העמק דבר/שמות/לא

העמק דבר שמות לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בעריכה

ראה קראתי בשם. לפי הפשט משמעות ראה. התבונן על הטובה שאני עושה בזה שלא תהא צריך לחפש אחר הרבה אומנים מכל המלאכה משונים זמ״ז. ועתה הנה קראתי בשם אומן א׳ שבו יכלול הכל והוא ישגיח על כל מיני אומניות. ומשה אמר לישראל ראו. ובמכילתא פ׳ בשלח עה״פ ראו כי ה׳ נתן לכם השבת. הזהרו. ונראה דזהו כוונת ראו כאן. תתבוננו על מעשה המשכן שאינו כמו פלטין של מלך שהוא חול ומי שרוצה לעשות אותו ע״י הכשר ידיעה במלאכה קודם שבא לעשות הרי הוא עושה. אבל לא כן המשכן שהוא קודש ויש בו דבר סגולה. וכמו התורה שלא ניתנה אלא ע״י משה. וכהונה ע״י אהרן. כך המשכן לא הי׳ אפשר להעשות ע״י שום בע״מ היותר גדול בעולם אלא ע״י בצלאל. ולא משום שהי׳ תחלה אומן גדול אלא שהקב״ה מלא אותו עתה ידיעה הנצרכת לזה ומזה ראוי להתבונן גדולת וקדושת הבנין. וא״כ ראוי להזהר בו. וזהו כוונת ראו שאמר משה לישראל להלן בפרשה ויקהל:

געריכה

בחכמה ובתבונה ובדעת. כבר נתבאר דכל העולמות נכללו במעשה משכן וכליו ומש״ה שכנה השכינה בו כמו שהי׳ מראש הבריאה שהי׳ השכינה בעולמו בכלל משגיח. וכמו שהעולם בכלל נברא בשלש מדות אלו כדכתיב ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ככה המשכן נדרש להבנות בשלש מדות הללו. וכן בהמ״ק שהי׳ השכינה שורה בו וזהו דאיתא ברבה ידע בצלאל שמות לצרף אותיות שבהם נברא שו״א. ונמצא מבואר לשון רוח אלהים שזה השם משמעו כ״פ שברא שו״א כמש״כ ריש פ׳ בראשית. ובכ״מ:

ובכל מלאכה. כמשמעו בחכמת המלאכה:

דעריכה

לחשוב מחשבות. כמש״כ כ״פ מעשה חושב. וביארנו שהיו עם ציורים כרובים ותמורות וזהו המחשבות איזה ציורים לפי הענין ראוי לעשות:

העריכה

ובחרשת אבן למלאת. זהו שני מיני אומניות. חרישת האבן לעשות בו פתוחי חותם. וגם חכמת הקביעה בזהב והיינו למלאת:

לעשות בכל מלאכה. לא שכל וידיעה לבד ולהראות לאחרים איך לעשות אלא גם אומנות היד שיהא עושה בעצמו:

ועריכה

ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. בברכות דנ״ה אמרו שאין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה מהאי קרא. והכי פי׳ הכתוב בדניאל יהב חכמתא לחכימין. והכונה בזה דשורש חכמה מתפרש על שתי הוראות. א׳ שכל וחריצות. ב׳ לימודיות ומדעים מה שהעלו אחרים כבר. וזהו פי׳ המקרא במשלי ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה. ראשית שכל האדם שיתנהג בלימודו. דמתחלה יקנה חכמת אחרים ואח״כ בכל קנינך קנה בינה להעלות דבר מדבר. וזהו מאמר חז״ל ליגמר אינש והדר ליסבר והוא הוא משמעות המקרא יהיב חכמתא היינו מדעים וסיעתא דשמיא למיגמר כדאי׳ במגילה ד״ה דלאוקמי גירסא סיעתא דשמיא. ולמי הוא מסייע ויהיב מדעים לחכימין. פי׳ למי שהוא בר שכל וידע האיך לשמור את ידיעותיו שלא ילכו למקום שאינו ראוי. וזה המקרא הי׳ ג״כ אפשר לפרש הכי. אבל עדיין קשה לשון כל חכם לב. והרי כח השכל אינו בלב אלא משכנו במוח. אלא חכם לב יש עוד שני משמעות. חדא חכמת יראת ה׳ שהיא ראשית חכמה ומשכנה בלב ועי׳ לעיל כ״ח ג׳. שנית בכח הבטחון שיחכם במלאכה זו אע״ג שלא למדה ולא אימן ידיו לה מעולם. ועי׳ מש״כ להלן ל״ו ב׳. וגם כאן מתפרש מי שהוא חכם לב היינו ביראת ה׳ ובבטחון נתתי חכמה ויכולת:

חעריכה

ואת המנורה הטהורה. עי׳ מש״כ לעיל כ״ה ל״א:

יעריכה

ואת בגדי השרד. יבואר להלן ל״ה י״ט:

יאעריכה

לקדש. יבואר להלן ל״ז כ״ט:

יגעריכה

ואתה דבר וגו׳. אע״ג שכל הדברות היו רק מפי משה לכל ישראל. מכ״מ דייק ה׳ כאן בלשון ואתה להזהיר ביחוד על השבת דבכל דברות התורה אמר משה לכ״י. ובהם היו כמה אנשים פשוטים שלא ידעו להזהר עוד עפ״י הדבור הראשון של משה ונזדהרו אח״כ ע״י גדולי ישראל. אבל בשמירת שבת אתה דבר אפי׳ למי שאינו בן תורה והוא עושה במשכן. וכך עשה משה כמו שיבואר ר״פ ויקהל:

אך את שבתותי תשמרו. לשון שבתותי מורה על כל יום שיש בו שביתה אפי׳ יו״ט שנקרא שבתון. וכמבואר בת״כ פ׳ אמור פי״ב אם לענין יו״ט כבר יו״ט אמורים מלבד שבתות ה׳^[א] והכי מוכרח בפשטא דהאי קרא דמסיים כי אות היא וגו׳ לדעת כי אני ה׳ מקדשכם. ולא סיים האות שכתוב להלן כי ששת ימים וגו׳ אלא משום דהכא מדבר גם ביו״ט. ופי׳ לדעת כי אני וגו׳. דכל דבר הגורם לישראל התעוררות קדושה כמו בה״מ וכדומה בא ע״י התפעלות מדבר שבקדושה ונמצא שגם זה הדבר מסייע לכך. ואפילו גוי שרואה בהכ״נ או ס״ת ישיג איזה התפעלות הנפש מידיעתו שזה דבר שבקדושה אבל מה שאדם מישראל ישיג קדושת הנפש בשבת ויו״ט בלי שום הרגש חיצוני מה יום מיומים הוא אות שהקב״ה בעצמו כ״י מסייע לקדש למי שבא להתקדש ומש״ה קדושה זו יקרה בעיני ה׳ לדחות כל עשיית דברים שבקדושה:

ידעריכה

ושמרתם את השבת. תוספת אזהרה על שבת בראשית שהוא השבת המיוסד:

כי קודש היא. בלשון נקבה וכן העושה בה מלאכה לדעת המכילתא פ׳ יתרו הוא משום שבא על ליל שבת ביחוד שקדושתה קלה משל יום. וכמש״א כבוד יום עדיף מכבוד לילה. ומכ״מ קודש היא וחייבים עליה מיתה. ולתלמוד דילן אינו כן והדברים עתיקים. אלא נקרא זה היום בל״נ על שם השביתה שהיא בל״נ:

טועריכה

שבת שבתון. בכ״מ דכתיב שבתון מורה או להקטין את השביתה או להמעיט זמן השביתה. וכאן בא להמעיט מתוספת שבת משום שאין תוספת נוהג במקום מצוה כמו כאן דמיירי במלאכת המשכן ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא כ״ג ג׳ וכ״ה ד׳ מקור לזה בגמ׳:

טזעריכה

לעשות את השבת ברית עולם. ברית היא האמונה בכללה. כמש״כ בס׳ בראשית י״ד י״ג. והזהיר הכתוב לחזק את קדושת שבת שיעשו את המחלל שבת כמו הכופר באמונה. והרי היא כעיקר הברית שהוא הדת ואמונת ישראל בה׳ ובתורתו ובהשגחתו וע׳ ס׳ ויקרא כ״ד ח׳ שנתבאר שם:

יזעריכה

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. במה שאוה״ע רואין שישראל נזהרין בשבת ממלאכה בזה אות היא לכל העולם כי ששת ימים וגו׳^[ב] שישכילו דרק משום זה הזהיר הקב״ה לישראל ומזה יגיע כבוד ה׳ לכל הארץ וזהו התכלית מכלל הבריאה ע״כ החמיר הקב״ה בקדושת שבת כ״כ:

וינפש. קאי על העולם שהי׳ מעשה שמים וארץ בנפישה שלא נעשה בו דבר חדש בבריאה ולא נזכר כאן ואת כל אשר בם כמו בפ׳ זכור. משום שלא נזכר כאן מצוה דברכה וזכירה. אלא אזהרה על שביתה כמש״כ שם ובס׳ בראשית פ׳ ויכלו:

יחעריכה

ויתן אל משה. המדבר עד כה והוא שם הוי׳ ית׳ וכמבואר במה שכתב ככלותו לדבר אתו:

ככלותו לדבר אתו. מדרך לשון המקרא הי׳ ראוי לכתוב ויהי ככלותו לדבר אתו בהר סיני נתן אל משה שני לחות ולא כדרך מאמר המוסגר. אלא בא ללמד דגם זה שכלה לדבר אתו הוא בכלל הנתינה שגם זה נתן לו במתנה שלא יהי׳ עוד נצרך משה עוד לעמל החזרה עליהם שלא ישכח. ועמל העיון לעמוד על הכונה והאמת אלא הי׳ כמעיין המתגבר מאליו בעיון וכנהר שאינו פוסק בכח הזכרון וכדאיתא בנדרים דל״ח ובש״ר פ׳ מ״א. וכמו שהבטיח הקב״ה לעיל כ״ד י״ב. עלה אלי ההרה ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה. הכל במתנה^[ג]. ואמר הכתוב לדבר אתו אליו מיבעי כלשון המקרא אל משה. אלא נכלל בזה כח תורה שבע״פ וכמבואר ברבה בס׳ זה שהי׳ כ״י למדים ביחד. וכפרש״י והיינו סיעתא דשמיא הי׳ בשפע על משה לעמוד על כחה העצום שאין לה קץ. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ז׳ כ״ט:

כתובים באצבע אלהים. הכתב והמכתב מעשה שמים ושהם מתחילת הבריאה כדאיתא בפסחים דנ״ד והיינו לשון אלהים שהוא השם שנברא בו שו״א:

הרחב דבר

↑ והכי פירש״י בפשיטות בשבועות דט״ו ב׳ על הא דאיתא אין בנין בהמ״ק דוחה יו״ט כדאיתא ביבמות ד״ו יכול יהא בנין בהמ״ק דוחה שבת ת״ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. ואל תתמה מהא דביבמות שקול וטרי ע״ז הברייתא משבת בראשית. דהתם מדייק לשון התנא דנקיט שבת ולא יו״ט אלמא דגם בש״ב בעינן דרשה זו. אבל ודאי קרא אתי גם ליו״ט דנכלל בלשון שבתותי:
↑ ובתשב״ץ ח״ג ענין מ״ג כ׳ בשם תשובת הגאוני׳ דמזה המקרא למדו חז״ל דהמחלל שבת כאלו עובד עבודת כוכבים. והנה כ׳ שם התשב״ץ בשם בעל העיטור דהא דהמחלל שבת ה״ה כעובד עבודת כוכבים אינו אלא בעבודת קרקעות. וכן הביא הב״י אה״ע סימן מ״ד. ותמה אני אם בעל העיטור ס״ל כהגאונים דלמדו חז״ל מזה המקרא כי אות היא וגו׳ א״כ מאי נ״מ בין עבודת קרקע לשארי מלאכות. אלא נראה דבעה״ע ס״ל דחז״ל למדו מדכתיב בפ׳ משפטים ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח וגו׳ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו . למדנו מזה דשביתת שבת ה״ז כעובד עבודת כוכבים וכופר בכל המצות שבתורה. והנה שמעתי מהרב הגאון מוהר״ר בצלאל הכהן זצ״ל מו״ץ מווילנא. דלדעת המכילתא דקאי לענין שביעית דאע״ג דמוזהרים בלי שבת משום שביעית מ״מ מוזהרים ג״כ משום שבת. הרבותא זו אינו אלא בעבודת קרקע דבל״ז אסור משום שביעית. אבל בשארי מלאכות לא הי׳ עולה עה״ד לפטור בשבת משום שביעית. מעתה מתיישב דעת בעל העיטור דדוקא בעבודת קרקע הכי הוא. אבל דעת הגאונים אינו כן. ומי שאינו משמרו כ״ז כעובד עבודת כוכבים. וחתני הרב הג׳ מ׳ חיים הלוי אומר שהוא עפ״י הירושלמי נדרים ספ״ג בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כה״מ שבתורה. בתורה דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי וכתיב ראו כי ה׳ נתן לכם השבת וגו׳. ה״ז קורא העדר שמירת שבת כמו שעובר ע״כ התורה. וכלשון דכתיב בעבודת כוכבים וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ולא דמי להא דאיתא בשבועות דל״ב שקולה מצות ציצית ככל המצות שבתורה. דהתם אינו מדבר בהעדר העשי׳ שיהא שקול כאלו עובר ע״כ המצות משא״כ בשבת דכתיב בהעדר השמירה שהוא מיאון לשמור מצות ותורות כמו ע״ז:
↑ וזה שא״צ לעמל נקרא ג״כ מתנה כמבואר בלשון חז״ל ברבה פ׳ יתרו עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות. יכול בשביה ת״ל לקחת אי במקח יכול בכסף ת״ל מתנות. והכונה בזה שקראו מקח ומתנה וסתרי אהדדי אלא משום שאפשר לקנות חפץ בשכר עמל ויגיעה ונקרא ג״כ מקח אבל רוב הקניות הוא בכסף. ואמר שהתורה בא במקח יכול בדרך רוב המקחים שהוא בכסף ת״ל מתנות שבא שלא במחיר אבל מכ״מ התורה בא במקח אלא שלא כרוב הקניות אלא בעמל ויגיעה. אבל למשה ניתנה מאותו יום במתנה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

[1] והכי פירש״י בפשיטות בשבועות דט״ו ב׳ על הא דאיתא אין בנין בהמ״ק דוחה יו״ט כדאיתא ביבמות ד״ו יכול יהא בנין בהמ״ק דוחה שבת ת״ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. ואל תתמה מהא דביבמות שקול וטרי ע״ז הברייתא משבת בראשית. דהתם מדייק לשון התנא דנקיט שבת ולא יו״ט אלמא דגם בש״ב בעינן דרשה זו. אבל ודאי קרא אתי גם ליו״ט דנכלל בלשון שבתותי:

[2] ובתשב״ץ ח״ג ענין מ״ג כ׳ בשם תשובת הגאוני׳ דמזה המקרא למדו חז״ל דהמחלל שבת כאלו עובד עבודת כוכבים. והנה כ׳ שם התשב״ץ בשם בעל העיטור דהא דהמחלל שבת ה״ה כעובד עבודת כוכבים אינו אלא בעבודת קרקעות. וכן הביא הב״י אה״ע סימן מ״ד. ותמה אני אם בעל העיטור ס״ל כהגאונים דלמדו חז״ל מזה המקרא כי אות היא וגו׳ א״כ מאי נ״מ בין עבודת קרקע לשארי מלאכות. אלא נראה דבעה״ע ס״ל דחז״ל למדו מדכתיב בפ׳ משפטים ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח וגו׳ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו . למדנו מזה דשביתת שבת ה״ז כעובד עבודת כוכבים וכופר בכל המצות שבתורה. והנה שמעתי מהרב הגאון מוהר״ר בצלאל הכהן זצ״ל מו״ץ מווילנא. דלדעת המכילתא דקאי לענין שביעית דאע״ג דמוזהרים בלי שבת משום שביעית מ״מ מוזהרים ג״כ משום שבת. הרבותא זו אינו אלא בעבודת קרקע דבל״ז אסור משום שביעית. אבל בשארי מלאכות לא הי׳ עולה עה״ד לפטור בשבת משום שביעית. מעתה מתיישב דעת בעל העיטור דדוקא בעבודת קרקע הכי הוא. אבל דעת הגאונים אינו כן. ומי שאינו משמרו כ״ז כעובד עבודת כוכבים. וחתני הרב הג׳ מ׳ חיים הלוי אומר שהוא עפ״י הירושלמי נדרים ספ״ג בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כה״מ שבתורה. בתורה דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי וכתיב ראו כי ה׳ נתן לכם השבת וגו׳. ה״ז קורא העדר שמירת שבת כמו שעובר ע״כ התורה. וכלשון דכתיב בעבודת כוכבים וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה ולא דמי להא דאיתא בשבועות דל״ב שקולה מצות ציצית ככל המצות שבתורה. דהתם אינו מדבר בהעדר העשי׳ שיהא שקול כאלו עובר ע״כ המצות משא״כ בשבת דכתיב בהעדר השמירה שהוא מיאון לשמור מצות ותורות כמו ע״ז:

[3] וזה שא״צ לעמל נקרא ג״כ מתנה כמבואר בלשון חז״ל ברבה פ׳ יתרו עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות. יכול בשביה ת״ל לקחת אי במקח יכול בכסף ת״ל מתנות. והכונה בזה שקראו מקח ומתנה וסתרי אהדדי אלא משום שאפשר לקנות חפץ בשכר עמל ויגיעה ונקרא ג״כ מקח אבל רוב הקניות הוא בכסף. ואמר שהתורה בא במקח יכול בדרך רוב המקחים שהוא בכסף ת״ל מתנות שבא שלא במחיר אבל מכ״מ התורה בא במקח אלא שלא כרוב הקניות אלא בעמל ויגיעה. אבל למשה ניתנה מאותו יום במתנה:

[א]

[ב]

[ג]