כסף משנה/אישות/ז

כסף משנה ‏ אישות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האומר לאשה כו' לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת. כתב הר"ן אני תמה בדבריו וכו' שלא היה לו לערב לא רצה או ששתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה או שתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא. וכן

במ"ש לא מיחה או שמת ה"ז מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקידושי אחר שמא יחזור וימחה. והראב"ד השיגו במ"ש מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו עכ"ל. ול"נ דמשמע לרבינו דמשמע לגמרא דכי אמרינן על מנת שירצה אבא היינו שיאמר אין בשעת שמיעה הדבר תלוי כמו שהוא בעל מנת שישתוק דכיון שבעל מנת שישתוק ע"כ בשעת שמיעה הדבר תלוי כדפירשו רש"י והתוספות מסתמא כי אמר אין נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי דאל"כ ה"ל לגמרא לפרושי. וטעמא דגמרא משום דבהכי אתי שפיר מאי דקתני ואם לאו אינה מקודשת דאי לא כן לעולם היא אסורה לינשא לאחר עד שימות ומאי אינה מקודשת דקתני אלא כל ששמע פעם ראשונה ולא אמר אין בטלו הקידושין מיד וכיון דמתניתין ומשמעותא דגמרא משמע הכי לא משגחינן בתוספתא דמשמע דלא מיתנייא בי ר' חייא ור' אושעיא. וה"ה דלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יכול למחות. ובהכי ניחא נמי מה שהשיגו הראב"ד שאם שמע קודם שמת הבן ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. וא"ת א"כ דבלא ימחה נמי בשעת שמיעה הדבר תלוי תיקשי ליה סיפא מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ומה בכך הרי שתק י"ל דכשאמר ע"מ שישתוק דוקא הוא דקשיא ליה והא שתיק. ובעל מנת שלא ימחה ניחא משום דכשמודיעים אותו תנאי קידושי בנו מה נפשך או מיחה או שתק אם מיחה מאי מלמדין אותו הרי אינו צריך ללימודנו ואם שתק תיכף נתקיימו הקידושין ושוב לא יועיל ללמדו שיאמר איני רוצה אבל באומר ע"מ שלא ימחה אע"פ שלא מיחה תיכף לשמיעתו אם מיחה בתוך זמן שעסוקים באותו ענין או תוך כדי דיבור מהני והיינו דאיכא בין ע"מ שישתוק לעל מנת שלא ימחה:

ז

ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר וכו' עד בין בכהנים בין בנשים. בפרק שמיני מהלכות ביאת מקדש אצל מומי הכהנים כתב גם כן מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר ומי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אף על פי שאינה כאיסר אלא כל שהוא עכ"ל. ויש לתמוה דהא משמע מסוגיא דגמרא פרק המדיר (כתובות ע"ה) דשומא גדולה או שיש בה שיער הויא טענת מום באשה אע"פ שאינה בפנים דקאמר האי שומא היכי דמיא אי דאית בה שיער הכא והכא פסלה וכו' א"ר יוסי בר חנינא בעומדת על פדחתה פדחתה ראה ונתפייס הוא ואם איתא דשומא לא פסלה אלא בפנים לא הל"ל הכא והכא פסלה אלא הכי ה"ל למיפרך שומא ראה ונתפייס הוא כי היכי דפריך גבי עומדת על פדחתה. וכתב הר"ן לא ידעתי למה לא הזכיר הרמב"ם הא דאוקימנא בעומדת תחת כיפה של ראשה דזימנין מתחזיא זימנין לא מתחזיא. וה"ה כתב וז"ל ורבינו שכתב אפילו קרובה לשער ראשה ומשמע וכ"ש רחוקה הוא מפני שסמך לו על מה שיתבאר פכ"ה וכו'. ואיני יודע למה הוצרך לידחק ולומר שמה שאמרו והא ראה ונתפייס הוא לענין כתובה דהא לענין קידושין נמי איכא לאוקומה גם לדעתו ז"ל ואע"פ שבפכ"ה לא מיירי אלא לענין כתובה משם נלמוד לענין קידושין שאם הוא במקום שנוהגות הנשים לילך בשוק ופניהם מגולות ראה ונתפייס הוא ואם הוא במקום שדרך הנשים להטמן אפילו אם השומא בפניה אינה מקודשת:

ח

המקדש אשה סתם ונמצא עליה א' מן המומין וכו'. . כתב הר"ן קידש סתם ולא כנס ולא בעל לא אשכחן בגמרא מידי אלא שהרמב"ם כתב בפ"ז הרי זו מקודשת מספק. ונ"ל שחשש הרב דילמא כי אמרינן קידשה סתם וכנסה סתם דבעיא גיטא ה"ה לקידש סתם בלבד דכי נקטינן לה בכנסה סתם לרבותא דאין לה כתובה עבדינן אבל אה"נ דבקידש סתם בלחוד צריכה גט ולפיכך החמיר וכתב הרי זו מקודשת מספק:

יב

הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום וכו'. במ"ש ה"ה יש כדאי להשיב על כל הספיקות שספקו המפרשים על דברי רבינו חוץ מספק אחד שסיפק הר"ן בדברי רבינו והוא שמאחר שפירש בגמרא דטעמא דר' יוחנן הוא משום דכל חד רווחא שבק לחבריה ל"ש קידשה מעכשיו ולאחר עשרים יום או מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קידושי שני דהא רווחא שבק קמא למאן דמקדש לה תוך ל' יום ורבינו כתב אפילו הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא כשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון ואם כדברי ה"ה דנקטינן לכולהו חומרי לא ה"ל לרבינו לכתוב כן ועוד שה"ה אומר שסובר רבינו דכיון דהאי לישנא פליגי ביה אמוראי נקטינן חומרי דכלהו והרי רב דמספקא ליה פירש אביי דבריו דמאמצעי אינה צריכה גט ולא היה שום חולק עליו אדרבה הקשו פשיטא וא"כ איך נפרש אנו בדברי רב פירוש שלא כיון הוא אליו ואי משום דסוגיין מכרען כרב פסק כרב ה"ל לפסוק דמאמצעי אינה צריכה גט וכדברי אביי. לכך אני אומר שרבינו לא נסתפק בכוונת רב דודאי לא נתכוון אלא למה שפירש בו אביי אבל הוא ז"ל פוסק כדר' יוחנן אלא שלא נראה לו ז"ל לפרש דבריו דטעמיה משום דכל חד רווחא שבק לחבריה שהיאך יתכן דלרב אפילו בתוך שלשים מאמצעי אינה צריכה גט ולרבי יוחנן אפילו לאחר ל' צריכה גט ועוד דהא איתותב טעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה ואע"ג דשני אשינויי לא סמכינן ובודאי דרב חנניא דאותביה הוה מפרש דהיינו טעמא דר"י משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה והכי נקטינן ועוד דהא סוגיין דעלמא מכרען הכי דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קל"ו) גבי הכותב נכסיו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה פרכינן וכי כתב ליה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי הכא ה"ק ליה גופיה קני מהיום ופירא לאחר מיתה ואילו לטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה לא הוי משום ספיקא אלא גזירה משום מהיום אם מתי כדאמרינן הכא בפירוש ובמסכת יבמות לא משכח זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ולטעמא דכל חד רווחא שבק לחבריה משכחת לה מדאורייתא כגון שקידשוה שני אחים בשטר ומתו הילכך אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא משום רווחא שבק הוא אלא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ובהכי אתי שפיר הנך סוגיי ואתי שפיר כלל שבידינו רב ור"י הלכה כר"י וא"כ הוי פסק הלכתא דכל שקידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון לא הוו קידושין כלל. ואפשר שאף הרי"ף סובר כן ומ"ש וקי"ל כרב לאו משום דס"ל כרב כתב הכי אלא שאם היה כותב הלכה כר"י הוה משמע דכפירושא דפריש גמרא קי"ל ואפילו קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון הויא מקודשת ולפרש שאין הפירוש כדפי' גמרא בדברי ר"י היה צריך להאריך לכך כתב הלכה כרב ולא כתב טעמא דאביי כדי שיהיה לנו מקום לפרש דהיינו טעמא משום דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה וכל שקידשה מעכשיו ולתוך זמנו של ראשון מקודשת אבל אם קידשה מעכשיו ולאחר זמנו של ראשון אינה מקודשת ומכיון שעלה הפסק כהוגן אין ויכוח בשמות יעלה בשם רב או בשם ר"י ודוגמת זה מצינו משום דס"ל כר"מ מפיך לה לרבנן וכן בכמה דוכתי:

יד

הנותן שתי וכו'. כתבו ה"ה והר"ן בשם הרשב"א דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרינן בפרק אע"פ וכו'. ל"נ דאפשר לומר דרבינו סבר דלא איפשיטא בעיא דר' אושעיא ומאי ה"ז מקודשת דקאמר ה"ז מקודשת מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרש אותה תהיה מקודשת עד שיגרש אותה פעם שניה דמשמע תהיה מקודשת לענין שצריך שיגרש אותה פעם שניה מקידושי פרוטה שניה ולא לענין אחר שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה ממנו גט דאל"כ כך ה"ל לכתוב וכשיגרש אותה יחולו קידושין שניים:

טו

האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך וכו'. מדברי ה"ה נראה שהוא סובר שדעת רבינו כדעת שאר מפרשים שהם סוברים שהיא ספק מקודשת ואפשר שהיה גורס כן בדברי רבינו אבל לספרים דידן דגרסי ה"ז מקודשת נראה דמקודשת גמורה היא משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלא בא לעולם וכיון דחשיבא דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי:

טז

ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה הרי זו מקודשת. בפ"ג דקידושין (דף ס"ב) תנן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי אינה מקודשת ובגמרא ת"כ דר"י (דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי) אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' יתר על כן אמר ראב"י אפילו אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים פירות ערוגה זו מחוברים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימים כלומר אע"פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא ואיכא עלה תרי לישני בגמרא ובלישנא בתרא אמרינן אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים לא דכיון דלא חשיב לא חייל שם למפרע ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כיבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה ממי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדמיבעי לה כמי שלא ב"ל כלל הוא ורב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא"ר חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי לשחת דבי כיבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדראב"י ובתר הכי גרסינן אמר אביי ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ואע"ג דמוקי לראב"י כשיטה דאלמא ס"ל דלית הילכתא כוותיה סובר רבינו דלא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כיבשא דבר שב"ל הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף מהדרי לאוקומי מילתיה דראב"י בשחת דהוי דבר שב"ל כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואביי ס"ל דראב"י אפילו באגם ואפילו בפחות מכאן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא ב"ל ומש"ה אוקמיה כשיטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה ב"ל מיקרו. וכתב הר"ן ואע"ג דראב"י בעי דלימא משיביאו ויתלשו והכא לא אמר משתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ואחרים אומרים דר"ח מוקי לה באומר בהדיא לכשתלד אבל הרמב"ם כתב דאומר אם ילדה עכ"ל:

יז

בד"א כשא"ל במאה דינרים סתם וכו'. כתב ה"ה שם פ"ק הקשו על רבי אלעזר וכו' ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' ופי' סיפא דקתני נמצא מנה חסר דינר וכו' כלומר דהא בגמרא פרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור וכו' כיצד כגון דאמר לה במנה זו לאו למימרא דכולה סיפא פירושא דרישא היא אלא כיצד כגון דאמר לה במנה זו בלבד הוא דהוי פירושא דרישא ואח"כ השמיענו הברייתא דין אחר שאם כשאמר במנה זו נמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת כלל ולא תלי מילתא ברצונם דהא במנה זו קאמר ואין שם מנה אבל ברישא אע"ג דמיירי נמי באומר מנה זו כיון שהמנה היא שלם אם לא חזר שום אחד מהם בו ה"ז מקודשת וכך שנוי בתוספתא שכתב הרי"ף התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור וכך הם דברי רבינו ורש"י פירש בענין אחר:

יח

אמר לה הרי את מקודשת וכו'. שם ההוא גברא דקדיש בשיראי וכו' עד רבה אמר וכו'. כתוב בספרי הדפוס לא נמצא יותר בהעתק המגיד משנה וחסר עד פ"ט. ואני מצאתי מי שבא לידו ספר מגיד משנה שלא היה בו חסרון זה והעתיקו בספרו והעתקתיו פה x. ז"ל לא צריכי שומא וכו' עד והרבה דברים יש בגמרא מורים כן ופשוט הוא ע"כ מה שמצאתי בשם מ"מ:

ועתה אני חוזר לכתוב מה שנ"ל לחדש הנה בפ"ז בבבת המקדש בבגדים של משי כתב הר"ן אהא דאסיקנא בגמרא והלכתא שיראי לא צריכי שומא ומקשו הכא אמאי פסק כהאי לישנא הל"ל והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמרא והלכתא כרבא א"ר נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא, ומתוך דברי הרמב"ם בפ"ז מה"א נראה דשיראי משום שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה כל היכא דשוה כדקאמר אבל במידי אחריני לא ולפי זה לאפוקי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי עכ"ל. וכתב עוד ודברים שצריכים שומא כפי הסברות שכתבנו נראה מלשון רש"י שאם קידש בהם את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכי שומא כיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה א"ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו וכו'. ונראה מדקדוק לשון זה דס"ל דאפילו רב יוסף לא פליג אלא לומר שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא מודה דמקודשת ואע"ג דבשיראי לא נפקא לן מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נ"מ מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא:

כג

המקדש ע"ת וחזר וכו'. כתב הר"ן בפרק האיש מקדש שלמד כן מדגרסינן בפרק המדיר (כתובות דף ע"ג) איתמר קידשה ע"ת וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמא דרב משום דקא סבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' ומדקאמר לא תימא כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה משמע שאם חזר ומחל תנאו דמהניא מחילתו ומקודשת. והראב"ד מצריך בהשגות שיבטל התנאי בעדים והרשב"א חולק ואומר שאין מחילת התנאי וביטולו מועילים אלא בדבר שבממון כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז וכיוצא בו שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי אבל בשאר תנאים לא עכ"ל הר"ן שם. ובפרק המדיר כתב על דברי רבינו וא"ת והיכי מצי מחיל לתנאיה בשלמא דמתנה ואומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז מצי מחיל דה"ל כאילו א"ל הריני כאילו התקבלתי וכאילו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי ואם היו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד. י"ל כיון שלהנאתו התנה אין דעתו שיתבטלו הקידושין מיד אלא הדבר תלוי עד שידע בנדרים או עד שיראה במומין וכל שלא הקפיד בהם מקודשת כדאמרינן לקמן גבי מומין ראה ונתפייס הוא מיהו אם הקפיד בהם אינה מקודשת אע"פ שחזר אח"כ ומחל. וא"ת והא תנן בפרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ח) ע"מ שאני עני ונמצא עשיר עשיר ונמצא עני כהן ונמצא לוי וכו' ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ כן אינה מקודשת ואם איתא דיכולה היא למחול בתנאי שאינו של ממון אמאי אינה מקודשת תירצו בזה דאה"נ שאם מחלה אח"כ ואמרה רואה אני אותו כאילו הוא עשיר ה"נ דמקודשת אלא התם בשלא מחלה אלא שהודית דבשעת התנאי בלבה היה להתקדש לו אע"פ שלא יהא עשיר ואינה מקודשת משום דדברים שבלב אינן דברים כדאמר סוגיא דהתם אבל כשמחלה אותו תנאי אח"כ ה"נ דמקודשת. ואין דעתי נוחה בזה כלל דהא כי אמרה דעתי היתה להתקדש לו הרי בכלל דבריה מחילה של עכשיו שהרי מתחלתה ועד סופה לא הקפידה ואי במקפדת השתא עסקינן ה"ל למיתני הכי בהדיא ולא למיתני אינה מקודשת סתמא. לפיכך נ"ל דזו מפני שאמרה דבלבה היה להתקדש לו הורע כחה ואינה יכולה למחול ולומר הרי אתה לי כאילו היית עשיר שהקידושין היו תלויים משעה ראשונה עד שיראה אם תקפיד אם לא אבל זו שמשעה ראשונה לא היתה מקפדת ואעפ"כ התנית כיון דדברים שבלב אינם דברים נתבטלו קידושין לאלתר שלא להנאתה התנית אלא תנאי גרידא הוה ובטלו הקידושין מיד אבל במתנה להנאתו יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאלו אין עליך נדרים עכ"ל:

ומ"ש רבינו המקדש ע"ת וכנס סתם אעפ"י שלא בעל צריכה גט אע"ג דאביי אמר לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה אלא טעמיה לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא ר"א פליג עליה ואמר המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט ולפי דבריו פלוגתא דרב ושמואל בכנס ולא בעל הוא וקי"ל כרב באיסורי וע"כ הוי טעמיה משום דכיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה:

ומ"ש וכן המקדש בפחות וכו'. בפרק המדיר (כתובות ע"ד) א"ר עולא בר אבא אמר עולא א"ר אלעזר המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות מש"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט כלומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"ר יוסף בר אבא א"ר מנחם א"ר אמי המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי. ופירש"י ר' אמי פליג אר' אלעזר ואמר המקדש בפחות מש"פ ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או ע"ת ובעל אינה צריכה ממנו גט מ"ט בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות מש"פ יהיו קדושין אבל בהנך טעי כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכן היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל במלוה אין הכל בקיאים בהלכות קידושין עכ"ל. והרי"ף כתב הא במקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנו גט והשמיט דין המקדש במלוה ובעל משמע דס"ל דאינה צריכה גט משום דאין הכל בקיאים בהלכות קידושין וכדרבי אמי אבל רבינו פסק כר"א. וכתב הר"ן וז"ל הרמב"ם השוה מקדש במלוה לפחות מש"פ שבשניהם הוא סובר שצריכה גט בודאי ולא ידעתי למה פסק כן במלוה שאפילו הוא סומך על מימרא קמייתא דעולא א"ר אלעזר מנ"ל דבמלוה אמר דצריכה גט בודאי ואע"ג דא"ל בהדי פחות מש"פ הא כייל נמי בהדה ע"ת ובעל ולמסקנא דשמעתין אינה צריכה גט אלא מספק ואפילו נאמר דר"א כאביי ס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט דקאמר בכולהו מן הודאי ואכתי היכי נסמוך עליה לקולא כו' ואמר אבל בהנך טעי ומש"ה מחוורתא דפסקא (דפחות מש"פ צריכה גט בודאי אבל מלוה הרי היא כע"ת) וצריכה גט מספק עכ"ל. ול"נ דגם דברי רבינו יש לפרש דצריכה גט מספק דאמר מדכתב צריכה גט ואם איתא ה"ל לכתוב הרי זו מקודשת ועוד דכיון דעל מקדש על תנאי ובעל סתם כתב וכן המקדש בפחות מש"פ או במלוה ובעל סתם צריכה גט ובמקדש ע"ת ובעל סתם לא הצריך גט אלא מספק [ודאי הכי משמע] וא"ת בפחות מש"פ ובעל סתם למה פסק שתהא מקודשת קידושין ודאי כיון דתרי לישני שוו בה י"ל שרבינו מפרש דצריכה גט הימנו היינו מספק מדלא קתני ה"ז מקודשת ואפילו את"ל דצריכה גט דקאמר ר"א היינו לומר דמקודשת קידושי ודאי מאחר דאיתא התם בגמרא א"ר כהנא משמיה דעולא המקדש ע"ת ובעל צריכה הימנו גט איכא למימר דמשמע לרבינו דהאי מימרא פליגא אתרי מימרי קמאי וסבר דמקדש בפחות מש"פ או במלוה ובעל סתם אינה צריכה גט דאין לך צריכה גט אלא המקדש ע"ת ובעל סתם וכיון דפלוגתא דאמוראי היא פסק בה להחמיר:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף