אילת השחר/בבא קמא/מז/ב
ולא אמרינן קבולי קביל בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל חצר. מבואר בכל הסוגיא דבלי קבלת שמירה פטור בעל הקדירות, אע"ג דלכאורה הא כיון דיש לו דבר המזיק הוא צריך לשמור, ולמה צריך קבלה מיוחדת לזה. וע"כ דכיון דיש לו רשות להניח קדירותיו הו"ל כברשותו, דאדם יכול לעשות הכל בשלו. וצ"ל דבעל החצר ג"כ הא יש לו רשות להחזיק שוורים שלו, והו"ל כחצר השותפין, מ"מ בלי קבלת שמירה אין שותף א' חייב על היזק השותף השני בדברים שלו, דלכך יש לו רשות לעשות הכל בשלו, אלא אי אמרינן דבקבלת רשות כלולה קבלת שמירה אז הוא דחייב, וזה מה שהקשו בתוס' ד"ה אימא, דבנגח שורו של בעה"ב יתחייב אף אם לא קיבל נטירותא משום דלא עדיף מבחצר השותפין דחייב מי שנגח שורו.
וצ"ע איך מהני אם יש קבלת שמירה של בעל קדירות על שור של בעה"ב, דבמה נתחייב, והי' אפשר דהנתינת רשות היא מוגבלת דוקא בתנאי שישמור מלהזיק, וכשאינו שומר מלהזיק שור של בעל הבית הו"ל כלא הי' לו רשות, אבל לרבנן דס"ל דבעל החצר מקבל שמירת קדירותיו של השני, התם הא צריך לומר דמקבל ממש לשמור ובמה נתחייב, ובשלמא למסקנא אפשר דכיון דהוי קבלת שמירה על הקדירות ואפי' נשברו ברוח, הרי דהוי ככל קבלת שמירה, אבל לס"ד דמקבל רק שלא יזיקו שוורים שלו הקדירות של השני איך מהני קבלה. וצ"ל דהו"ל ג"כ קבלת שמירה על קדירות כמו שומר אלא דאינו מקבל רק שלא ינזקו ע"י היזק דשוורים שלו ולא אם ינזק ע"י רוח. ולפי"ז אם יזיקו שוורים שלו הקדירות אפי' בקרן ישלם נ"ש, כיון דאין חיובו מדיני קרן, דאי מדין קרן מאי שייך קבלת שמירה, וע"כ דאינו מדין חיוב קרן אלא מחמת קבלת שמירה דקדירות וא"כ חייב נ"ש אפילו אם יזיקו בקרן.
והנה בתוס' כתבו דלס"ד אם הכניס ברשות אז לרבי מקבל כ"א שיפטר בנגיחת שורו ובכל נזקין, ויש לעי' איך מהני תנאי כזה, ובשלמא בבעל החצר הו"ל כמתנה דלגבי שיתחייב על נזקין הו"ל כאילו אין רשות לבעל השור הנכנס, ונמצא דפטור מחמת קדירותך ברשותי מאי בעי, אבל לבעל השור הנכנס איך יתנה שלא יתחייב על היזיקות ששורו יעשה, ואפי' אם הוי כהתנה דבעל החצר ישמור שורו מלהנזק למה יועיל, ונצטרך לומר דבעל החצר ישמור שורו של הנכנס לגבי להתחייב על נזקין שיזיקוהו דממילא נמצא דיפטר, ומ"מ צ"ע.
ולקמן דף מ"ח בהאי איתתא דעלתה למיפא כיון דבעיא צניעותא אז מסלקי מרוותא מינייהו, והיינו דאז היא מקבלת לשמור, ולכן חייבת על מה שהעז מתה, וצ"ע דהתם הא מדין מזיק שצריך לשמור את עיסתה שלא תזיק להעז הא אינה מחוייבת דהוי לה שלא תאכל, וכתבו התוס' דכיון דהבהמה מזקת עצמה ע"י מעשה בכוונה אינו מחויב, והו"ל כגרמא, וא"כ ע"כ צ"ל דהיא מקבלת לשמור את העיזים שלו שלא ינזקו, ובמה חל חיוב שמירה להפוסקים דשומר אינו מתחייב אלא במשיכת החפץ, ולא סגי בהנח לפני, כמבואר בחו"מ סי' רצ"א סעיף ה'.
הויא לה שלא תאכל. ועי' בתוד"ה הוה לה שלא תאכל. ובחזו"א סי' ח' סק"ט דן על מה דנים לחייב אי מטעם אש או בור, ולבסוף מסיק דדנים לחייבו מטעם בור, ויש לעיין דסם המות לכאורה הוי כרוח שאינה מצוי', דהא לר' ששת לא ס"ל דעל מה דמזיק עצמו אין לחייבו, וע"כ דסם המות הוי כרוח שאינה מצוי', וא"כ למה חייב בדיני שמים הא מבואר לעיל דף כ"ט דרק נשברה כדו ולא סלקה דאע"ג דהפקיר מ"מ הי' לו לסלק כיון דהי' שלו לכן חייב בדיני שמים, אבל בנפל ברוח שאינה מצוי' לכו"ע הוא פטור ולא חייב אפי' בדיני שמים, וכאן דנעשה בור ע"י רוח שאינה מצוי' למה חייב בדיני שמים.
אלא דכתב בחזו"א דחיובו משום בור המתגלגל, ולפי"ז הוא כבר בור, ולא דמי להא דדף כ"ט דנעשה בור ע"י רוח שאינה מצוי', משא"כ כאן דהוא כבר בור רק הזיק ע"י רוח שאינה מצוי', אלא דצע"ק לקמן בכסהו כיסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ולא בפני גמלים ולא שכיחי גמלים, דמ"מ אם באו גמלים ונפלו חייב על הגמלים, הרי דאם זה בור חייב אפילו אם הנזק הי' ברוח שאינה מצוי', וא"כ כאן דהוי כבר בור למה יפטר בסם המות בדיני אדם.
והנה במה שדן החזו"א הנ"ל שיש לחייבו מטעם בור והבהמה שאכלה הוי כמו שגלגלה את זה לתוך מעיה ושם ניזוקה בתר דנח. יש לעיין קצת דבור המתגלגל הא באותו אופן שהזיק אח"כ הי' כבר בור גם כאן במקום שהניח, אלא דהוצרך לגלגל כדי שמה שמוכן להיות מזיק כאן יוכל להזיק במקום אחר, אבל כאן דכל צורת ההיזק לא הי' שייך עדיין שתוזק לפני שאכלה, דהא זה אופן אחר של היזק שזה שייך רק במעיה, ואע"ג דגם אבנו שהניח בראש גגו חייב בתר דנח מטעם בור מהצד השוה לעיל דף ו' אע"ג שעל הגג לא הי' מזיק, הרי דאם יכול להזיק בהגיעו ע"י רוח מצוי' אל הקרקע חייב. מ"מ כאן גרע, דשם הא מיהת דעל הגג היו יכולין להכשל בו אלא שאין הולכים שם אנשים, משא"כ כאן דכל צורת ההיזק שניזוקה ע"י אכילה לא הי' שייך כלל להנזק לפני שאכלתן, מ"מ אפשר דלגבי בור שייך לחייבו גם כה"ג.
עוד דן בחזו"א לחייב מטעם אש. וצריך לומר דגם בתר דנייח, צורת ההיזק הוא ע"י דהמאכל מביא סם המות בגוף והוי כאש, וביאר דהא לא פטרינן לי' מחצי מחמת דגם הבהמה השתתפה בההיזק, משום דהיזק זה לא הי' יכול להיות בלי הבהמה אין הבהמה נקראת מזיק אלא ניזק, ורק בכלב וגחלת מבואר לעיל דף כ"ג דשייך לחייב בעל גחלת אפילו כשהזיקה גדיש של בעל הגחלת משום דהגחלת יכולה להזיק גדישים אחרים, אבל כאן שפיר חייב רק בעל הפירות.
ולכאורה יש לעיי' קצת דבחזו"א סי' י"א ס"ק י"ד ביאר בהא דלעיל דף כ"ב דא"א לחייב בעל הפשתן שלא שמרו שיהי' אש כמו דליל דלא אצנעיה, דאל"כ מאי פריך האי לאו ממונא דבעל גמל, והיינו משום דפשתן אינו עדיין מזיק בתור אש ואין עליו לשמור עצו ופשתנו שלא ייעשה אש ע"י שידלק בנרו של חנווני, וצריך לחלק דהתם זה יעשה מזיק ע"י שידלק והאש ישרוף וזה אינו אש עדיין, משא"כ כאן לא צריך שהמאכל יצטרף עם איזה דבר נוסף כדי להזיק, אלא בהיותו שם הוא מזיק כמו שהוא כעת, וזה אפשר לחייב משום אש.
ומה דשייך לחייב משום אש, הוא משום דאע"פ דהאש הזה לא יזיק בלי שהניזק לא יבוא אליו, מ"מ כיון שצורת ההיזק הוא שעושה היזק ולא שניזוקין בו לכן שייך לחייבו משום אש, דאל"ה נהי דהמאכל מקרי עושה היזק כשהוא במעיה, מ"מ אי לאו שהניזק יקרבהו אליו הא לא יוכל להזיק, וע"כ דבכה"ג ג"כ מקרי שפיר אש ולא בור, וכן משמע בתוס' דף ו' בד"ה לאתויי דהוכיחו דאם עשה בר דעת היזק עם דבר של חבירו מ"מ יתחייב רק האדם, דהא אם ישים אדם טלית חבירו לתוך האש אין סברא שיתחייב גם בעל האש אלא זה ששרף יתחייב, ומשמע מהתוס' דהי' שייך לחייב בעל האש אם לא חידושם דלגבי אדם בכונה אין נחשב בעל האש למזיק. ולכאורה הא בין כך א"א לחייב בעל האש דהא לגבי הטלית הו"ל כבורו, כיון דלא הלך אש אל הטלית אלא השליכו הטלית לאש, ובור הא פטור על הכלים. ואפשר לדחות דכוונתם דאם לא חידושם דרק האדם שבכונה הזיק חייב דהוא המזיק, נהי דבעל האש הי' פטור על כלים מטעם דהוי רק בור, מ"מ כדי לחייב האדם אנו צריכים לדין כי ליכא לאשתלומי מבעל האש משתלם מהאדם שהשליך, ולזה כתבו דרק האדם הוא המזיק. אך זה דוחק, ובפשטות משמע דהי' שייך לחייב בעל האש יחד עם האדם שהשליך לאש, הרי דדין חיוב אש עליו אע"פ שהניזק בא אליו. ועיין בתוס' לקמן נ"ו ע"ב ד"ה המעמיד דמשמע דבנותן סם המות לולא דהוי לה שלא תאכל או משום דלא עבידא דאכלה הי' חייב משום אש.
תוד"ה או דלמא. אבל אם יצא השור חוץ מחצירו של בעה"ב ובאו שוורים ונגחוהו [ובפשוטו מיירי אפילו שוורים תמין] לא מבעיא לי' דהא פשיטא דמקבל עליה נטירותא. וכן מבואר לקמן דף מ"ח בגמ' דס"ד דחייב בעל החצר על מה שנגחו שור של הנכנס ברשות, והנה למ"ד פלגא נזקא קנסא דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי אלא דהתורה קנסתו, א"כ לגבי שמירת השור הניזק למה לא הוי כאונס וע"ז הא לא מצינו קנס התורה, ולפי הרא"ש בפ"ב דכתב דכלבא דאכל אימרא חייב על מה שאכל אח"כ נ"ש מדין שן, הרי דאע"ג דכדי להזיק הי' צריך לעשות משונה מ"מ אין זה כאונס לגבי שאר דינים א"ש, אבל לרש"י דס"ל בדף כ"ג דאם זה משונה לא חייב על מה שניזוק אח"כ יותר מח"נ, וצ"ל לדידי' דכל התוצאות שיצא מזה הוי כקרן, וזה לגבי המזיק, אבל לגבי הבעה"ב איך נוכל לחייב על מה שיארע אונס ששור תם יזיק.
וע"כ צ"ל דגם לרש"י כל מה דאמרינן דהוי אונס היינו לא דהוי אונס ממש, אלא דס"ל דלא מצינו חידוש חיוב שמירה שהתורה תטיל על מזיק לשמור שורו שיזיק בקרן, וממילא גם כל היזק שיוצא עי"ז שיזיק בקרן לא הטילה עליו, וצ"ל דגם שוורים אחרים לא יתחייבו כשיאכלו הנבילה שנהרגה ע"י כלב שאכל האימרא, אבל לגבי שמירת הדברים שקיבל לשמור בודאי צריך לשמור מכל דבר שאינו אונס ממש, וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |