שו"ת רדב"ז/א'תקכב
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות ועשרים ושניים - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קמט]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קמט) שאלת ממני אודיעך טעם הפוסקים כר' שמעון בדבר שאין מתכוין מותר ובמלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי יהודה דחייב עליה:
תשובה כן פסקו גדולי המורים וטעמא דקי"ל מלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת ולפיכך דבר שאין מתכוין מותר שהרי אין כאן מלאכת מחשבת שהרי לא נתכוון לעשות מלאכה כלל ומסתבר טעמיה דר' שמעון דליכא למגזר שאינו מתכוין שמא יבא לעשות מלאכה במתכוין דכיון שהוא אינו מתכוין למלאכה לא יבא לעשות מלאכה בכוונה. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה סוף סוף הרי הוא מלאכת מחשבת אשר אסרה תורה ומה לי אם צריך לגופה או לא כיון שהמלאכה אשר חשב עליה נעשית ולפיכך מסתבר טעמיה דר' יהודה דמחייב עליה. וא"ת כיון שהרמב"ם פסק כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה [לגופה] חייב עליה אמאי כ' פי"א מה' שבת כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להרגן ואם היו יושבין במקומם או בורחין מלפניו אסור להרגן ואם דרסן לפי תומו בשעת הלוכו והרגן מותר והרי מתכוין לעשות מלאכה. וי"ל שהוא ז"ל מפרש לה כפירש"י ז"ל שאינו צריך ליזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו והוי דבר שאין מתכוין ומותר אלא דאכתי קשיא דמאי איריא משום שהוא מזיק אפילו בעלמא נמי דבר שאינו מתכוין מותר. ותו דלישנא לא משמע הכי דקאמר והרגן מותר משמע שמתכוין להרגן אלא משמע דמפרש לה כדפי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל דורסו ואפי' במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו ומראה עצמו כאלו אינו מתכוין וכל זה משום דקי"ל כר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה ואע"פ שרבינו פסק כר' יהודה בפירוש הזה נראה מלשונו ושלא כדברי רש"י וכו' עכ"ל לשון בעל מגיד משנה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא כיון שהוא מתכוין להרוג אע"ג דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה וקי"ל כר' יהודה דמחייב אמאי מותר הכא לכתחלה כיון שאין רצין אחריו וי"ל דלא אמרה ר' יהודה אלא במקום דליכא חשש נזק כלל אבל היכא דאיכא חשש נזק כי הכא שאם עתה יושבין במקום או בורחין אחר שעה יזיקו את אחרים וכיון דאיכא חשש נזק אפי' ר' יהודה מודה שמותר וא"ת א"כ אפילו להדיא יהיה מותר להרגן וי"ל כיון דאית בהו תרתי לטיבותא חדא שאינם מועדים כי הנך דרישא. ותו כיון שהם יושבים או בורחין אסרו להורגן ועשו בהם פשרה זו. כל זה כתבתי לפי דעת הרב בעל מ"מ אבל מה שאני סובר בדעת הרב ז"ל שהוא מפרש לה כפרש"י ז"ל ודברי הרב כפשטן כי אותם המנויים שהם מועדים משעת הכאותם איכא סכנת נפשות והורגין אותם מיד ושאר המזיקים אם היו רצין אחריו מותר להרגן דלא אמרה ר' יהודה במקום דברי הזיקיה אבל אם היו יושבין במקומם או בורחין מלפניו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והכא כיון שיש חששא כל דהו פטור אבל אסור ואם הרגן שלא במתכוין מותר אפי' לר' יהודה דאע"ג דאית ליה דבר שאין מתכוין אסור מודה הכא שהיא מותר דאיכא חששת היזק ואתיא כולה האי בבא כר' יהודה ואפי' סיפא ומה שכתב הרב והרגן לא שנתכוון להרגן אלא כלומר שנהרגו בלא כוונה מותר א"נ דאפי' לר' שמעון צריכים לטעמא דחשש נזק דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות והכא פסיק רישיה הוא שהרי אם ידרוס עליו ודאי ימות ומש"ה אי לאו משום חשש נזק לא היה מותר לדרוס עליו דרך הלוכו כנ"ל לתרץ כוונת הרב לפי שיטת רש"י ז"ל אעפ"י שלא כתב כן בעל מ"מ. ועוד כתב פרק י"ב וז"ל ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכוונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות ולחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ע"כ. וא"ת מאי דוחקיה לפרש בדברי רבינו ז"ל כן וי"ל דקשיא ליה דקי"ל מודה ר' שמעון בפסיק רישיה וכן כתב רבינו בהדיא בפ"ב והכא בפי"ב כתב אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוון לצרף חייב והא הכא פסיק רישיה ואפילו שלא נתכוון ליחייב ומש"ה הוצרך לומר שכל שאינו מתכוין וכו' אלא דאכתי צריך טעם מ"ש מהך דחתך ראש הצפור לשחק בו את הקטן וי"ל כיון שנעשית סוף מחשבתו שהוא לקחת ראש הצפור והרי פסיק רישיה מודה בה ר' שמעון דחייב וכן כל כיוצא בזה. אבל המכבה את הגחלת של מתכת ואינו מתכוין אע"ג דפסיק רישיה לא נעשית סוף מחשבתו כיון שאינו מתכוין לעשות כלי אבל אם נתכוין לצרף הרי נעשית מלאכה גמורה בכוונה ולפיכך חייב חטאת וזוהי כונת הרב בעל מגיד משנה שכתב בסוף לשונו וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם וכו' משמע דחתיכת ראש הצפור אע"פ שאינו מתכוין למלאכה מ"מ לראש הצפור נתכוון והרי נעשה ודוק ותשכח. והשתא דאתית להכי אמרינן דהך דאם דרס לפי תומו להך דראש הצפור דמיא שהרי אע"פ שלא נתכוון למלאכה מ"מ סוף מחשבתו נעשית ואי לאו משום דשכיח הזיקא לא היה מתיר ר' שמעון ולדידיה איצטריכינן לטעמא דהיזיקא ומיהו על תירוץ ראשון אני סומך דכולה אתיא אליבא דר' יהודה משום דלא פשיטא ליה דליהוי דריסת המזיק פסיק רישיה ולא ימות אם לא שיתכוין לדרוס עליו בחוזק כדי להמיתו. נמצאו כללי השמועות שאם חתך ראש הצפור אעפ"י שלא נתכוון למלאכה אלא לצחק בו את התינוק חייב חטאת משום דאית ביה תרתי לריעותא חדא דהוי פסיק רישיה ולא ימות. ותו שהרי נעשית מחשבתו שהיא לקחת ראש הצפור. והך דשאר מזיקין דורסן לפי תומו דאית ביה תלתא לטיבותא חדא שלא נתכוון. ותו דלא הוי פסיק רישיה. ותו דהאי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולדעת שאר המפרשים שהוא מכוון להרגן איכא נמי תלתא לטיבותא חדא שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ותו דאיכא חשש נזק לרבינו. ותו דאינו הורגן להדיא אלא ע"י תחבולה והך דמכבה את הגחלת פטור אע"ג דהוי פסיק רישיה לא מחייב כיון שאינו מכוין לעשות כלי. ואם היה ברשות הרבים מותר לכבותה שלא יוזקו בה רבים. וא"ת מ"ש הכא דשריא לכבות לכתחלה דאע"ג דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הרי הוא מתכוין לה ולעיל גבי שאר מזיקין לא שרי לרש"י אלא בלא כוונה ולשאר מפרשים נמי לא התירו אלא ע"י תחבולה וכ"ת דלגבי גחלת תחבולה ליתא שהרי יכול להביא מים וליטול ידיו על הגחלת כדריסת שאר המזיקין וי"ל דבמקום דשכיח היזיקא דרבים לא העמידו דבריהם והתם גבי שאר מזיקין לא איירי בעומדין ברשות הרבים. א"נ דהתם כיון שהזיקן ניכר יכולין בני רה"ר להשמר מהם ולא שכיח הזיקיהו כולי האי. אבל גחלת של מתכת אחר שעה חוזרת לגוונה הראשון ועדיין היא שורפת כל הנוגע בה ואין בני רה"ר יכולין להשמר מהזיקה ולפיכך התירו לכבותה להדיא. והנכון בזה שאין בכביית גחלת של מתכות מלאכה של תורה כיון שאין מכוין לצרף ולפיכך הקלו בה. אבל הריגת המזיקין אית בהו מלאכה של תורה ולפיכך לא התירו להדיא לרש"י כדאית ליה ולשאר המפרשים כדאית להו. והוי יודע שאין מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון מן הקצה אל הקצה בדבר שאין מתכוין ר"ש מתיר ור' יהודה אומר פטור אבל אסור ומלאכה שאינה צריכה לגופה ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר ופסקי רבוותא כר"ש בדבר שאין מתכוין וכר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה מטעמא דכתיבנא לעיל וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת. ובמה שכתב הרב בעל מ"מ אתי שפיר מה שכתב רבינו פרק כ"ב הנוטל שיער מגוף האדם חייב משום גוזז לפיכך אסור לרחוץ את הידים בדבר שמשיר את השיער ודאי כגון אהלה וכיוצא בו ע"כ ואי איתא דכל שאינו מתכוין אי הוי פסיק רישיה חייב עליו לא הול"ל אסור לרחוץ או הוה ליה לסיומי ואם רחץ חייב חטאת אלא ודאי טעמא הוי משום שלא נתכוון לעשות מלאכה גמורה ולא דמו לחותך ראש הצפור וכדכתיבנא לעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |