שיירי קרבן/גיטין/ט/ז

שיירי קרבן גיטין ט ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הרחיק את העדים וכו'. כ' תו' פ' גט פשוט דף קס"ב ע"ב בד"ה איבעיא להו שיטה ומחצה מהו היכא דסיים השטר באמצע השיטה והניחו חצי השיטה הנשארת ושטה שתחתיה חלק ולא מיבעיא ליה דפשיטא דפסול דכותב מאי דבעי בחצי שטה ויחזור בשטה אחרונה ע"כ. ול"נ ודאי אף בכה"ג מיבעיא ליה די"ל אף משטה שלפני האחרונה אין למידין אא"כ הקיום בהתחלת השטה דכל דאיכא למיחש חיישינן או דלמא לא חיישינן שהניחו חצי שטה ושטה שלימה שתחתיה דה"ל כאלו הרחיקו שני שיטין שלמין או דכולי האי לא חיישינן ולמדין מכל השטה שלפני האחרונה. ותדע דהא אמרי' לקמן צריך להחזיר שתי שיטין ממקום הכתב. ש"מ דבכה"ג חיישינן ואין למידין מן הקיום הזה. ותו' כ' שם דמיבעיא ליה בהרחיק בעובי שיטה ומחצה מי אמרי' אינו יכול לזייף כלום בשטה ומחצה או דלמא בדחוק יכתוב שני שיטין ופסול ע"כ. וטפי ה"ל לפרש שהחלק הוא כשיעור שני שיטין ושני אוירין שיכול לזייף בכתב שאין שם אויר כגון יוסי בר ינאי וכמ"ש:

מתני' אמרה כן וכו' ועברי גבי יוני לאו כענין אחר הוא. במתני' פירשתי דלכך בסיפא שניהם פסולין מפני שהעד השני רחוק ממקום כתב הראשון מקום שטה ושני אוירין ויכול לכתוב שם שני שיטין בלא אויר וקשה תינח כשחתימת השני היא כשאול בן ברוך אלא כשחתימתו כיוסי בר ינאי וניכר שאין ההרחקה היתה מעיקרא מקום שני שיטין יהיה הראשון כשר וי"ל לא פלוג חכמים. וקשה כשיש חלק בין הראשון להשני חתימת שני שיטין מאי הוי הא ליכא למיחש למידי שאם יחתך מה שלמעלה ויכתוב על החלק מה שירצה ונמצא העד חתום עליו הא לא הוי אלא שטר בעד אחד ולאו כלום הוא וכ"ת דחיישינן שמא יצטרך עד אחד כדי לפטור עצמו משבועה ויחתוך שטר זה מלמעלה וכמ"ש ויהיה לו עד המסייע דפוטר משבועה דודאי חששא רחוקה היא שיפסיד שטרו מעליא כדי לפטור עצמו משבועה וה"ה דליכא למיחש שיזייף כדי לחייב חבירו שבועה בעד אחד וי"ל דקסבר שני עדים בשני שטרות מצטרפין וחיישינן שמא יהי' לו עוד שטר כזה שהעד השני רחוק מן הראשון שני שיטות ויזייף שניהם ויקיימם ועיי' בח"מ סי' נ"א ועש"ך סי' מ"ה ס"ק י"ז. א"נ יתבענו סתם על חוב שפרע לו כבר והלוה יטעון האמת שפרע אח"כ יוציא זה שטרו בעד אחד וה"ל הלוה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. לכך כל השטר פסול. ובבבלי בסוגיין מפרש למתני' דשניהן פסולין דחיישינן שמא גונדלית חתם. משמע דס"ל דאין לחוש להרחקת העד השני. וכ"מ מדברי תו' פ' גט פשוט דף קס"ד ריש ע"א וי"ל דלא מכשרינן הוא ועדיו על המחק חלא כשאין ריוח בין עד לעד כדי לכתוב אנחנו סהדי וכו' ע"כ. הרי דבחתומים על הנייר יכול להרחיק מה שירצה דהא אנחנו סהדי הן שטה אחת ושני אוירין כמפורש שם בגמרא שהרי צריך לכתוב ל' למעלה וק' למטה. ואיכא מ"ד בב"ב שם דף קס"ב דזהו שיעור הרחקה ויש פוסקים דהכי הלכתא. וכ"כ העיטור בשם רבינו האי. וא"ת הא קיי"ל עד אחד בכתב ועד א' בע"פ מצטרפין וה"ה לשני עדים בשני שטרות כמפורש בח"מ סי' נ"א א"כ ניחוש לזיופא או דנידוק מהכא דשני עדות בשני שטרות אפילו לגבות מבני חרי לא מצטרפין. מיהו ממאי דמוקי מתני' דהכא בגונדלית ליכא לאוכוחי מידי די"ל קסבר הש"ס חתימת העברי בין היווני או בהיפך ה"ל כמילאוהו בעדים קרובים הוא דכשר אך מדברי תו' הנ"ל ומסתימת הפוסקים קשיא וע"ק ניתוש שמא יתבענו סתם על חובו וכו' כמ"ש לעיל וי"ל מדלא הוזכר חששות אלו בבבלי אלא שלא ירחיקו מן השטר שני שיטין והאשרתא מן העדים ש"מ דלא חיישי לכך והטעם שלזיופא דעד אחד לא חיישינן דא"כ כל זמן שמביא עד א' נימא שזייף דמן הסתם אינו נאמן לבדו דחיישינן דמשקר אע"פ שגזרת הכתוב הוא מ"מ אף זה טעמא דקרא הוא ועוד למה ניחוש שיפסיד שטרא זה כדי להרויח במקום אחר. וא"ת למה לא מייתי הירוש' ראיה מרישא דמתני' דאת שהעדים נקראין עמו כשר והשני פסול ש"מ דהטעם שהעדים השניים מרוחקין מן השטר שני שיטין וי"ל טעמא דרישא איכא לשנויי דלכך פסול דחיישינן שמא גונדלית חתמו אבל סיפא ליכא לא קמי דפסול משום חששא דגונדלית דא"כ היינו רישא אלא ודאי סיפא איירי אפי' בדידעינן בודאי דלא חתמו גונדלית ומטעם הרחק ואין מזה סייעתא לגי' רש"י ופירושו שגם לשיטת ר"ת איכא קצת רבותא בסיפא. אך הא קשיא לי דבירושלמי פ"ב דכתובות הל' ד' גרסי' עד א' בשטר ועד א' בפה מהו שיצטרפו ופריך ועד אחד בכתב כלום הוא. מדפריך סתמא דש"ס וע"א בכתב כלום הוא משמע דלכ"ע פשיטא דלאו כלום הוא ואלו לפמ"ש ודאי דמהני דהא משום הכי חיישינן לזיופא. ובכתובות שם כתבתי בתו' בד"ה עד וכו' דה"פ ע"א שנתן עדותו בכתב לאו כלום הוא דכתיב מפיהם וכו' ע"ש. לפ"ז לק"מ מהתם די"ל דמודה ע"א בשטר בכתב מהני. אך דקשיא לי אפירושי זה דא"כ ה"ל לשנויי דמיבעיא ליה בעד א' בכתב בשטר אי מצטרף ודוחק לומר דחדא מתרתי משני דודאי לישנא רוויחא הוא למוקמי בעיין בע"א בשטר מלמוקמי בשאינו יכול לקיים שניהם והריב"ש סי' קצ"ו כתב בשם הרמב"ן דה"פ ע"א בכתב כלום הוא לגבי משעבדי אלא לבני חורין א"כ ה"ל כעד ע"פ ופשיטא דמצטרפין ומשני לכן צריכא כשהיו שנים ולא מצאו לקיים אלא ע"א מהם דהשתא כשחתם העד חתם על שעבור נכסי' א"כ לא דמי לעד ע"פ שאינו בא רק לבני חורין ומש"ה איכא לספוקי אי מצטרפי או לא ומסקנא דאף בזה מצטרפין כגמרא דילן ע"כ. נראה דר"ל דהכי קמיבעיא ע"א בכתב היינו אחד משנים החתומים בשטר שנתקיים חתימתו ועוד יש לו ע"א בע"פ מהו שיצטרפו כיון דעד זה החתים בשטר העיד לגבות ממשעבדי דהא חתם עם חבירו וזה שמעיד בע"פ אינו מעיד אלא על בני חורין ואלו היה חתום ע"א בכתב לבדו ודאי דלא חתם אלא לגבות מבני חרי. והשתא הא דבעי' התם ר' מנא ע"א בכתב מהו לזוקקו לשבועה ופריך ע"א בכתב כלום הוא ה"ק פשיטא דזוקק לשבועה ומשני לכן צריכה כשהיו שנים וכו' כלומר גם ר' מנא מיבעיא ליה בע"א בכתב וע"א בע"פ כבעיא דר' זעירא. והרב במ"ל פ"ד מה' עדות כתב שדברי הרמב"ן צ"ע טובא ע"ש. ולא ראה דברי הרמב"ן בחי' ב"ב. אך גם פירושי זה נראה דחוק וכי משום שחתם עצמו כדי שיגבה ממשעבדי מגרע גרע שלא יגבה אפי' מבני חורין וגם מ"ש דהמסקנא כגמרא דידן. אינו מחוור. לכך נ"ל דה"פ ע"א בכתב כלום הוא היינו לרבנן דריב"ק דאמרי דבעינן שיראה שניהם בבת אחת ומשני בשחתומים עליו שנים הלכך יש לצרף עדות העד שנתקיים כיון דתחלת החתימה היתה בשני עדים. וסובר הירושלמי דלרבנן עד אחד אינו כלום ואפי' לשבועה אינו קם אא"כ אומר שהיו מתחלה שנים ולשון הברייתא הכי משמע דקאמר אין מקבלין מן העדים אא"כ ראו שניהן כאחת. משמע דאין מקבלין שום עדות אא"כ בכה"ג וע"א בכתב לאו כלום הוא דהא לא ידעינן אי הוה אחר עמו. וע"ש בכתובות פירושי בקונטרס וקאמר או ייבא כהדא וכו' או האיבעיא אינה אלא לריב"ק דסובר אפי' לא ראו שניהן כאחת מצטרפין א"כ ה"ה ע"א בכתב יש להכשירו אלא דמיבעיא להו אי היה כעדות מפי כתב או לא. ופי' זה נראה ברור וצלול. והשתא לא פליגי הבבלי והירושלמי. אלא איבעיא דר"ז ור' מנא היא אי הלכתא כאביי דאמר ע"א בכתב וע"א בע"פ אין מצטרפין או כאמימר דאמר דמצטרפין כמפורש בבבלי פרק ג"פ. וסוגיין דהכא כאמימר דאמר דמצטרפין. ועיי' בש"ך ח"מ סי' נ"א סק"ד. ואני תמה שלא הביאו הפוסקים דעת הרשב"ם דהלכתא כאביי. שכתב דף קס"ה ע"ב בד"ה א"ל רב אשי לאמימר אנן הכי מתנינן לה כו' ולא תיקשי מיניה לאביי דאמר אין מצטרפין וצ"ע:

מלא חתימת יד העדים. כתב תו' ב"ב פ' ג"פ דף קס"ג ע"ב בתוספתא המה יהו העדים רחוקין מן הכתב וכשר כדי שיהו נקרין עמו וכו'. משמע דאף ר' דוסתאי בר ינאי מכשיר בשהרחיקו שני שיטין. וקשה הא ודאי ליכא טעם להכשיר בכה"ג וא"ל דמכשיר שני שיטין בלא אוירין דהא ר' אבהו קאמר בסמוך כדי לך לך והא ודאי לר' דוסתאי בר ינאי קאמר ואיך מכשיר בכה"ג וי"ל ר' אבהו ה"ק ר' דוסתאי אינו פוסל אלא בכדי לך לך אבל בלא ד' אוירין מכשיר:

באיזה כתב משערין ר"י בר"ש מלא חתימת ידי עדים. ובירוש' פ' ג"פ מסיים בה חזקיה אמר ובלבד לקולא שאם היה חותם ידי העדים דק והכתב גס הולכין אחר הגס חותם ידי העדים גס והכתב דק הולכין. אחר הדק. וצ"ל גם בזה הולכין אחר הגס:

שלא מגופו כשר. כ' הש"ך בח"מ ס"ק י"ד דהכא איירי שמוכח מתוך השטר מה הוא ואפ"ה מגופו פסול אבל אינו מוכח מהשטר בענין דיש לחוש שמא היה כתוב בו תנאי הוי כמו מגופו והנ"י מייתי ראיה מהירושלמי דמחק או גרד שבשטר פוסל כל השטר ע"כ ע"ש. ואני אומר שמדברי הירוש' נראה בהיפך. דגרסי' פ' ג"פ ר' אבהו בשם ר"י בן חקולא כל שאתה יכול לתלות במחק תלה מהו כל שאת יכול לתלות במחק תלה. ר' יוסי קצירא וכו' סמפון כתיב מלעיל וסמפון מחיק מלרע אני אומר גמרו לעשותן קידושין גמורין בגין דלא מיצר ביגי' גט מחקי' ורבנן חששין דלא מיצר ביני' גט שטר נפק וכו'. וה"פ ודאי דלא תנינן מן הסתם במחק שהיה שם תנאי לפסול כל השטר. אלא בכה"ג שהיה כתוב סמפון מלמעלה וסמפון מחוק מלמטה חיישינן שמא אח"כ גמרו לעשות קידושין גמורין ולכך מחק התנאי שמלמטה ולא חשש למה שכתוב התנאי מלמעלה או דלמא התנאי שלמעלה עיקר והא דמחק מלמטה שלא היה המקום רחב בשטר כל כך לכתוב התנאי בשלימות ולא נפסל התנאי וחוששין לתרווייהו לחומרא. ורבנן היינו ר' חונה ור' שמיי חוששין לכך דלמא לא מחקי' אלא מפני שלא היה המקום מתוקן לכתוב שם ולא הוציאו אלא מה שכתוב שם. וזה דלא כפי' הרא"פ עמ"ש שם. מיהת שמעינן מהכא דאין לפסול כל השטר משום חשש תנאי אלא היכא דניכר שהיה שם תנאי ובענין המפורש שם. ודברי הנ"י ר"פ ג"פ ודברי הש"ך הנ"ל צ"ע:

צריך להחזיר שתי שיטין מקום הכתב. עיי' בקונט'. וקשה א"כ בשהיה המחק במקום ריוח שני שיטין וד' אוירין יהא כשר ולמה יהיה דוקא לפני שני שיטין וד' אוירין. וע"ק א"כ בכל השטרות ניחוש שמא יכתוב שני שיטות שאינן צריכין אויר ואפי' שני שיטות בלא אויר נפסלו אלא ודאי דלא חיישינן בהכי א"כ הכא אמאי ניחוש. ובב"ב ג"פ הגירסא צריך להרחיק מן המחק מקום ב' שיטין. ופי' הרא"פ צריך להרחיק העדים מן המחק מקום ב' שיטין כדי שלא יזייף על מקום המחק וכשמרחיקין ב' שיטין כשר אם בא כך לפני הב"ד שזה תיקון חכמים הואיל והיה שם מחק והוצרכו להרחיק ממנו שאם יזייף על המחק פסול הוא שהרי הרחיקו העדים מן הכתב מקום ב' שיטין ע"כ. ודברי תימא הם מאי מהני הך סימנא הלא עדיין יכול לחתוך כל מה שלמעלה וכותב שטר חדש על מקום ב' שיטין החלק ועוד למ"ד דאין כל השטר פסול אלא מקום המחק א"כ סימנא ל"ל לכך נ"ל דהגי' פ' ג"פ היה עיקר וה"פ צריך שיהיה המחק רחוק מקום שני שיטין דחיישינן שמא היה כתוב במקום המחק שריר וקיים ומחקו וכתב מה שרצה וקיים המחק בשיטה האחרונה שבין כתב להעדים. וכך מפורש בבבלי פ' ג"פ וכ"ה בש"ע ח"מ סי' מ"ד סעיף ח':

מחלפא שיטתיה דר' בא וכו' וקשה הא לא דמיין להדדי דהכא היינו טעמא דאמרינן שמא על דבר שאינו מענין של שטר חתמו כמו בשאילת שלום דאמרינן לעיל בפרקין דחיישינן שמא על שאילת שלום חתמו וי"ל קסבר הש"ס דחתימת עדים פסולים הוי כמו ענין אחר ואפ"ה מכשיר ר' בא ה"ה אם כתב ענין אחר בלא עדים במקום החלק כשר לפ"ז צ"ל דסובר הירו' דרב פוסל אפי' מילאוהו בעדים פסולים וא"ת הא תנן לעיל פ"ת גט קרח הכל משלימין עליו וי"ל קסבר רב דוקא גט קרח שאין שם מקום לזייף אלא שלא נעשה כתיקון חכמים. וכ"כ הרשב"ם פ' ג"פ דף קס"ב ע"ב. ובכתובות פ"ב הלכה ז' גרסי' א"ל אם אתה מאמינו שהוא בנו האמינו שהוא כהן ואם אין אתה מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו א"ל בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא. ועמ"ש שם בתו' בשם הרמב"ן. ול"נ דה"פ ומן הסברא י"ל כי היכי דבהרחק עדות שני שיטין מכשרינן במילאוהו בקרובים אע"ג דע"י מילוי זה מתכשר השטר ה"נ יש להכשיר עדות זה שהוא כהן אע"פ שע"י כך אתה מאמינו שהיא בנו והוה קרוב דהא אי נמי קרוב משוי ליה ע"י עדות זה מכשרינן ומשני שאני הכא דהתם אין לפסול עדות הכשרים אלא מפני החלק וכשמילאוהו בקרובים עדות הכשרים בכשרותו קאי משא"כ כאן אם את מאמינו שהוא בנו שוב אין להאמינו שהוא כהן דאמרי' בן גרושה ובן חלוצה הוא:

אני אומר אפי' בע"א ודיין א' מקיימין. כתב הרא"ש כתובות פ"ב אר"י אמר שמואל עד ודיין מצטרפין אם ע"א החתום בשטר מעיד על כתב ידו וב' עדים מעידים על כתב יד אחד מהדיינין או הדיין בעצמו ואחר עמו מצטרפין כו' ופריך מאי דמסהיד הדא לא מסהיד דיינא וכו' אלא לא מצטרפין וכן הלכתא הלכך כיון שאין השטר מתקיים ע"פ ע"א ודיין אחד אין אנו חוששין אם הדיינין קרובין להעדים ואע"פ דגרסי' בירושלמי פ' שבועת העדות שלא יהיו העדים קרובים להדיינין היינו בעדים המעידים לפני הדיינין לפי שאין מקבלין עליהן הזמה וטעמא דהזמה לא שייך הכא ע"כ. וכ' הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק מ"ו אם שנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין דהשתא כולא חד סהדותא הוא כשר ע"ש. וקשה א"כ מאי עריך הש"ס שם בכתובות דלמא הא דקאמר שמואל עד ודיין מצטרפין היינו לענין זה אם שנים מן השוק מעידים עליהם. וטובא קמ"ל אע"ג דעל העד השני ליכא אלא ע"א. וצ"ל דלשון הש"ס משמע ליה שהעד והדיין עצמן הן המעידין. אך דברי הרא"ש מפורשין דלא משמע הכין. גם מהא דגרסי' בירוש' ס"פ דיני ממונות וחד אמר אפילו בכתב אחד ודיין אחד משמע דגם אכתב קאי ולא אעד עצמו. וא"ת מאי קשיא להרא"ש מירושלמי פרק שבועת העדות הא הירושלמי דסובר עד ודיין מצטרפין ודאי פסולין וכמ"ש הוא בעצמו וי"ל הך מלתא דפרק שבועת העדות ברייתא דתנאי היא ואיכא מ"ד הכא ובסנהדרין שם דעד ודיין אין מצטרפין ופריך עליה מהני תנאי. ומ"ש הרא"ש לפי שאין מקבלין עליהן הזמה וכו'. קשה אף שכן מפורש בירוש' שבועות שם מ"מ לפום הבבלי הטעם דגזירת המלך הוא שלא יהא הדבר נגמר ע"פ קרובים ואם העד קרוב לדיין הרי הוא כעד עצמו נעשה דיין. וכ"כ הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק כ"ג בשם הריטב"א. ונ"ל דס"ל להרא"ש דלא אמרי' גזירת המלך הוא אלא בעדות בלבד. ולכך ליכא למילף דיינים מינייהו. ותדע דבירוש' בשבועות שם קאמר ומנין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה כו' מה העדים כו' הרי דילפינן דיינים מעדים במה מצינו ואפ"ה קאמר ברישא שהעדים לא יהיו קרובים להדיינים מטעם גזירת המלך אלא ודאי לענין גזירת המלך לא ילפי' דיינים מעדים דחידוש הוא דאם ראו ב"ד הדבר א"צ עדים וכשמשה ואהרן מעדים בפניהם הוברר הדבר כאלו ראו הן בעצמן ש"מ דחידוש הוא ומחידושא לא גמרי'. וכל זה דלא כש"ך הנ"ל וצ"ע. כתב הב"י סי' מ"ו מחודש ט' בשם תשובת הרשב"א שטר שכתוב בו הנפק אם גובין בו אע"פ שאין מכירין חתימת הדיינין כו' אלא שבירושלמי משמע שא"צ קיום ועליו סמך מי שאומר שגובין בו ואנו אין לנו אלא גמרא שלנו ע"ש. ותימא אנא מצא הרב משמעות זה בירוש' אדרבא כולא סוגיין מבוארת שצריך קיום ומהא דפליגי בעד ודיין אי מצטרפין או לא נמי מוכח כן והיא גופא הראיה שמביא הרשב"א מגמרת בבלי וצ"ע:

צריכין העדים לכתוב וכו'. וקשה הא בשזוכרין זמן הקנין איירי שהרי כותבין מלוה זאת מאחד בניסן היא א"כ ל"ל למכתב האיחור כלל דלא שייך כלל הטעם שבקונטרס והוא מדברי הטח"מ סי' מ"ג וי"ל קסבר ר"י דצריך לכתוב ואיתרנוהו וכתבנהו דלא ליחזי כשיקרא. ועיי' בח"מ סי' מ"ג בש"ע סעי' י"ט ובש"ך שם:

ויאות שכן אם רצה לקיימו וכו'. נראה דאף רב המנונא לא קאמר אלא בשמילא החלק בשריטות וקסבר בי דינא אשריטות לא חתמי ור' מנא פליג וקסבר ב"ד נמי איכא למיחש שמא חתמי ב"ד אשריטות. וזה ראיה לפסק ר"י דגם בב"ד חיישינן דר' יוחנן פליג. ודלא כמ"ש הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק פ"ח ע"ש:

גזר דין נפק מקומי רב ולא היה כתוב כך. וא"ת וכי רב עבד דלא כשמעתתי' וי"ל סתמא דש"ס הוה סבר טעמא דרב כדי שיכול להזימם ואהא פריך שפיר א"כ ה"ל למכתב גם איזה יום ואיזה שעה אבל לפי האמת הא דצריך לכתוב מי הם עידי קיום היינו בשלא קראוהו הדיינים ואינן יודעין אם עידי הקיום הם קרובי המלוה או הלוה אבל בשיודעין שאינן קרובים להלוה או להמלוה אינן צריכין לכתוב מי הם עידי קיום. וזה סייעתא למ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק נ"א ע"ש:

צריכים הדיינים שיכירו הנידונים וכו'. וקשה אמ"ש הרמב"ם והובא בש"ע ח"מ סי' ז' אם אין הדיין מכיר אחד מהנידונים או מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו ודוחק לומר דאיירי שאין עניינם ניכר לו אבל יודע שמותם דא"כ היינו מעשיו ותרתי ל"ל ונראה דאתיא סוגיין כמ"ד דאינו יכול לומר פרעתי נגד פסק דין דאל"כ יהא נאמן במגו דפרעתי. והרמב"ם סובר כמ"ד דנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין לפיכך א"צ להכיר אחד מהם. וסתמא דמתני' דפ' ג"פ משמע כדעת הרמב"ם דתנן כותבין גט לאיש כו' ובלבד שיהא מכירן. משמע דוקא בגט ושוברו הוא דבעינן שיכירן אבל לא בשאר דברים. מיהו אין משם ראיה כל כך דודאי אף בשטרי מקח או שטרי שוברות איכא למיחש בכה"ג וחדא מינייהו נקט. וכ"כ בהג"א שם וה"ה בשאר שטרות ע"כ. ואני תמה מהש"ך שכתב בח"מ סי' ל"ט ס"ק ל"א דהלכה שאינו נאמי לומר פרעתי נגד פסק דין ואלו בסי' ז' הכל מודים שא"צ להכיר הנידונים מ"ש וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף