קרבן העדה/ביצה/ה/ב

קרבן העדה ביצה ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כל שחייבין עליו שאסרו חכמים לעשותו בשבת משום שבות או משום שתשמישו להיתר. רשות שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות ויש בו איסור מדרבנן:

או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש ואסרו חכמים לעשותו בשבת:

חייבין עליו. שלא לעשותו בי"ט:

ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:

לא עולין באילן וכו'. כולא מפרש בגמרא אמאי גזור בהו רבנן:

אלו הן משום רשות. משום הנך דסיפא הוו מצוה גמורה לגביהן קרי להו הני רשות:

לא דנין. דין וזמנין דהוה רשות כגון שיש גדול ממנו בעיר שאין מוטל עליו לדון:

ולא מקדשין. קידושי אשה וזמנין דלא הוה מצוה גמורה כגון שיש לו אשה ובנים:

ולא חולצין ולא מיבמין. כגון שיש אחיו דהוה רשות דמצוה בגדול ליבם:

ולא מעריכין האומר ערך פלוני עלי ונותן כפי השנים כמו שכתוב בפ' ערכין:

ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם וסתם חרמים לבדק הבית:

ולא מגביהין תרומות ומעשרות. ואפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום דה"ל מתקן:

גמ' שבות שהיא רשות וכו'. כלומר רישא איירי שהוא שבות ואין בו מצוה כלל ומציעתא איירי ברשות שיש בו מצוה וסיפא מצוה ממש וכדפרישית במתני'

בין יבש. שאין בו לחלוחית ולא מקרי מחובר:

ופריך הניחא לח. דאסור שמא יתלוש אלא יבש מ"ט אסור וכי כך אנו אומרים אסור לדרוס בשבת ע"ג זמורה תלושה:

אלא. הך ברייתא כר"מ אתיא:

גפן שיבשה אסורה. לזרוע בתוך ששה טפחים שלה דאעפ"י שנשרו עליו חיישינן שמא נשאר בה לחות ואם זרע אינה מתקדשת:

ומשני דברי הכל. אתיא הך ברייתא דאין עולין באילן בין לח ובין יבש וטעמו דגזרו רבנן ביבש אטו לח:

ופרי. ורץ קודם שבא רב:

א"ל. רב באיזה דרך באת שהקדמת לבוא לפני:

ביידא. כמו בהאי דא:

בההוא. דרך שעומד שם אילני תמרים עקומים והם יבישים:

א"ל. רב מאן התיר לך לרוץ על אילן יבש בשבת. ה"ג רבי אחא בשם :

אסור. לדרוס ע"ג זמורה בשבת אפילו היא מונחת על הארץ והיא יבישה:

ה"ג ואסור לתלוש שרשי זמורה בשבת היא שרשי אילן וכו' וכ"ה בעירובין. וה"פ שרשי אילן וכרוב דין אחד להם ובשניהם אסור לתלשן אפי' הן יבישים ומותר לישב עליהן ולא חיישינן דלמא יקטום:

קולסייא. כמו קלח:

בגבוהין ג'. הוא דאסור לישב עליהן דה"ל כאילן ובכלל גזירה דאין עולין באילן הם:

שמא ישכח ויאכל. מהפירות הגדילים על האילן:

או שמא ישכח וירעיד. האילן להשיר פירותיו:

נישמעינה מן הדא. כמו תא שמע הדא אמרה שמא ישכח וירעיד. דמפני מה אמרו בבהמה שאומרים לו רד דשמא תינוק הבהמה ויגביהנה הוא הדין באילן נמי מהאי טעמא אסור:

שמא תינוק. פי' שמא תרביצנה:

הגע עצמך. אמור לנפשך:

שהיה הוגן א' גדול. שא"א לו להגביהו למה אסרו. הוגן גמל בחור כמו נפישי גמלא סבא דטעוני משכא דהוגני:

שנייא הוא. שאני הכא כלומר טעמא אחרינא אית בבהמה ולא מחשש הגבהה אלא שהוא מצוה על שביתת בהמתו:

נשענים בבהמה.סומכין על גבי בהמה:

בבריא. אדם בריא מותר לשעון ע"ג בהמה שאינו נסמך על הבהמה לבדה אלא גם על כחו:

בתש. כח שאינו סומך אלא על הבהמה אסור:

בההוא דמיסתמיך. מעט:

בכובש. עצמו בכל כחו ע"ג הבהמה ה"ל משתמש בבעלי חיים:

מן מה. מהא דלא אר"י מפורש בשם רבי בא בר ממל מאי דעתו אלא אמר סתמא איתפלגון ר' בא בר ממל וחברייא משמע דר' בא בר ממל אף הוא כרב חסדא סבירא ליה:

שאסור להושיט דבר. במים כדי שילך ממנו והלאה או כדי לקרב אצלו דבר המונח במים דכל זה בכלל הושטה היא:

הוון יתיבון. היו יושבין וראו אדם שהיה מפצל המים בידו לכאן ולכאן ושתה:

א"ל הדא דאר"י בר זבדי וכו'. כלומר שלא כדין עשה האדם הזה שהיה מיפצל:

א"ל הדא היא דתנינן וכו'. ולא דמי לדרבי יעקב דאיהו איירי בשעושה כן שלא לצורך אכילה אבל כאן שעושה לצורך שתייה מותר כי היכא דמותר לשבור החבית לאכול ממנה גרוגרת:

סיפוק שהוא. בא מחמת כעס ורוגז:

טיפוח שהוא לרצונו. שעושה בדעת מיושבת מחמת שמחה:

הכין שרי. לאחורי ידיו שרי אבל כדרכו אסור:

אית הוה. היו זקנים ביומינו והיו מטפחין באחורי ידיהם בשבת הרי דר' יונה הוא דאמר הכין שרי:

רבי הוה. משיא אשה לר"ש בנו והיו מטפחין באחורי ידיהם בשבת:

עבר ר"מ ושמע. קולם שהן מטפחין בשבת ואמר רבותינו הותרה שבת בתמיה וכי הותר לחלל שבת דסבר ר"מ דאפילו באחורי ידיו אסור לטפח:

לרדותינו. לייסר אותנו בתוך ביתינו:

ואית דאמרי. ואיכא דאמרי דהכי אמר רבי מי הוא זה שבא לגעור בנו א"נ למנענו בתוך ביתינו מצאתי ול"נ לצנעינו שהוא לשון נידוי ומצינו כיוצא בזה בבבלי בקידושין דף כ"ה א"ל לר"ה זיל צנעינהו ופי' זה לשון נידוי לת"ח:

שמע ר"מ קלי'. דר' וברח:

נפקין. עבדי דר' ורצו אחריו רץ אחר רץ:

אפרח רוחא. הפריח הרוח הסודר מעל צווארו של ר"מ:

אודיק. השקיף ר' מן החלון וראה צווארו של ר"מ מאחריו:

אמר. ר' לא זכיתי לתורה להיות מחודד טפי משארי חכמים אלא בשביל שראיתי צווארו דר"מ מאחוריו:

אלא. בשביל שראינו אצבעו דר' יצא מן בית יד שלו:

ה"ג ארשב"י סבא מקושא דבי כנשתא חדתא הוה. פי' זקני היה חזן דבה"כ חדש והיה מקיש על הבית שיבואו לבה"כ כמנהג. וכ"כ המרדכי:

ר' ליל. שם חכם:

מקש על כסא. היה מכה על הכסא בשבת להשמעת קול:

רבי אילא. אתעכב בבית המדרש בליל שבת:

סלק לביתא. כשרצה לכנוס לביתו מצא שהיו ישנים רבץ עצמו על הסולם לפני ביתו בשביל שלא רצה להכות על פתחו בשבת:

ר"י היה. לומד עם בנו של ר' אימי:

אזל. ר' אימי ורצה לעורר בנו בצפרא דשבתא שילך ללמוד והתחיל להכות על פתחו:

א"ל. בנו אבא מי התיר לך לעשות כן:

מה מקשה וכו'. מהו להכות על הכרס בשבת:

וא"ל. רבי יסא בחול מי התיר לך להכות על הכרס דהא אסור משום הרהור דקיי"ל אסור להניח ידו למטה מטיבורו:

נהגין רבנן בחולה. באדם שהוא חולה מותר להכות על כרסו מן הטיבור ולמעלה:

בבגדיו. כשהוא לבוש בגדים מותר אפילו מן הטיבור ולמטה דהא אפי' באמה גופא אמרינן התם ואם היתה מטלית עבה מותר להתחכך בה כל שכן למטה מטיבורו:

והא מתני'. דסנהדרין פרק ד' פליגא על רבי אבהו:

ותני ר"ח כן. ואף ר"ח תני כן דמותר לדון דיני ממונות בערב שבת:

ומשני אמר כן להלכה. דברי ר"ח ודיוקא דמתני' היינו להלכה שאם דן דיני ממונות בערב שבת דינו דין:

וכאן. הא דאמר ר"ח בשם ר' אבהו שאין דנין:

לדבר תורה. אם בא אחד ושאל אין מורין לו היתירא לדון דיני ממונות בערב שבת:

שלא לעשות סעודת אירוסין. בע"ש:

הא לארס. בלא סעודה מותר אפי' בע"ש:

מושיב יחידים ביתה. מכאן שמ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת בת פלוני לפלוני:

במאזנים לעלות המה מהבל יחד. דרשו בויקרא רבה עד שהן עשוין הבל בתוך מעי אמן הם יחד שמעינן דמה' כבר יצאו הזיווגים:

וכא הוא אומר הכין. וכאן הוא אומר דאיכא למיחש שמא יקדמנו אחר ויקחנה:

אלא שמא יקדמנו אחר בתפילה. דתפילה משנה הגזירה:

אפילו כן לא קיימא. אם זכה בה ע"י תפילה אינה מתקיימת לו וימות הוא או היא:

איתפלגון. פליגי בה ר"י ורשב"ל:

מפרשין להון. פלוגתייהו דלא תקשי לרשב"ל למתני' דתנן בה מקדישין:

הולך לו. בע"פ שחל להיות בשבת הולך אצל מוכרי טלאים ולוקח מהם טלה לפסחו:

אצל מוכרי פסחים. שהקדישו כבר מעי"ט:

כמ"ד מקדישין תחלה בי"ט. וה"ה בשבת והלכך לוקח טלה והוא מקדישו בשבת:

יהא אסור משום מקדיש. למ"ד שהולך אצל מוכרי פסחים מאי תיקן הא הקדישן של מוכרי פסחים יוצא לחולין קודם קבלת המעות ואח"כ חוזר ומקדיש א"כ ה"ל כמקדיש בתחילה בי"ט:

ופריך והא תנינן במתני' אין מקדישין. בי"ט וקשיא למ"ד מקדישין:

במקדיש למחר. הא דאין מקדישין בי"ט היינו שלא יקדיש היום להקריב למחר אבל להקריב בי"ט מותר:

וחורנה. ואידך:

במקדיש לבדק הבית. הוא דאסור בשבת וי"ט אבל להקדיש למזבח שרי:

ה"ג ואפי' כמ"ד אין מקדישין במקדיש בעזרה. וה"פ ואפי' למ"ד אין מקדישין בי"ט מותר ליקח ממוכרי טלאים והא דמקדיש בשבת אין איסור דמקדישו בעזרה ואין שבות במקדש והא דאין מקדישין בשבת וי"ט אינו אלא שבות:

ופריך אילין אינין. אוכל נפש לחוד הוא דאיכא בין י"ט לשבת והא איכא אחרנייתא:

סקילה בשבת. לעושה מלאכה במזיד בעדים והתראה וכרת לעושה בלא עדים והתראה ואילו בי"ט אינו אלא בל"ת:

מכות בי"ט. העושה מלאכה בי"ט במזיד חייב מלקות ובשבת אינו חייב מכות דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו:

אין תימר. וא"ת באוכל נפש הוא דאיירי מתני' אבל בעונשין לא קמיירי דמ"מ בתרווייהו איסורא מיהא איכא עדיין תיקשי לן דאף באוכל נפש איכא בין י"ט ושבת:

משחילין פירות דרך ארובה בי"ט. דהתירו לו בי"ט לטרוח ולהשליך דרך ארובה שבגג והן נופלין לארץ דליכא טירחא יתירא אבל לא בשבת הרי שמותר לכתחילה בי"ט ואסור בשבת:

ועוד. מהך ברייתא קשיא:

והוא שמל. דקודם המילה אסור לשחוק דאפשר דלא יצטרכו להם:

בחותמות שבקרקע. דלתי פתחי בורות ומערות הסגורות בקשרי חבלים:

שמפקפקים. מנענען:

ומפקיעין. החבל לסתור עבותו וגדילתו דבחותמות הקשורים אין בסתירתן איסור דאורייתא לפיכך מותר בי"ט:

בשבת. אבל בשבת מותר לפקפקן ואסור להפקיע וכו':

ובכלים. כגון תיבה הנעולה ע"י חבל אפי' בשבת מותר לפקפק ולהפקיע ולחתוך דאין סתירה בכלים:

ה"ג תני בשם ר"י אף מכשירי אוכל נפש התירו מה ביניהון וכ"ה במגילה. וה"פ מאי איכא בין תנא דמתני' לר"י:

לחדד ראשו של שפוד. שנתקלקל בי"ט איכא בינייהו לר"י מותר ולחכמים אסור דה"ל מלאכה מכשירי אוכל נפש:

להוציא אש מן האבנים. לבשל בי"ט איכא בינייהו:

הוא הדבר. בתמיה וכי זה הוא הדבר דאיפלגו בה ר"י ורבנן:

מה הדבר. על איזה מהאמוראי' הוא מתמיה:

ומשני לית לך. כלומר על שניהם הוא מתמיה דאף ר"י אין מתיר מלאכה גמורה ואין לך לומר דאיכא בינייהו אלא הך מתני' אבל משיאה ע"ג חברתה. דמשני מדרך חול:

דר"י היא. דמתיר מכשירי אוכל נפש בדבר שאינו מלאכה גמורה:

דאמר ר"י בשם שמואל ד"ה היא. מתני' איירי שאינו עושה אלא להעביר שמנוניתה מעליה ולא לחדדה דהוה לה כהדחה בעלמא וקא משמע לן ר"ח דמתני' במשיאה לחדדה דומיא דמשחיזין ואפילו הכי שרי דמתני' כר"י ל"א ה"ק לית לך דקשיא לר"י בר פזי אר"ח דאמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון והרי ר"ח הוא דאמר מתני' כר"י ואס"ד דאף מלאכה גמורה מתיר ר"י במכשירין א"כ אף במשחזת נמי מותר ואיך קאמר דמתני' כר"י והיינו דקאמר הוא הדבר:

נר של אבטלה. נר שדולק שלא לצורך אלא לבטלה:

ביום השבת. מיותר אלא לדיוקא בשבת הוא דאסור ובי"ט מותר ול"ל קרא א"ת להתיר בי"ט הבערה שלצורך אוכל נפש והכתיב אך וגו':

אלא כי. איירי קרא בנר של אבטלה דשרי:

ותניי תמן.בפ"ק אין מוציאין את הקטן וכו' וב"ה מתירין וטעמייהו דב"ה דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי הוצאה שלא לצורך א"כ בהבערה נמי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ש"מ דנר של אבטלה מותר להדליק בי"ט:

בעא קומי ר"י. מהו להדליק נר של אבטלה:

לא תאסור ולא תשרי. דסבר הא דאמרינן מתוך הלכה היא ואין מורין כן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף