רשב"א/שבת/ד/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הא דאמרינן: לכולי עלמא לא ילפינן זורק ממושיט. הקשו בתוספות: נהי דלא ילפינן זורק ממושיט, ממעביר מיהא ליליף, דחייב מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה, כדאמרינן בפרק הזורק (לקמן צז.) בעי רב חסדא למטה מעשרה פליגי וכו', ופשטה ניהליה רב המנונא מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, מדקאמר ברשות הרבים עצמה מכלל דבלמטה מעשרה פליגי, ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה מחייב למעלה מעשרה לא מחייב והאמר ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת כו' אלמא במעביר כהאי גוונא חייב, וזורק ודאי ממוציא ילפינן ליה כדאמרינן בריש פרק הזורק (לקמן צו:) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא, דהא דאמרינן התם כל ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי להו, היינו בין בזורק בין במעביר ברשות הרבים עצמה, אבל זורק מרשות היחיד לרשות הרבים ילפינן ממוציא, והכי נמי הוה לן למילף זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ממעביר דמאי שנא. ותירצו דלא ילפינן ממוציא אלא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים, דזריקה זו היתה במשכן, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לא היתה במשכן ולא ילפינן לה ממוציא, ואין לנו לחייב בתולדה דהוצאה אלא אותן שהיו במשכן. ואף על גב דבסמוך בעינן למימר דלר' עקיבא ילפינן זורק ממושיט אף על גב דלא הוה במשכן. איכא למימר דהוה סלקא דעתך דלרבי עקיבא טפי דמי זורק למושיט ממאי דדמי שאר תולדות להוצאה. אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב מאי טעמא דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. קשיא אם כן זורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה. ויש מי שתירץ (תוס' ישנים כאן) דלא אמר רבי עקיבא אלא לחייב אבל לפטור לא קאמר. ואינו מחוור בעיני, דהא לענין גיטין אמרו כן נמי בפרק הזורק (גיטין עט.), והתם מאי חיוב איכא ומאי פטור איכא. ויש מי שפירש דלא אמרו אלא בקלוטה ברשות אחרת אבל ברשות אחת לא אמרינן. ואיכא למימר דזורק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה, כדאיתא בפרק הזורק (לקמן צו:). זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב. קשיא לן מאי קא מתרץ, דהא אכתי תקשי לן דילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן. ויש מי שתירץ (בתוד"ה כך) דדוקא על דברי ר"ע דלא בעי הנחה כלל איכא למיפרך הכין דאין נראה לומר גבי עקירה כן, אבל לרבי דבעי הנחה על גבי משהו הוה סבירא ליה לרב יוסף דאף בעקירה כן. ומיהו אי לאו דאיכא לאקשויי עליה עדיפא מיניה הוה מקשה ליה הכין כדפרכינן לקמן (ה.) על ר' זירא דאמר הא מני אחרים היא.
הא דפרכינן גבי הא דר' עקיבא: ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעינן. פירש רש"י ז"ל: מדלא קאמר ר"ע מחייב שתים. ואינו מחוור בעיני, חדא, דמחייב כללא הוא ואיכא למימר מחייב שתים קאמר, וכדאמרינן בסמוך גבי הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. ועוד, דאף לכשתמצא לומר דלא מחייב אלא אחת, דילמא לא משום עקירה אלא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב, וכדאמרינן בפרק הזורק (לקמן צז:) דלא מחייב אתולדה במקום אב. ועוד קשיא לי, דאי מדיוקא דלישניה קא דייק לא הוה ליה למימר בלשון דילמא. אלא סברא בעלמא קאמר, דדילמא בגמר מעשה כל דהו סגי ליה אבל בתחילת מעשה עקירה חשובה בעיא.
הא דאמרינן: התם כדבעינן למימר לקמן כדאביי דאמר אביי הכא באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וכו'. פירש רש"י ז"ל בשזרק מתחילת ד' לסוף ד', דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברה"ר על מקום ארבעה, דעיקר מחשב הנוף כשם שיש בעיקרו ארבעה כך אנו חושבין שיש בנופו ארבעה, דהכל הולך אחר העיקר. ואינו מחוור, דאם כן מאי דוחקיה דאביי דאוקומה בשתי רשויות העיקר ברשות היחיד ונופו ברשות הרבים, לימא באילן העומד ברשות הרבים רבי סבר שדי נופו בתר עיקרו ורבנן סברי לא אמרינן, אלא דעל כרחין לא מצי לאוקומה בכי הא, דאי נופו למטה משלשה בכי הא לא פטרי רבנן דכארעא סמיכתא היא בין איכא ארבעה בין ליכא ארבעה, ואי למעלה משלשה מקום פטור הוא ולא הוה מחייב רבי, והלכך בנופו נוטה לרשות הרבים נמי אי אפשר דמחייב רבי משום טעמא דחשבינן כאילו יש בנופו ארבעה ומשום זורק מתחילת ארבע לסוף ארבע כדפירש רש"י ז"ל מהאי טעמא דאמרן.
ובתוס' פירשוה משום זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי ליה כזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, וכיון דשדיא נופו בתר עיקרו להחשיבו כרשות שהוא עומד שדיא ליה נמי בתר עיקרו להחשיבו כארבעה כעיקרו. ובודאי טעמיה דאביי לאו משום דשדיא ליה בתר עיקרו למהוי כארבעה על ארבעה קאמר אלא למהוי כרשות היחיד שהעיקר עומד בו, דהא אביי לתרוצה אליבא דרב חסדא דאמר דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כדאיתא לקמן (ז:) קא אתי, והלכך אפילו אין בנופו ולא בעיקרו ארבעה חייב לרבי דאמר שדי נופו בתר עיקר, כלומר: למהוי כרשות שהעיקר עומד בו, אלא שהוצרך לפרש כן בכאן משום דמשמע להו דסוגיין דהכא אזלא דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד.
והביאו ראיה מדפריך לקמן (ה.) והא ידו קתני תני טרסקל שבידו ובתר הכי פריך התינח טרסקל ברשות היחיד, דאלמא אף ברשות היחיד מהדרינן לה לאשכוחי מקום ארבעה, אלא דלא מייתי הא דאביי אלא לומר כשם שאמר אביי דשדיא נופו בתר מקום עיקרו, דאלמא מקום עיקרו הוא העיקר וכאילו נח בעיקרו, אף אנו נאמר שהוא כמונח בעיקרו שיש בו ארבעה.
ובודאי לכאורה כולה שמעתין הכין מוכחא, ויש לי ללמד מדאמרינן אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים, ואם איתא מאי קא מייתי מינה ראיה דשאני התם דעברה דרך רשות היחיד דסגי לן בזה בעקירה והנחה כל שהוא. ועוד, למה לן לאתויי הא דרב יהודה אמר שמואל ההיא ברשות היחיד וברשות היחיד לא מיפלגי בין עקירה והנחה. ועוד, מאי קא מייתי ראיה מדתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא דההוא על כרחין בזיז העומד ברשות היחיד היא והתם איכא למימר דבכל שהוא סגי. ועוד, דאמרינן תינח רשות היחיד מקורה רשות הרבים מקורה מי מחייב. ועוד, דאמרינן לקמן (ה.) גבי הכניס ידו לחצר חברו וקיבל מי גשמים והא בעיא עקירה מעל גבי מקום ארבעה וליכא, אלמא אף ברשות היחיד בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה.
אלא דקשיא לי דאם איתא דלא מייתי הכא הא דאביי אלא לומר דשדיא נופו בתר עיקרו כדאביי ולא כדאביי לגמרי, אם כן לא הוה ליה למימר סתמא כדאביי כדבעינן למימר קמן דאדרבה היפך דאביי היא, דאילו לאביי לא שדיא נופו בתר עיקרו לאחשוביה לנוף כארבעה דאם כן קשיא ליה לרב חסדא דלא בעי הנחה על גבי ארבעה ברשות היחיד והכא בעינן, אלא הוה ליה לפרושי בהדיא כאביי ולא כאביי, או לימא התם משום דשדיא נופו בתר עיקרו ולא לידכריה לאביי כלל. ועוד, דאם כן תקשי לן דהכא משמע דבעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד, ולקמן משמע דלכולי עלמא ברשות היחיד בכל דהו סגי לן כרב חסדא וקיימא לן כוותיה.
ומשום הכי נראה לי דהכא נמי לא קשיא ליה אלא מפשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה, אבל מידו של בעל הבית לא קשיא ליה דברשות היחיד [בהנחה] כל דהו סגי.
והא דאמרינן: אילימא הא רבי דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב דילמא התם כדאביי, הכי קאמר אילימא הא רבי זרק ונח, ההיא על כרחך ברשות היחיד הוא וטעמא כדאביי [ו]ברשות היחיד לא מיבעיא לי. ואם תאמר אם כן למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר התם כדאביי, לימא ליה התם ברשות היחיד וברשות היחיד לא קא אמינא ותו לא. לא היא, דאילו אמר הכי אכתי תקשי לן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, משום הכי איצטריך להא כדאביי לתרוצי דרבי ורבנן ולומר דרבי מחייב היינו משום דשדי נופו בתר עיקרו וכאילו נח ברשות היחיד ולהכי סגי ליה בכל שהוא, ורבנן דפטרי משום דלא שדי נופו בתר עיקרו והוה ליה כזורק מתחילת ארבע לסוף ארבע (וזרק) ונח למעלה משלשה דפטור דמקום פטור הוא.
והא דאמרינן: אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, היינו משום דקלוטה גריעא טובא מהנחה על גבי משהו. ותדע לך דבקלוטה קיימא לן דלאו כמי שהונחה דמיא ואפילו הכי קיימא לן דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי, ומשום הכי קא מייתי ראיה מקלוטה דרשות היחיד להנחה כל דהו דרשות הרבים, לומר דאי אמרת בשלמא דברשות הרבים בהנחה כל דהו סגי היינו דברשות היחיד סגי לן בקלוטה משום דאלים כחו של רשות היחיד למהוי קלוטה דידיה כהנחת כל דהו דרשות הרבים, אלא אי אמרת דברשות הרבים הנחת ארבעה בעינן מי עדיף רשות היחיד כולי האי דנחשוב ביה קלוטה כמונחת.
והא דאמרינן: תינח רשות היחיד מקורה תינח טרסקל ברשות היחיד, לאו למימרא דניבעי הנחה על גבי מקום ארבעה ברשות היחיד אלא רבותא בעלמא היא, כלומר: תינח רשות היחיד דאפילו תמצא לומר דהנחה על גבי ארבעה בעינן משכחת לה, ומשום דקתני ברישא דמתניתין פשט העני את ידו קא מדכר הכא רשות היחיד, ומיהו לא איצטרכינן לתרוצי ולא לאדכורי כלל אלא רשות הרבים בלבד דהיינו פשט בעל הבית את ידו לחוץ.
והא דאמרינן: גבי הכניס ידו לחצר חברו (ולקט) [וקלט] מי גשמים והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה לאו דוקא מקום ארבעה, אלא הכי קאמר והא בעינן עקירה מעל גבי מקום וליכא. ותדע לך דהתם לאו משום שיעור מקום אתי אלא משום דבעינן מקום לאפוקי קולט.
ומיהו אכתי קשיא לי מהא דתנן בעירובין פרק המוצא תפילין (צח:) לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים וכו' וכן לא ירוק, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת, ואקשינן והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה, והא הכא דעומד ברשות היחיד ואפילו הכי בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. ויש לומר דאסיפא דמתניתין קאי דקתני ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד ועלה קא מקשה והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. אי נמי יש לומר דהנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא, ולעולם לכולי עלמא ברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כרב חסדא וכאביי דמתרץ ברייתא דרבי ורבנן אליבא דידיה. וכן פסקו רב אלפסי ורבנו חננאל ז"ל.
והא דתניא בפרק הזורק (לקמן ק, א): זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב, כלומר: משום דחוקקין להשלים וחכמים פוטרין, דאלמא אי לאו דחוקקין להשלים אפילו ר' מאיר מודה דרשות היחיד בעי מקום ארבעה, נראה לי דטעמא דהתם לאו משום דבעינן הנחה ברשות היחיד על גבי ארבעה, אלא דאינו רשות היחיד אלא אם כן יש בחור ארבעה על ארבעה דחורי רשות הרבים הוא, אבל לר' מאיר דאמר חוקקין הרי זה כמונח על גבי מקום ארבעה. כך נראה לי. ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. איכא דקשיא ליה והא אנן אהא דאמר רב יוסף רבי היא אתינן לפרושי, ורב יוסף הא אמר בפרק הזורק (לקמן צז:) דלא מחייב רבי אלא אחת דלא מחייב אתולדה במקום אב. ויש לומר דרב יוסף לא אמר אלא רבי היא סתם, וכיון דדחינן לה מהא דרבי דזיז, קא מהדר תלמודא לאוקמוה כאידך דרבי אליבא דרב ושמואל כי היכי דלא תקשי ליה ודילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן. ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. פירוש: וסבירא ליה להאי מתרץ השתא דהאי דנקטה רבי בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע לאו דוקא, אלא הוא הדין זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |