פני משה/ביצה/ה/ב

פני משה ביצה ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כל שהוא משום שבות. שחייבין עליו מדברי סופרים משום שבות או משום רשות והוא שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה. או משום מצוה. ואסרו חכמים לעשותו בשבת:

חייבין עליו. שלא לעשותו ביום טוב:

ואלו הן משום שבות. שהטילו עליו חכמים לשבות מהן ואין בעשייתן שום מצוה:

לא עולין באילן. גזירה שמא יתלוש:

ולא רוכבין על גבי בהמה. מפרש בבבלי גזירה שמא יחתוך זמורה להכותה להנהיגה:

ולא שטין על פני המים. גזירה שמא יעשה חבית של שייטין והוא חבית של חרס שאין לה פתח ואינו יכול להשתקע במים וכדתנן בפרק ב' דכלים הטהורין שבכלי חרס וכו' וחבית של שייטין:

ולא מספקין. כף על ירך:

ולא מטפחין. כף על כף ובגמרא כאן אמרו ולא מספקין סיפוק שבא מחמת חמתו ולא מטפחין טיפוח שהוא לרצונו:

ולא מרקדין. ברגל. והני תלתא גזירה שמא יתקן כלי שיר:

אלו הן משום רשות. משום דאינך דסיפא הוו מצוה קרי לגביהן להנך רשות:

לא דנין. דין וזמנין דלא הוי מצוה כגון שיש בעיר גדול ממנו וכן לא מקדשין אשה זמנין דלא הוי מצוה גמורה כגון שיש לו אשה ובנים:

ולא חולצין ולא מייבמין. נמי כגון שיש כאן אחיו הגדול ממנו להכי קרי רשות דמצוה בגדול לייבם. וטעמא דהני כולהו גזירה שמא יכתוב:

אלו הן משום מצוה. שיש בהן מצוה גמורה ואסרום חכמים לעשות בשבת וביום טוב:

לא מקדישין. הקדש שאינו קבוע לו זמן:

ולא מעריכין. האומר ערכי או ערך פלוני עלי:

ולא מחרימין. לומר הרי בהמה זו חרם לשמים או לכהנים. וכולהו הני אסרו רבנן משום דדמי למקח וממכר שיוצא מרשותו לרשות הקדש:

ולא מגביהין תרומות ומעשרות. מפני שהוא כמתקן ואפי' ליתנם לכהן בו ביום דמיחזי משום שמחת יום טוב דכהן שצריך להן הוא מפרישן אף על פי כן אסור ודוקא בפירות דטבילי מאתמול אבל לאלו דטבילי האידנא כגון עיסה שנילושה בי"ט לאפרושי חלה ממנה מפרישין לה ויהבינן לכהן:

אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. מסקינן דהך סתמא אין בין וכו' כבית שמאי היא דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים דסברי לא הותרה הוצאה ביום טוב אלא לצורך אוכל נפש בלבד אבל אנן קיימא לן כבית הלל דסברי מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך ועוד איכא הך דריש פרקין משילין פירות דרך ארובה דבי"ט מותר ובשבת אסור:

גמ' שבות שהיא רשות וכו'. כלומר דמפרש אמאי קרי להני שבות ולהני רשות הרי כולהו משום שבות הוא דאסרו חכמים דלית בהו מלאכה להכי קאמר לפי דמתני' קא חשיב להני דרישא שיש בהן משום שבות והן אינן אלא רשות שאין בהן שום מצוה ולאינך קרי רשות לגבייהו שיש בהן מצוה כגון דנין וכו' אלא שאין בהן מצוה גמורה לעולם כדפרישית במתני' ולגבי הני דסיפא נמי קרי להו רשות:

תני. בברייתא אין עולין באילן וכו'. ופריך ניחא לח דאיכא למיגזר שמא יתלוש אלא יבש אמאי וכי כך אנו אומרים אסור לדוש על גבי זמורה יבשה בשבת בתמיה הלא משנתייבש אין דינו כאילן:

אלא כר"מ. כלומר לא אתיא אלא כר"מ דפ"ז דכלאים דתנינן התם גפן שיבשה אסורה שאסור לזרוע זרעים בתוך עבודתה ואם זרע אינה מקדשת הזרעים לאסרן בהנאה ר"מ אומר אף צמר גפן אסור ואינו מקדש ואמר עלה ר"א התם דרישא גפן שיבשה נמי דר"מ היא וכן גריס בהדיא לעיל בפ"ב דכלאים בהלכה ד' דר"מ היא דס"ל צמר גפן אוסר וה"ה לגפן שיבשה אבל לרבנן גפן שיבשה אינה אוסרת וא"כ האי ברייתא דמשוי ליה לאילן יבש כאילן לח נמי אליבא דר"מ דכלאים היא:

דברי הכל. ודחי לה הש"ס דליתא אלא האי ברייתא כדברי הכל אתיא לפי שאסרו אילן יבש מפני אילן לח דלא ליתי לאחלופי:

אתא ופרי קומי רב. היה רץ לפני רב כשהיו מטיילין בי"ט והביא בידו זמורה יבשה:

א"ל. רב:

וויידא אתיתה. מאיזה מקום הבאת אותה:

א"ל בההיא תמרתא עמיקתא. במקום שהתמרים גדילין בעמק ומשם לקחתיה:

א"ל רב. מאן שרא לך זה לעשות בי"ט ורב לטעמיה כדאמר לקמיה שאף זמורה יבשה אסור להשתמש בה:

ר' אחא בשם רב אסור לדוש וכו'. גריס להא לעיל בפ' בתרא דעירובין בהלכה ח' וגריס שם אסור לתלוש שרשי זמורה בשבת. וגי' דהכא יותר נכונה היא:

היא שרשי אילן היא שרשי קולסי כרוב. הכל דין אחד להם ובגבוהין שלשה דמשתמש באילן הוא אבל אם אינן גבוהין שלשה כארץ הן ודשין עליהן שכל פחות מג' מהקרקע כקרקע הוא:

מפני מה אמרו אין עולין באילן. אפי' בשאינו משתמש בו אם דטעמא שמא ישכח ויתלוש ויאכל מן הפירות שעליו או דטעמא הוי שמא ישכח וירעיד את האילן ונמצא משתמש במחובר הוא ונ"מ באילן סרק שאין לו פירות נשמעינה מן הדא דתני בברייתא היה רוכב ע"ג בהמה בי"ט אומרים לו רד א"כ ש"מ דטעמא הוי שמא ישכח וירעיד את הבהמה ונמצא משתמש בבעלי חיים הוא וא"כ ה"ה באילן טעמא משום הכי הוא ואי באילן סרק אסור:

מפני מה אמרו היה רוכב וכו'. שמא תינוק הבהמה מאמה בעוד שהוא יושב עליה והוי ליה כמניק אותה בידים וזה אסור בי"ט:

הגע עצמך שהיה הוגן אחד גדול. בן חמור גדול ושוב אינו יונק וא"כ נתת דבריך לשיעורין:

תנא ר' אחא וכו'. דשנייא היא גבי בהמה דטעמא אחרינא איכא שהוא מצוה על שביתת בהמה כמוהו עצמו דכתיב למען ינוח וגו' וס"ל דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט כמו בשבת:

נשענים בבהמה. סומכין עצמן על הבהמה בי"ט:

בבריא. אם הוא בריא מותר שאינו צריך לכך אלא כלאחר יד הוא עושה ולא הוה ליה משתמש בבעלי חיים:

בתש. שהוא אדם חלוש וצריך הוא לכך:

ר' יוסה אומר וכו'. וקאמר הש"ס דהכי מפרשינן לומר דלא פליגי דמ"ד נשענים בהוא דמיסתמך ציבחד שאינו סומך עליה אלא מעט בלט ומ"ד אין נשענים בכובש את כובד גופו עליה ואין חילוק בין אדם בריא או תש:

ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. אליבא דר' יוסה קאמר הש"ס דהוא אמר איתפלגון ר' בא בר ממל וחברייא ולא ס"ל לתרץ דבריהם ולומר דלא פליגי דלא מיסתבר ליה לחלק בין סומך מעט או הרבה עליה דמ"מ משתמש בבעלי חיים הוא. והשתא לא ידעינן מי הוא האומר נשענים ומי האומר אין נשענים דר' יוסי סתם קאמר ר' בא בר ממל וחברייא חד אמר וכו' וכן נמי מסופקין אנחנו היאך מתרץ להני ברייתות דאית תנא תני נשענים ואית תנא תני אין נשענים אי ס"ל לר' יוסה לתרץ הברייתות כדשנינן לעיל או לא דס"ל דהברייתות ג"כ פליגי אהדדי:

מן מה דלא אמר וכו'. כלומר דפשיט לה הש"ס ממה שאנו רואין דלא אמר ר' יוסה בשם ר' בא בר ממל בהדיא כלום לגלות להיכן דעתו נוטה אלא סתמא קאמר איתפלגון וכו' חד אמר וכו' והשתא מאי בעי ר' יוסה בזה דקאמר איתפלגון ר' בא וכו' הלא פלוגתא דתנאי בברייתות היא ומה חידש בכך אלא הוי דש"מ דהוא אמר נשענים בבריא וכו' וכלומר דעל כרחך דרבי יוסה נמי כרב חסדא ס"ל לתרץ הברייתות דלעיל דמ"ד נשענים בבריא מיירי ומ"ד אין נשענים בתש מיירי ול"פ והלכך קאמר איתפלגון ר' בא וכו' לומר דאמוראי הוא דפליגי בהא אבל תנאי דברייתות לא פליגי אהדדי:

זאת אומרת. מדאסור לשוט אע"ג דלא קעביד מידי אלא שמחלק המים ע"י כך א"כ אסור לאדם להשיט דבר מעל פני המים ולהביאו אצלו:

חמון לחד בר נש. שהיה מפצל ומחלק המים הילך והילך מן הקיסמין ושותה:

הדא היא דאמר ר' יעקב וכו'. וא"כ זה ג"כ אסור:

א"ל הדא היא דתנינן שובר אדם וכו'. כלומר מאי חזית דמדמית לה להא דר' יעקב בר זבדי ולאסור תדמה טפי להדא דתנינן שובר אדם את החבית לאכול הימנה וה"נ דזה עושה כן כדי לשתות וכי שבירת המים חמירא טפי משבירת החבית:

סיפוק שהוא מחמתו. מחמת החימה והכעס כמה דאת אמר ויחר אף וגו':

טיפוח. קרי מה שהוא עושה לרצונו:

חד אמר הכין שרי. היה מראה אם עושה הוא כן שמטפח לאחורי ידיו והוי כלאחר יד שרי והכן אם מטפח מקמי ידיה אסור:

וחורנא. ואחרינא אמר בין מקמי ידיה ובין לאחורי ידיה אסור:

ולא ידעין. מי הוא האוסר ומי המתיר לאחורי ידיה. אלא מן מה דאמר ר' יונה יש זקנים בימינו שהיו מטפחין לאחורי ידיהון בשבתא הוי ר' יונה דהוא אמר הכין שרי והכין אסור:

רבי הוה מסב. היה משיא לר"ש בריה ובסעודת הנשואין היו מטפחין לאחורי ידיהון בשבת לשמחה:

רבותינו הותרה בשבת. בתמיה דס"ל הכין והכין אסור:

מי הוא זה שבא לרדותינו. להוכיחנו בתוך בתינו. ואית דאמרי שכך אמר רבי מי הוא זה שבא לצנעינו למחאות אותנו:

שמע ר"מ קליה. דרבי שהיה כועס על כך וערק משם:

נפקין. בני הנשואין:

פריי בתרי' מיפרי. היו רוצין אחריו במרוצה להחזירו ובהדי דערק אפריח רוחא פיקלייה. הסודר שלו מעל צווארי' דר"מ והצין רבי מן החלון וראה צוארו דר"מ:

אמר לא זכית אנא לאורייתא וכו'. על דרך ועיניך רואות מוריך שבכך אתה זוכה למאור החכמה של התורה:

אצבעתיה דרבי מן גולגיקין דידיה. מן הבית יד שהיה תמיד על ידיה דרבי וזהו אמרם למה נקרא רבינו הקדוש שמעולם לא הניח ידו מטיבורו ולמטה וכי האיך אפשר זה אלא שהיה תמיד מכוסה בבית ידו ובלא בית יד לא היה נזהר בכך:

קיפוץ. נקרא אם עוקר שתי רגליו כאחת וקופץ וריקוד נקרא בעוקר אחת ומניח אחת כדרך המרקדין בבית משתאות:

סבר מקושה דכנישתא חדתא. להקיש על בה"כ חדשה שהיה שם שיפתחו לו:

מקיש על כסא. כלאחר יד:

עני בסידרא. נתאחר בבית המדרש ועלה לביתו ומצאן ישנים ורבץ לו על הסולם ובשביל שלא להקיש על הדלת בשבת לא רצה להקיצם:

הוה פשיט. היה רגיל לשנות עם בריה דר' אימי והלך ורצה להקיצו לר' ירמיה בהשכמת הבקר בשבת והתחיל להקיש על השער א"ל אבא ר' אימי מאן שרא לך להקיש בשבת:

מהו מקשה על כריסא בשובתא. להקיש על בני מעיים שלו שיפתחו א"ל בחול מאן שרא לך לעשות כן מפני הסכנה:

נהגין רבנן. להתיר בחולה מפני הרפואה ולהקיש על בני מעיים מן הטיבור ולמעלן בידיו ואם מקיש בבגדיו כנגד כריסו אף מן הטיבור ולמטה מותר:

והא מתני'. דסנהדרין פ"ד פליגא דקתני גבי דיני נפשות לפיכך אין דנין וכו' משמע דיני נפשות דוקא הא דיני ממונות דנין ותני ר"ח כן וכו':

אמרי כאן להלכה וכאן לד"ת. כלומר מתני' דהתם מד"ת מיירי דדיני נפשות אין דנין ודיני ממונות דנין והא דרבי אבהו להלכה שמד"ס אין דנין לכתחלה בע"ש. וגרסי' להא ריש כתובות ובסנהדרין שם:

אסור לארס וכו'. לקדשה וכדמפרש ואזיל דהיינו שלא לעשות סעודת אירוסין וטעמא משום שאין קובעין סעודה בע"ש הא לארס בלא סעודה יארס:

מחלפא שיטתיה דשמואל דתמן הוא אמר. לקמן בפ"ק דתענית דהזיווג מן השמים הוא דכתיב אלהים מושיב יחידים ביתה וגו' כדדריש בויקרא רבה עד שהן הבל במעי אמן נגזר להם זיווגם:

והכא הוא אמר הכין. בתמיה:

שלא יקדמנו אחר. ומשני בתפלה אפשר שיקדמנו אחר:

ואפילו כן לא קיימה. לא תקיים הזיווג הזה:

איתפלגון ר"י ור"ש בן לקיש חד אמר מקדישין וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"א דפסחים בהלכה ג' עד משום שבות שהתירו במקדש ושם מפורש הכל:

כל אלו בי"ט אמרו וכו' ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ופריך וכי אילין אינין בלבד שבין י"ט לשבת דלא קחשיב אלא אוכל נפש והא אית לך חורנין והרי יש ביניהן עוד דברים אחרים כדקא חשיב ואזיל. סקילה בשבת. להעובר במזיד ובהתראה ואין חיוב מיתה בי"ט וכן כרת להעובר במזיד בלא התראה. מכות בי"ט דכל המלאכות בי"ט בלאו הן וחייבין עליהן מלקות בהתראה אבל אין מכות בשבת דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו. וגרסי' להא לקמן בפ"ק דמגילה בהלכה ח':

אין תימר. וכ"ת בדברים שיש בהן אוכל נפש אתינן מיתני. במתני' דבהא קאמר אין בין י"ט לשבת וכו' אבל במילי אחרינא איכא טובא אכתי קשיא והא תנינן משחילין פירות וכו' וזה נמי שייך לאוכל נפש ולמה לא קחשיב להא. ולא משני מידי:

ועוד מן הדא. כלומר דהשתא קחשיב ואזיל עוד דיש בין י"ט לשבת:

דתניא שוחקין וכו' והוא שמל. כבר וצריך לשחוק סמנין לרפואה ולא דקשיא ליה אמאי לא חשיב נמי להא דעצי בשמים דלא שייך לאוכל נפש:

ועוד. יש ביניהון מן הדא דתני מודים חכמים לר"מ וכו' כמפורש בפ' דלעיל סוף הלכה ב':

מה ביניהון. חסר כאן דברי ר' יהודה וכמו דגריס לקמן במגילה שם על המתני' אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד תני בשם ר' יהודה אף מכשירי אוכל נפש התירו. ועלה קאמר מה ביניהון כלומר באיזה מכשירין פליגי ר' יהודה וחכמים:

לחדד ראשו של שפוד. לצלות בו ביניהון דר' יהודה מתיר אף זה לתקן בי"ט:

להוציא אש מן העצים ביניהו. דאע"ג דמוליד הוא מתיר ר' יהודה דמכשירי אוכל נפש הוא וכדי לבשל ולצלות בו:

הוא הדבר. ביניהון ולא פירש מהו ולפיכך שואל הש"ס מהו הוא הדבר דתנא ר' יהודה בר פזי אם על דרב חסדא או על הא דר' חנינא קאמר הוא הדבר ולמה סתם דבריו אלא ודאי לא קאי אלא על הדבר הנזכר במתני' ולית לך אלא כהדא דתנינן לעיל בפ"ג בהלכה ז' אין משחיזין את הסכין בי"ט אבל משיאה ע"ג חבירתה וקאמר עלה רב חסדא שם דר' יהודה הוא דאמר אף מכשירי אוכל התירו ומשיאה על גבי חברתה כדי לחדדה:

דאמר. ואמר רב יהודה בשם שמואל וכו'. כלומר אף זה לא מתוקמא דהא דאמר רב יהודה לעיל אדרב חסדא דלא היא דהך מתני' דברי הכל היא דלאו לחדדה מיירי אלא כדי להעביר שמנונית שעליה ואפ"ה במשחזת לא דעובדא דחול הוא:

מהו להדליק. בי"ט נר של אבטלה נר בטילה שאינו צריך לו:

מתניתא. ברייתא במכילתא פליגא על חזקיה דאוסר דדריש לא תבערו וגו' בשבת אין אתה מבעיר אבל את מבעיר בי"ט ובמאי עסקינן אם תאמר שצריך לדברים שיש בהם אוכל נפש הא בהדיא כתיב אך אשר יאכל וכו' וכל המלאכות השייכין לאוכל נפש בכלל ולמה ליה למידרש מביום השבת אלא ודאי כי אנן קיימין להאי דרשא בנר של אבטלה להתיר בי"ט וקשיא לחזקיה:

ותני תמן. לעיל בפ"ק גבי אין מוציאין את הקטן וכו' דקתני פלוגתא דב"ש וב"ה בהא כדמפרשינן שם דפליגי אי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכן בהבערה וזה נמי קשיא לחזקיה דהא ב"ה מתירין בהבערה שלא לצורך:

בעא קומי ר' יוחנן. אם נר של בטילה מותר בי"ט:

לא תאסור. אם אתה רואה אחד מדליק נר של בטילה ולא תישרי לכתחלה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף