מגן אברהם/אורח חיים/תסז
|
< הקודם · הבא >
פרי מגדים ♦ מחצית השקל טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בטור כתוב ואין החמץ ניכר בהם כו' משמע דאם החמץ ניכר מותר ולא חיישינן שמא יטחנם וימכרם כיון דאין לוקחים קמח מן השוק אלא בשעת הדחק כמ"ש סי' תנ"ג כנ"ל ולא כע"ש: ומודיעו. אבל אין סומכי' על הכרזה (ש"ג פ"ה דע"א):
(ב) כדי שיכלה. כלו' אף את"ל שימכרנו לישראל יאכלנו הישראל קודם פסח והכ"מ כ' דה"פ דכשאינו קונה אלא קבא קבא לביתו צריך אותו ויכלה קודם הפסח ליכא למיחש למידי עכ"ל וצ"ע דא"כ למה קאמר ויכלה קודם פסח דמשמע דאי ידעי' שלא יכלה קודם פסח כגון שמוכרו בע"פ בשעה ה' אסור ולהכ"מ לישתרי דלצורך ביתו הוא לוקחו ועוד דבע"א ד' ס"ה אי' ג"כ בחטי' שנפל עליהם יי"נ והתירו רבא למכור לעכו"ם ואותבי' רבה בר לואי והדר ביה ואורי למיפינהו וליזבנינהו לעכו"ם שלא בפני ישראל (דאין לוקחים פת מעכו"ם) והקשו התוס' מאחר דכבר אותביה רבה בעובדא דפסחים היאך טעה כאן שני', ותי' התו' דשני המעשים באו לפניו בפעם א' והורה בשניהם למכור לעכו"ם ואותבי' רבה וחזר בו ע"כ וא"כ קשה למה הטריחם שם למפינהו ולזבנינהו ה"ל ג"כ להורות למכור מעט מעט לעכו"ם אלא ע"כ דוקא בחמץ מועיל מעט מעט דאף את"ל שימכור לישראל יאכלנו קודם פסח אבל בשאר איסורים לא מהני מעט מעט דמ"מ חיישינן שימכרם לישראל או יתן במתנה לאוהבו ישראל ועוד דאין לך דבר מועט יותר מביצה ואפ"ה אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לעכו"ם ומשמע מלשון הגמרא והפוסקים אפי' ביצה א' עבי"ד ססי' פ"ו ובסי' פ"ד מביא הרב"י קמח שהתליעה להשליכו לנהר משמע דאין לו תקנה: ומ"ש רמ"א בסי' קנ"ד ס"ה ביי"נ שנתערב מיהו לא ימכור הרבה ביחד שמא יחזור וימכרנו לישראל משמע דמעט מעט ליכא למיחש הנה דברים אלו לקוחים מדברי רי"ו ואני שמעתי ולא אבין דמעולם לא כיון רי"ו לכך דהא התם מרגישין טעם היין ואיך יקח הישראל מעכו"ם אלא כוונתו דלא ימכור הכל ביחד לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ע"ש ברי"ו ותמצא כדברי אבל גם דבריו צ"ע דהתו' ספ"ג דע"א לא כתבו אלא שא"צ למוכרו ביחד חוץ מדמי יי"נ ואם רצה מוכרו ביחד וכ"כ ביבמות ד' פ"א ע"ב ובסוף ע"א ובזבחים דף ע"ב ואין כאן מקומו אבל בדבר דאיכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל אין היתר במעט מעט אלא בחמץ כנ"ל ועבי"ד סי' קי"ב סי"א ובכ"ה כ' בשם רשד"מ בי"ד סי' מ"ה ורי"ט בי"ד סי' ב' וז"ל ואף על גב דהוי ס"ס דשמא יאכלנו הישראל קודם פסח כיון דהוי ס"ס הנעשה בידי' אסור עכ"ל וצ"ע דהא מיירי בחמץ הרבה וי"ל דה"ק דשמא העכו"ם ימכור להרבה ישראלים לכל א' מעט משמע לכאורה דס"ל כפירוש הכ"מ דבמעט תלי' שיאכלנו העכו"ם בעצמו ועבי"ד ס"ס נ"ז:
(ג) דכיון דמינח נייחי. דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה:
(ד) לידי חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ (וכ"מ בת"ה סי' קכ"ג ובאגור) וא"כ אפילו נעשה בפסח למוכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל: מעשה בישראל שלקח חטים מעכו"ם ובא אח"כ ישראל אחר וביקש מהעכו"ם שימכור לו ג"כ חטים ואמר אין לי חטים כי היהודי שמכרתי לו הוא אוהבי ומכרתי לו החטים שרחצתי ובקשתי לטוחנן לצורך ביתי ומכרתי אותם לאהבתי אותו נ"ל דדמי למ"ש בי"ד ססי' י"ו דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור עכ"ל וע"ש סי' קכ"ז: כתב הב"ח כתו' במרדכי הארוך בשם ראבי"ה חטין שנתבקעו ואין ביקוען ניכר שנתערבו בכרי אסור להשהותן ואם עבר והשה' אותן אסורים אחר הפסח ואסור למכרן לעכו"ם אבל אם אכלו מן התבואה קודם הפסח מותר לאכלם בפסח כמ"ש בי"ד סי' ק"י ס"ז דמותר לאכול הנשארות שנים שנים ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייהו ולמשדי לים ואינך משתרי ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה דאכתי לא חל פסח (ועמ"ש ססי' תמ"ז בשם הרשב"א) ואף על גב דאין מותר לאכול אלא ב' ב' אבל א' א' אסור ה"נ אין לך כל מצה שלא יהא יותר מן השיעור של איסור וה"ל תרתי תרתי ע"כ והכל בו כ' שמותר להשהות החטים שנתערבו דיבש ביבש בטל וכ"פ הב"ח לדינא ומ"ש הראבי"ה כשנאכלו קצתם שמותר לאכול השאר בפסח משום דס"ל דאפי' אינו אוסר יותר מכדי נטיל' אבל לדידן דס"ל דאוסר כולו א"כ משהו חמץ שנשאר בו אוסר כל המצה דיהיב טעמא במשהו (ב"ח) ועססי' תס"א ולפי מ"ש סי' תמ"ז ס"ט דקודם פסח בטל ברוב א"כ מותר לטחנן קודם פסח ולבטלן בס' עסי' תנ"ג ס"ג וכ"ה בי"ד סי' ק"ט ויש כאן מקום עיון בב"ח ע"ש: ויש ללמוד דאם נתערב יבש ביבש בפסח ונאכל א' מהן דשרי וכמ"ש בי"ד סי' ק"י ואפשר ג"כ דהתערובות השלישי שרי כמ"ש שם אבל בלח לא שייכי היתרים הללו:
(ה) אין חוששין. שהולכים אחר הרוב שאין מחמיצין:
(ו) יש מחמירין. דחוששין שמא נתערב בו קמח ואף על גב דדבש מי פירות הוא מ"מ הקמח הוא חמץ גמור שנוהגין לרחוץ החיטים:
(ז) רק אותו כו' שעושין כו'. פי' תרתי בעינן דדוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בס' בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפי' לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבין בהן קמח הרבה: ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאיחלופי וכ"כ מהרי"ל ורש"ל ואסור לעשות המשק' בפסח (ב"ח וכ"מ בד"מ) והלבוש כ' וז"ל י"א דוקא המשק' שקורין מע"ד מותר מפני שיש בו הרבה מים ומסתמא נתבטל הקמח קודם פסח אבל דבש בפ"ע שבשלו קודם פסח אף על פי שנזהר בו מחמץ וסיננו אותו מהדבורים שבהם אסור לאכלו וליתנו לתבשיל ונ"ל שהמקיל לא הפסיד והמחמיר יחמיר ותע"ב: מיהו דבש שמביאין מן הכוור' נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותו מן הכוורת עכ"ל דקדק וכ' שמביאין מן הכוורת ולא כ' שמביאין בחבית מן הכוורת כמ"ש משום דאותו אסור לאכלו בעין ולא שרי אלא אותו שמביאין עם החררים קטני' שלם כמו שהו' מונח בכוור' שעדיין לא נתרסק, ויש נוהגין לבשל מי דבש עד שחוזר ונעש' עב כמו דבש ואוכלין אותו ולדברי הב"ח אסור כמש"ל והכל לפי המנהג:
(ח) וענבים יבשים. כתו' בתשו' מהרי"ל סי' ק"ה שלא לאכול ענבים יבישים ואם יחפוץ אדם לקיים מ"ש בשיר השירים פתח הסמדר יכול לקיים בענבים דידן עכ"ל ובמהרי"ל כתו' דיש ליזהר בענבים דקים לפי שמערבים אותן עם הגרוגרות: פה ק"ק קאליש נוהגין היתר מקדמונים ליקח אגסים יבשים קטנים מן העכו"ם ולעשות מהן משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה בתוכה עד שנעש' משקה אבל לבשלו עם האגסים נוהגים איסור וגם האגסים עצמן אין אוכלים אותם והכלים ששואבים בהם המשקה נוהגין שלא להשתמש בהם דבר אחר: נ"ל הטעם משום דחוששין שמא נדבק בהם קצת חמץ לכן אין אוכלין אות' אבל המשקה שותים דאותו המעט בטל בס' ואף על גב ששורה גם בפסח מ"מ לא החמירו מספק, ומה שנוהגין איסור לבשלן משום דע"י בישול יהיב טעמא ביותר ואף על גב שיש עכו"ם שמייבשין האגסים בתנור אחר שאפו בו לחם מ"מ הוי נ"ט בנ"ט דהתירא ואף על גב שרמ"א כתב בסי' תמ"ז להחמיר בזה הכא דספק הוא שהרבה בחמה נתייבשו או אחר שהוסק התנור לכן נהגו להקל כנ"ל ליישב מנהגם, אבל במקומות אחרים נהגו להחמיר:
(ט) להשהותו אסור. כ' הש"ך וז"ל צ"ע כי נ"ל מן הת"ה להפך דדוקא חררות קטנות העשויות מבלילות צוקר אסורים אבל סתם צוקר מותר להשהות וכן ראיתי מורי הורא' שהתירו צוקר שעבר עליו הפסח עכ"ל וכן מ"כ ובהגמ"נ כתוב וז"ל כ' מהרי"ל בתשו' סי' כ"ה צוקר רגילין ליזהר אם אינו צורך גדול לרפואה כי הרוכלים מערבין בו כמה מינים עכ"ל ואותן העשוים כמין חררות קטנו' מבלילת צוקר אסור להשהות (בשם מהרי"ל ומוהר"ש) ובת"ה כתו' דיש ליזהר בכל מיני מרקחת העשוי' מבלילת צוקר כמו קטניות וגרעי' המחופין עכ"ל הגמ"נ משמע דס"ל דסתם צוקר מותר להשהותו וכ"מ בלבוש ע"ש וכן שמעתי מהאומן המתקנים אותו שאותו שעשוי ככובע אין בו קמח (וכ"כ הע"ש) ומיהו לכתחלה נוהגין למוכרו לעכו"ם קודם פסח ובדיעבד מותר ומ"כ וז"ל בקובץ של מהר"י ברונ"א מצאתי מלתא בטעמא שהוא בהיפך דצוקר לבן אין בו חשש חימוץ וציקר קנדי"ל יש בו חשש חימוץ וכן שמעתי נוהגים בק"ק קראקא עכ"ל וז"ל מהרי"ל מהר"ז התיר לתלמידיו לאכול בי"ט האחרון צוקר שהביא עמו מקנדיא שהיה ברור לו שאין בו חשש חימוץ עכ"ל:
(י) כרכום. בתשובת הרשב"א סי' קל"ג כתוב שבוחשין קמח עם מים ומזלפין עליו וכת' הלבוש הגדל בגינת ביתו אסור משום גזירה (מהרי"ל) והיינו משום דכרכום אין מצוי ליגדל במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום שבא ממרחקים אבל פירות שייבשן ישראל ולא חיישינן לאחלופי משום דמצוי הוא וכן בדבש מהכוורת כמש"ל ע"כ מ"כ וטוב"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו עכ"ל וא"כ ה"ה כרכום:
(יא) אינם אוסרין תערובתן. משמע דאפי' נתערב הרבה בתבשיל שרי כיון דחששא רחוקה היא מיהו בדבש כתוב בד"מ וז"ל מיהו נראה דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכה"ג וכמ"ש סי' תמ"ז ולענין איסור במשהו דרבנן לא מחזקינן איסור בדיעבד משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחו' מס' דטעם חמץ כבר חלף והלך לו וכמ"ש סי' תמ"ז לענין בשר יבש ובי"ד סי' ס"ט לענין דם:
(יב) לא נתבקעו. דכיון דאיכא פלוגתא בגמ' די"א דשרי בלא נתבקעו ואיסור משהו דרבנן אזלינן בספיקן לקולא (רי"ף) משמע דאם נתערב בפחות מס' אסור ע' בי"ד סי' צ"ח והקשה בהג"מ דהא בס"ב פסק אפי' לא נתבקעו אסור ותי' דדוקא למיכלה חטים בעינייהו אבל לאסור התבשיל לא החמירו וקשה כיון דלא מקלי' אלא משום דהוי פלוגתא וע"כ לא פליגי אלא בלתיתה אבל היכא דמינח נייח' כ"ע מודו שאסור א"כ למה נקל בתבשיל וי"ל דכתב לעיל אתי לידי חימוץ משמע שיבואו לידי חימוץ אבל עדיין אינן חמץ ודאי אלא ספק לכן מתירין התבשיל וע' בטור, כתב ב"י בשם הכל בו אם נמצאו ג' שעורים בתבשיל חזקה דאיכא טובא ושמא נתבקעו (ד"מ) ונ"ל דבכוונה השמיטוהו בש"ע דלא קי"ל הכי דהא כ' הט"ז בי"ד סי' פ"ד ס"ט בשם רש"ל דלא אמרי' כן אלא בתולעים דמיני' קא רבו אבל במלתא דאתי מעלמא לא ועוד דהא יכולין לבדקו אם יש בו שעורים מיהו בכרי של חטים שנפל עליו גשמים י"ל האי סברא עס"ב מ"ש שם:
(יג) אוסרים הכל. הכיסוי והכף וה"ה שאר תבשילין שנתערב בהן מאותו תבשיל וכן נוהגין (ב"ח) וכ"כ הטור בשם הרוקח חטה שנמצאת בקדר' נאסרה הכף שהגיסו בו שמוהו בקדירות אחרות כולן אסורות עכ"ל וכ"מ ססי"ב ובט"ז בי"ד בסי' צ"ב כתב דאם נאסרה חתיכה מחמץ משהו ונפלה לקדירה אחרת אינה אוסרת בפליטתה ע"ש והפריז על מדותיו שבכל מקום נוהגין לאסור וכן מ"כ בהגהת או"ה מרמ"א ז"ל ואף על גב דאין החתיכה נ"נ מ"מ לענין האיסור אוסר במשהו ויש נפקות' כגון דבר דעביד לטעמיה לא בטיל ובמקום שאין עביד לטעמי' בטיל חמץ תוך זמנו במשהו ולאחר זמנו בס' או לענין אם נתערב במינו ושלא במינו דאמרי' סליק מינו כמי שאינו עכ"ל וכ"כ הב"ח וע"ש בדריש' מ"מ מ"ש דחמץ תוך זמנו וכו' פי' אם נתערב משהו חמץ בתבשיל תוך הפסח ושהה אותו עד אחר הפסח ונתערב מאותו תבשיל בתבשיל אחר א"צ ס' אלא נגד המשהו וקשה דהא הב"ח עצמו כתב בסי' תמ"ז דדבר הנאסר במשהו ועבר עליו הפסח מותר בלא תערובות ובספר נקודת הכסף כתוב ושהיה במזיד ר"ל דכשעבר במזיד אסור אבל לפי מ"ש ססי' תמ"ז אפי' שהיה במזיד מותר ע"ש גם מ"ש ססי' נ"ה דחמץ בע"פ אוסר במינו במשהו משום דהוי דשיל"מ כבר הכריע בת"ח דלא הוי דשיל"מ וכ"מ סי' שס"א גבי מצה כפולה גם מ"ש דיבש ביבש לא בטיל בפסח משום דשיל"מ ושלא במינה בטל בס' לא עיין במרדכי שכתב בהדיא שהטעם כי היכי דלח במשהו ה"ה ביבש וכ"ה בי"ד וכ"ה בת"ח וא"כ אפי' שלא במינה לא בטיל ואפי' חתיכה הנאסרת מחמת משהו ונתערבו באחרות ביבש כולן אסורות:
(יד) מותר להשהותה. משום דהוי ספק יום טוב ספק חול (טור) פי' ואיסור משהו הוי דרבנן לכן מקלינין להשהותו אבל בחמץ גמור אפי' בי"ט האחרון אסור כמ"ש סי' תמ"ח וגם הג"מ שכתבו הטעם משום דהוי דרבנן לא נתכוונו להקל אלא באיסור משהו ועסי' תמ"ז וב"י:
(טו) כל העיסה. ז"ל הרשב"א סי' קע"ו שלא במקום א' בלבד נגעה החט' אלא כאן וכאן דרך גלגולה של עיסה וא"ל בכי הא כאן נמצא כאן היתה (עסי"ב) ועוד שהמים שבעיסה מוליכין את היוצא מאותו גרגיר בכל העיסה שלא אמרו קליפה אלא יבש ביבש וכן אפילו במקום לחות רב כלחת מוהל בשעת מליח' אבל במקום רוטב אמרו שהרוטב מוליך אפילו דבר שאינו מפעפע וכן לחם הנמצא בעיסה הלחם עשוי להתפרר ונתערבו פירורין בעיסה מלבד שהוא בעצמו אפשר שמחמץ אחרים אף על פי שהוא אפוי אלא שאין דעתי נוטה לכך שיהא דבר מועט מחמיץ כל העיסה כו' ע"ש מוכח דס"ל דאוסר אפי' בצונן ע' סי"ב:
(טז) כאן נמצא כאן היתה. פירוש דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם וא"כ אם החטה היא מלאה מים ומלוחלחת מעבר אל עבר א"כ נראה שהיתה במים ובעיסה א"כ יש לאסור כל העיסה ומ"מ י"ל שמא הית' במקום אחר בלועה ממים ונפלה עתה לתוך המצה: ונ"ל דהכל לפי הענין דאם יש במה לתלו' תולין דלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה כמ"ש בי"ד סי' נ"ה והב"ח כתב וז"ל שמא עתה נפלה ואת"ל שהיה מקודם שמא לא נתחמצה ודוקא בנתרככה אסורה אבל בל"נ הכל שרי עכ"ל ועסי"ב: ומור"מ לובלין כ' בתשו' בא' שלקח מהחבי' כרוב בקערה והוליכו לבית אחר ושם נמצא חטה עליו והתיר הכרוב שבחבית דאמרינן כאן נמצא כאן היתה עכ"ל אבל אם נמצא' חטה בחבית אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החט' קודם לכן בחבית וכמ"ש בסי"ב בתרנגולת וה"ה מי שיש בידו עיסה וחתך ממנו מצות ונתן לאחרי' ונשאר מצה אח' בידו ונמצא עליה חטה אסורים כלם, דאמרי' שמא הית' עלי' קודם לכן דדוקא ממקום למקום לא מחזקינן איסורא ולפי דברי הב"ח דחשיב ליה לס"ס א"כ לעולם הוי מותר מטעם זה ול"נ דהאי ספק לא נתחמצ' לא הוי ספק דהוי חסרון ידיע' כמ"ש הפוסקים בי"ד:
(יז) רק כדי נטילה. אפי' במצה אפי' ועססי' תס"א:
(יח) אסור' התרנגולת. דאמרי' שמא היתה החטה במים בשעת מליגא דלא אמרינן כאן נמצא כאן היתה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש סי"א אבל במקום א' כגון במליג' דיש לספק בזמן ולו' שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפלה דהכי אשכחן פ"ק דחולין ופ"ק דנדה דלא אמרי' השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה, אך מ"ש הרב"י בשם המרדכי דאם נמצא גרגיר חטה בקערה אצל התרנגולת דשרי מטעם ס"ס (כמ"ש רמ"א בהג"ה) ולא שרי מטעם כאן נמצאת כאן הית' וי"ל כיון דשכיח למצוא חטים בתרנגולים שאוכלים חטים אמרינן שמא הי' בתרנגולת כמ"ש בי"ד סי' נ"ז שתולין במצוי לכן לא שרי' אלא מטעם ס"ס עכ"ל מ"ב סי' ס"ט וקשה דא"כ אפי' ס"ס לא הוי דדבר המצוי לא הוי ספק כלל דהא אפי' לקולא תולין בו כמ"ש בי"ד סי' נ"ז וכ"כ האו"ה, אלא צ"ל דדוקא התם דשכיח טובא אבל דבר המצוי קצת נחשבינהו לספק ספיקא כמ"ש סי' פ"ד וא"כ לא ה"ל למ"ב להביא מסי' נ"ז ועיין בא"ע סי' ו' בב"י דדבר שאינו מצוי לא חשבי' לס"ס ול"נ דאע"ג דשכיח למצוא חטים בתרנגולים מ"מ כשמדיחים אותם לא נשאר בתוכן כלום ובפרט לצורך פסח וא"כ לא מקרי ספק הרגיל והא דלא התיר במרדכי מטעם כאן נמצאת כאן היתה ובקערה הוא דנפלה משום דהמרדכי ס"ל דכלי שני אסור בפסח כמ"ש סי' תמ"ז ס"ג ומזמן לזמן מחזקינן איסור וא"כ את"ל שהיתה בקערה כשעירו לתוכ' התרנגולת היתה אסורה לכן התיר מטעם ספק ספיקא דעכשיו היא צוננת ואינה אוסר' דמיירי שלא היה שם רוטב:
(יט) ואין בו כדי ליתן טעם. נ"ל דהכי קאמר שהחמץ מועט ואינו נ"ט במים שיש במים ס' נגדו לכן מותר דכיון דמשהו דרבנן לא מחמרי' בצונן ואעפ"כ יש אוסרין וכו': והלבוש האריך להתיר בצונן וכ' שבכל המקומות שעבר ראה חכמים גדולים וזקנים שלא לאסור בצונן עכ"ל: ומ"כ שהגאון מהר"ל מפראג הורה להתיר, אבל מהר"ש מאוסטרא כתב למהר"ש מלובלין לאסור וכן נוהגין רוב העולם ובקראקא ונ"ל דתלוי במנהג עכ"ל ובאמת אף שהלבוש יישב דברי הטור שלא לאסור בצונן מ"מ הרי המרדכי אסר בשריי' בשר אפי' נמצא החטה אחר השרי' ע"ש ואפשר דאסר לי' שהי' בו פילי וכמ"ש סי' תמ"ז וכ"כ הב"י כאן בשם גאונים ובסי' תמ"ב בשם א"ח ע"ש לכן נ"ל דבבשר דאית ביה פילי אסור מדינא בצונן וכן אם יש לספק שנשרה מע"לע ג"כ אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ובשאר צונן תלוי במנהג או לפי ענין שעת הדחק ועמ"ש סי"א דבלחם יש להחמיר וה"ה בעיסה לפי שעל ידי העיסה מחמצת ויהיב טעמו בכול':
(כ) ויש מי שמתיר כו'. נראה מדבריו דס"ל דהרב"י אוסר בצונן אפי' נמצא אחר שסילקו הבשר ואינו מוכרח:
(כא) דאמרי' שמא אח"כ. הלשון אינו מדוקדק דהיאך נתיר מספיקא אלא הטעם דאוקי אחזק' ואמרינן השתא נפלה כ"כ רי"ו: וז"ל ב"י ורי"ו כת' בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כאן נמצאת כאן היתה כמו במומין ולא אמרי' שבאת מן התרנגולת וכן הורה הלכ' למעש' עכ"ל, וקשה דהא הרשב"א פסק דאם נמצאת חטה במצ' או בעיסה אוסרין המצה או העיסה כמ"ש סי"א ולא אמרי' השתא נפלו וע"ק דלפי' רמ"א למה כתב ולא אמרי' שבאת' מן התרנגולת וכו' הול"ל ולא אמרי' שהיתה קודם לכן במים, ועוד דל"ד למומין לכן נ"ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחוה בכלי בצונן ואח"כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלח' עמה לזה כ' דלא חיישינן לכך ומייתי ראיה ממומין דאמרינן פ"ו דכתובות נמצאו בה מומין ברשות אביה אמרי' שמסתמא היו בה מומין כבר קודם שנתארס' ואם נמצאו ברשות בעל' אמרי' השתא הוא דנולדו ה"נ כיון שנמצא החט' בכלי לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דהוי ממקום למקום אבל במצה או בעיסה הוו מזמן לזמן כמו שכתב לעיל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל כן נראה לי עיקר:
(כב) מכח ספק ספיקא. שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה, והחולקים סבירא להו דדוקא לענין טומאה מהני עיכול ולא לענין איסור כמו שכתב בי"ד סוף סי' פ"ג עיין שם בבית יוסף וכ"מ שם בש"ע, ובאגודה בבכורות כ' דאף לתירוץ הר"מ מפונטייז"א אין להתיר בחטה בתרנגולת דמסתמא בלעה אותה שלימה ולא הוי עיכול ע"ש, משמע דאפילו נשתברה אח"כ אסור:
(כג) ושרו שם תרנגולים. צ"ל דלאו דוקא נקט תרנגולים דהא מיירי הכא בחטה שלימה דל"ל נתעכלה אם כן אין חילוק בין תרנגולים לבשר דאם נמצא החטה אחר שנטלו משם הבשר אין אוסרין הבשר:
(כד) שנשרה במים. פי' אף על פי שנמצ' החטה בתוכו בעוד שהבשר היה שרוי בתוכו אפ"ה הוי ספיקא איסור דרבנן דהא יש מתירין בצונן ולכך יש להתיר שאר תבשילין:
(כה) או נמלג. פי' ואח"כ נמצא החטה דאיכ' למימר עתה נפל והא דפסק לעיל סס"ב דאסור לאכול מכח ספק ספיקא היינו לאכול החטים עצמן אבל התערובות שרי וא"כ אם יש ס"ס במצה אסור לאכלה: והב"ח כתב בחד ספק אפי' להשהות אסור ואפי' בה"מ, ובס"ס מותר להשהות ומכ"ש למוכרה לעכו"ם ולא באכיל' דשמא נתעכל לא הוי ספק גמו' די"א דלא מהני עיכול באיסור כמש"ל, ודוק' בחמץ גמור כגון לחם או עיסה אבל חטה שנמצא במים מותר התבשיל שבישל בה קודם לכן דהוי ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל קודם לכן נפל שמא לא נתרככה עד עתה ובלא נתרככה אין לאסור כלל אפי' לפי מנהגינו ע"כ, ומשמע מדבריו דאפי' בחמין אין לאסור בלא נתרככה ע"ש: מעשה בא' שנטל לתוך פיו חתיכה מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול התרנגול יש להתיר מכח ס"ס שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהי' קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע"כ היה בתוכה בשעת אפיה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל וירד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהי' בתרנגולת כמ"ש בי"ד סי' קי"א בשתי קדירות בא' יש בו ס' דתלינן באותו שיש בו ס' ושניהם מותרים ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותו מצה ממקום שנטל החתיכה, ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקי' איסורא ממקום למקום ואמרי' השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש"ל דמזמן לזמן מחזקינן איסורא דשמא היה בקערה בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ס"ס וספק הוה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהי' במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרי' אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס"ס וכ"כ הד"מ סי' תל"ט וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה אם נאפה אם לאו וע' בנדה דף ג' ע"ב בקופה שנמצא שם שרץ דמשמע שאם בישלו תבשיל בקדירה וסלקוהו מהכירה למקום אחר ונצטננה ונמצא ע"ג חטה דאמרי' עתה נפלה דלא מחזקי' איסור ממקום למקום:
(כו) בת יומא. ומיירי קודם זמן איסורו (ד"מ) עסי' תכ"ב:
(כז) בתוך הפסח. והב"ח כ' דאפי' נתערבה קודם פסח אסור אף על גב דהוי נ"ט בנ"ט דהיתר' מ"מ במים לא שריא מה"ט דבקל יוכל למצוא מים וכ"כ בי"ד סי' צ"ה ואפשר דאף הרב"י מודה לזה אלא דקודם פסח הוי בטל בס':
(כח) בשביל שנתערבו. פי' אף להמתירין צונן הכא אסור בשביל שנתערבו עסי' תמ"ז ס"ה:
(כט) די בשטיפה. דצונן בלי רוטב לכ"ע אינו אוסר ע' סי"א:
(ל) אחר מליחה. פי' בעוד שמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרי' השתא נפל דאי איתא שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחו במים ודוקא שנמצא על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן וע' בנדה דף ג' לענין קופה שיש לה שוליים:
(לא) קולף את כולם. צ"ל שנמצ' החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרות צריכים קליפה:
(לב) ויש מחמירין וכו'. משום דאנן משערין בכל האיסורין במליחה בס' כמ"ש בי"ד סי' ק"ה משום דלא בקיאים בין איסור כחוש לשמן א"כ גם בחמץ אוסר כולו:
(לג) אבל העיקר וכו'. משום דס"ל דלא אמרי' באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה ומה שמשערי' בשאר איסורים בס' היינו משום מילת' דפסיק' שלא נצטרך לשער בין שמן לכחוש ואזלי' בזה אף להקל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה א"כ אף בחמץ די בס', ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערי' בס' אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פעפוע ועוד דבמקום שיש עוד צד להתיר סמכי' אשאלתות דסבר חמץ בטל בס' ואין לך צד היתר גדול מזה שהרבה גאונים סבירא להו שאין הטעם מתפשט במליח' ויש לעשות פשרה לאסור אותה חתיכ' כמ"ש סי"א לאסור אותה מצה ותו לא והרוצ' להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות המונחות עמה בחבית, ועוד יש להתיר שאר חתיכות בהנא' ע"י פדיון וכמ"ש סי' תמ"ז ס"א עכ"ל רמ"א בתשו' סי' כ"ח וכ"פ המ"ב סי' ס"ט, ופסק דאם נתבשלו האחרות בלא קליפה שרי דאינו אלא חומרא לקלפן וכמ"ש בי"ד סי' צ"א עכ"ל ומ"מ נ"ל דצריך החתיכ' קליפ' אלא דאין הקליפ' אוסרת החתיכ' אף על פי שנתבשל עמה וכן כוונתו בי"ד שם כנ"ל ודוק שם דלא כמ"ש האחרונים: גם מ"ש המ"ב דהכא אף בלא קליפה שרי נ"ל דוקא במקום שאין לספק שמא נגע בשאר החתיכות אבל אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות מדינא כולן אסורים כמ"ש בש"ע בי"ד סי' ק"ה, ואף שידעי' בודאי שלא נגע אלא בא' מהן ולא ידעינן באיזהו נגע מדינא כולם אסורים וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט: וא"כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת בתערובתן כמ"ש בי"ד סי' ס"ט וס' צ"ח ע"ש דדוקא בדין תתאה גבר שאינו אלא חומרא בעלמא דהא מתחל' אמרי' בגמ' דא"צ קליפה אלא דחיישי' שמא בלע פורת' לכן אין הקליפה אוסרת החתיכה אבל במקום שצריך קליפה מדינא אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכ', ובהכי מסולקים כל תלונות האחרונים על רמ"א וכ"מ בדרישה: וכתוב בתשו' מהר"ם לובלין חטה המונחת בחבית כרוב מליח אסור כל החבית דכבוש כמבושל עכ"ל וצ"ל דמיירי שהציר עולה על גביו ואם אין הציר עולה ע"ג ה"ל דין מליחה וכמש"ל מתשו' רמ"א ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה וכן שמעתי שנמצאת חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין אב"ד דק"ק פוזנא להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לעכו"ם, וכתב עוד מור"ם דקודם פסח נמצא במליחה זפק מלא חטים אף על גב דרמ"א פסק בי"ד סי' ק"ה דחמץ בפסח אינו אוסר אלא כדי קליפה מ"מ לא מלאני לבי להתיר אותה תרנגולת מאחר שהיה שם חמץ הרבה וכו' עכ"ל, והב"ח דעתו כהמחמירין במליחה בפסח וכ"פ בש"י, ובד"מ כתב ששמע בקראקא קצת מחמירים ולכן לא רצה להורות בזה לא איסור ולא היתר עכ"ל, והמ"ב כתב שהיה בקראקא ולא שמע שמחמירין בה ע"כ: ואפשר שרמ"א כיון לאותו זקן בעל ש"י:
(לד) חותך מקום פעפועו. ק' הא כ' סי' תמ"ז ס"א ואין שם דבר המפעפען וכו' משמע אם יש שם דבר המפעפען אוסר כולו וצ"ל דהכא מיירי ג"כ שהתרנגולת כחושה:
(לה) לפי כשמהפכין כו'. צ"ע דלא כ"כ בי"ד בשאר איסורים וי"ל דאע"ג דאין מתפשט הרבה מתפשט מעט ובשאר איסורים בטל בסי':
(לו) הנוגעות זו בזו. אבל אם אינן נוגעות אין אוסרות ולא אמרינן דהבליעה הולכת בכל הכלי כמ"ש בי"ד סי' צ"ב דהתם מיירי בבישול וא"כ אם התרנגולת שמינה אפי' אינן נוגעות אוסרות הכל כנ"ל ועמ"ש סי' תנ"א סי"ב:
(לז) העוף מותר. דאין צלי אוסר יותר מקליפ' והזפק הוא הקליפה ולכן ישליכו אותו, והב"ח כ' דלפי מה שנוהגין לאסור בצלי הכל אסור עכ"ל, ול"נ דבהבהוב הכל מודים דשרי וכ"מ בי"ד סי' ס"ח: וז"ל מהרי"ל א' מהר"ש יש נשים נוהגות בפסח להסיר הקורקבן טרם שמהבהבין אותו דסבורין שהבהוב קרוב קצת לצליה ואם ימצא בו חטה יהיה קצת חשש חימוץ ויש שאין חוששין עכ"ל וידוע דמהרי"ל ס"ל לאסור כלו בצלי ואפ"ה מקיל בהבהוב בדיעבד, כתוב בס' תניא כל עניני הפסח לא יעשה ע"י עכו"ם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |