בית מאיר/אורח חיים/שעה

בית מאיר ‏ אורח חיים שעה

סעיף א' דסולם תורת פתח עליו כן נמי לשון הטור ויש לתמוה דברים אלו הם נגד הסוגי' מפורשת מה שמביא הב"י ס"ס זה והוא בדף ס' דאיתא נמי אמר ר"נ דסולם תורת מחיצה עליו לקולא והאמר ר"נ אמר שמואל אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו אם יש לפניהם דקה אינה אוסרת ואם לאו אוסרת וכתב רש"י אלמא תורת פתח עליו ואפילו לחומרא ולפ"ר יש לתמוה דמה בכך דתורת פתח עליו אכתי למה אוסרת הא עירבו כל אחד לעצמה כמבואר ברש"י וכבר קי"ל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה אלא דז"ל הריטב"א ואפ"ה כשאין שם דקה אוסרין על בני חצר ולא אמרינן רגל המותרת אינה אוסרת דבני מרפסת ובני חצר מישכי שייכו אהדדי (יותר) מבני שתי חצירות הפתוחים זו לזו עכ"ל וא"כ הרי להדיא דבמרפסת גבוהים י' כל התירם לאו משום דסולם תורת פתח עליו דודאי אילו כן הי' אוסר אלא הטעם משום דבאמת סולם תורת מחיצה עליו אף לקולא והוי כאילו אין כאן פתח כלל והנ"מ דבשאין גבוה המרפסת י' אלא שהוא מגופף עד י' שיש לו פתח גמור אז אוסר על בני חצר אם לא בדעביד דקה כמימרא דשמואל וכבר תמה הב"י על השמטות מימרא זו אלא שאני מתמיה ביותר שדברי הטור וש"ע הם להדיא היפוך דעת שמואל לפרש"י וכן מבואר להדיא בפרש"י על מתני' דפרק כיצד משתתפין דז"ל אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו פי' ולא ערבו אלו עם אלו אלא לעצמן וכו' ואעפ"כ אין אוסרין הואיל וגבוה מרפסת י' שלא הלכו בסולם אלא להקל ואמרינן תורת מחיצה עליו אמנם שוב ראיתי בהריטב"א דף פ"ג ע"ב מביא בשם תוס' באמת הקושי' על פרש"י על המתני' בלשון זו למה לי ההוא טעמא ת"ל דכיון שעירבו לעצמן הא קי"ל רגל המותרת וכו' ותירצו שתפס רבינו טעם זה לאוקמי סתם משנה אפילו כר"ע דאמר רגל המותרת אוסרת עכ"ל הרי דלא ניחא לתוס' בדברי הריטב"א דלעיל דיש הבדל בין מרפסת וחצר לבין ב' חצירות וא"כ ע"כ דאף מימרא דר"נ דף ס' נמי מוקמי כר"ע ושלא אליבא דהלכתא אבל לדידן אפילו באין גבוה המרפסת י' והיא מגופפת עד י' באופן שיש פתח גמור נמי לא צריכה לדקה מפני שרגל המותרת אינה אוסרת וא"כ שפיר דברי הטור וש"ע לשטת התוס' וגם שפיר עביד שהשמיט כל המימרא ודו"ק אך זה עדיין צ"ע דלמה מחליט דוקא דסולם תורת פתח עליו ומכח זה מוכרח לסיים ובלבד שיערבו כל בני מרפסת לעצמה כדי שיהא רגל המותרת הא באמת פסקינן דסולם תורת מחיצה עליו אף לקולא כמבואר סי' שצ"ב סעיף ב' וא"כ אפילו לא עירבו בני מרפסת לעצמן והוי רגל האסורה נמי לישתרי בני החצר אם ערבו לעצמן והמרפסת גבוה י' דהא הסולם תורת מחיצה עליו ומ"ש מלר"ע דס"ל דאף רגל המותרת אוסרת ומ"מ מקשה הסוגי' דלא ליבעי דקה בגבוה י' וה"ה לדידן מיבעי דליהוי הכי אפילו ברגל האסורה וצ"ע:

סעיף ב שהוא משותף ר"ל דאילו של אחד לבדו אין חבירו אוסר עליו בשום ענין דהא קי"ל שיש דין גזל בשבת ריטב"א:

שם ושניהם אסורים היינו כשהתל או העמוד רחב ד' טפחים וכדלעיל סי' שע"ב סעיף ו' ריטב"א (וזה דלא כדאיתא בד"מ סי' שנ"ה סק"ג שכתב דאפשר לומר דכותל שני דהואיל וחולקת רשויות אינה בטילה לגבי החצירות) מבואר דאילו אינו רחב ד"ט הוי מקום פטור והכא הא ודאי קשה מה בכך דהוא מ"פ הא ברה"י עומד דלא שייך בו מ"פ ולעיל רציתי לדחוק מה דלא שייך הכא כלל וע"כ לומר דמפני דכל איסור זה אינו אלא דרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ונהי דהזורק מר"ה על תל או עמוד זה ודאי חייב אף דאינו רחב ד' מדעומד באויר חצר שהוא רה"י שעולה עד לרקיע מ"מ איסור זה של שליטת שתי רשויות שהחכמים חדשוהו לא חדשוהו אלא על מקום ד' שתופס רשות דאורייתא לעצמו לא בדבר שאין רחב ד' כמו שאין תופס בעומד בר"ה רשות לעצמו להיות רה"י כן נמי אין תופס רשות ב' רשויות ונקרא מ"פ לענין זה וזה ברור:

שם בני מרפסת מותרים ובני חצר אסורים וכתב הריטב"א והא דקתני למרפסת דאסור לבני חצר הני מילי לכלים ששבתו בבתים אבל כלים ששבתו בחצר מותרים במרפסת לר"ש דגגות חצרות קרפיפות רשות אחת וה"ה לחצר ומרפסת וכן משמעות הש"ע והוא מהרמב"ם ועיין סי' שע"ב סעיף ו' וצ"ע. בהג"ה ובתוך י' למרפסת זה נכון אף לשיטת הרמב"ם דודאי איירי בהכי כדמוקמינן לרב דהלכתא כותי' לאותן הדרים במרפסת הא נמוך י' הוי לזה בשלשול ולזה בזריקה ושניהם אסורים וכן הוא להדיא בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל וכשיש מקום בחצר גבוה י"ט ויהי' בצד המרפסת או בקרוב ממנה כשעור הנזכר (ר"ל ד"ט) ויהי' בשוה עמו (ר"ל לא נמוך ולא גבוה ממנו י"ט) הרי להדיא כדהוסיף הרמ"א ולא כט"ז שלמד מדברים אלו שהרמ"א הכניס שטת הטור:

שם אעפ"י שגבוהים י' והגיה הרמ"א ז"ל מן החצר לתוך עשרה למרפסת אף שנרשם על זה טור ולענ"ד זה נמי לשטת הרמב"ם ור"ל כיון דנקיט לרבותא אעפ"י שגבוה י' מן החצר דהוי לחצר בזריקה ולמרפסת לאותן הדרים במרפסת תוך י' כיון דמופלג ד' שניהם אסורים ולא אמרינן דליהוי של המרפסת ומכ"ש באינו גבוה י' מן החצר דלא אמרינן דליהוי של המרפסת ונמי שניהם אסורים לשטת הרמב"ם ולהכי הגיה לתוך י' למרפסת דאילו לשניהם למעלה מי' אין בו צד רבותא והט"ז למד מדברים אלו דין מחודש שלא נזכר לא ברמב"ם ולא בטור דהיינו בגבוה י' מן החצר ונמוך מן המרפסת י' ואף מופלג ממנו ד' שבעל החצר מותר בו מטעם דלבעל החצר חדא לריעותא הגובה ולמרפסת ב' ריעותא השלשול וההפלגה של אויר שאז אמרינן אין אדם אוסר דרך אויר שבסי' שע"ו לשטת רש"י שהוא הי"א שבהג"ה וזה ע"פ פירושו שם סק"ג דס"ל דלרש"י דלא אמרו אין אדם אוסר דרך אויר אלא בתרתי לריעותא וכו' ע"ש וכמה תמוהים דבריו דע"ש בהסוגי' בפרש"י כתב זה מוציא זיז כ"ש וממלא דרך חלון וכן זה דכיון דמופלגות ד' לא שלטי בי' לאסור זה על זה. והבט וראה שלא התנה רש"י ז"ל שום תנאי שיהי' החלון גבוה י"ט ומשמע ברור אפילו הוא תוך י"ט וגם המים שבבור הם שוים להקרקע באופן דאין שום ריעותא יותר מהפלגת ד' ובעיקר קושי' הב"ח איך לא השגיחו פה בדינא דרב דאין אדם אוסר דרך אויר תמה אני איך לא הביטו שניהם בדברי תוס' דף פ"ד ד"ה ה"נ מסתברא שביארו באמת מכח קושי' זו הפי' במה שמסיק הסוגי' אף לחצר בהסיפא דאינו אלא לשמואל ולדידהו באמת מהראוי ליפסק כרב אף הכא במופלג ד' תמיד אך להחצר בין גבוה י' בין תוך י' וזה באמת נגד הרמב"ם וטור ובודאי שהפוסקים לא ס"ל דעת תוס' בזה וראיתי בהריטב"א שמסיק על פי' תוס' שהוא דחוק וכתב ומקצת רבותי תירצו דאפילו לרב מפרשים הכא דאף לחצר קתני דעד כאן לא קאמר רב א"א אוסר וכו' אלא בדבר שאינו משותף ממש כגון החורבות וכו' אבל הכא התל והעמוד משותף הוא ממש בין החצר ומרפסת וכו' וכיון שהם בשותפות ומשתמשין שם בחול בשותפות לאו תשמיש אויר הוא חשוב אלא תשמיש גמור וכו' אלא דקשה לי עלה וכו' ולא נפקא לן סברא דרב אלא מההוא דג' חורבות שאינן משותפין ממש להשתמש לבני חצירות עכ"ל ובאמת לפרש"י שם בדין החורבות שכתב ואין להם בעלים אלא בני הבתים האלה שמשתמשים שם דרך חלונות משמע דאף החורבות הם משותפים בין שניהם. אבל להפוסקים כמו הרמב"ם פ"ג מה"ע פי"ז והטור וש"ע שבסי' ע"ו שסתמו לדין החורבה ואפילו יש להם בעלים אפשר שסוברים החילוק דהריטב"א ואפשר נמי בחילוק הב"ח אלא שהיא סברא שלא נזכרה בראשונים הכלל הדין שחידש הט"ז אף שבס"ס שע"ו מסיק עוד הפעם עליו שהוא ברור לענ"ד אינו אלא שניהם אסורים בו ואף המ"א סק"א שעירבב הדברים וכתב אבל בטור ובפוסקים משמע דכל פחות מי' לאו כלום הוא ונותנים אותן לבני החצר אם הוא רחוק ד' מן המרפסת או נמוך ממנו דא"א אוסר דרך אויר לענ"ד אינו דאילו הי' אפשר להשתמש בסי' זה בההוא כללא דא"א אוסר דרך אויר אפילו בגבוה ורחוק ממרפסת ד' הי' מהראוי להיות לבעל החצר כמבואר בתוס' הנ"ל ושטת הטור פשוטה דבפחות מי' לחצר הוי לחצר בפתח ומופלג ד' הוי למרפסת בזריקה דבמשך ד"ט מקרי זריקה כמו בגובה י' וכן בנמוך מן המרפסת י' הוי לחצר בפתח ולמרפסת בשלשול דלכ"ע נותנים לזה שבפתח ולענ"ד בבבא זו דאינו גבוה י' נמוך מן המרפסת י' אף הרמב"ם מודה ודי לנו במה שהוציא הב"י מן הרמב"ם שמחולק עם הטור באינו גבוה י' ורחוק במשך הפלגה ד' ממרפסת שלזה ודאי מסייע לו סתמא דמתני' כמבואר בב"י ודלא כא"ע שכתב דלהרמב"ם אף באינו גבוה י' מחצר ורחוק כלומר נמוך י' ממרפסת שניהם אסורים דלענ"ד נמי אינו ודו"ק:

ומה שכתבתי שהוציא הט"ז דין מחודש שלא נזכר לא ברמב"ם ולא בטור כעת רואה שיש משמעות בטור לדעתו שהרי כתב ואם הוא לשניהן שוה תוך י' או יותר מי' והוא בתוך ד' למרפסת וכו' שניהם אסורים בו משמע הא לשניהן שוה ביותר מי' ורחוק ד' ממרפסת נותנים לבני חצר ואין שניהם אסורים בו כיון דלבני חצר אך בזריקת גובה ולבני מרפסת תרתי לריעותא זריקת גובה וזריקת משך וא"כ די"ל נמי אם לחצר אך בזריקת גובה ולמרפסת שלשול י' וזריקת משך ד' הוא לבני חצר אבל תימא לי חדא מאין למד הטור להמציא דינין אלו והב"י ז"ל לא אנהיר עיינן מראה מקום ותו דלענ"ד בהדיא מבואר בתוס' מדמוכח לרב ממתני' דשתי גזוזטראות וכן מקושי' הגמרא דף פ"ד בור מה א"ל דכל דלאחד בזריקת גובה י' ולשני בסמוכה אף דלהשני תרתי לריעותא זריקת גובה י' ושלשול י' שניהם אסורים (ודלא כתשו' הרא"ש כלל כ"א דין ו' וכבר השיגו המ"א) כתבו התוס' להוכיח דה"ה דאין לחלק ואף דלאחד אך שלשול י' ולהשני זריקת משך הפלגה ד' ושלשול נמי אין נותנים לזה שבשלשול לחודי' דאל"כ לא מקשה מידי דף פ"ה ע"ב והא מר הוא דאמר לזה בשלשול ולזה בזריקה שניהם אסורים אף דהחורבה שבצדו בשלשול לחודי' ולחבירו בזריקת משך ושלשול א"ו דאי נימא לרב אדם אוסר דרך אויר אין הבדל לרב אלא שבאם לאחד בשלשול לחודי' ולשני בשני כחות בין בזריקת גובה ושלשול ובין בזריקת משך ושלשול שניהם אסורים זולת היכי דלאחד בשלשול לחודי' ולהשני בג' כחות זריקת גובה י' וזריקת משך ד' ושלשול י' תלי' בשני תירוצי תוס' דלמה דנראה לר"י במה דדחי תלמודא בדף פ"ה דילמא אינו אלא דחי' אף בזה שניהם אסורים אלו לרב אדם אוסר דרך אויר ולהתירוץ ועוד י"ל שהוא כפי' רש"י והסכים עמו הריטב"א בזה נותנים לזה שבשלשול לחודי' הרי עכ"פ להדיא דלא כפסק הט"ז דהא זה ק"ו דאם אין נותנים לזה שבשלשול לחודי' ולהשני בשלשול וזריקת הפלגה אם אדם אוסר על חבירו דרך אויר מכ"ש דאין נותנים לזה שבזריקה מה שלהשני בשלשול וזריקת משך ואף דין משמעות הטור צ"ע מנ' ואחרי שכבר הוכחתי לנכון מתוס' שע"כ הפוסקים לא אזלו בשטת התוס' שיהא שייך הכא לאדם אוסר דרך אויר ממילא אף דין הט"ז ודאי ליתא:

ודע שמה שכתבתי לעיל דברי הריטב"א ועל סברת הב"ח כתבתי שהיא סברא שלא נזכר בראשונים מ"מ רואה אני שהעיקר כסברת הב"ח כי תי' הריטב"א אינו עולה כלל כי דין החורבות לכל הפוסקים סתמא נאמר ואפילו בשהם משותפים וגם כדהקשה לנפשי' שם מדין הגזוזטראות וגם א"י איך ס"ד למימר כחילוקו דהא עיקר דין אין אדם אוסר דרך אויר על בור שבין ב' חצירות נאמר בדף פ"ה ושם ודאי הבור משותף בין שניהם משא"כ לסברת הב"ח ניחא הכל בפשוט דכל שבחול משתמשים בשותפות להדיא בלא אויר לא מקרי תשמיש אויר לומר מכחו אין אדם אוסר דרך אויר אף שבשבת אי אפשר לו לירד לחצר ולהשתמש להדיא ומוכרח לשמש דרך אויר מ"מ אוסר משא"כ בהבור אף בחול אין תשמישו אלא דרך אויר שהרי אין פתח מן החצרות להמבוי ותו יראה לענ"ד דהכא גבי עמוד שבחצר הא אף בשבת גופי' יוכלו אף בני מרפסת לירד לחצר ולהשתמש על העמוד להדיא בלא זריקת משך כלי מרפסת דהא מרפסת וחצר רשות אחת הוא וכל מה שדנינן אינו אלא על כלי בית ובודאי הדין עם הפוסקים הכא דלא כתוס' אלא דההוא דינא אין לו שייכות כלל לאין אדם אוסר דרך אויר:

וכל זה ברור לענ"ד:

סעיף ג' היתה מצבה. עיין ב"י מתמיה על הרמב"ם. ולהנ"ל ריש הסימן בפי' הטור נראה דאף הרמב"ם אזיל בשטת תוס' ומוקים השקלא וטרי' דף ס' כמוהם שלא אליבא דהלכתא אבל למאי די"ל רגל המותרת אינה אוסרת אין מקום לפרש מימרא דר"נ ע"י גיפופין ופתח לה דא"כ דקה למה לי ולהכי פי' עכ"פ המימרא דר"נ אמר שמואל אליבא דהלכתא דקאי על התל והעמוד המשותף בין שניהם דאם עבדו דקה אין בני מרפסת אוסרים על בני חצר ובזה נראה מהה"מ ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף