאו שליש וכו' משמע דעדין לא הביאו שליש ומתבאר עוד מהסוגיא שם ומפי' רש"י ז"ל להדיא והנה מר"ן ז"ל נרגש מזה שם ונדחק לומר דרבינו הוציאו מהירוש' דתרומות וכו' אך לכאורה הוא נגד תלמודא דידן לפי פסקיו של רבינו דאם הוכר העובר הוי דבר שבא לעולם גם שחת אף דלא הביא שליש הוי דבר שב"ל. ויש לישב דבאשה מעוברת אין לנו גבול אחר כי אם הוכר העובר עד שתלד משא"כ בתבואה דשנים ושלש גבולים יש לה עד שתתבשל לגמרי ולכך רבינו נטה להחמיר בשניהם ולא פסק בהך סוגיא בהא משום דאתיא פשוטה כמבואר אך בהוכר העובר ס"ל דכ"ע מודו ולפ"ז אתי שפיר גם לדברי הה"מ ז"ל דפרקין ברם מאי דאיכא לדיוקי דרבינו פוסק דאין אדם מקנה דבר שלב"ל וכמ"ש פ"י דזכיה ומתנה דין י"ו אך בפ' כ"ב דהל' מכירה פסק דכשם שאין אדם מקנה דבר שלב"ל כך אין אדם מקנה למי שלב"ל ואפי' עובר הרי הוא כמי שלב"ל והמזכה לעובר לא קנה וכו' ע"כ משמע דאפי' במציאות שהוכר העובר הוי דבר שלא בא לעולם שהרי לא חילק ועוד מדכתב ואפי' עובר וכו' משמע
דמלתא פסיקתא קאמר (גם בפ"ח דזכיה ומתנה הזכיר דין זה גבי בנו ולא חילק בין הוכר העובר ללא הוכר ע"ש) ואין לומר דהכא גבי קדושין דקני היינו משום דאף שהעובר לא ב"ל ממש מ"מ כיון שמזכה לו ע"י מי שב"ל שהוא אביה מקרי שפיר ב"ל משא"כ שם דמשמע שהוא מזכה לעובר עצמו והרי אינו בעולם ממש. הא ליתא חדא דסתם מזכה היינו ע"י אחר ועוד דא"כ הי"ל לחלק שם בין מזכה לעובר עצמו למזכה ע"י אחר ועוד דלפי דברי הה"מ ומר"ן ז"ל הוכר העובר הוי דבר שב"ל לכ"ע כנז"ל ובאמת דמתוך הסוגיא דפ' מי שמת משמע דאין חילוק בין הוכר העובר ללא הוכר דהא שקיל וטרו ומותיב ורמי בהך מלתא ולא מחלק בהכי כלל ובדין מזכה לבנו עיין להסמ"ע והרב"ח והבה"ג ח"מ סי' רנ"ג ור"י ומ"ש בס"ר ע"י אביה נ"א כ"י מאביה:03
יז עריכה
האומר לאשה וכו'. שם דף ח' ובדף מ"ז אמרו דמנה חסר צ"ט לא כסיפא לה מלתא למתבעיה מנה חסר דינר אחד כסיפא לה מלתא למתבעיה ואף דרבינו לא פסק כהך סוגיא כמ"ש הה"מ ז"ל לשון אפילו שכתב רבינו הוא מגומגם דהוי הפך המציאות ולפחות הו"ל להשוותן דבהכי לא הוי הפך המציאות ושוים הם בדינם וצ"ל דרבינו לא נחית לזה אלא לאשמועינן החידוש דאפילו לא נתן לה אלא דינר אחד לבד הוי תחילת הקדושין ואינה יכולה לחזור בה וכלומר דלא מבעיא ליותר מדינר אחד אך לצ"ט לא אתי בדרך לא מבעיא אלא מדלא חילק ש"מ דדינם שוה בכל גווני ואם לא השלים לה המאה פשיטא שאינה מקודשת כמ"ש רבינו בדין ד' וכו' ובנ"א כתוב בדברי רבינו והוא ישלים לה השאר:
במד"א וכו'. דף ח' ומדכתב רבינו במאה דינרין אלו נראה דפסק כת"ק דמחלק בהכי וכמ"ש הה"מ ז"ל אך ק"ל טובא חדא דרב אשי דהוא בתרא ומסדר התלמוד חילק דמונה והולך שאני ולמה לא פסק כמותו ועוד דהתירוץ הראשון נדחה שם דאמרו אי משום הא לא איריא וכו' מלבד דהוצרך לידחק דפרושי קא מפרש וכו' וכ"פ הרא"ש ז"ל ודעת הרי"ף ז"ל כדעת רבינו ויש לישב ומ"ש בס"ר יחליפנה בנ"א כ"י יחליפנו:
יח עריכה
א"ל הרי את מקודשת וכו'. דף ז' ההוא גברא דאקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא אי דא"ל בכל דהו כ"ע לא פליגי דלא צריכי שומא אי דא"ל חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי שומא כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכא דעתה איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף מה כסף דקייץ אף שוה כסף נמי דקייץ א"ר יוסף מנא אמינא לה וכו' ופי' רש"י ז"ל לא צריכי שומא שישומו אותם שמאים קודם שתקבלם צריכי שומא וכיון שלא שמאום תחילה אינה מקודשת בכל דהוא התקדשי לי בהם כמו שהם דלא צריכי שומא דבציר מפרוטה לא שוו דאמר התקדשי לי בחמשין זוז והרי לך אלו בדמיהן ושוו חמשין מיהו לא שמאום בקיאים קודם לכן ע"כ וק"ק דמי הכריחו לרש"י לפרש דא"ל התקדשי לי בחמשין והרי לך אלו בדמיהן ולמה לא פירש כפשוטו דא"ל התקדשי לי באלו דשוו חמשין דמשמעות הגמ' מוכח דקדשה באלו הבגדים ועוד דומיא דבכל דהו דודאי הוא מקדשה בזה הבגד עצמו אלא שאינו מזכיר לה שום ערך. ואולי יש לומר דפי' כן לאשמועינן דבכל גווני לא צריכי שומא עפ"י ההלכה דאפי' שא"ל הריני מקדשך בחמשין דהרי נתחייב לה זה הסך אפילו הכי כשאומר לה אח"ך והרי לך אלו בדמיהן אין צריך שומא מכ"ש כשאומר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו ששוין חמשין דאלו הן קדושיה ממש והרי לא נתחייב לה שום דבר (אבל רבינו נקט כפשוטו שהרי כתב הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שוים חמשין דינרין וכו') ובתר הכי מסיק תלמודא בדף ט' והלכתא שיראי לא צריכי שומא והק' התו' שם דאמאי לא קאמר להדיא הלכתא כוותיה דרבה וכו' ותירצו בשם ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתם ידוע קצת ואין רגילים לטעות בו כ"כ אבל שאר הדברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכים שומא משום דלא סמכא דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן וכו' ע"כ. וביאור הדבר נראה דאיירי בכי האי גוונא דאיירי תלמודא דהיינו דא"ל הרי את מקודשת בחמשין והילך זו האבן בדמיהן א"נ באבן הזאת ששוה חמשין דכיון דאין שומתם ידועה לא סמכא דעתה אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי באבן הזאת סתם בלי הזכרת שום ערך פשיטא ודאי שהיא מקודשת דהא כמו שהיא קאמר לה והרי שויא פרוטה דה"ט דאמרו בגמ' גבי שיראי בכל דהו ל"פ דבמה שהם קאמר ואף דרב יוסף פליג לאיכא דאמרי הא אפסיקא הלכתא דלא כוותיה ונמצא דבין ללישנא קמא בין לאיכא דאמרי בכל דהו אין צריך שומא כלל וכן מצאתי להדיא להשלטי גבורים והרא"ש ז"ל ע"ע. מעתה יש לתמוה על הר"ן ז"ל שכתב לדעת ר"ת דבאבנים טובות ומרגליות אפילו רבה מודה דאע"ג דלא א"ל דשוין חמשין אלא אמר לה בכל דהו דצריכי שומא ע"כ וקשה טובא דמנ"ל פי' זה לדעת ר"ת ומי הכריחו לזה מלבד דנראה הפך תלמודא דידן דהא אפילו לאיכא דאמרי דאפליגו נמי בכל דהו ה"ט דרב יוסף משום דס"ל מה כסף דקייץ אף שוה כסף דקייץ כמבואר בגמ' אמנם לרבה דס"ל דבכל גווני לא צריך שומא בהכרח לית ליה הך דרשא וכיון דלא פסקינן כרב יוסף בעיקר הדין מאין הרגלים לחלק בהכי ואם נאמר לחוש לדרשת רב יוסף א"כ גם בשוו חמשין וא"ל בחמשין אמאי פסקינן דלא צריכי שומא כלל הו"ל למיחש להא דרב יוסף. גם ראיתי להשלטי הגבורים וז"ל כתב ר"ת דוקא בחפץ ששומתו ידוע קצת כמו מלבושים ואין רגילות לטעות בו כ"כ אבל אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהן שאין בקיאים בשומתם ופעמים טועים בהם הרבה וא"ל התקדשי לי באבן ששוה חמשין זוז צריך שומא דלא סמכא דעתה ולכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן וכתב הרא"ש ומיהו לא ברירא לי האי טעמא למה נהגו העולם להסיר האבן מהטבעת דלא בעינן שומא אלא כשמזכירים הסכום דהא אמרינן בכל דהו ל"פ ואין דרך להזכיר הסכום בטבעת של קדושין ע"כ הרי שגם הוא הביא סברת ר"ת וס"ל בפשיטות דלא אמרה ר"ת אלא במזכיר הסכום ואדרבה הביא דהרא"ש ז"ל תמה למנהג העולם שנהגו להסיר האבן מהטבעת בקום עשה כיון דמדינא אפילו עם האבן אין שום קפידה אלא במזכיר איזה ערך אבל בסתם שרי להדיא והרא"ש עצמו הביא דברי ר"ת לתרץ הקושיא דלמה אמרו בגמ' והלכתא שיראי אין צריך שומא ולא אמרו בגמ' הלכתא כרבה וכו' ע"ע. גם הטור ז"ל כתב כן להדיא דלא אמרו במקדש באבנים טובות ומרגליות אלא במפרש איזה ערך אבל בסתם שפיר דמי ואין צריך שומא ובתשובות מהר"א די בוטון סי' ך' ראיתי שנתעצם בדין מי שקדש בטבעת שתלויים בה ב' מרגליות וקדשה סתם כמנהג העולם והיה שם חכם אחד באותו מעשה והתיר לו לקדש באותו טבעת והרב ז"ל חלק עליו מכח דברי הר"ן משם ר"ת כנז"ל וצדד להסכים דעת הרא"ש לזה ע"ע שהדבר קצת תמוה דהרי הרא"ש ז"ל מפורש יוצא מדבריו דדוקא במפרש קאמר והרב לא הזכיר שם דברי שלטי הגבורים הנ"ל שפירש דברי ר"ת כן להדיא וגם הטור ז"ל שכתב כן להדיא סתמו כפירושו שהבין ג"כ דעת אביו הרא"ש ז"ל אך מה שהקשה שם לדברי הה"מ ז"ל במ"ש דרבינו אינו מפרש כפי' רש"י דלא נפקא מידי לענין דינא באמת קושיא עצומה היא ומתבררת מתוך דברי הר"ן ז"ל שדקדק דמדכתב רבינו ה"ז מקודשת משעת לקיחה וכו' משמע בדברים שאין האשה מתאוה להם לא תהיה מקודשת משעת הלקיחה אלא בשעת השומא מיהא וכדעת רב יוסף בהא דכ"ע מודו ואיך כתב הה"מ דלא נפקא מינה לענין דינא הא לפי פי' רש"י לדעת רב יוסף כיון שקבלתם בלא שומא אינה מקודשת עוד באותם קדושין אף אם ישומו אותם אח"ך וכ"כ מהרש"ך ח"ב סי' קנ"ב. אך אפשר להליץ קצת בעד הה"מ שלא כתב כן אלא כלפי דינו של רבינו ז"ל דומיא דשיראי אבל לאינך מילי דאין האשה מתאוה להם בהא לא איירי ומלתא דפשיטא היא דבעת שישומו אותם תהיה מקודשת. ונחזור לענייננו דכפי הנראה אין מקום לדברי הר"ן בשם ר"ת דנראה היפך שיטת התלמוד וגם מצד הסברא דכיון דבשוה פרוטה האשה מתקדשת ואבן זו שויא פרוטה עכ"פ היכי תיסק אדעתין דאם א"ל התקדשי לי במה שהיא דאינה מקודשת מאחר דבמה שהיא קאמר לה והרי שויא פרוטה ובשלמא כשאומר לה בסך כך ניחא דהיא סבורה שאינו שוה כ"כ ולא סמכא דעתה ולכך דין הוא שאינה מקודשת מאחר שהוא דבר שאין כללות העולם להיות בקיאים בשומתו אבל כשאינו מזכיר לה שום ערך אלא שמקדשה במה ששוה הן רב למעט ועכ"פ ש"פ שהוא שיעור הקדושין איתיה לא מסתבר כלל שלא יהיו קדושין לענ"ד ואף בגמ' לא אמר רב יוסף לאתתא לא סמכא דעתה וכו' אלא באמר לה חמשין ושוה חמשין אבל באמר לה בכל דהו אין הטעם משום דלא סמכא דעתה אלא משום דבעינן מידי דקייץ וכו' משמע דאין מציאות לומר לא סמכא דעתה בא"ל בכל דהו. אך ראיתי להרב"י א"ה סי' ל"א שהביא דברי הר"ן הנ"ל וגם הסמ"ג עשין מ"ח כתב וז"ל ומתוך זה אומר ר"י וכו' אבל במקדש בטבעת שיש בה אבן פעמים שיש בה אבן טובה ופעמים שהאשה סבורה שהאבן שוה יותר ממה שהיא שוה ודאי צריך שומא אעפ"י שא"ל כך היא שוה ואפילו א"ל התקדשי לי בזו במה שהיא שוה וכו' ע"כ. וכ"כ הרמב"ן בתשו' סי' רכ"ו בשם ר"ת ואף שנראה שאין השכל מקבלו יש לחוש ולהחמיר ולשום אותה כדי שתהיה מקודשת גמורה ובאם לא שמו אותה נראה פשוט לחוש לשאר הגאונים ולהחמיר שתהיה מקודשת מספק לפחות דאל"כ הוו חומרא דאתי לידי קולא להתיר א"א לשוק ומכ"ש לסברת הגאון הריטב"א ז"ל שסובר דכל מילי שוין לשיראי וכי היכי דבשיראי אין צריך שומא ה"נ כל מילי ל"ש אמר בחמשין ושוו חמשין ל"ש א"ל בכל דהו ולא מחלק בין שאר דברים לאבנים טובות ומרגליות כדעת ר"ת ולא בדברים שהאשה מחמדתן כדעת רבינו. ולקושיית למה לא אמרו בגמ' והלכתא כרבא תירץ ז"ל משום דאיכא תרי לישני ומספקא לן במאי פליגי נקיט לה נמי סתמא ע"כ. וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל סברא מחודשת שכתב דג' חלוקות נאמרו בגמ' א"ל בכל דהו וא"ל בן' ולא שוו ן' וא"ל בן' ושוו ן' אך יש חלוקה אחרת דהיינו שנתן לה סתם וכו' וכתב ז"ל דנתן לה סתם אינו כמו א"ל בכל דהו ואיפליגו רבה ור"י ומה דנקט תלמודא דאפליגו בן' ושוו חמשים להודיעך כחו דרב יוסף דאפי' בהא צריך שומא ע"ש. אך נלע"ד דא"ל כל דהו היינו סתם ומשום דנקט תלמודא גבי אינך לשון א"ל נקט נמי בהא א"ל והה"נ דה"ה והה"ט בנתן סתם דכיון דסוף סוף שוה פרוטה מה לי סתם מה לי כל דהו ורש"י ז"ל פי' בכל דהו התקדשי לי בהם כמו שהן דלא צריך שומא דבציר מפרוטה לא שוו ע"כ הרי דמשמעות הלשון היינו שנתן לה סתם וגם בנתן לה סתם צריך בהכרח לומר לה הרי את מקודשת לי בזה וכן משמעות כל הפוסקים ז"ל ע"ע. שוב מצאתי הדבר מפורש בהרשב"ץ הביאו הרב"י א"ה סימן ל"א וכ"מ ג"כ מדברי הר"ן שהביא שם ע"ע. ונמצאו בדין זה ג' סברות א' היא דעת רבינו שהדבר תלוי בדברים שהאשה מתאוה להם בין מלבושים בין כלים בין מרגליות דלהכי כתב וכיוצא בזה וכו' ולדבריו באבנים טובות ומרגליות היא מקודשת להדיא שהרי האשה מתאוה להם הרבה. סברא ב' היא דעת ר"ת דבאבנים טובות ומרגליות אינה מקודשת אם לא שמו אותם תחילה לדעת הרמב"ן והסמ"ג והר"ן ז"ל אפילו א"ל בכל דהו ולדעת שאר המפרשים דוקא במפרש איזה סך אבל בנתן סתם אפילו באבנים טובות ומרגליות היא מקודשת גמורה. וסברא ג' היא דעת הריטב"א ז"ל שכל הדברים שבעולם הם שוים בזה דאם קידשה סתם היא מקודשת וכן בא"ל ן' ושוו חמשין אך אם הטעה אותה דא"ל ן' ולא שוו ן' אינה מקודשת כפשיטות הש"ס והרש"ך ח"א סי' נ"ט כתב דסברת ר"ת היא סברא יחידאה ולולי שנהגו העולם שלא לקדש בטבעת לא הוה חיישינן לה ע"ש. ודע דרבינו בפ"ב דהלכות עבדים פסק בגאולת העבד עברי דאינו נפדה בתבואה וכלים ולא בשוה כסף כדברי רב יוסף ודלא כרבה דפי' הברייתא לענין חליפין ולא כרב נחמן דס"ל דאף בעלמא פירות לא עבדי חליפין והכי קי"ל ומר"ן ז"ל כתב שם דהוציאו מהברייתא דת"כ שהיא הברייתא שהביא רב יוסף לעיל וגם מהירושלמי דאיתא הכי וקשה טובא דלמה הניח גמרא דידן ומכ"ש לפי מ"ש גבי קדושין כרבה ולא כרב יוסף ועיין להרל"מ והרב עצמות יוסף ז"ל. ומאי דנלע"ד דרבינו פסק כרב יוסף בהא משום דאשכח לה בת"כ שנשנית בסתמא וגם הכי איתא בירושלמי וס"ל דכיון דפליגי רבה ורב יוסף בא"ל בן' ושוו חמשין אבל בכל דהו מודו דהיא מקודשת אף דלא קייץ מעתה צ"ל לדידהו דעבד עברי שאני ולא ילפינן קדושין מניה ומתוקמא הברייתא כפשטה כפי מה שפירשה רב יוסף דטעמא משום דבעינן מידי דקייץ ובהכי לא פליג הירושלמי ולא הת"כ אש"ס דילן ואין צריך לאידך אוקמתות שנאמרו בסוגיין דלא נאמרו אלא אגב לראיית רב יוסף דכיון דאין אנו צריכין לה משום דפסקינן כלישנא קמא מעתה יכולין אנו לפסוק כן לענין עבד עברי דוקא ודו"ק. ודע דמדברי התו' ד"ה שיראי וכו' ומדברי הרא"ש והר"ן ז"ל נראה שלא היו גורסין בלי"ב דבכל דהו נמי פליגי אלא בכל דהו פליגי כלומר דוקא ע"ע:
יט עריכה
איש ואשה וכו'. זה כתב רבינו מסברא ועיקר הדין הוא בתוספתא פ"ג והביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל ופירשה הר"ן ז"ל דמיירי שקדשה בדינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שאשלם לך מנה והיא אומרת ע"מ שתשלם לי מאתים וכ"כ הרב"י סי' כ"ט ורבינו כתב סתם ואפשר דלענין דינא הדין שוה ודו"ק. וכ"פ רבינו בדין מקח וממכר פרק ך' מהלכות מכירה ומ"ש בס"ר איני מתקדשת לך בכ"י לך נמחק:
כ עריכה
העושה שליח. עיין לרבינו פ"ט דגירושין ועיין להמש"ל באם הבעל אומר שאינו מקפיד:
כא עריכה
א"ל קדשה וכו'. משנה דף ן' והטעם שם בגמ' דאפשר שיש לו אוהבים באותו מקום ולא ידברו רע עליו לאשה כדי שלא תאבה להתקדש לו ומדברי מהרי"ק שורש קע"א הביאו המש"ל נראה דאף אחר שנתקדשה קפיד כדי שלא יניאו אותה שלא תנשא לו ע"ש ודע דבנ"א כ"י נמחק מן אינה מקודשת עד ה"ז ומ"ש בס"ר אינה מקודשת בנ"א כ"י נמחק עד מפני:
כב עריכה
המקדש את האשה וכו'. בנדרים דף פ"ז וב"ב דף קכ"ט תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש וכתב הר"ן ז"ל דבשאר דברים דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזר אפילו תוך כדי דיבור לא מהני והרמב"ן כתב בשם ר"ת דתוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנתא דרבנן הוא דתקון משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיכול ליתן לו שלום והשוו מדותיהם בכל מילי בר מהני ע"כ. והר"ן ז"ל חלק עליו דאי בית דין מתנין לעקור דבר וכו' ע"ש ולהתו' שם בסוגיא והפר"ח בנימוקיו על רבינו פ"ו דין א' כתב (לדעת רבינו) דהני מילי לחזרה אבל להטיל תנאי לא הוי חזרה ושפיר דמי להטילו תוך כדי דיבור כדעת הרב וברור הוא ע"כ. והריב"ש כתב דבעד המעיד על הקדושין לא אמרינן הכי אלא תוך כדי דבור כדבור דמי ע"ש:
כג עריכה
המקדש על תנאי. כתובות דף ע"ב וכבר האריכו בדברי רבינו וישבו דבריו הה"מ ומר"ן ועיין לה' ז"ל אך מ"ש אעפ"י שביטלו בינו לבינה וכו' נראה מגומגם דמשמע דלפחות בינו לבינה בטל ואין נראה דאפי' בינו לבין עצמו אם ביטלו סגי לבטל התנאי ונתקיימו הקדושין יש לומר דרבינו כתב כן משום דמוכרח הוא דאל"כ איך תדע האשה בטול התנאי אם הוא לא יודיענו לה כדי שלא תתקדש לאחר וכן אם הוא מצד האשה ובטלה אותו יש לחוש שישא אחרת או שילך לו ויעגנה כל ימיה כיון שלדעתו לא נתקיים ואינה מקודשת וק"ל:
חזקה היא וכו'. הרבה חילוקים יש בדין זה ותחילה ראיתי לעמוד בתשובה אחת למהריט"ץ סי' רמ"ז שהקשה על הרב"י א"ה סי' קמ"ח במ"ש בשם הרשב"א דמסתברא כגון שראה הוא את העדים וכו' דאל"כ הו"ל בעילת זנות כתב הוא ז"ל ונראה שגם היא צריכה לראות את העדים שאל"כ אמרינן דמשום דידעה דקדושין בלא עדים לאו כלום נינהו נתיחדה עמו לשם זנות וכן מצאתי בתשובת הרשב"א ז"ל נ"ל. שאפילו היו כמה עדים מבחוץ כל שלא ידעו הם שיש עדים מבחוץ וכגון שנתיחדו ואח"ך באו עדים אין חוששין להם שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים אפי' שניהם מודים ע"כ ותמה עליו דאמאי צריכה היא לראות העדים בשלמא הוא ניחא כדי שיבעול לשם קדושין וכו' אבל היא אפי' לא תראה העדים ותבעל לשם זנות וכו' מה לנו ולכוונתה וכו' וגם הרשב"א והר"ן לא כתבו אלא שרואה הוא העדים ולא הזכירו היא כלל ואם באותה תשובה כתב הרשב"א הם לאו דוקא אלא עליו קאמר דוקא וכו' והאריך בזה והניח הדבר בצ"ע ע"ש. ולעד"ן שלא כדין תפס עליו דפשיטא שצריך שגם היא תדע בדבר על בוריו דהא אפי' בתנאי שהיא התנית בקבלת הקדושין הוא בידה לקיימו או לבטלו כמ"ש רבינו וגם במקדש באבנים טובות ומרגליות אליבא דר"ת או בדברים שאין האשה מתאוה להם לדעת רבינו כמ"ש לעיל דין י"ח אפי' שהם שוים פרוטה עכ"פ אינה מקו' וצריכין שומא תחילה כדי שתסמוך דעתה ותדע שהיא ודאי מקודשת וליכא למימר דהתם משום דהוא הטעה אותה שהם שוים כך וכך ולא נמצא כדבריו דליתא אלא אפי' שנמצא כדבריו כיון שבעת הקדושין לא נתברר זה אינה מקודשת והכא נמי כיון שהיא לא ראתה העדים אף אם יאמ' לה הרי את מקודשת לי בבעילה זו כיון שהיא סבורה שאין חלות לקדושין אלו מחמת שאין כאן עדים אינה מכוונת לשם קדושין ואף אם יאמר לה שהוא הזמין העדים מבחוץ היא חוששת שהוא מטעה אותה ואף אם אח"כ יתברר שהאמת אתו אין לחוש לאותם הקדושין משום שלא סמכה דעתה והדברים ק"ו ממקדש באבנים טובות או בדברים שאין האשה מתאוה להם כנז"ל שאפילו יש עכ"פ ש"פ בקדושין וגם לא הטעה אותה כלל שהרי שוין כמו שא"ל אפ"ה אם לא נתברר לה קודם קבלת קדושין אינה מקו' מכ"ש וק"ו בנדון זה שחסר ממנה אחד מעיקרי חלות הקדושין שהם העדים מלבד שיש לנו לומר שאם היא תדע תמאן בדבר ותאמר אילו הייתי יודעת שהיו שם עדים בודאי כדבריו לא הייתי חפצה להתקדש לו להיות לו לאשה לאיזה סיבה שתהיה א"כ א"א לנו לומר שתהיה מקודשת ודאי באותה שעה וכיון שכן יפה כתב מרן ב"י וכל דבריו נכונים ומ"ש בלשון ונראה לי וכו' אין הכוונה כמסופק בדבר דפשיטא ליה שהיא ג"כ תדע הדבר על בורייו אלא כתב כן משום שהייתי אומר שהיה די שהוא יאמר לה כבר ראו אותנו העדים מבחוץ ואני מקדש אותך כדין וכהלכה לזה כתב בזה נ"ל שצריכה לראות העדים ממש מהטעם האמור ומבואר וא"כ דברי הרשב"א ז"ל שכתב בלשון רבים יפה כיון ולא נאמר דלאו דוקא קאמר אכן לשון הגמרא והפוסקים ז"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות בלשון זכר משום דכי יקח איש אשה כתיב ודרכו של איש לחזר ועוד ידוע דתיבת אדם כולל זכר ונקבה דהא כתיב בקרא זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם והדבר פשוט לענ"ד. גם הלום ראיתי להרב מהריט"ץ ז"ל באותה תשובה נסתפק במציאות שיש שם עדים אך הוא והיא מודים שלא בעל כלל ורצה לומר כיון דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה הכוונה דאנן סהדי דבעל וא"כ אף ששניהם מכחישין צריכה גט עכ"פ והביא ראיה ממ"ש רש"י בגיטין דפ"א ע"ב ד"ה הן הן עדי יחוד וכו' כלומר כיון שראו שנתיחדו א"ל עדות של ביאה גדול מזה דודאי אנן סהדי כיון דגייסי אהדדי לא פירשו זה מזה. עכ"ל והנה מצאתי להש"ג שם שכתב דאע"ג דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה לא חשבינן לה אשת איש ודאי וכו' ע"כ. נראה דס"ל דאין להחזיק דודאי בעל. אך יש ליישב דעתו דלהצריכה גט דוקא אמרינן אנן סהדי וכו' ובהכי לא פליג הש"ג על פי' רש"י ז"ל דלענין להצריכה גט אמרינן דודאי בעל ולענין להחזיקה א"א לעניינים אחרים להקל לא חשבינן לה א"א ודאי. ולעיקר דינו של רבינו שכתב חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות וכו' נראה מדקדוק לשונו שלא נאמר כלל זה אלא במי שהוא בחזקת כשרות ולפחות על הסתם אבל אם הוא מן הפרוצים א"נ כגון שבבעילתו זאת הוא עושה איסור אחר בהכרח כגון שהיתה נדה או שבא עליה ביום הכפורים וכיוצא שהוא יודע בודאי שהוא עושה איסור נראה שאין זה בכלל חזקה זו וכן זכיתי ומצאתי במהרד"ך בית כ"ב חדר ד' ע"ע. ומתבאר ג"כ מדברי רבינו פרק יו"ד מהלכות גירושין דין י"ט שחלק על הגאונים זלה"ה וס"ל דלא נאמר כלל זה דאין אדם עושה בעילתו בע"ז אלא במקדש על תנאי א"נ במי שגירש את אשתו ואח"כ בא עליה אבל בשאר נשים חזקתו שבעל לשם זנות עד שיפרש כי הוא לשם קדושין ע"ש. דון מינה דהיכא דנתוסף בו איסור אחר אין לומר בו חזקה זו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אך במ"ש שם עד שיפרש כי הוא לשם קדושין ק"ל לכאורה דמשמע דלא בעינן שיפרש אלא בכי הא ולדעת הגאונים בכל נשי נמי אף שלא פי' שלשם קדושין הוא בועל ה"ז מקודשת בביאה זו ואתמהא דהרי כתב בפ"ג מאלו ההלכות דהמקדש צריך שיאמר לאשה הדברים שמשמען שהוא מקדש אותה ובודאי דבפני עדים קאמר וגם במקדש בביאה כתב ז"ל ואם קדש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי בביאה זו וכו' ומתיחד עמה בפני ב' עדים ובועלה ע"כ אם לא שנאמר דזה שכתב רבינו היינו דוקא בשאר נשים אבל במגרש אשתו אי נמי במקדש בתנאי אף בסתם מהני על פי מה שכתב כאן ולדעת שאר גאונים דמשמע גם בשאר נשים לא בעינן שיאמר הדברים בעת שמתיחד עמה אפשר שס"ל דשאני ביאה שדרכה דרך אישות ומוכחה אנפשה שלשם קידושין היא משא"כ בכסף דאם נותן לה בסתם לא מוכחה דלשם קדושין יהבי ניהלה דאפשר דפרע לה איזה חוב או דרך פקדון או הלואה או מתנה אך שלענ"ד הדבר קשה לשמוע דאיך יעידו העדים כיון שהוא לא אמר להם שום דיבור מכ"ש שהם לא ראו כי אם היחוד לבד ועיין בהרב בני חיי אבן העזר סי' ט"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |