מגיד משנה/זכיה ומתנה/י

מגיד משנה ‏ זכיה ומתנה י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומת וכו', ואין חוששין שמא על מנה קבור הוא אומר. מסקנא דגמ' בגיטין ספ"ק (דף י"ג) וכ"כ בהלכות וכתב הרשב"א ז"ל בשבועות דוקא בשנמצא לשכיב מרע מנה בעין נותנין אותו למקבל הא לאו הכי אין מוכרין מנכסי השכ"מ לתת לו דכי קאמר מנה דוקא קאמר ולא שוה קאמר אלא א"כ פירש ואמר שוה. ואפשר שאף דעת המחבר כן שהרי פסק פ"ג מהל' טוען ונטען שהטוען דינר כסף דוקא קאמר ולא שוה כמו שיתבאר מ"מ נ"ל שאפשר לחלק דכיון דקי"ל דלמנה קבור לא חיישינן ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ושוה קאמר משא"כ בטוען לחבירו מנה וצ"ע:

ב

וכן אם אמר הלואה או פקדון וכו'. פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ז) ובהלכות:

וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכו'. מפורש בגמ' (דף קמ"א) בזה הלשון אימיה דרב עמרם חסידא ה"ל מלוגא דשטרי כי קא שכבה אמרה להוו לעמרם ברי אתו אחיה לקמיה דר"נ אמרו ליה והא לא משך אמר להו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו ע"כ. ופי' מלוגא אגודה. אבל הרשב"א ז"ל כתב דה"מ בשאמר בפירוש הוא וכל שעבודו ואז קנה המקבל אע"פ שלא כתב ולא מסר שהרי אמירת שכ"מ ככתיבה ומסירה הא לאו הכי לא שאפילו כתב ומסר בבריא לא קנה כמו שנתבאר פ"ו מהל' מכירה וז"ל שכתב פ' מי שמת גבי ההוא דאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום ושמעינן מהכא דלא מתקנינן לישנא במתנת שכיב מרע אלא דיינינן ליה כדדיינין בבריא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי אמרו אבל להוסיף על דבריו לא אמרו דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונאמר כיון שאמר ידור הרי גילה בדעתו שירצה שידור זה בביתו ונתקן ונאמר דבית לדירה קאמר וזה נ"ל ברור. ולפיכך שכ"מ שאמר תנו שטר חוב לפלוני לא קנה אלא הנייר בעלמא לצור על פי צלוחיתו כמו שאמרו נמי במוכר שט"ח לחבירו ועד שאמר הוא וכל מה שכתוב בו בבריא לא ומלוגא דשטרי דאימיה דרב עמרם דלקמן בשאמרה הן וכל שעבודן ובגמרא אחזו לשון קצר עכ"ל. וכבר נחלקו עליו וכ"נ דעת המחבר שלא הזכיר הוא וכל שעבודא. ונראה לי לחלק בין זה לההיא דדירה לפי ששם אם לא נוסיף מתנה אחרת בכלל דבריו והוא גוף הבית אי אפשר לתקן בשום צד שיועילו דבריו וכיון שכן ודאי אמרינן אילו רצה לתת גוף לפירותיו היה נותן אבל בשטר כשאנו אומרין שבמלת תנו שטר זה יהיה נכלל שעבוד השטר וזכותו אין זו מתנה אחרת ואדרבה השטר הוא עיקר הראיה שבו משא"כ בדירת הבית שהבית הוא עיקר ואע"פ שהמועיל בשטר הוא ראיה מ"מ אין הראיה בלא השטר ואפשר להיות הבית בלא דירה והרי גוף השטר דומה לגוף הבית וראיית השטר לדירת הבית וכשם שהדירה נקנית בגוף הבית כך ראיית השטר נקנית במלת השטר אלא שבבריא צריך לפרוט משום דמילי נינהו. זה נ"ל לדעת המחבר:

ואין היורש יכול למחול וכו'. מימרא בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ז):

ומפני מה המוכר וכו'. דברי הרב בטעם זה נכונים וכמבוארים הם בגמרא בפרק מי שמת:

ג

שכיב מרע שאמר מנה לפלוני וכו'. מימרא דרב ושמואל ס״פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ד:):

ד

לפיכך אם אמר זה דרך וכו'. מבואר בהלכות מהכרח השמועות:

ה

כיוצא בו ראו את אביהם וכו'. ברייתא פרק זה בורר בסנהדרין (דף ל') והובאה בהלכות שם וכאן פרק גט פשוט:

ו

וכן אם בא אחד וכו'. באותה ברייתא שם בסנהדרין:

ז

הרי שהיה מצטער וכו'. באותה ברייתא שם (סנהדרין ל') ופי' לא מעלין ולא מורידין אלא הרי הן שלו והטעם שאע"פ שצדק הדמיון במניין ובמקום אולי לא אמת במה שדמה של פלוני הן:

ח

שכ״מ שהודה שיש לפלוני בידו מנה וכו'. בגמרא בס״פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) אמר רבה שכ״מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענו נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענו אין נאמנים והקשו בגמ' כלפי לייא נ״א אדרבא איפכא מסתברא וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר שכ״מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין מאי טעמא (מדלא פסקיה אבוהון למילתיה אימר) אידכר מידכר הוא (אמר) תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר (לנו) אבא פרעתי אין נאמנין (מאי טעמא) אם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו ע״כ. והנה דברי הרב בבבא זו פשוטין והוא כשאמר בדרך הודאה לא היה שם חשש הערמה. וזהו שכתב הרב שכ״מ שהודה שאל״כ לא היינו צריכין שיאמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי כיון שלא אמר תנו כמו שנתבאר בהלכות ונזכר למעלה. ודין שבועת היסת פשוט הוא:

ט

אמר תנו ואמרו יתומים וכו'. כבר נתבאר זה והוא בהלכות ונזכר למעלה:

י

אמר מנה לפלוני (בידי) ואמרו יתומים נתננו נאמנין וכו' והוא שאמר תנו אבל לא אמר תנו אינן נאמנין וכו'. דברי המחבר מסכימים לדברי רבו אבן מיגש ז"ל שכך פירש כלפי לייא האמור בגמרא דכי אמר תנו ודאי נאמנין דמידע ידעי דמחייבי ליה בההוא מנה וכי לא אמר תנו כיון דאיכא למימר דשלא להשביע את בניו איכוון אע"ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוו ידעי דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר אבוהון ולאו שלא להשביע את בניו איכוון כי היכי דליפרעו ניהליה. עוד כתב ודמיא לההיא דאמרינן צא תן לו ואמר פרעתי נאמן חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן וכו'. והר"א ז"ל בהשגות האריך ואמר שטעות גדולה הוא והאריך בזה ואמר דבכל גוונא נאמנין שאם הודה כמערים הרי דאין חייבין ליתן ואם כמודה איך נאמר מנין היו יודעים שהן חייבין ליתן הרי יודעים ומצווין וכשאמרו עשינו מצות אבינו נאמנין ותו לא מידי ע"כ. גם הרשב"א ז"ל הלך בשיטה זו וז"ל ק"ל כיון דאמר כלפי לייא לא הוה אלא לאפוכה ולמימר אלא אי איתמר איפכא איתמר אמר מנה לפלוני בידי ואמרו פרענו אין נאמנין אמר תנו ואמרו פרענו נאמנין וניחא לי דקים ליה דבכל גוונא נאמנין דכל שאמר מנה לפלוני בידי ומת את"ל שחייבין ליתן אף הם נאמנין שנתנו ואת"ל שאין היורשין חייבין ליתן שלא אמר אלא כדי להשביע את בניו מאי אין נאמנין דקאמר אלא ע"כ בין הכי ובין הכי נאמנין ומאי דקאמר כלפי לייא לאו בדוקא קאמר אלא למאי דקאמר קא מותיב כלומר אילו הוה לן למימר בכי הא נאמנין ואין נאמנין איפכא הוה לן למימר אלא דבין הכי ובין הכי נאמנין ולאו אלא הכי איתמר כך נ"ל עכ"ל. וזה בשיטת הר"א ז"ל. ויש לי לדחות קושיית הרשב"א ז"ל בטעם נכון לומר דאין ה"נ דהוה מצי למימר איפכא אתמר כדאקשי ז"ל דדינא הכי הוא אלא שאם אתה אומר כך היה מטעם האומר הראשון מהן ללאו ומלאו להן ואינו מצוי לטעות כך אבל כשתירץ ואמר דמימרא היא באומרים אמר אבי פרעתיה לא הטעם האומר הראשון אלא שהפרעון שתלה ליתומים היו לו לתלות באומרים שהאב האומר הראשון ובזה כל דבריו קיימין דבלא אמר תנו נאמנין ובאומר תנו אין נאמנין והוא דבר שהדעת נוטה ששמע פרעון האב וטעה ותלהו ביתומים. כך נ"ל לדעת המחבר ורבו ז"ל ואחר שנסתלקה הקושיא חוזר הדין לסברותיהם ז"ל ואני איני כדאי להכריע. עוד כתב הר"א ז"ל שיטה אחרת בהשגות ואינה עולה דאע"ג דאמר מנה לפלוני בידי נאמנים דומיא דאוקימתא בתרייתא ועוד שהיה להם לפרש אם כדבריו ז"ל הכוונה:

יב

שכיב מרע שנתן וכו'. בגיטין ספ"ק (דף י"ב:) ומבואר בהלכות ומוסכם:

יג

שכיב מרע וכו'. דברי המחבר ברייתא מפורשת ס״פ יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח) עם ביאור ההלכות. ויש מי שכתב דדוקא בכי האי דאין מתנות כולן שוות הוא שאין ההקדמה והאיחור מעלין ומורידין לפי שלא היה אפשר לערבן אבל אם היו מתנותיהן שוות כגון שנתן לד' לכל אחד מנה כיון שהיה יכול לומר תנו להו ד' מאות ופרט כל אחד אחר חבירו כל הקודם בשטר זה זכה וכבר הסכימו המפרשים ז״ל שאין זה מחוור אבל בכל גוונא כיון שלא אמר אחריו כולן שוין:

יד

אבל אם אמר תנו ר' זוז לפלוני וכו'. באותה ברייתא שם ופירוש אין לו שלא הספיק מה שנתן לו השכ"מ לחוב. וכתב הרשב"א ז"ל דדינא דרישא דלא קאמר כל הקודם זכה הוא במקבלי מתנות כולן אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו ודאי אם יצא עליו השטר חוב גובה כולו מן היורשין ואם אין להם גובין ממקבלי מתנה דיורשין ככרעא דמורישן הן ובמקומו עומדין ונכסי ירושתן כבני חורין ומקבלי מתנה כמשועבדין כדאיתא בהנזקין ואין גובין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין וזה עיקר וראיה מן התוספתא. עוד כתב ומיהו מי שאמר יש לו נכסים כך וכך ביד פלוני וביד פלוני כך והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך אמר תנו מאתים זוז לפלוני אין נותנין לו כל המאתים זוז מיד אלא לפי חשבון מה שיקבצו שהרי גילה דעתו דממה שיש לו רוצה לתת לו לפי חשבון וכן מצאתי בתוספתא אבל נאבדו מקצת נכסים לא נאבדו מהן למקבלי המתנה אא"כ נתן דבר מסויים כגון שאמר תנו חבית יין מחביותי עכ"ל. ודין האבידה יתבאר פי"א:

טו

שכ״מ שאמר ידור פלוני בבית וכו'. מימרא מפורשת פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ז:):

ומה שכתב שלא הקנה דבר שיש בו ממש וכו'. הן דברי רבו ז"ל וטעם נכון הוא:

אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו וכו'. שם באותה מימרא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף