שיירי קרבן/שבועות/ד/א

שיירי קרבן שבועות ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שבועת העדות. ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד. בבבלי גרסינן לאפוקי מאי אר"פ לאפוקי מלך ראב"י אמר לאפוקי משחק בקוביא מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך ומ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה. וקשה מ"ד משחק בקוביא מנ"ל דמתני' אתיא למעוטיה דלמא לא אתי למעוטי מלך דהא אף לדעתו טפי איכא למעוטי מלך ממשחק. ואי מסברתו קאמר הכי הואיל דאין מקבלין עדותו לא קרינן ביה והוא עד הל"ל הכי מנפשיה אבל ממתני' לא שמעינן ונראה קסבר רב אחא אי ס"ד דלא אתי למעוטי אלא מלך ליתני ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד ושמעינן נמי מלך ול"ל למיתני כל הני אלא למעוטי נמי משחק בקוביא. וכ"ת מ"ש דתני שאר פסולין ולא תני נמי מלך י"ל קמ"ל משחק בקוביא דומיא דמלך מה מלך אם העיד עדותו כשר אף משחק בקוביא אם הוציאו ממון ע"פ עדותו אין מוציאין מיד המוחזק. אבל אין משמעות הפוסקים כן ועמ"ש לקמן בד"ה בכשרים כו'. ולמ"ד לאפוקי מלך ל"ק ליתני סתמא ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד דסד"א מלך כיון שאם עבר ממלכותו מעיד מיקרי ראוי להעיד קמ"ל. ועיין בר"ן:

ואינו חייב על שגגתה. עי' בקונט' וכ"כ רש"י וכתבו תו' וא"ת תיפוק ליה בקושטא קמישתבע כו' וי"ל שגגתה גרידא שסבורים שמותרים לגמרי לישבע לשקר ע"ש. לפום ריהטא היה נראה הא דאמר רב בגמרין בשוגג בקרבן כו' לפרושי למתני' קאתי וה"ק הא דתנן וחייבין על זדון השבועה היינו שהוא מזיד בכולן בקרבן ובשבועה עצמה ועל שגגתה עם זדון העדות שהוא שוגג בקרבן מזיד בשבועה ואינו חייב על שגגתה אם הוא שוגג בשבועה וסובר שמותר לישבע לשקר. והיינו כפי' תוס'. אלא לשון הש"ס משמע שמימרא בפני עצמה היא ולא קאי אמתני'. גם קשיא לתו' אמאי פטור הא אמר רבא אומר מותר קרוב למזיד דה"ל ללמוד א"כ הכא דמזיד כשוגג ליחייב. וקושית תו' נראה ליישב סד"א שבועה דחייב מזיד כשוגג אף אם שכח לחייב קמ"ל דפטור. ותדע דקיי"ל בכל התורה אונס רחמנא פטריה דיליף מנערה המאורסה א"כ ל"ל האדם בשבועה פרט לאנוס אלא ודאי ס"ד בשבועה אף האנוס חייב. אע"ג דהאדם בשבועת ביטוי כתיב והתם פטור על הזדון מ"מ כיון דחזינן דחייב בשבועת העדות אף על הזדון סד"א אונס אפי' בביטוי ליחייב. ועי' מ"ש מהרש"א לעיל פרק שבועת שתים (דף כ"ו) בתו' בד"ה ואי כו':

כבשים מיעוט כבשים שנים כו'. עי' בקונ' וכן פירשתי סנהדרין פ"ג ה"ח ד"ה כבשים. אבל יותר נראה דלא קאי אתמידין מדקאמר מה ת"ל שני ולא קאמר שנים ש"מ דקאי אמצורע ולא אתמידין וכ"מ בבבלי. וזה דלא כמ"ש בסנהדרין שם בתו' בד"ה כבשים כו' ועמ"ש שם באריכות:

מה להלן אנשים ולא נשים כו'. בבבלי ריש כרקין משמע מדכתיב ועמדו שני האנשים יליף שהנשים פסולות וכן פירש"י ב"ק (דף פ"ח) בד"ה פסולה לעדות דכתיב בעדים זוממין ועמדו שני האנשים ותניא בפ' שבועת העדות בעדים זוממין הכתוב מדבר דמשמע אנשים ולא נשים וקטן נמי מהכא נפקא לן דכתיב אנשים ולא קטנים ועוד עדות שאי אתה יכול להזימה היא דלאו בר עונשין הוא ע"כ. וכ"כ תו' (דף כ"ט) בד"ה שבועות כו'. וקשה גז"ש ל"ל. ונראה סובר הירושלמי האנשים איצטרך לדרשא אחרינא כמ"ש לקמן בסוגיין בד"ה צריכין כו' ע"ש. והא דיליף הירושלמי קטן מגז"ש לא קשיא תיפוק ליה עדות שאי אתה יכול להזימה היא כמ"ש רש"י די"ל איצטרך לעדות ממון דלא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימה ועי' ש"ך ח"מסוף סי' ל"ג. אך אבבלי קשה ל"ל פסול נשים מדכתי' ועמדו וגו' תיפוק ליה מגז"ש דלה לה מעבד דיליף התם בב"ק מקרא. ואפי' מאן דיליף התם פסול עבד מגזלן ומשאר פסולים נמי איכא למילף נשים מעבד ומ"ש תו' ב"פ תימא אמאי צריך קרא דעבד כו' תיפוק ליה מגז"ש דלה לה מאשה. כבר תירצו שם בב"ק ע"ש. אבל אין תירוצם מספיק לקושיא וצ"ע:

הרי למדנו שאין האשה דנה. כתבו תו' (דף כ"ט) בד"ה שבועת כו' תימא ספ"ק דב"ק דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים ואי אשה פסולה לדון לא איירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות וי"ל קרא קאי בדיינים ובנידונים כו' ע"ש וקשה מנ"ל דקרא קאי אתרווייהו דלמא לא קאי אלא על חד מינייהו. גם דברי תו' בב"ק שם אינן מבוארים כל הצורך ונראה אם נאמר קרא קאי על משה שישים המשפטים לפניהם צ"ל לכך נקט לשון רבים שישימם לפני אנשים ונשים. ואם נאמר דאזהרה היא לדורות קאי לפניהם אדיינים האמורים בפרשה. ודייק לן דלא קאי אדיינים לחוד דא"כ הל"ל אשר תגיש לפניהם כדכתיב מי בעל דברים יגש אליהם. ואי לא נאמר קרא אלא למשה מ"ש דשני קרא כאן משארי מצות התורה הל"ל ויאמר ה' אל משה לאמר דבר אליהם כו' אלא לאשמועינן אע"ג דנאמר למשה שישים לפניהם אזהרה היא גם לדורות. ואפשר שזהו כוונת התו'. עוד כתבו שם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה. ולפי גירסתם נראה דה"פ פריך הרי למדנו מג"ש שני שני נאמר כאן ע"פ שנים עדים ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים אף כאן אנשים ולא נשים ושמעינן נמי שאינה דנה א"כ הא דכתיב ועמדו שני אנשים שני ל"ל ושני אר"י בר בון בשם ר"י מה ת"ל שני שלא יהא כו' ולא גרסינן בדר' יוסי נאמר כאן שני כו' א"נ ר' יוסי אמר גז"ש שני לא ללמד ועמדו שני אנשים בגז"ש נאמרה אלא ללמד ע"פ שנים עדים בג"ש ושמעינן מק"ו שאינה דנה דתנן יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון א"כ ועמדו שני אנשים למעט שאין האשה דנה ל"ל דהא איכא למילף בק"ו אלא שלא יהא א' עומד כו' וזה שכתבו תו' מעתה שאין האשה מעידה כו' לאו בפירוש איתמר אלא מדברי רב יוסף שמעינן הכי סנהדרין פ"ג ה"ח כתבתי בתו' בד"ה הרי כו'. וגירסת תו' ס"פ שבועת שתים מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה וקשה מאי קשיא כו' ע"ש. אחרי העיון נראה שגירסת תו' כגירסא שלפנינו אלא בדברי ר' יוסי בתר דמייתי גז"ש גורסים מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה א"כ מה ת"ל שני כו' וה"פ ר' יוסי יליף גז"ש ע"פ שנים עדים מוישארו שני אנשים וקאמר מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מהיקישא דהוקשו הדיינים לעדים דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ועמדו שני האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינים א"כ מה ת"ל שני אלא שלא כו'. מיהו הרא"ש בפרקין מייתי דברי הירושלמי ונראה שגורם כגירסא שלפנינו אלא כהגהתי. אך מ"ש נאמר כאן שנים כו'. וצ"ל דיליף גז"ש ע"פ שנים מוישארו וגו' והא ודאי ליתא דקאמר א"כ ועמדו שנים ל"ל ויליף שנים עדים לג"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא מה ת"ל שני. וכמ"ש בקונטרס ניחא:

מעתה אין אשה מעידה. עי' בקונט'. וקשה בסמוך אמר ר' בא צריכין העדים לעמוד כו' שנאמר ועמדו כו' הרי דהך קרא קאי אעדים א"כ שפיר איכא למילף מיניה שהנשים פסולות להעיד. וע"ק מנ"ל שאשה אינה דנה נימא קרא קאי אעדים דוקא ולא אדיינים גם בבבלי בסוגיין מוקי קרא בעדים. ולגירסת תו' ניחא אלא צריכין להגיה בברייתא א"כ למה נאמר שני מופנה להקיש ולדון ממנו גז"ש נאמר כאן ועמדו שני אנשים ונאמר להלן וישארו כו'. ולא בעי למילף מדכתיב ע"פ שנים דילפינן שני משני ולא שנים משני. ור"י בר' בון פליג ויליף שנים משני ולא יליף דייני מעדות ועמ"ש לעיל בד"ה מה כו':

צריכין העדים להיות עומדים. דכתיב ועמדו שני האנשים כתב הר"ן י"א אפי' בדיעבד פסול מדאמרינן פ"ב דזבחים מה ליושב שפסול לעדות ואינו מחוור מדאמרינן ת"ח מעיד מיושב ואי בעלמא בדיעבד פסול ת"ת אמאי מעיד וכי מכשירים עדות פסול מפני כבוד תורה הל"ל דלא לסהוד כלל כדאמרינן במלך ע"ש. ול"נ דאין מכאן ראיה דקיי"ל כל אנשים שבתורה חשובים והיינו ת"ח וכתיב ועמדו שני האנשים ובעדים הכתוב מדבר ש"מ דאף ת"ח מעיד. ולא מרבינן אלא ת"ת שיכול למחול על כבודו משא"כ מלך. ומטעם זה לא יליף הירושלמי מאנשים ולא נשים דאיצטרך לגופיה לרבות ת"ח כמ"ש לעיל בד"ה מה כו'. וכ"ת כיון דיליף ת"ת מהאנשים נאמר שצריך שיעמוד דהא כתיב גביה ועמדו י"ל מדלא כתיב ושני האנשים יעמדו ש"מ לכך לא סמיך עמידה להאנשים לומר אם הוא ת"ח א"צ עמידה. ועי' בתו' בבלי (דף ל') בד"ה הכל כו'. א"נ כיון דאיכא עשה דכבוד תורה אמרינן דלא אתי קרא אלא לרבויי שיעידו אבל לא שיעמדו עוד כתב הר"ן הרשב"א מייתי ראיה מהא דאמרינן פ' מי שאחזו בודקין למשאות ולמתות ולעדות וגרסינן בירושל' אר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר ע"כ. לפמ"ש לעיל בד"ה הרי ובד"ה מעתה כו' לגירסת תו' ניחא דר"ל סובר ועמדו לא קאי אעדים אבל לר' בא ולהבבלי דמוקי ועמדו לעדים אפי' בדיעבד. וטעמא נראה דשנה ביה קרא דכתיב ויעמד העם על משה ואפי' נאמר דהיינו גמר דין מ"מ שמעינן דגם עדים בעמידה דהא עדים כגמר דין דמי ועמדו ל"ל אלא לעכב. ועי' בבבלי בסוגיין. ועי' מ"ש בירושלמי גיטין פרק מי שאחזו (סוף ה"א) בד"ה אדם כו':

אף הנידונין עומדין בשעת קבלות עדותן. בסנהדרין הגירסא בשעה שמקבלין דינן וכ"ה בהרי"ף והבבלי מסכים לגירסא דסנהדרין דגרסינן אר"ה מחלוקות בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין ד"ה בעמידה. מיהו י"ל קבלת עדות לגמר דין דמי לגבי עדים הלכך אף בעלי דינין אז בעמידה וכפי הגירסא שלנו. ולגירסא זו ניחא הא דאמר שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך דשעת קבלת עדות כגמר דין הוא. ודלא כמ"ש תו' בסוגיין בד"ה שאם כו' דברייתא אתי דלא כר' יהודה ועמ"ש בסמוך ואפשר דה"ג אף הדיינים עומדים בשעת קבלת העדות. ואתיא כי הא דאמרינן ירושלמי סנהדרין (פ"ז ה"ט) אהא דתנן גבי מגדף והדיינים עומדין על רגליהן וקורעין אר"ל מכאן לדיינים שקיבלו עדות עומדין דינן דין. וכתב הר"ן בפרקין עלה וכיון שכן ה"ה לדיינין שגמרו דינן מעומד דינם דין. דעדות כגמר דין דמי ע"ש ואני תמה מדבריו הא דדיינין צריכין לישב בשעת גמר דין מקרא שמעינן דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם כמפורש בבבלי בסוגיין הלכך אפי' בדיעבד פסול אבל שיהיו הדיינין יושבין בשעת קבלת עדות לאו מקרא יליף אלא מסברא י"ל בדיעבד כשר וצ"ע. ועמ"ש בסנהדרין שם בתו' בד"ה מיכן מי. עוד כתב הר"ן שם ובירושלמי פ' זה בורר משמע בעלי דין בעמידה בשעת עדות. ואיני יודע שם שום משמעות אם לא שהיתה גירסתו שם כגירסא דהכא אבל אין זה משמעות לשונו דא"כ מפורש שם הל"ל וא"ל כיון שצריכיו לעמוד בשעת גמר דין אף בשעת קבלת עדות הדין כן א"כ ה"ל להביא ראיה מהבבלי. ואפשר דעתי ששניהן שוין כמ"ש לעיל:

שנאמר אשר להם הריב. בבבלי יליף ליה מדכתיב וישב משה לשפוט כו' ויעמד העם א"נ מעדים יליף ליה דעדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו שני אנשים. וקשיא פשטא דקרא משמע לא הבעלי דינים לבד עמדו לפני משה אלא אף שאר העם עמדו ועוד מדעמדו מן הבקר עד הערב ש"מ אף בתחלת הדין צריכין שיעמדו ומ"ט דמ"ד בתחלת הדין א"צ לעמוד דאמר ר"ה מחלוקות בתחלת הדין. גם יתרו הוכיח משה על שהעם עומדים והוא יושב כמ"ש רש"י בפי' התורה. גם הא דיליף מעדות קשיא מי איכא למ"ד דאשר להם הריב לא קאי אבעלי דינים א"כ מגופא דקרא שמעינן שיעמדו וי"ל אי לאו דילפינן ליה מעדים סד"א אף בתחלת הדין צריכין לעמוד. ועי' בתו' שם בד"ה הכל כו':

לא יומתו אבות בעדות בנים. וא"ת מנ"ל שהקרובים פסולים לעדות ממון ואין לומר יומת ממון נמי משמע כדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת ואמרינן מאי יומת ממון. התם יומת אמיתה בידי שמים קאי והא דמשלם ממון ומיפטר מאם כפר שמעינן וכ"כ תו' פ"ק דסנהדרין (דף ט"ו) בד"ה אימא כו'. וי"ל כבר שניא בבבלי סנהדרין כתיב משפט אחד יהיה לכם שמעינן ד"נ וד"מ שוין אך קשה ר' יוסי דאמר פ' זה בורר בירושלמי (הלכה ה') ובבבלי (דף כ"ז) הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות ש"מ דסובר דלא ילפינן ממשפט אחד דשוין דיני נפשות ודיני ממונות לעדות והדרא קושיא לדוכתא מנ"ל שהקרובים פסולים לעדות ממון. ועי' בבלי סנהדרין ר"פ אחד ד"מ וצ"ע. ועי' ירושלמי סנהדרין פ"ג בתו' בד"ה לא כו' ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה:

הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן כו'. סנהדרין [פ"ג ה"ח] בד"ה הגע כו' כתבתי שעיקר הטעם משום דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש. ומדפריך הבבלי שם אהך פירוקא מהא דתנן ג' אחין ואחד מצטרף עמהן לחזקה ע"ש ואי ס"ד בממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה מאי פריך מממון לנפשות ועי' בש"ך סוף סי' ל"ג וצ"ע:

נמצאת אומר ב"ד גואלי הדם. וא"ת א"כ ל"ל לא יומתו אבות על ברם תיפוק ליה מהכא ואי משום עדים הא ילפינן עדים מדיינים כדאמרינן בסמוך גם מדפריך בסמוך ומניין שלא יהיו העדים קרובים כו' משמע דלא דריש קרא לא יומתו וגו' בעדות בנים. לכך נראה מעיקרא קשיא ליה לר"י מנ"ל לא יומתו קאי אעדות בנים דלמא בעון בנים קאמר ואי קשיא כבר נאמר איש בחטאו יומת לר"י דאמר לשון כפולות הם א"כ ליכא למיליף מיניה מידי כמ"ש שם בירושלמי בסנהדרין בתו' בד"ה עד כו' ע"ש לפ"ז י"ל מקרא ושפטו העדה לא ילפינן אלא בנים ושאר קרובים ילפינן מקרא ובנים לא יומתו על אבות דה"ל שלשה כתובים כפולים דודאי לדרשא קאתי. מעתה יתבאר מה שכתבתי בסנהדרין (שם) בתו' בד"ה נמצאת כו' ע"ש:

בכשרים ולא בפסולים. עי' בקונט'. וקשה מאי איכא שנשבע לשקר מ"מ אין לחייבו קרבן דדוקא בשבועת העדות הוא דחייב קרא קרבן ולא בשבועת שקר ועוד מ"ש דקשיא ליה אפסולם ולא אקרובים דהא אינהו נמי לשקר נשבעו לכך נראה קרובים אימעיטו מדכתיב והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר אלא פסולין דמתני' שהן פסולי דרבנן אין למעט מוהוא עד דמאורייתא כשרים וקאמר מדגלי קרא שאין שבועת העדות נוהגת אלא בשחבירו משלם ממון ע"פ הגדתו הלכך אף בפסולי דרבנן אינה נוהגת בהם דהא מיהת אין חבירו משלם ממון על פיו וכמ"ש בסמוך. וזה דלא כמ"ש רש"י בפירקין (דף ל"א) בד"ה אבל משחק כו' דלא קרינן ביה והוא עד. ואפשר לאו דוקא נקט והוא עד אלא כיון שאין חבירו משלם ממון על פיו אין כאן שבועת העדות. אך קשה מכדי לרב אחא גם מלך אין שבועת העדות נוהגת בו כמפורש בגמרא ומוציאין ממון בעדותו אם העיד. והרמב"ם ריש פ"י מה' שבועות כתב היה עד אחד מהן פסול ואפי' מפסילי עדות מדבריהם או שהיה מלך אחד מעדיו שאינו ראו להעיד כו' פטורין שאלו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון ע"כ משמע שאם העיד המלך אין דנין על פיו. ולא ידעתי מנ"ל הא אדרבא הסברא נותנת שעדותו עדות. ואין זו קושיא לרב אחא די"ל אין טעם שניהן שוין פסולי דרבנן פטורים משום שאין מחייבין בעדותן ממון ומלך פטור דלא קרינן ביה והוא עד שאינו ראוי להעיד וכ"מ מדברי תו' בד"ה ורבנן כו'. אבל דברי רש"י והרמב"ם צ"ע:

בפני ב"ד להוציא עד אחד בשאמרו לו כו'. כתבו תו' בפרקין (דף ל"ב) בד"ה ואמר כו' תימא דהל"ל ואמר יחלוקו דהכי הלכתא כו' ע"ש וקשה מ"ד יחלוקו פטור העד מקרבן דהא לדידיה אין ב"ד נזקקין לא לשבועה ולא לפרעון כמ"ש רש"י פ' כל הנשבעין (דף מ"ז) בד"ה לסיני כו' ע"ש והא דיחלקו תקנת חכמים דכיון דמדאורייתא אין חברו משלם ממון אין כאן שבועת העדות כדדרשינן כאן מיהוא ראה או ידע. אבל למ"ד חזרה שבועה למחוייב לה מדאורייתא חייב לשלם דה"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דזה שישבע כנגדו אינה אלא תקנת חכמים וכיון שגם הוא פסול הדרינן לדין התורה. ונראה שכן הוא דעת רבינו האי ז"ל דפסק כמ"ד חזרה שבועה לסיני. ולא חשש לקושית הרי"ף מסוגיא דפרקין דאמר ואמר מר חזרה למחוייב לה ולא קאמר יחלוקו דאביי דאמר הכל מודים בעד אחד ודאי סובר הכי אבל אנן לא קיי"ל כוותיה (ועי' בהרא"ש לקמן פ' כל הנשבעין) והרמב"ם השמיט דברי הירושלמי בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשנים. ונראה שסובר הא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם נמי תקנת חכמים היא ואפ"ה קאמר אביי שבועת העדות נוהג בו ש"מ דהבבלי פליג אירוש' בהא וצ"ע:

איפשר לומר אחד כו'. כתב הרמב"ם פ"י מה"ש היה עד אחד וכפר והשביעו פטור משבועת העדות שאין עדות עד אחד מחייבת ממון. נראה כוונתו לומר פטור משבועת העדות דוקא אבל בשבועת ביטוי חייב. וכן מפורש בדבריו פ"ט כל מקום שאמרנו פטור פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת ביטוי. ותימא הרי מפורש כאן דאף משבועת ביטוי פטור. ועמ"ש סנהדרין שם בד"ה עד אחד כו' ובד"ה וחייב כו' וצ"ע:

קרוב מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי. בבבלי פ' שבועות שתים (דף כ"ה) מסיק אביי אמר חייב ורבא אמר פטור. כל מה שפירשו הראשונים בזה יש לפקפק בו כמ"ש הרז"ה אפירש"י והרי"ף. ופי' הרז"ה תמוה דלמה נאמר אביי הדר משמעתיה הואיל ולא אמר כל החילוקים שבין שבועת העדות לשבועת ביטוי טפי יש לנו לומר חדא מינייהו נקט ולא הדר משמעתיה וכ"ת ה"ק הל"ל בב"ד ובראויין להעיד דתנן במתני' ול"ל לאביי דמייתי ברייתא י"ל הא תנן נמי במתני' על זדון שבועה אלא מייתי ברייתא דמפורש בה שבועת העדות חלוקה משאר שבועות א"כ אין מקום לקושית המקשה. גם לפי' הא דאמר רבא משום דהוה דבר שהיה בכלל כו' קשה הל"ל לחידושו בא בעינן ראויין להעיד ובב"ד. דהא אין בעדות שום חידוש אלא מיעוט. לכך נראה דרבא מוקי לאחת למעטו ממלקות במזיד. וזהו בכלל חידושו שאין בו מלקות. ובפרק זה בורר (הלכה ח') בתו' בד"ה עד אחד כו' הארכתי ע"ש:

ונשא עונו קרבן. וקשה אף אי לא כתיב ונשא עונו ידעינן דחייב קרבן על שבועת העדות כמפורש בקרא והיה כי יאשם לאחת מאלה וקאי על כל הנאמרים בפרשה. ואפשר דה"ק ונשא עונו דכתיב בשבועת העדות מיותר דהא בטומאת מקדש וקדשיו ובשבועת ביטוי לא כתיב כן אלא ללמד פעמים יש קרבן בשבועת העדות שאינו קרבן שבועת העדות אלא קרבן ביטוי והיינו כדרב. ועמ"ש בסנהדרין שם בד"ה ונשא כו'. ומ"ש כאן נראה עיקר:

ועידי בכורה. עי' בקונט' ופי' קמא הוא מדברי רש"י בסנהדרין. וקשה בסמוך אמרינן ר"ח שמע ליה משני חזקה אלו אחר מעידה כו' ואין כל חזקה כו'. ואי ס"ד לרב כה"ג הוה חזקה ר' בא דאמר אף בעדי סימנין כן נמי סובר כן כדאמרינן בעלמא לית אינש דאמר אף אא"כ מודי בקדמיתא א"כ מאי ראיה מייתי ר"ח נגד ר' בא משני חזקה הא ר' בא סובר דמהני עדותן לכ"ע. לכך ראה לשון השני בקונט' וטעמא רבה איכא בינייהו דהכא איכא שני עדות על כל שני חזקה משא"כ בשאחד מעיד על א' ב' ג' שבשמיטה והשני על ד' ה' ו' נמצא שאין כאן שני עדות על כל שנה משני חזקה. וכן מוכח מפי' הרשב"ם פ' חזקת (דף נ"ו) שכתב בד"ה אלא מעתה כו' דל"ד כלל לריב"ק אלא היכא דאחד אומר אכלה אב"ג כו' ע"ש הרי דבכה"ג פליגי רבנן. וחולק אפירש"י (ובסנהדרין בתו' בד"ה בעדי יש טעות הדפוס וצ"ל כמ"ש כאן) וכ"מ בדברי תו' בב"ב שם:

בגבו. עי' מ"ש סנהדרין (שם) בתו' בד"ה בגבו:

וחד אמר כשר. עי' בקונט'. בבבלי ב"ב פ' חזקת (דף נ"ו) גרסינן ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ביה כו' אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה. וקשה למ"ד כשר האי דבר ולא חצי דבר מאי עביד ליה. וצ"ע ועי' בסנהדרין שם בתו' בד"ה מ"ד כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף