מעשה רקח/אישות/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אעריכה
לישא אותה וכו'. בנ"א כ"י אין שם לישא אותה ונראה לי דיש להגיהו דאם אין כוונתו לשם אישות הויא קדשה שכתב רבינו דין ד' והיא מותרת לאחרים כמותו ואם היא לשם אישות הרי נעשית אשת איש שחברו נהרג עליה כמ"ש הרב המגיד ז"ל:
לתוך ביתו. מדברי רבינו משמע דבעינן איזה מעשה המוכח דאם לא כן למה הזכיר. זו כלל היה ראוי לומר ובועלה בינו לבין עצמו וכו' ואין צריך להזכיר ההכנסה לבית ועיין דין ג':
בפני שנים וכו'. דהכי קי"ל בכל דוכתא דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן מג"ש דדבר דבר בגטין דפ"ט ובקדושין דס"ד ועיין פ"ד דין ו' ופ"ה דהל"ג דין י"ג ולפי זה מ"ש אח"כ שנאמר וכו' לא בא לומר אלא דמשניתנה תורה בעינן קיחה דווקא דהיינו קדושין (כאן חסר איזה תיבות מחמת שבלה) שכתוב בהם כי יקח איש אשה ובא אליה ובנ"א כתיבת יד אין שם ובא אליה ונראה שהיא יותר נכונה ובנ"א כ"י מצאתי כי יקח איש אשה ובעלה ובא אליה אכן בפר"ק דקדושין ד"ד הוכיחו מפסוק דכי יקח איש אשה ובעלה ללמד דקדושין בכסף או בביאה ועיין לרבינו פרק ג' דין ב':
בעריכה
בביאה ובשטר מהתורה ובכסף מד"ס וכו'. ז"ל הרמ"ך בכ"י תימא הוא זה דהא חזינן משני מקראות כסף מכי יקח ומאין כסף ויותר מפורש כסף בתורה מהשטר דלא נפיק כי אם מדרשא דויצאה והיתה וכן נראה מן ההלכה דסמפון דכסף מהתורה. מ"מ מצאתי בפירוש רש"י ז"ל שפירש משם רבותיו במס' כתובות תינח דקידש בכספא שהיא מד"ס קידש בביאה מאי איכא למימר ולא נהיר וצ"ע וחזר הרב והגיה בספרו ושלשתן דבר תורה עכ"ל. והנה רבינו בפ"ג דין ב' יליף לה מקרא דכי יקח והביא הג"ש דשדה עפרון וכ"כ בפירוש המשנה בפר"ק דקדושין אמנם בסה"מ עשין רי"ב יליף לה מקרא דאין כסף האמור באמה העבריה דדרשינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב ואין בזה קפידה דכפי' הש"ס שקולין הם ואצטריכו תרוייהו כדאיתא התם דף ד' ובתשובה לרבינו הביאה הרמב"ן ז"ל שורש ב' כתוב וז"ל וכאן יש לשאול ולומר לי הבעילה ודאי מן התורה וכו' אלא הכסף והשטר בהיקש למדו אותם ולמה אמרת שהשטר מן התורה והכסף מדבריהם. והתשובה על זה שבודאי כך היינו אומרים וכו' לולי הא דאמרינן בהדיא בענין נערה מאורסה בסקילה היכי משכחת לה וכו' ובסוף המימרא אמר רנב"י משכחת לה כגון שקידשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס ש"מ שלדברי הכל השטר גומר ומכניס ועל זה סמכתי ופסקתי שהשטר מהתורה ע"כ. והקשה הל"מ ז"ל דמ"מ מהיקשא דויצאה והיתה שמעינן לה דאל"כ לישתוק מניה ולילף מנערה המאורסה וכו' ואם כן כיון דע"כ מהיקשא נלמד מ"ש מכסף וכו' ע"כ. ולענ"ד נראה דכוונת רבינו דודאי כשאמרו בגמרא משכחת לה שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס ר"ל מצד הסברא בלא קרא כלל דבשטר לבדו דין הוא שיכניס לגמרי וכן נראה מפירש"י ז"ל שגם הוא לא הזכיר ההיקש כלל אלא דאצטריך קרא דויצאה והיתה לעיקר הדין משא"כ בכסף דאף דאיכא הג"ש דקיחה קיחה הוה אמינא דאינו גומר אלא ע"י הביאה והיינו דאמרי' התם אימא בקדיש והדר בעיל ופי' רש"י בכסף דהיינו סתם קיחה א"כ מדין הפסוק אין אנו יודעים שהכסף גומר לולי חז"ל שקבלו כך משא"כ שטר שהשכל מחייבו ומכריחו מדין נערה המאורסה אלא שלא תחייב התורה מסברא ולולי שבא הג"ש אין ס"ד לומר דלישתוק מויצאה והיתה ונילף מנערה המאורסה כאמור וזה מדוייק בדברי רבינו שכתב ש"מ שלדברי הכל השטר גומר ומכניס כלומר בלתי דבר אחר מה שא"כ הכסף דלולי חז"ל לא הוה ידעינן דמכניס לבדו ודייקי דברי רבינו בפ"ג שכת' דהכסף דין תורה ופירושו מד"ס ודבר זה מבואר עוד בגמרא ד"ז גבי חופה דאמר אביי שלש תנן ארבעה לא תנן וכו' מלתא דכתיבא להדייא קתני מלתא דלא כתיבא להדייא לא קתני הרי מוכח דקרי ליה כתיבא להדייא וזו היא אחת מהשגות הרמב"ן ז"ל ע"ד רבינו אמנם לפי האמת (כאן חסר שיעור שלשה תיבות שמקומם בלוי) דעיקר דין. קדושי כסף מקרי כתיבא בהדייא על ידי הג"ש אמנם הפירוש האמת (כאן חסר כנזכר) הוא דפירשוהו וז"ל רש"י שם ד"ה דהואיל וכו' אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחודה מקדשה על כרחך כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחודיה מקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני עכ"ל. ובהכי מתרצא גם קושייא שניה של הרל"מ ז"ל וגם שלישית שהקשה דקרו לכסף קדושין כסף האמור בתורה כדאיתא בדף י"א עיין שם נמצא פסקן של דברים שכל דבר שיש לו שורש בתורה או בג"ש או בהיקש וכיוצא אף שהרמז כתוב בתורה להדייא מ"מ מקרי ד"ס שלולי פירושם לא היינו יודעים מה כוונת אותו הרמז או היתור או ההיקש וכן מבואר בדברי רבינו בשורש ב' ובהקדמתו לס' זרעים יעו"ש. אכן מצאתי כתוב קושייא אחת בדברי ה"ה ז"ל במ"ש וכבר כתב הוא שאף הדברים שנא' בהם הל"מ נקראים ד"ס וכו' ע"כ דרבינו בפ"ב דט"מ כתב בהפך וז"ל שם טומאת עצם אחד הלכה מפי השמועה לפי שנאמר כל הנוגע בעצם למדו מפי השמועה אפילו עצם כשעורה מטמא במגע ומשא ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא ד"ת ולא מד"ס ע"כ וצ"ע עכ"ל. וקושיא זו איתא בעינה וביתר שאת על מרן ז"ל שגם הוא כתב כאן כדברי ה"ה על התוספתא דקתני כזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ וכו' ספיקן טמא שכל דבר שעיקרו מהתורה ושיעורו מד"ס ספיקו טמא ויקשה ע"ז מ"ש בריש ערובין שיעורין הל"מ הילכך ע"כ לומר שד"ס מקרי כל דבר שאינו מפורש בתורה אפילו שאותו פירוש מקובל מסיני והוא דבר תורה וכו' ע"כ. ושם בהלכות ט"מ על דברי רבינו כתב בהפך וז"ל ומ"ש הרי הוא מדין תורה ולא מד"ס כלומר אפילו לפי שיטתו שסובר שכל הנלמד מי"ג מדות נקרא ד"ס זה שהוא הל"מ נקרא דין תורה וכמ"ש בהקדמתו לסדר זרעים ע"כ. הרי שכתב שהל"מ כגון שיעורין אינם נקראים ד"ס וכאן גבי שיעורין עצמן כתב דמקרו ד"ס מפני שאינו מפורש בתורה ולכך נלע"ד דעל פי הכלל יתורץ הכל וזה דבהקדמת רבינו לסדר זרעים שאל דכיון דאמרינן כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אם כן מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהם הל"מ ותירץ באורך ותמצית דבריו דבהל"מ אין בה שום חולק אך בחכמת התורה נוכל להתחכם ולהוציא אותו הדין מהפסוקים ובזה הוא שנופל מחלוקת בין החכמים איכא מאן דיליף לה הכי ואיכא מאן דיליף לה הכי תדע שנחלקו בפסוק פרי עץ הדר וכו' ובלי ספק שמימות יהושע ועד עתה אתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל השנה אלא ודאי שנחלקו על הרמז וזהו ענין אומרם כללותיה ופרטותיה ר"ל הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י"ג מדות והם מקובלים מפי משה מסיני וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה מסיני לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני וכו' על כן כל דבר שאין בו רמז במקרא ואינו נקשר בו ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא עליו לבדו נאמר הל"מ ובשביל זה כשאמרנו שיעורין הל"מ הקשו עלינו מפסוק ארץ חטה ושעורה כלומר שזה נרמז בפסוק ואינו בדין לקרותו הל"מ ותשובתם דאין לשיעורין עיקר להוציאם ממנו בדרך סברא ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהיה נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזהו אומרם וקרא אסמכתא בעלמא ושם הזכיר הרב מדברים שהם הל"מ שהם דומין לשיעורין שאין להם שום רמז בפסוק שעליהם נאמר הל"מ דווקא יעו"ש. ולזה נתכוון בהלכות ט"מ שכתב הרי הוא דין תורה ולא מד"ס דלא בא לומר דד"ס אינו דין תורה דזה ינגד למ"ש בפרקין ופ"ג דקדושי כסף הם מד"ס וחייב הבא עליה אח"ז כדין הביאה אלא בא לומר שהלכה זו כיון שאין לה שום רמז בפסוק שהרי שיעורין היא ראוי לקרותה דין תורה ולא ד"ס שמשמעותה שהוציאוה חז"ל באיזה מדה מי"ג מדות ומ"ש הרי הוא דין תורה ג"כ לא בא לשלול דד"ס אינו דין תורה אלא בא לומר דכי היכי דבמה שכתוב בתורה להדייא אין ראוי לקרותו ד"ס הכא נמי במה שהוא הל"מ שאין בו שום רמז בפסוק אלא אסמכתא בעלמא אין ראוי לקרותו ד"ס אחר שהוא כמו דין תורה אלא שהוא תורה שבעל פה דלא ניתנה ליכתב מסכים הולך למ"ש בהקדמתו לסדר זרעים כאמור. גם מצאתי לרש"י ז"ל בפ' העור והרוטב דקכ"ו ע"ב ד"ה עצם כשעורה הל"מ דמגע ומשא אית ליה ולא אוהל כדאמרינן בנזיר עצם כשעורה הלכה ע"כ והתו' ז"ל הקשו דאי אפשר לומר כן דמקרא ילפינן לה בנזיר פכ"ג ולא הוי הלכה אלא מה שהנזיר מגלח עליו אע"ג דלא מטמא באהל ע"כ ולזה נתכוון רבינו בפירש"י ז"ל דאינו נלמד מקראי כלל ודלא כהתוספות ז"ל עי"ש דנ"ז ונ"ד שמתיישב פירש"י ז"ל. מעתה על פי זה כתב מרן ז"ל שיש חילוק בין הל"מ להנלמד בי"ג מדות אף דלפי האמת גם הנלמד בי"ג מדות כיון שהוא אמת הרי הוא ג"כ כדין תורה וכמ"ש רבינו בסוף שורש ב' וז"ל אבל אמנם ימנה מה שהיה בפי' מקובל ממנו והוא שביארו המעתיקין ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת מי"ג מדות להראות חכמת הכתוב כמו שביארנו בפירוש המשנה ע"כ לשון הזהב הראת לדעת דלפי האמת כולם שוין לטובה בין מה שנלמד מי"ג מדות בין ההל"מ לחודה דהרי כמה דברים מנה רבינו בסה"מ למצות גמורות ואינו אלא מי"ג מדות כמ"ש הרמב"ן ז"ל והרב מגילת אסתר ז"ל שם וגם מה שנלמד מי"ג מדות יקרא הל"מ לענין שכן מסר מרע"ה לחכמים שילמדו דבר זה מהפסוקים ואמנם לענין השם הפרטי שנזכר בדברי רבותינו ז"ל בגמ' יש חילוק בין זה לזה כמבואר בהקדמה לסדר זרעים שזכרנו ואם כן אין שום תפיסה על הרב המגיד ז"ל ג"כ כי מ"ש דאף בהל"מ נקרא מד"ס הוא אמת אעיקרא דמילתא ולא נחית לפרט הענינים כי לא בא הרב ז"ל אלא להוכיח מתוך דברי רבינו שד"ס הוי ד"ת גמור לענין הדין וכן מתבאר ג"כ דברי מרן ז"ל שגם הוא בא להכריח דבר זה ולא נחית לפרטי השמות כאמור ואף כי רואה אני שהלשונות מגומגמים ונוטים אל הטעות מ"מ במ"ש יבין כל המשכיל כי זה הוא אמיתות הענין לענ"ד:
דעריכה
ובועל אותה על אם הדרך וכו'. היינו לאפוקי שלא היה צריך להביאה לביתו כיון שאין ביאה זו לשם אישות כמ"ש בדין א' ועיין עוד בד"ר פי"ד דין י"ו ולה"ה פי"א דין י"ב:
משניתנה תורה וכו'. הנה הראב"ד ז"ל השיג על רבינו בזה והרב המגיד ז"ל הביא לשונו שאם כדבריו מפתה איך משלם עליה קנס והלא לוקה וכו' וגירסא זו אינה לפנינו בדברי הראב"ד ז"ל מ"מ כוונתו מבוארת שהבין בדברי רבינו שאף שלא הכינה עצמה לכך אלא שפיתה אותה עד שנתרצית לו הרי עבר הלאו והיינו מ"ש ה"ה ז"ל ומ"מ אפשר שאינה אלא במיוחדת לכך כדברי הר"א ז"ל כלומר דלרבינו אפילו שאינה מיוחדת וכוונתו דיש פנים לכך ולכך אמנם להשגת הראב"ד ממפותה לא תריץ כלום ולקמן יתבאר בע"ה. אך במ"ש ה"ה ז"ל סיוע לדברי רבינו ממ"ש חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ע"כ לא זכיתי להבין דבריו שהרי רבינו ס"ל דלא נאמר כלל זה אלא באשתו שגירשה או במקדש על תנאי כמ"ש פ"י דה"ג דין י"ט והסכים על ידו ה"ה יעו"ש:
והנה רבינו בסה"מ לאוין שנ"ה כתב וז"ל הזהיר שלא לבוא על אשה בלא כתובה וקדושין והוא אומרו ל"ת קדשה ונכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר והוא אומרו אל תחלל את בתך להזנותה ולשון ספרי זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות ולמה כפל לאו זה ואין זה ענין נוסף בו וזה שכבר קדם שהאונס או המפתה אינו חייב שום עונש מן העונשים אלא קנס ממון וכו' והיה עולה במחשבתנו שיהיה דינו כדין כל דבר שבממון וכו' וכמו כן מותר שיקח בתו הנערה ויתננה לאיש שיבעול אותה ויפטרהו מזה ועל כן הזהיר אל תחלל וכו' לפי שזה שדנתי לענשו ממון לבד אמנם הוא כשיקרה שיפתנה איש או יאנוס אותה אבל כשיהיה הענין ברצון שניהם יחד ובהסכמה אין דרך לזה. והראיה לזה הטעם באומרו לא תזנה הארץ וכו' לפי שהפתוי והאונס לא יקרה אלא מעט אבל כשיהיה הענין בבחירה ובהסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ וכו' וזה הלאו דפנויה לוקין וכו' עכ"ל יעו"ש. למדנו מדבריו אלה שאין במפותה ואונס שום עונש זולת הממון שחייבתו התורה מאחר שלא קדם לו שום הזמנה ורצון כי אם דרך פתוי ואונס לשעתו בדרך מקרה אבל אם זימנה עצמה לכך מתחלה אפילו בפעם אחת ולאיש אחד הרי עברו שניהם הלאו של לא תהיה קדשה ואם אביה הסכים בדבר עבר ג"כ הוא הלאו של לא תחלל את בתך להזנותה אשר לפי האמור אזדא לה השגת הראב"ד ז"ל שהקשה על רבינו מאונס ומפתה וקשה על הרב המגיד למה לא הליץ בעד רבינו בזה אכן ראיתי בדפוס מג"ע שאין שם השגה זו של אונס ומפתה לא בדברי הראב"ד ולא בדברי הרב המגיד והכי מסתברא דהרי מצינו עוד לרבינו בפרק ב' דנע"ב שהעתיק דבריו שכתב בסה"מ כנז"ל ואיך לא שת לבו הראב"ד ז"ל שכבר נרגש מזה רבינו ולא עוד אלא ששם הסכים לדברי רבינו יעו"ש אך בלשונו שינה שם באיזה דבר אך הכוונה באמת מסכמת למה שכתב בסה"מ כמו שיתבאר בע"ה. תדע דמרן ז"ל הרגיש דממ"ש שם משמע דבעינן שהכינה עצמה לכך מתחלה וממ"ש כאן לא משמע הכי וצריך לדחות שסמך עצמו למ"ש פ"ב דנע"ב ולא הזכיר הרב שבס' המצות כתבו גם כן להדייא דמינה יש להכריח דודאי זו היא כוונת רבינו ואין כאן דוחק ומניה יש לנו להכריח דמ"ש שם אבל אם הניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה וכו' אין הכוונה דאין עובר הלאו כי אם באופן זה שהרי הקדים שלא יאמר האב הריני שוכר את בתי הבתולה לזה שיבא עליה או אניח זה לבא עליה בחנם וכו' הרי שאפילו ביאה אחת לאיש אחד הזכיר בכתוב וכמ"ש להדייא בסה"מ שהזכרנו אלא בא לתת טעם להפסוק שסיים ולא תזנה הארץ וכו' כלומר שזה יגרום רבוי הזנות ונמצא אב נושא את בתו ואח נושא אחותו וכו' ואין ספק שיש לנו להסכים דבריו ז"ל שלא יסתור את עצמו כל עוד שהלשון סובלו. ומעתה מ"ש מרן שם דכל שהיא מוכנת לזנות עם כל הבא עליה מקרייא זונה וכו' לא כתב הרב זה אלא לדחות השגת הראב"ד שם דאין קדשה אלא היושבת בקופה של זונות דווקא ולזה בא מרן לומר דגם לדעתו ז"ל אינו בדין שהיושבת בקופה של זונות דווקא אלא כיון שהכינה עצמה לזנות בהכרח תקרא קדשה תדע דבהל"מ פ"ד שהתיר רבינו פלגש למלך ואסרה להדיוט כתב שם מרן דלהדיוט אסורה מלאו דלא תהיה קדשה כמ"ש כאן וזה מוכרח כמ"ש דמ"ש בהלכות נע"ב לא נחית אלא לדברי הראב"ד כאמור ואין לתמוה לפי זה איך הותרה למלך כיון דלהדיוט אסורה בלאו דלת"ק דיש לומר דכמה דברים הותרו למלך משא"כ להדיוט כמ"ש בפרשת מלך את בנותיכם יקח וכו' כלומר בע"כ ופסוק נתתי לבן אדוניך בשמואל ב' סי' ט' ופירש"י המלך רשאי להעביר נחלה שנאמר במשפט המלוכה את שדותיכם ואת כרמיכם יקח ונתן לעבדיו ע"כ וסברא אלימתא אשכחנא נמי בהאי מלתא דכיון דהקפידה תורה ע"ז פן יפרוץ הדבר וירבה הזנות ותלה הטעם פן תזנה הארץ מעתה גבי מלך לא שייך דבר זה כלל ומי ידמה עצמו למלך את כל זה כתבתי לענ"ד ומצאתי כדברי ממש להריב"ש ז"ל סי' שצ"ח תלי"ת גם הרב בעל המפה ז"ל בא"ה סי' כ"ו כתב דלדעת הרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל לוקין גם על הפלגש משום לא תהיה קדשה לאפוקי דעת פוסקים אחרים ע"כ והכנה"ג בהגהות ב"י הזכיר כמה פוסקים שנחלקו בזה יעו"ש וראיתי להרח"א ז"ל בס' עץ החיים שהרבה להקשות בזה ובפרט לדברי מרן ז"ל אך במה שכתבתי יתורצו רובם ככולם להמעיין היטב שוב ראיתי לרבינו בפי"ח דאיסורי ביאה דין ב' דנראה מלשונו דקדשה היינו שהפקירה עצמה לכל יעו"ש. ועמ"ש בפט"ו דין ב' כמרן ז"ל בשם הר"א בנו של רבינו ומ"ש שם בע"ה. וסברא מחודשת ראיתי שהביא הרב עצמות יוסף לשון רי"ו ח"א נתיב כ"ג דמשמע מלשונו דהבא על הפנויה היא לבדה עוברת הלאו דלא תהיה קדשה והוא עובר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול וכתב עליו שלא מצא לו חבר בדבר זה אך הרואה דבריו במקומם נראה דיש לישבם דכוונתו שהאיש עובר ג"כ על לאו דלפני עור מלבד הלאו דלא תהיה קדשה ולמ"ש מרן ז"ל להליץ בעד רבינו דהנך פלגשים באמה העבריה על ידי ייעוד איירי הקשה עליו הכנה"ג ז"ל דאם כן אשה גמורה היא שהרי יוצאה בגט דווקא ואיך קרי לה פלגש יעו"ש. ונלע"ד בזה דכיון דמתחלה קנאה לשם אמה אף שאח"כ ייעדה מתקרייא בשם זה על שם תחלת הענין תדע עוד שאין צריך לקדשה דכסף קנייתה הוו קדושיה ובהא דמייא קצת לפלגש ודוק:
ולדעת רבינו דפילגש הויא בלא קדושין אין ספק דאין צריך גט ממנו דאיתקש יציאה להויה ולדעת הסוברים שהיא מותרת אף להדיוט אם נשאת אחר שהוציאה היא מותרת לחזור לו וכן ראיתי בפוסק אחר ופשוט הוא:
ודע שרבינו בסה"מ מצוה רי"ג כתב שצונו לבעול בקדושין וכו' ומשמע מניה דבלא קדושין עובר ג"כ בעשה ועיין להרל"מ ז"ל והן הן דברי הרב המגיד ז"ל אך במ"ש שם שרמ"ך ז"ל הבין בדעת רבינו שגם בבא על הגויה עובר הלאו של לא תהיה קדשה הוא דבר קשה להולמו הרבה שהגמרא והפוסקים ורבינו עצמו כתב להדייא דאין שום איסור מן התורה בבא על הגויה דרך זנות אף שאיסורה חמור מדין תורה ומי הכריח להרמ"ך ז"ל להבין כן בדברי רבינו אדרבה ממ"ש כל הבועל אשה בלא קדושין וכו' משמע דבמאן דשייך בה קדושין איירי ואני הצעיר מצאתי דברי הרמ"ך בספר קדמון כ"י וז"ל לפיכך כל הבועל וכו' לא נהיר זה שילקה אדם הבא על אשה לשם זנות דאם כן הבא על הגויה ילקה מדין תורה דודאי כל הבא על הגויה לשם זנות בא עליה ולא לשם נשואין דהא אין קדושין תופסין בה ומה שהביא מלא תהיה קדשה הא תרגם אונקלוס לא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה וכן ראוי לנו לפרש שאין מקרא בכל התורה שיאסור שפחה לבני ישראל ועבד לבת ישראל כי אם זה ואפילו יהיה כדבריו לא בא לאסור כי אם מזומנת לזנות כמו הגויות המזומנות לזנות וזה הוא לשון קדשה וכן מפורש בספרי אבל הבא על הגויה באקראי שאינה מזומנת לזנות אפילו בא עליה לשם זנות אינו אסור כי אם מדרבנן וכן מפורש בפ"ב דע"ז וצ"ע עכ"ל. והדברי' נוטים שכל כוונתו אינה אלא להקשות על רבינו כעין מ"ש הראב"ד ז"ל אלא שהוסיף דאף אנו נאמר דהבא על הגויה ילקה כיון דהכל דרך זנות וכו' ולעולם דלא הבין זה באמת בדעת רבינו ושאר דבריו יש לישבם ע"פ האמור ואין להאריך בזה:
העריכה
כל שאסר. נ"א כ"י כל שאסור ונ"א כל שנאסר ועיין פ"א ופ"ד דא"ב:
ועריכה
ויש נשים אחרות וכו'. יבמות דף כ"א ועיין להרל"מ ובספר ידי אליהו ז"ל ומ"ש בס"ר וה' נשים הן בנ"א כ"י נמחק ומ"ש בת בת בנו ונ"א כ"י בת בנו ונראה שגרסא מוטעת עיין בגמרא ומ"ש בת בת בת אשתו בנ"א כ"י בת בת אשתו וכ"כ בדברי מרן ז"ל אמנם נראה שיש להגיהו ובהשגות הרמ"ך כ"י מצאתי וז"ל אם אם אבי אשתו בלבד היה לו לומר ולאסור אשת חמיו מדרבנן וכן מפורש בירושלמי אשת חמיו מותרת ואסורה מפני מראית העין ובעל ההלכות וכל רבני צרפת אוסרין אותו משום זה הירושלמי מ"מ הרב אלפסי לא הביא זה הירושל' והביא דמותר אדם באשת חמיו וצ"ע עד כאן לשונו וכבר עמד בזה הרב המגיד ז"ל ע"ע:
זעריכה
כל שאסר ביאתו בתורה וכו'. בנ"א כ"י מה"ת ומ"ש @04ועוד נקראים איסור קדושה. בנ"א כ"י איסורי קדשה ועיקר הדין ביבמות ד"כ ודפ"ד:
ותשעה הן ואלו הן. אף שבמנינם אתה מוצא עשרה צ"ל דממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר חד חשיב להו אך אכתי קשה דעמוני ומואבי ופצוע דכא וכרות שפכה למה לא מנאן לארבעה ואם נאמר דכיון דלאו אחד הם כחד חשיבי א"כ גרושה זונה וחללה נמי בחד לאו הם ולמה מנאן בשלשה וכ"כ הרל"מ ז"ל ותריץ על נכון ע"ע. אך לעד"ן דהנהו ע"כ למנותן בשלשה דהא בכהן הדיוט כתיב אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו הרי חילקן בשני לאוין ובכ"ג כתוב אחר זה אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכו' וא"א לומר דלא קאי הלאו אלא עד שיקח ארבעתן דודאי לא גרע מכהן הדיוט דבגרושה לחוד קעבר הלאו דהרי חילקה הכתוב בלאו וא"כ ע"כ דאת אלה לא יקח ר"ל אפילו אחת מאלה וא"כ אף זונה וחללה הרי הן מחולקין לכך ראה רבינו לחלקן גם כן במניינם משא"כ בפצוע דכא וכרות שפכה דאף שבאמת שני לאוין ימנו מ"מ התורה כללתן בלאו אחד וכן עמוני ומואבי וק"ל. ומאי דלא מנה הפנויה בלאו דלא תהיה קדשה הדבר פשוט שאין פיסול באשה כלל דהיא מותרת לכל אדם ע"י קדושין דווקא וכ"כ ז"ל ומאי דלא מנה איסור הגויה דרך אישות שהיא בלאו דלא תתחתן בם כמ"ש רבינו בפי"ב דא"ב משום דלא פסיקא ליה שאם נתגיירה הרי היא מותרת לו ואין לנו אסורין אפי' אחר שנתגיירו כי אם ד' אומות עמוני ומואבי מצרי ואדומי וכבר מנאן כאן ולקמיה וכיון שלא מנה כאן כי אם אותם שאין להם שום תקנה לא ראה להזכיר זו:
ובת ישראל לעמוני. כתב הרמ"ך ז"ל בכ"י וז"ל תימא למה לא כתב בת ישראל לאחד משבעה עממין ובת מז' עממין לישראל והלא מפורש בתורה וצ"ע ושמא בנשואין קחשיב ובספר קדושה פי"ב קחשיב מלקות לז' עממין ע"כ לשונו. וכבר כתבתי מזה בדין הקודם:
החלוצה הרי היא כגרושה. בנ"א כ"י והיא הגרושה האסורה לכהן וכו':
והנתינים וכו'. כתב הרמ"ך ז"ל בכ"י וז"ל תימא והלא נתינים מז' עממין הן ואסורין מה"ת וכל המתחתן בהם עובר בלאו דלא תתחתן בם וכי תימא א"כ מאי האי דאמרינן נתינים דוד גזר עליהם הלא זה מפורש בס' הישר וכדברי רבותי ובשביל זאת המימרא אין לנו להתיר ז' עממין לאחר שנתגיירו דשייך בהם לא תתחתן בם וצ"ע עכ"ל. וכבר נתעורר בזה ה"ה ז"ל ועיין בדברי רבינו והרב המגיד סוף פרק י"ב דאיסורי ביאה דאין כאן קושי:
חעריכה
ויש שאיסור ביאתן בעשה. הנה בפרק אלו נערות דף כ"ט ע"ב אפלוגתא דשמעון התימני ור"ש ן' מנסיא דאין קדושין תופסים בחייבי לאוין דחד דריש אשה שיש בה הויה וחד דריש הראויה לקיימה וכו' קאמר הגמרא דאיכא בינייהו חייבי עשה מצרי ואדומי הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי וכו' והקשו התוס' דתפשוט דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר למ"ד בפ"ק דיבמות הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחין על צרתה בעשה וכו' ותירצו דר"ת לא גריס בעשה וכו' ע"ש. מעתה רבינו שכתב בפ"א דיבום דהיא בעשה שכתב הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין ואם בא הוא או אחד מן האחין על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ע"כ מעתה למה לא מנה כאן ארבעה דנוסף גם זו לדידיה. והרל"מ ז"ל כתב שכן הקשה ה"ה ז"ל בפ"ב ולא תריץ כלום ונראה דאפשר דשניא הא מאידך דלא חל איסור העשה כי אם על ידי מעשה של עצמו דהיינו היבום דאם לא יבם אותה הרי אין כאן שום עשה על צרתה ובידו הוא משא"כ הבעולה לב"נ ומצרי ואדומי שהוא לא גרם להם העשה דממילא אתיא ליה וכי היכי דלא מנה לעיל איסור הקדשה שהוא לדעתו בלאו משום שהאשה מצד עצמה היא כשרה ע"י קדושין הכא נמי לא מנה את זו בעשין משום דאף דשוין באיסורן אינן שוין במציאותן ודוק היטב. שו"ר להמש"ל ז"ל שעמד על קושיא זו ותריץ בדוחק ע"ע ומ"ש שם דאיכא תו אשה שנסתרה אחר קנוי וכו' וההיא שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ששניהם בעשה ע"כ לא מצאתי לרבינו שהביא עשין אלו וגם לדידיה תקשה דאם רבינו ס"ל דהם בעשה אמאי לא הזכירם כמו שהזכיר עשה דצרת יבמה. שוב הזמין השי"ת לידי וראיתי לה"ה גופיה בפרק ד' דין י"ז שישב קושיא זו וז"ל ולא מנאה רבינו עם איסורי עשה לפי שאינה נמנית במצוה מיוחדת כמו האחרות ע"כ והוא מבואר:
או לא יקח. נ"א ולא יקח. ומ"ש @04שאינה בתולה לא יקח. נ"א כ"י בעולה לא יקח:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |