מגיד משנה/גירושין/ג

מגיד משנה ‏ גירושין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל הגט וכו'. (דף כ"ד) פרק כל הגט שנכתב שלא לשם אשה וכו' ואוקמה רב פפא בסופרים העשויים להתלמד:

ד

(ב-ד)

יתר על זה כתב לגרש וכו' יתר מכן יש לו שתי נשים וכו' יתר מכן אמר ללבלר וכו'. שם (דף כ"ה) וזעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון והכי כתב הרי"ף ומשם תבין וכ"כ הרב בכולהו אינו גט דלא פסלי לכהונה ובאחרון כתב הרי זו ספק גירושין ומשמע דס"ל יש ברירה. וא"ת הואיל ויש ברירה אמאי הוי ספק גירושין י"ל הואיל ואמרינן במתני' פסול לגרש בו משמע דקצת ספק יש בדבר וספק מגורשת היא והואיל ואפליגו אמוראי באחרון מכלל דפסול לגרש בו דאחרון לא דמי לפסול בו לגרש בו דאמור בקמאי והא כללא דשמואל דאמר כ"מ ששנו חכמים פסול פסול ופוסל ליתא הואיל ולית הלכתא כוותיה והרי"ף לא כתבו.

וכתב הרב אע״פ שהעביר עליו קולמוס וכו'. פ' המביא תניין (גיטין דף כ') ואפילו לרבי יהודה דאמר גבי כתיבת השם מעביר עליו קולמוס ומקדשו x הכא כריתות בעינן וליכא:

ה

מי שכתב גט לגרש וכו'. פרק הזורק (גיטין דף ע"ט:) בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן וכו' ומסקנא דאם נתגרשה תנשא לכתחלה:

ו

אמר לסופר וכו'. ביבמות פ' ר״ג (יבמות דף נ"ב) אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי וכו' בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו וכו' ועלתה בתיקו והאי דאמרינן פרק כל הגט (גיטין דף כ"ו:) האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט שלא יעשו לכתחלה והאי דיבמות בדיעבד קאמר כדאמרינן בהזורק נתגרשה תנשא לכתחלה:

ז

מפני תקנת סופר וכו'. פרק כל הגט (גיטין דף כ"ו) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן וכו' ומוקי לה ר״י מפני תקנת סופר וכו' קרי רב עליה דר״א טוביינא דחכימי:

ח

סופר שכתב וכו'. פרק השולח גט (דף ל"ד) אמרינן העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם והואיל ומפני תיקון העולם אם חתמו שלא לשמה גט פסול הוא בלבד ולא גט בטל ואע"ג דבפ"ק (דף ד') אמרינן כי לא בעי ר"א חתימה לשמה היכא דליכא עדים כלל אבל היכא דאיכא עדים בעי דהוי ליה כמזוייף כמזוייף הוי ולא מזוייף ודאי. וכתב הרב ויש מי שאומר וכו', זה דעת הגאון כמו שבאר פ"ק:

ט

המביא גט. פרק כל הגט (גיטין דף כ"ז) המביא גט ואבד ממנו (אם) מצאו לאלתר כשר וכו' מצאו בחפיסא וכו' ורמינהי מצא גיטי נשים וכו' לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות וכו' והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון וכו' ר' ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו' רב אשי אמר כגון דאמרי נקב יש וכו' וכן כתב הרי״ף [אמר ר״י אמר שמואל הלכה כל שלא שהה אדם שם] אמר רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל הלכה כל שלא עבר אדם שם וכתב הרי״ף וראינו לגאון שפסק הלכה כל שלא שהה אדם שם וכו' (והכי מסקנא דשמעתא) ע״כ:

אבד במקום שהשיירות וכו'. דעת רבינו צ"ע שאינו נראה כן לא בגיטין (דף כ"ז) ולא בב"מ (דף י"ח) שנזכרה סוגיא זו. ויש לומר דר"ז לא פליג עלה דרבה אלא במקום שהשיירות מצויות שם דלא בעינן הוחזקו אבל בהוחזקו ואין שיירות מצויות מחזירין אפילו שלא לאלתר והטעם דיותר יש לחוש בשיירות מצויות שהוא מעבר כל העולם ואע"ג שלא הוחזקו שנים מלחוש לאדם אחד בשהוחזקו ואין שיירות מצויות וברייתא דאי זה הוא (שלא) x לאלתר בשיירות מצויות הוא בין לרבה בין לר"ז אלא דלרבה דוקא בדאיכא תרתי ולר"ז אפילו לא הוחזקו ואין הוחזקו מעלה ומוריד בדבר זה אלא לחלק בדין לאלתר בין שהה לעבר כמו שיתבאר ולפי זה זהו שכתב רבינו בכאן שבמקום שאין השיירות מצויות מחזירין אפילו לאחר זמן ולא חלק בין הוחזקו שני יוסף ללא הוחזקו ולמטה כשכתב הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשמו הוא דוקא במקום שהשיירות מצויות ונמשך הוא למה שכתב בסמוך למעלה ממנו וכן משמע לשונו שכתב הואיל ועבר אדם שם ולא כתב אם עבר אדם שם ונראה שהוא נמשך אל מ"ש בסמוך ועדיין לא שהה אדם שם מן העוברים ויהיה דעת רבינו שאם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ושיירות מצויות פסקינן לחומרא כדברי האומר שלא עבר אדם שם וטעם לדבריו, אני אומר מפני שאין לנו לפסוק כר' זירא ודלא כרבה אלא משום חומרא דאדרבה טפי הוה משמע למפסק כרבה חדא דאיכא לישנא בגמרא דאמר דר' זירא לא פליג עליה ונמצאו דבריו של רבה לההוא לישנא בלא מחלוקת ועוד דרבה עבד עובדא כשמעתיה ומעשה רב ועוד דמשמע בגמ' דרב חסדא ורב הונא קבלוה מרבה מכל אילין אנפי משמע דהלכתא כרבה וכן פסקו קצת הגאונים ז"ל ומ"מ משום חומרא דעת רבינו כדעת ההלכות לפסוק כר' זירא וכלישנא בתרא ובשיירות מצויות אפילו לא הוחזקו ודי לנו אם נפסוק כחומרא זו בששהה אדם שם אבל בשעבר אדם שם לא יפסוק כתרי חומרי דאי לא שהה אפילו ללישנא בתרא דר' זירא איכא למימר דס"ל כשמואל דאמר הלכה שלא שהה אדם שם ומסתייה אי פסקינן דלא כרבה דאמר דאפילו לאחר זמן מחזירין כיון דליכא תרתי ולדידיה ברייתא בדאיכא תרתי היא ולאו למנקט בכולהו חומרי דלא משכחינן אמורא דמחמיר כולי האי אבל בדאיכא תרתי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון ושיירות מצויות שאפילו לרבה פסול כל שלא לאלתר נקטינן בפירושא דלאלתר כדברי המחמיר ואומר שלא עבר אדם שם כללו של דבר חדא חומרא נקטינן כולי חומרי לא נקטינן דלא חזינן מאן דמחמיר כולי האי. ודע שזה דעת רבינו בלא ספק שאם היה דעתו כשכתב למטה הוחזק באותו המקום אפילו במקום שאין השיירות מצויות מה ראה לפסוק במקום שהשיירות מצויות כדברי האומר שלא שהה ובהוחזקו שנים כדברי האומר שלא עבר אלא ודאי דעתו כשפסק שלא עבר הוא באיכא תרתי ומן הטעם שאמרתי ואף דעת ההלכות נ"ל כן שכך כתבו פ"ק דמציעא גבי הא דר"ז ורבה הא מילתא כיון דלא אפסיק בה הלכתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואע"ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותו מקום כלישני בתרא דר"ז עכ"ל. ופרק כל הגט כתבו הילכתא לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו' ולא הזכירו כלל בהוחזקו ואין שיירות מצויות שלא להחזיר אלא לאלתר, ואחרי כן כתבו שם גבי פלוגתא דאי זהו לאלתר וראינו לגאון שפסק שלא שהה אדם שם ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכים אנו ליתן סימן מובהק ע"כ. הזכירו בכאן הוחזקו לומר דכל דאיכא תרתי פסקינן שלא עבר דודאי ברייתא בשיירות מצויות היא לכולי עלמא לפי מה שנתבאר דר"ז לא פליג אלא בשיירות מצויות דלא בעי הוחזקו אבל אי ליכא אלא חדא פסקו כדברי האומר שלא שהה ואע"פ שיש מן האחרונים שכתבו כדעת ההלכות דברים אחרים והפליגו ענינן לדעת אחרת דברי רבינו שהיה תלמיד תלמידו ז"ל יוכיחו. ועוד שהדבר בעצמו הוא כדאי לאמרו וכל כי האי מילתא לימא איניש קמי רביה ולא לשתוק ובין שיהיה דעת ההלכות כמ"ש בין שיהיה כדברי האחרונים ז"ל המתחוור לי מכלל הסוגיא בפסק ההלכה הוא כמ"ש בדעת רבינו. ובזה נסתלקה ההשגה הכתובה על מ"ש רבינו למטה הואיל ועבר אדם שם ואע"פ שלא שהה, אמר אברהם בלבול אני רואה בכאן וכו' גם הרב רשב"א ז"ל כתב שלא ידע טעם לדברי רבינו בזה (ולא ירד לסוף דעתו) וכשתדקדק בדבריו תמצא שכוונתי אל כוונתו וזכיתי דעתו. ונשאר לבאר בדברי רבינו מ"ש או מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין באורכו וכו' והוא פירוש למה שאמרו במשנה מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר והוא ז"ל סבור דחדא קתני דתרתי בעי שימצא באותו הכלי שנאבד בו ושיהיה מכיר הגט אבל אם מצאו שלא בכלי אפילו מכירו פסול ולא סמכינן אטביעות עינא וזה דעת רש"י ז"ל אלא שכתב דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא וכן מוכיח בגמרא ורבינו לא רצה לכתוב זה לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו ויבא הדבר לכלל מחלוקת מי הוא צורבא מרבנן ורצה להחמיר באיסור ערוה, ומ"מ הרבה מן האחרונים ז"ל פירשו דמתני' תרתי קתני והכי קאמר אם אבד בכלי ומצאו שם כשר וכן אם מכירו כשר אע"פ שלא אבדו בכלי ואע"ג דמשמע בגמרא דלא מהדרינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן ה"מ בדאשכחיה אחר אבל אם מצאו מי שאבד ממנו ויש לו בו טביעות העין ה"ז כשר שעד אחד נאמן באיסורין בטביעות עין כמו שיתבאר פ' ח' מה' מאכלות אסורות, מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפי' מצאו אחר מחזירו לשליח בטביעות העין ומפרש הגמרא בדרך אחרת. עוד יש לבאר במ"ש הוחזק איש אחר ששמו כשמו שכתב בהשגות הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחרת ר"ל באותה העיר הכתובה בגט יוסף בן שמעון דממתא פלונית וכמדומה לי שלא כיון הוא לזה הפירוש ע"כ. ואני אומר שדבר פשוט הוא זה שכיון שאין כותבין את הגט אלא אם כן מכירין כנזכר פרק ב' פשוט הוא שאותו מקום שהזכירו רבינו הוא המקום הנזכר בגט ומ"מ אפשר שאם אין כתוב בגט שם עירו ושם עירה כלל כשר ודין זה מחלוקת בין המפרשים ולמטה אכתוב בו:

יא

היה לעדים בגט וכו'. שם רבי ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא גט אחד של יוסף בן שמעון וכו' רב אשי אמר כגון דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית דה"ל סימן מובהק ודעת כל המפרשים דרבי ירמיה ורב אשי לא אתו לאפלוגי אהא דרבה ור"ז לומר דלעולם לא מהדרינן לזמן מרובה בכי האי גוונא אלא אוקמתי רויחי נקטי דבכי הני גוני בכל גוני מהדרינן. ובהשגות כתוב היה לעדים וכו' אמר אברהם אפילו לשליח ע"כ. ונראה שאף רבינו יודה בזה ומוכרח הוא מן הגמרא:

יב

שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותנין שניהן וכו'. משנה היא בפ' המגרש (גיטין דף פ"ו:) קרוב ללשון רבינו ופי' הרי השני בטל פירש״י ז״ל דלא ידעינן דמאן ניהו עכ״ל. כלומר הילכך לא ינתן לאחת מהן אבל אם נתנו לאחת מהן ודאי שהיא ספק מגורשת ואם נתן לשתיהן שתיהן בספק גירושין. וכתוב בעיטור מדאמרינן נותן שניהם לזה ש״מ דספק נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח״כ נותן לה ומגורשת ע״כ. ואיני יודע מהו דהא קי״ל כרבנן דאמרי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה כנזכר פ״ב וכן פסק הוא ז״ל עצמו וכיון שכן כשהגיע גט לידה מגורשת היא ממ״נ אע״ג דלא נתנו לאביה:

יג

מי שהיו לו שני שמות וכו'. בפ' השולח (גיטין דף ל"ד:) במשנה בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין ר״ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלונית וכל שום שיש לה מפני תיקון העולם ובגמרא אמר רב אסי והוא דאיתחזק בתרי שמי ההיא דהוו קרו לה (רובא) מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה ע״כ בהלכות מן הגמרא. וגם רבינו לא ביאר יותר. ודין החניכה שכתב הוא בפ' המגרש (גיטין דף פ"ז:) ועוד יתבאר ויש בגמרא סוגיא על משנה זו ונחלקו בפירושה המפרשים ז״ל והעולה מדבריהם לפסק הלכה אכתוב בקיצור: מי שהיו לו שני שמות אחד במקום אחד ואחד במקום אחר כגון יהודה וגליל וכתב הגט ביהודה כדי לתתו בגליל שאשתו שם צריך שיכתוב שם של גליל שהוא מקום הנתינה וכותב וכל שום שיש לי לרבות שם של מקום הכתיבה ואם לא כתב אלא שם של יהודה שהוא מקום הכתיבה אינה מגורשת ואפשר לדבריהם שאפילו נשאת בו תצא. היה מקום הכתיבה והנתינה אחד ואין לו באותו מקום אלא שם אחד אע״פ שיש לו במקום אחר שם אחר וכתב שמו שיש לו במקום זה בלבד כשר. ויש מי שכתב שלכתחלה צריך שיכתוב וכל שום שיש לי לרבות שם אחר שיש לו במקום אחר כן נראה מן הירושלמי ואם לא עשה כן לדברי הכל מגורשת ותנשא בו לכתחלה ואם כתב שם שיש לו במקום אחר וכתב וכל שום שיש לו לרבות שם מקום הנתינה ומקום הכתיבה ה״ז פסול. היו לנו שני שמות במקום הכתיבה שבו נתן הגט וגירש באחד מהן ולא כתב וכל שום שיש לו ה״ז כשר בדיעבד. ואפשר שזה נתבאר בדברי רבינו במ״ש ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר וירצה לומר שכתב חניכתו וחניכתה ולא יותר, והרשב״א ז״ל כתב שאפי' לכתחלה מגרש באחד מהם והראשון עיקר והוא דעת הרמב״ן ז״ל וכתב שאנו שיש לנו שני שמות האחד בשם ישראל ושם אחר שהלועזות קורין צריך לכתוב שם ישראל ושם האחר ויאמר אנא פלוני דמתקרי פלוני וכבר נהגו עכשיו לכתוב בכל גט וכל שום אחראן וחניכא דאית לי וכן נזכר בנוסח הגט שכתב רבינו בפ״ד:

יד

שינה שמו וכו'. משנה פרק הזורק (גיטין דף פ') שינה שמו ושמה תצא מזה וכו'.

וכתב רבינו אע"פ שכתב וכל שום שיש לו. ודע שלכתחלה צריך לכתוב שם עירו ושם עירה וכ"ש אם הגט כתוב במקום אחר שיאמר אני פלוני ממקום פלוני מגרש פלונית בת פלוני ממקום פלוני וכ"כ בנוסח הגט שכתב רבינו וכ"נ מן הגמ' וכן כתבו ז"ל. ואם לא כתב נחלקו בו המפרשים ודעת הראב"ד שהוא פסול ודעת בעל העיטור שהוא כשר והרשב"א ז"ל נסתפק בתשובה בדין זה ולדברי הכל אם כתבו בשינוי פסול לגמרי:

טו

הכל כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמשה וכו'. בפרק המביא (דף כ"ב:) משנה הכל כשרים לכתוב הגט ואפי' חש"ו וכו' ובגמ' הקשו והא לאו בני דעה נינהו א"ר הונא והוא שיהיה גדול עומד על גביו וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ועוד יש בגמ' סוגיא על משנה זו. ודעת רבינו הוא דשמואל מוסיף אדרב הונא וס"ל דתרתי בעינן שיור התורף ועמידת גדול על גבן ובכי האי גוונא היא מתני' דהכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן דמשמע אפי' לכתחלה ובדיעבד הא קי"ל בפסול מחובר ושלא לשמה שאם נכתב טופס במחובר ושלא לשמה כיון שהתורף נכתב כדינו כשר כמו שנתבאר פ"א בדין המחובר, ובפרק זה נתבאר בדין שלא לשמה שאפי' לכתחלה התירו התופס מפני תקנת סופר והוא הדין נמי בשכתב הטופס מי שאינו ראוי לכותבו שכשר אבל בתורף אפי' עומד גדול על גביו פסול ודין הנכרי מבואר שם בגמ' שהוא עושה לדעתו ופסול ודין העבד סובר רבינו שכשם שהוא פסול לשליחות הגט מפני שאינו בתורת גיטין וקדושין כנזכר בגמ' ויתבאר פ"ו כך הוא פסול לכתיבת הגט. ויש בדברים אלו שיטות אחרות יש מי שפסק כרב הונא ובגדול עומד על גביו חרש שוטה וקטן אפי' לכתחלה כותבין אפי' תורף ובשאין גדול עומד על גביו אם כתבו תורף פסול ובטל, אם כתב טופס י"ל שהוא כשר בדיעבד וי"ל שהוא פסול אבל לא בטל ולפ"ז הנכרי אפי' ישראל עומד על גביו פסול לכל ופסול לכתיבת טופס לכתחלה. ואם כתבו י"ל כשר וי"ל פסול ואם כתב תורף פסול ובטל אע"פ שישראל עומד על גביו ויש מי שפסק כשמואל ולא בעי שמואל אלא שיור תורף ואם שיירו תורף מותרין לכתוב טופס אפי' בלא עמידת גדול על גביהן ואם כתבו תורף אפי' גדול עומד עליהם י"ל שהוא פסול ובטל והנכרי הרי הוא כחרש שוטה וקטן. וי"ל שהוא פסול לכתוב לכתחלה אפילו תופס ע"כ דבריהם. והעבד כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שהוא כישראל וכשר לתופס ולתורף כישראל גמור ולא פסלוהו אלא לשליחות אבל לא לכתיבה. ונשאר לבאר מ"ש רבינו שישראל שהמיר לעכו"ם או מחלל שבת בפרהסיא שהוא כעכו"ם, ומבואר בהרבה מקומות בגמרא פירקא קמא דחולין ובעבודה זרה ובעירובין שהוא מומר לכל התורה כלה והוה ליה כעכו"ם ומ"מ כבר נתבאר פ"ד מהלכות אישות שאם קדש בת ישראל שקדושיו קדושין וצריכה גט ואף כאן לא נתכוון רבינו אלא לומר שהוא פסול לכתוב הגט אבל ודאי אפילו קדש בעודו ישראל מגרש הוא לאחר שהמיר וכן כתבו כל הגאונים ז"ל ופשוט הוא שכיון שקדושיו קדושין אף גטו גט גמור, וכתב רבינו יעקב שכשהמומר מגרש א"צ להזכיר בגט שם של עכו"ם ובשם של יהדות בלבד כשר ומ"מ יש נוהגין לכתוב שניהם:

'יט (הכותב' גט בשבת או ביום הכפורים וכו'):

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף