קרבן העדה/שבת/יד/א

קרבן העדה שבת יד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' שמונה שרצים. החולד והעכבר וגומר:

הצדן חייב. שבמינו ניצוד:

והחובל בהן. עד שנצרר הדם חייב דכיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע:

ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעת נחשים ועקרבים:

החובל בהן פטור. שאין להם עור:

שלא לצורך פטור. שאין במינו ניצוד ומלאכה שא"צ לגופה ור"ש היא ואפי' אין במינו ניצוד חייב:

חיה ועוף שברשותו. פטור אם צדן שהרי ניצודין ועומדין:

והחובל בהן חייב. דיש להן עור:

גמ' איתפלגון ר"י ורשב"ל. פליגו בה ר"י ורשב"ל:

חד אמר ד"ה. מתני' אתיא אפי' כרבנן דפליגו אריב"ן:

וחורנא אמר. ואידך אמר דמתני' כריב"ן ולא כרבנן:

נפרש מיליהון דרבנן וכו'. נפרש דברי ר"י ורשב"ל מי האומר מתני' ד"ה ומי האומר דמתני' מן פלוגתייהו דפליגי התם:

דתנינן תמן. בפרק העור והרוטב:

אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן:

ועור חזיר של ישוב. מפני שהיא רך ואוכלין אותה:

אף עור של חזיר בר. ותנן בסיפא ועור האנקה והכח והלטאה והחומט ר' יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים יש להן עורות:

לא שנו. בכל אלו שאמרו עורותיהן כבשרן דוקא לאיסור שאסור לאכול העור:

ולטומאה. דמטמאין כבשר דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן:

אבל ללקות. אבל לענין מלקות אם אכל לעורן אין לוקין עליהן דהא סופן להתקשות:

משנה תמימה שנה ר'. כלומר ר' שנה סתם ולא חילק משמע דלכל מילי בשר הוא שמעינן מהכא דלרבי יוחנן דאמר דללקות לכולי עלמא הוה עור אם כן הוא הדין לענין שבת ומתני' דהכא ככולי עלמא ולרבי שמעון בן לקיש דאמר אף לענין מלקות פליגי א"כ אף לענין שבת. פליגי ומתני' דהכא כריב"ן ולא כרבנן:

מתני' מסייע לדין וכו'. תניא כוותיה דר"י ות"כ דרשב"ל:

שמנה שרצים יש להן עורות. והחובל בהן בשבת חייב:

לפיכך אומר אני. אף לאיסור ולטומאה:

שמנה שרצים יש להן עורות. כי היכי דאתם מודים לענין שבת שמעינן מהכא דלא פליגי רבנן לענין שבת ומלקות דעורות הן:

ה"ג רבי יוחנן בן נורי אומר לפיכך אומר אני כל השרצים יש להן עורות. וה"פ ריב"ן אומר שאין לחלק בח' שרצים דלכולן יש להן עורות ש"מ דרבנן אפילו לענין שבת פליגי:

עור היא. לרבנן קאמר דכל ח' שרצים עורותיהן היא עור ואין לוקין עליה משום איסור נבילה ולא אמרו אלא לענין טומאה:

ואתיא. הא דרב כההיא דא"ר יוחנן לעיל דלא פליגי לענין מלקות:

הצד זיזין. והן מין תולעים:

הגיזין. מין דבורים וצרעים:

שדרכו ליצוד. כגון חגבים טהורים:

הצד חגבים. בשעת הטל שעיניהם מתעוורות והרי הן ניצודין ועומדין פטור:

בשעה שמקלחין. הרבה ביחד שמזומנות ליקח:

דו קמיץ חדא ופתח חדא שהוא סותם עין א' ופותח א' בשעה שהוא ישן ולא שייך בו לומר שהוא ניצוד ועומד מחמת השינה:

חמשה נהרגין בשבת. אם רצין אחריו כדמסיק:

ה"ג ועקרב שבחדייב:

נפתי. ישראל היה וקוראו על שם מקומו:

פגע בו. בנחש רשע כיוצא בו לפי שהרגו בשבת אמר כן:

ופריך ולא נחש מן הדברים שמותר להרגן בשבת. כדתני בסמוך ולמה הקפיד רבי על זה שהרגו:

פתר לה. הא דתני חמשה נהרגין בשבת דוקא בבאין להזיק ורצין אחריו אבל בלא"ה אסור ומעשה דנפתי היתה שלא רץ אחריו:

בתוך ד' אמות. שהן רשותו של אדם:

ראוי היה שימות בהם. והראה לו הקב"ה שחטא:

אלא שרחמים של מקום מרובים. ונפקא מיניה שצריך לעשות תשובה על חטאיו:

לא נראו לו אלא שיהרגם. לכך זימנם המקום לכאן כדי שיאבדן הוא לפי שהיו עתידות להזיק וגילגלו זכות ע"י זכאי:

אלא בזכות. שאם ניצול מהם מסתמא יש לו זכות ואם הרגן יש לו זכות שזכה לסלק מזיק מן העולם:

הרבה מינים בים וכו'. כלומר ועוד יש בים הרבה מינין שאינן ביבשה חוץ מחולדה שהיא ביבשה ואינה בים:

גוררת ומנחת. אע"פ שיש לה הרבה עם כל זה אינה עוזבת מלגרור כך הם באי עולם כדאמרי' אין אדם מת וחצי תאותו בידו:

יצבור ולא ידע מי אוספם. לעיל מיניה וחלדי כאין נגדך וה"פ דקרא וחלדי אותה מדה חולדית שיש בי שאני אוסף בלי שיעור כאין נגדך כי מקרה אחד לבני אדם ולחולדה כי יצבור ולא ידע מי אוספם וניחא שברישא דקרא מדבר בעדו ובסופו בלשון נסתר דאחולדה קאי:

הא אם אינן ברשות האדם. שאינו יכול לכבשן אע"פ שהן בביתו וברשותו חייב עליהן משום צידה:

שור שמרד. שאינו מקבל מרות:

מותר לכתוב עליו מזוזה. ולא אמרי' כיון דאית ביה נקבים אסור אלא כיון דדיו עוברת עליו שרי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף