ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/מו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה מו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ומתנת יד כברכת טובו. גם הבה"ג מנה במנין העשין מתנה כמתנת ידך עיי"ש. וכן באזהרות רבינו אליהו הזקן כתב במנין העשין מתנה כמתנת ידך לבך השמימה. וכן באזהרות אתה הנחלת כתוב ומתנות ידים מברכותיך עיי"ש. וכן באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל כתב ומתנה כמתנת ידך מרובה עיי"ש. והדברים סתומים. לאיזו עשה כוונו בזה. והנה הדבר ברור שכוונו בזה לקרא (דסוף פרשת ראה) דכתיב איש כמתנת ידו כברכת ה"א אשר נתן לך. וזהו כוונת הבה"ג והר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל שכתבו בלשונם כמתנת ידך. דהיינו כמתנת ידו דכתיב בקרא והר"א הזקן ז"ל הוסיף לבך השמימה. כוונתו למה שכתוב כברכת ה"א אשר נתן לך. וזהו ג"כ כוונת רבינו הגאון ז"ל במש"כ ומתנת יד כברכת טובו. וכלשון הכתוב כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך. אלא דצ"ע מהו ענין המצוה הזאת. והנה במתני' (דפ"ק דחגיגה ח' ע"ב) תנן מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות. נכסים מרובים ואוכלים מועטים מביא עולות מרובות ושלמים מועטים. זה וזה מועט על זה נאמר מעה כסף שתי כסף. זה וזה מרובים על זה נאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. ועי' מש"כ התוס' שם בשם הירושלמי. אבל אין בזה שום ענין חדש לעשותה מצוה נמנית בפ"ע. דזה לא קאי אלא לפרש ולהוסיף עצה טובה במצות ראיי' וחגיגה שכבר נמנו:

והנראה בדעת רבינו הגאון ז"ל בזה. ויבואר ג"כ כוונת הבה"ג וסייעתו ז"ל במצוה זו. ע"פ מאי דלכאורה בלא"ה יש לתמוה על רבינו הגאון ז"ל שלא מנה עשה דראיי' בחשבון העשין כלל בשום אחד משלש רגלים. והרי זו מצות עשה מפורשת בתורה דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו'. והיא כפולה ומשולשת בתורה. (בפרשת משפטים. ובפרשת תשא. ובפרשת ראה). ומנאוה כל מוני המצוות כולם. עוד יש לתמוה במה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לקמן במנין הלאוין לאו דלא יראה את פני ד' ריקם. שמנאוהו כל מוני המצוות. והוא לאו המפורש בתורה. ומה ראה רבינו ז"ל שלא למנותו:

ואמנם נראה דהנה בעיקר מצות ראיי' לא מצינו מפורש בכתוב אלא ראיית פנים בעזרה בלבד. כדכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' במקום אשר יבחר וגו'. אבל שיצטריך להביא עולת ראיי'. לא שמענו אלא מדכתיב לא יראה את פני ד' ריקם איש כמתנת ידו וגו'. והיינו שחייב הכתוב להביא קרבן עולת ראיי' כל איש כפי אשר תשיג ידו. ולמדוה בגמרא (בפ"ק דחגיגה דף ז' ע"א) דדוקא עולות משום דנאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראיי' לגבוה. מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו. אף ראיי' האמורה לגבוה בראוי לו. וכן בדין שלא יהי' שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם עיי"ש. וכן הוא בספרי (פרשת ראה) עיי"ש. ולפ"ז הי' נראה לומר לכאורה דראיי' שהיא בעשה. ולאו דלא יראה את פני ד' ריקם. שני ענינים נפרדים ומצוות חלוקות הן. דעשה דראיית פנים מתקיימת בראיית פנים בעזרה בלבד בלא שום קרבן. אלא דבאה אזהרת לאו בפ"ע מקרא דלא יראה ריקם שאחר שהתראה פנים בעזרה אסור לו ללכת לביתו מבלי שיקריב קרבן עולת ראיי'. ואם עבר ולא הקריב עולת ראי'. אע"פ שמצות ראיית פנים קיים. מ"מ עבר בלאו דלא יראה את פני ד' ריקם. וכן אם עבר ולא התראה פנים בעזרה ברגל עבר רק בעשה דיראה כל זכורך וגו'. אבל על מה שלא הביא קרבן עולת ראי' לא עבר כלום. דאין לנו בזה שום מצוה בקום ועשה להביא עולת ראי'. אלא שאם התראה בעזרה ולא הקריב עולת ראי' עבר בלאו. אלא שאינה כן דעת הרמב"ם (ריש פ"א מהלכות חגיגה) והסמ"ג (עשין רכ"ז) והחינוך (סו"פ ראה) והר"א ממיץ ז"ל (ביראים סי' ת"ד). שכתבו דראיי' האמורה בתורה היא שיראה את פניו בעזרה ביו"ט ראשון ויביא עמו עולה עיי"ש. והוא תמוה טובא לכאורה. מנ"ל הא. וגם תמוה מה שכתבו הרמב"ם והסמ"ג (לאוין ש"ס) דמי שבא לעזרה ביו"ט ראשון ולא הביא עמו עולה. לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא שעבר על ל"ת שנאמר לא יראה וגו' עיי"ש. והוא תימא מנ"ל דהא בהא תליא. והרי לפום פשטי' דקרא ודאי איפכא משמע. דנהי דעל הלאו עבר. מ"מ העשה קיים בראיית פנים. וכבר ראיתי להר"ב ט"א (בריש חגיגה ולקמן שם ז' ע"ב) שעמד בזה והניח בתימא עיי"ש בדבריו:

אבל לדידי נראה דמקור דברי הרמב"ם והסמ"ג וסייעתם הוא מדתניא בברייתא (בפ"ק דחגיגה ד"ו ע"ב) ר"י הגלילי אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיי' חגיגה ושמחה וכו'. יש בראיי' מה שאין בשתיהן שהראיי' עולה כולה לגבוה משא"כ בשתיהן וכו' עיי"ש. ומשמע ודאי דשלש מצות עשה קאמר. דראיי' דומיא דחגיגה ושמחה קתני. דהו"ל בעשה. ומדברי הסמ"ג (עשין רכ"ז) משמע שכך היתה גירסתו שם בהדיא בההיא ברייתא. שכתב שם ז"ל גרסינן בפ"א דחגיגה תניא ריה"ג אומר שלש מצות עשה נצטוו ישראל בעלייתם לרגל וכו' הראי' כולה לגבוה משא"כ בחגיגה ושמחה וכו' עיי"ש. וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל (ריש פ"א מהלכות חגיגה) שכתב וז"ל שלש מ"ע נצטוו ישראל בכל רגל וכו' עיי"ש. והוא מהך ברייתא. ועי' בקרית ספר להמבי"ט שם. וכן הוא בסה"מ להרמב"ם (עשין נ"ג) עייש"ה. וכן נראה מלשון הספרי (פרשת ראה פיסקא קל"ח) דקתני שם הך ברייתא. ומסיים בה הא יש בזו מה שאין בזו ויש בזו מה שאין בזו. הוצרך הכתוב לומר את כולם עיי"ש. ובודאי לא שייכא צריכותא זו אלא כשכולן עשין. אבל אם אחת מהן ל"ת לא הי' צריך להך צריכותא עכ"פ בזו שהיא בל"ת כמבואר. והשתא אם איתא דעשה דראיי' לא הויא אלא בראייה לחוד. דכל שהתראה פנים בעזרה אע"פ שלא הביא קרבן עולת ראיי' יצא לגמרי ידי חובתו. ועולת ראיי' אין בה אלא לאו גרידא. דכשנתראה בעזרה ולא הביא קרבנו עובר בלאו דלא יראה ריקם. אבל מצד העשה ליכא שום חיובא בקרבן. א"כ כיון דהך ברייתא בחובת הקרבן מיירי. וכדקתני יש בראיי' מה שאין בשתיהן שהראיי' כולה לגבוה וכו'. מאי ענין להעשה כאן. דהרי בקרבן ליכא אלא לאו גרידא. והעשה אינה אלא בראיית פנים בעזרה בלבד בלא שום קרבן. אבל בקרבן ליכא שום מצוה כלל לכתחילה כל שלא בא לעזרה ברגל. אלא ודאי ע"כ מוכרח מזה דלאו דלא יראה ריקם הוא תנאי בקיום העשה דראיית פנים בעזרה. דלא מתקיימת עשה זו אלא עם הבאת קרבן עולת ראיי'. ובלא קרבן זה לא עשה כלום. וכשלא השיגה ידו להביא עולת ראיי' פטור ממצוה זו דראיית פנים לגמרי. הן אמת דלפ"ז יקשה לכאורה מנ"ל דאיכא בזה לאו כלל. ודילמא מאי דכתיב לא יראה את פני ה' ריקם. אינו אלא לומר דאין צריך ליראות ריקם. דכשאין לו קרבן פטור לגמרי ממצות ראיי'. והו"ל כאחד משאר לאוי השלילה שהביאו הרמב"ם והרמב"ן (בשורש שמיני) עיי"ש. וכשבא לעזרה ולא הביא קרבנו לא עבר אלא בעשה. דלא יצא ידי חובת עשה דראיית פנים בעזרה. אבל עבירת לאו ליכא. והרי הרמב"ם והסמ"ג ז"ל לא כתבו כן עיי"ש. מיהו לזה אפשר לומר דאין ה"נ דמקראי (דפרשת ראה) דכתיב שם לא יראה את פני ה' ריקם בתר עשה דראיית פנים. ודאי איכא למימר דאין בזה לאו אלא פירושא דעשה הוא. ולהטיל בה תנאי אתי קרא דלא יראה וגו'. ולא נפקא לן אזהרת לאו אלא מקרא דלא יראו פני ריקם דכתיב בפרשת משפטים ובפרשת תשא. דשם כתיב עשה דראיית פנים בתר קרא דלא יראו פני ריקם. וגם לא סמיכי להדדי. דאפסיקי קראי בינייהו. ובזה ע"כ ליכא למימר דקאי לפרושי העשה דכתיבא בתר הכי. וע"כ ליכא לפרושי קרא דלא יראו פני ריקם אלא לאזהרת לאו מלבד העשה דכתיבא בתרי':

והנה ראיתי להר"ב ט"א שם שרצה להביא ראי' להרמב"ם וסייעתו ז"ל בזה מדתניא בברייתא (בפ"ק דחגיגה שם) ואין נראין ריקנין. משום שנאמר ולא יראו פני ריקם. וקשה פשיטא הא מקרא מלא הוא. ולזה נראה דבא לאשמעינן דאפי' היכא דאי אפשר לו להביא קרבן עולת ראי'. משום שאין ידו משגת וסד"א דאתי עשה דראיית פנים ודחי ל"ת דלא יראו פני ריקם. קמ"ל דאפי' בכה"ג אין נראין ריקנין. והיינו משום דהלאו הזה הוא תנאי בעשה. וכל שאינו מביא קרבן אין כאן קיום עשה כלל. וממילא לא שייך בזה עשה דחי ל"ת. ושוב חזר ודחה ראי' זו. ומשום דאע"ג דנימא דעשה זו אינה תלויה בלאו. מ"מ לא שייך בזה עשה דחי ל"ת. משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. כדאמרינן בזבחים (צ"ז ע"ב) עיי"ש בדבריו. ולדידי נראה דדיחוי זה חוזר ונראה. דאע"ג דאמרינן בעלמא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. מ"מ כאן כיון דלא עבר על הלאו מיד בשעת ראיית פנים עד לאחר שעברו כל ימי הרגל ולא הביא עולת ראייתו. דהא יש לה תשלומין כל ימי הרגל. וכמש"כ הסמ"ג שם. וכן ג"כ דעת הרמב"ם לפי מה שכתב הלח"מ שם. וכבר קדמו בזה הרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר שם עיי"ש. ובפרט לפמש"כ קצת אחרונים ז"ל להקשות על מש"כ הרמב"ם שם שאם בא לעזרה ולא הביא קרבנו אינו לוקה משום שלא עשה מעשה עיי"ש. וקשה ממש"כ הרמב"ם (סוף פ"ה מהלכות איסורי מזבח) דאם הקריב קרבן בלא מלח לוקה משום לאו דלא תשבית ברית מלח עיי"ש. הרי דמה שמקריב בלא מלח היינו מעשה. וא"כ הכא נמי מה שבא לעזרה בלא קרבן הול"ל דחשיב מעשה ללקות. ותירצו דהכא שאני דלא עבר על הלאו בביאתו לעזרה מיד אלא בסוף הרגל. כשעבר כל הרגל ולא הביא קרבנו. שהרי יש לו תשלומין כל ימי הרגל. ואז הרי לא עביד שום מעשה. משא"כ התם דקעבר מיד בשעת הקרבה דאיכא מעשה עכת"ד. ומבואר מזה דליכא הכא עבירת הלאו אלא מסוף הרגל ואילך. וא"כ אם איתא דאין הלאו תנאי בעשה. וגם בלא קרבן מתקיימת העשה. ראוי לומר שאם אין ידו משגת עכשיו להביא עולת ראי'. מ"מ עליו לקיים עכשיו מיהת עשה דראיית פנים בעזרה. ואח"כ כשיזדמן לו קרבן ותשיג ידו להביאו הרי טוב. ואם לאו הרי אנוס הוא ורחמנא פטרי'. ואמאי קפסיק ותני דאין נראין ריקנין. אלא ודאי מוכרח מזה כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דהלאו הוא תנאי בעשה. וכל שלא הביא קרבנו גם העשה לא קיים. ולזה שפיר פסיק ותני דאין נראין ריקנין משום שנאמר לא יראו פני ריקם. דהרי מה שנראה בעזרה בלא קרבן לאו כלום הוא. ולמה לו להכניס עצמו בספק עבירת לאו בחנם. ולכשיזדמן לו קרבן עדיין יש לו שעות כל ימי הרגל לקיים העשה עם הלאו כאחד ומלבד זה נראה דהכא לא שייך ההיא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. דהרי הא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש גמרינן לה בזבחים שם מדגלי קרא בפסח ועצם לא תשברו בו לעצם שיש בו מוח דלא ליתי עשה דאכילת פסח למידחי ל"ת דשבירת עצם עיי"ש. ומבואר דאי לאו דגלי קרא למעט לא הוה לן לחלק בזה בין מקדש לשאר עשה ול"ת שבתורה. וא"כ אין לנו אלא דומיא דשבירת עצם דעבירת הלאו היא בקום ועשה. משא"כ כאן דלא עבר על הלאו אלא בשוא"ת. וכמו שכתב הרמב"ם שאינו לוקה מהאי טעמא דהו"ל לאו שאין בו מעשה. אין לנו לחלק בין מקדש לבעלמא. דמהיכא תיתי. וא"כ כשאין ידו משגת. שפיר הו"ל לומר דאתי עשה דראיית פנים ודחי ל"ת דלא יראו פני ריקם. וע"כ הא דפסיק ותני אין נראין ריקנין אפי' כשאין ידו משגת. ע"כ היינו מטעם דהלאו הוא תנאי בעשה. ובלא קרבן אין העשה מתקיימת. ושפיר מוכח כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. ובחנם דחה הר"ב ט"א ראי' זו:

אלא שיש לדון בזה מצד אחר. ולומר דודאי אם הוה פסיקא לן דקרא דלא יראה ריקם לאזהרת לאו אתי. הוה לן למימר דמילתא אתריתא הוא. ואינו תנאי בעשה. אלא העשה בפ"ע בראיית פנים בלחוד. והלאו בפ"ע קאי. ואם נתראה בעזרה קיים העשה. אלא שאם לא יבא עולה קעבר בלאו דלא יראה ריקם. אלא דבאמת אין בזה אזהרת לאו כלל. וקרא דלא יראה ריקם אינו אלא כאחד משאר לאוי השלילה. דלא בא אלא לפרש העשה ולהטיל בה תנאי דאינה מתקיימת בראיי' ריקנית אם לא יביא ג"כ עולת ראיי'. וכמו שכבר עמדנו בזה לעיל. ומה שכתבנו לתרץ דמשמע דהו"ל אזהרת לאו מקראי דפרשת משפטים ופרשת תשא. דכתיב שם לאו דלא יראו פני ריקם לפני קרא דיראה כל זכורך. וגם אפסקינהו בקראי אחריני בינתיים. והילכך משמע דמילתא באנפי נפשי' הוא. ולאזהרת לאו אתי. ולא לפרושי קרא דיראה כל זכורך דכתיב בתר הכי מרוחק ממנו. איכא למישדי בה נרגא. דהרי הרמב"ם ז"ל וסייעתו דקיימינן אליבייהו ס"ל דקרא דלא יראו ריקם הו"ל תנאי בעשה דיראה כל זכורך. אע"ג דבפרשת משפטים ופרשת תשא קרא דלא יראו ריקם מקמי קרא דיראה כל זכורך כתיב. ורחוק ממנו. וא"כ אף אנן נימא דאין בו שום אזהרת לאו אלא להטיל תנאי בעשה דיראה כל זכורך היא דאתי. איברא דאפשר לומר לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דכיון דבפרשת ראה כתיב קרא דלא יראה ריקם בתר עשה דיראה כל זכורך. וסמיך לה מיד. ודאי אית לן למימר דלהטיל תנאי בעשה דיראה כל זכורך קאתי. דבלא קרבן אין העשה מתקיימת. ומ"מ כיון דבפרשת משפטים ובפרשת תשא כתיב קרא דלא יראו ריקם מקמי קרא דיראה כל זכורך. ורחוק ממנו. אית לן למימר דלאזהרת לאו נמי קאתי. וללמד על עצמו בא. שאם לא הביא קרבנו אע"פ שהתראה פנים בעזרה. מלבד מה שעובר בעשה דיראה כל זכורך. משום דלא יצא ידי חובתו בראיי' לחוד. עבר נמי בלאו. אלא דאין זה מוכרח כ"כ. ומעתה א"כ אפשר לתרץ קושית הט"א בפשיטות. די"ל דהיינו דקמ"ל תנא דברייתא. דאע"פ שאי אפשר לו להביא עולת ראיי' לא אמרינן דמ"מ מתחייב מצד העשה דיראה כל זכורך להתראות פנים בעזרה. משום דאתי עשה ודחי ל"ת. או מטעם אחר שכתבנו לעיל. קמ"ל דבלא קרבן לאו כלום עביד ולא מיתחייב בראיי' כלל. דקרא דלא יראו פני ריקם גלי לן דבלא קרבן ליכא מצוה בראיי' כלל. ומיהו איסורא נמי ליכא בראיית פנים בעזרה בלא קרבן. והנה בברייתא שם קתני הכי ואין נראין חצאין משום שנאמר כל זכורך ואין נראין ריקנין משום שנאמר לא יראו פני ריקם. והא דאין נראין חצאין לאו לאיסורא נקט לה. אלא לפטורי המקמץ והמצרף והבורסקי. כדמפרשינן לה התם בגמרא למסקנא עיי"ש. וא"כ ודאי מסתמא דומיא דהכי מאי דקתני בסיפא ואין נראין ריקנים. נמי לאו לאיסורא קאמר אלא לפטורי לומר שאם אין לו קרבן פטור מן הראיי'. וא"כ מוכח מזה דלא כהבה"ג וסייעתו והרמב"ם וסייעתו שמנו לא יראו פני ריקם במנין הלאוין. ובאמת דלא מצאתי להם שום מקור לזה בשום דוכתא. מיהו נראה דמההיא דהתם אין הכרע. דודאי לפי מש"כ הכ"מ (בפ"ב מהלכות חגיגה ה"ב) בבאור דעת הרמב"ם שם שפסק דהמקמץ והמצרף והבורסקי חייבין לטהר גופן ומלבושיהם ולעלות וליראות ברגל בכלל כל ישראל עיי"ש. דהיינו טעמו משום דבברייתא דהתם קתני אחרים אומרים המקמץ והמצרף וכו' פטורין מן הראיי' שנאמר כל זכורך. מי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך עיי"ש. וכיון דקתני אחרים אומרים משמע דרבנן פליגי עלייהו. והילכך פסק כוותייהו עיי"ש. ולפ"ז מאי דקתני התם ברישא אין נראין חצאין דאתי כאחרים. היינו רק למיפטרינהו למקמץ ובורסקי ומצרף לגמרי ממצות ראיי'. ולפ"ז משמע ודאי דהכי נמי דומיא דהכי סיפא דקתני אין נראין ריקנים. לאו לאיסורא קאמר. אלא לפטורי למאן דלית לי' קרבן. משום דבלא קרבן ליכא מצוה בראיי' כלל. וא"כ מוכרח מזה דקרא דלא יראו פני ריקם אינו אלא כאחד משאר לאוי השלילה. ואין בו שום אזהרה. וכמו שהוכחנו:

אבל באמת אין דברי הכ"מ מספיקין. דמלישנא דאחרים אומרים אין הכרח לומר דרבנן פליגי עלייהו. דבכמה דוכתי מצינן כהאי לישנא אע"ג דליכא מאן דפליג. כמש"כ בתוס' יו"ט (פ"א דביכורים מ"ו) והביא שם כן ממקומות הרבה עיי"ש. וכ"כ מרן בעל כ"מ גופי' בכללי הגמרא שלו (דף צ"ח ע"ב) עיי"ש. וגם מלישנא דסתמא דגמרא דקאמר התם אלא קרא למה לי לכדאחרים וכו'. משמע דליכא מאן דפליג והכי הלכתא. דאל"כ קשה תינח לאחרים ואכתי לרבנן קרא למאי אתי. אבל הר"י קורקוס ז"ל תירץ דהרמב"ם ז"ל ודאי פסק כאחרים. אלא דס"ל להרמב"ם דלא ממעטינן להו אלא כל זמן שהם במאיסותם שאינם יכולין לעלות עם כל זכורך. אבל כשיטהרו גופם ומלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם. וקרוב לזה תירץ גם בקרית ספר להרב המבי"ט ז"ל עיי"ש. ולפ"ז מבואר דהא דקתני ברישא דברייתא אין נראין חצאין. ע"כ לא לפטורי לחוד הוא אלא אף לאיסורא. לומר שאסורין ליראות בעודם במאיסותן. דבזה לא מתקיימת המצוה כהילכתה. אלא חייבין לטהר את גופן ומלבושיהם ולעלות וליראות בכלל כל ישראל וכמש"כ הרמב"ם ז"ל. ומעתה א"כ דומיא דהכי נמי בסיפא דקתני ואין נראין ריקנים לאיסורא הוא. וא"כ מינה נשמע דלא יראו ריקם אזהרת לאו הוא. וא"כ ממילא שוב יהי' מזה ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. דמלבד דהוא אזהרת לאו הו"ל ג"כ תנאי בעשה. שאינה מתקיימת אלא בקרבן כמו שהוכתנו לעיל וכמבואר. מיהו לפמש"כ בתשו' מהרי"ט (בשניות חלק אה"ע סי' י"ד) ליישב דברי הרמב"ם לענין מקמץ ובורסקי עיי"ש. והפר"ח במים חיים על דברי הרמב"ם אלו. יש לדחות עייש"ה. ואדרבה יהי' ראי' משם דאין בזה לאו כלל וכמו שכתבנו לעיל עיי"ש ואין להאריך:

ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו מדאמרינן (סופ"ק דקידושין כ"ט ע"ב) ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל. רבי יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו. שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. ופרכינן עלה בשלמא לר"י כדקאמר טעמא. אלא לרבנן מ"ט. ומשני דאמר קרא בכור בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם עיי"ש. ומבואר בדברי הרמב"ם ז"ל (פי"א מהלכות בכורים ה"ד) דמיירי התם בשהגיע זמן לפדות בנו וגם לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה עיי"ש. ואם איתא דעשה דיראה כל זכורך לבד ולאו דלא יראו פני ריקם לבד. ואין קיום העשה תלוי בהבאת קרבן כלל. א"כ קשה אמאי לר"י עולה לרגל ואח"כ כשיזדמנו לו מעות יפדה את בנו. אע"פ שאפשר שלא יזדמנו לו לעולם. ואפי' אם יזדמנו לו עכ"פ לא יעשה המצוה בזמנה. והרי כיון דמצות ראיי' מתקיימת גם בלא הבאת קרבן. וחיוב קרבן אין לנו אלא מקרא דלא יראו פני ריקם. ואין כאן אלא עבירת לאו. והשתא כיון דקיי"ל דעשה דחי ל"ת. וכבר ביארנו לעיל דבכל כיו"ב לא אמרינן אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. א"כ ליתי עשה דפדיון בנו ולידחי ל"ת דלא יראו פני ריקם. ובפרט דכאן בשעתא דמקיים העשה ליכא שום עבירת לאו. אלא דבתר הכי ממילא בטל כשלא יזדמנו לו מעות אחרים לקנות קרבן ראיי'. וכאן לא שייכא סברת ר"י דזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. דהיינו דוקא בעשה נגד עשה. אבל בעשה לגבי ל"ת מבואר בכל הראשונים ז"ל (בפ"ק דיבמות ו' ע"ב. ובפ"ב דשבת כ"ד ע"ב). דעשה אע"פ שאינה עוברת. דאפשר לקיימה למחר בלא דחיית הלאו. דוחה ל"ת היום. עיי"ש שהביאו ראיות מוכרחות לזה. וליכא מאן דפליג בה. וגם תקשה מאי דפריך לרבנן מאי טעמייהו והוצרך לשנויי אליבייהו דילפי מקרא. והרי ודאי שפיר קאמרי רבנן בלא"ה וכמו שביארנו. אלא ודאי מוכח מזה כדעת הרמב"ם וסייעתו. דהלאו הוא תנאי בעשה. דבלא קרבן אין העשה מתקיימת. ולפ"ז שפיר קאמר ר"י דעולה לרגל לקיים עשה דראיית פנים בקרבן דהו"ל מצוה עוברת. ומתבטלת לגמרי כשלא יהי' לו מעות כדי לקנות עולת ראיי' כשיפדה בהן את בנו. וזו. פדיון הבן. מצוה שאינה עוברת. ויכול לקיימה לעולם כשיזדמנו לו מעות. וגם שפיר פריך לרבנן מאי טעמייהו:

מיהו אין ראיה זו אלא להרמב"ם לטעמי'. דמפרש הסוגיא דהתם בשאין ידו משגת כדי שתיהן. וכן החליט בפשיטות הר"ב מג"א (בסוף סי' תרנ"ו) עיי"ש. וכן הכריחו האחרונים ז"ל מסוגיא דגמרא שם. אבל ראיתי בחי' קידושין לאחד מגדולי הראשונים לא נודע שמו. שפירש הסוגיא דמיירי שיש בידו כדי לעשות שתיהן בזמנם בזה אחר זה. אלא דפליגי ר"י ורבנן לענין קדימה. איזו מהן יקדים לעשות. והביא שם ג"כ פי' הרמב"ם בשם אית דמפרשי ודחה פירושם עיי"ש. וע"פ פירושו זה נדחו ראיות האחרונים ז"ל שהביאו לפי' הרמב"ם וכמבואר ואין להאריך. ועי' ברכות (כ"ז ע"א) דגם שם נחלקו ר"י ורבנן ממש בכיו"ב. ועי' שם (כ"ח ע"א) בתוס' ד"ה הלכה. וברא"ש ושאר ראשונים שם עייש"ה. ועפ"ז ממילא נדחית ראי' זו:

ואמנם נראה דמ"מ יש להביא ראי' מהא דילפינן התם לרבנן מדכתיב בכור בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם. ואם איתא דלאו דלא יראו פני ריקם לא קאי על העשה דיראה כל זכורך. ושפיר מתקיימת גם בלא קרבן בראיית פנים לחוד. א"כ אין כאן שום משמעות מהך קרא להקדים מצות פדיון הבן למצות ראיי'. דהא הך קרא דלא יראו פני ריקם לא מיירי כלל במצות עשה דראיית פנים בעזרה. ואינו אלא לאו בעלמא שלא יתראה פנים בעזרה ברגל בלא קרבן. והרי לאו זה מקיים גם כשלא יעלה לרגל כלל. דהא לא נראה ריקם. ואינו עובר אלא כשנראה ולא הביא קרבנו. ואיזה משמעות יש מהך קרא לענין איזו מן המצוות יקדים. אלא ע"כ צ"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דלאו זה תנאי הוא לעשה דיראה כל זכורך. שלא תתקיים אלא בקרבן. וא"כ מיירי הך קרא גם במצות ראיית פנים. ושפיר מייתי מיני' ראי' להקדים פדיון הבן מדכתיב בכור בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם. ומיהו גם זה יש לדחות קצת. די"ל דאפי' תמצא לומר דקרא דלא יראו פני ריקם אזהרת לאו בפ"ע הוא. ולא קאי אעשה דיראה כל זכורך להטיל בה תנאי. והעשה מתקיימת גם בלא קרבן. מ"מ כיון דמיהת ודאי פשיטא דליכא לאו דלא יראה ריקם אלא בזמן חובת ראיי' ברגל. ועיקר הכתוב אינו אלא אזהרה שברגל בבואו ליראות מתחייב להביא קרבן. ואם לא יביא עובר בלאו אע"פ שמצות עשה דראיי' קיים. וא"כ עכ"פ נרמזה גם מ"ע דראיי' בהך קרא. והילכך שפיר יליף מינה לענין קדימת מצוות אלו. ויותר י"ל דסמיך אקרא דכתיב בתרי' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו'. אע"פ שיש הפסק קרא אחר בינתיים. ועי' ברכות (מ"א ע"ב) ובתוס' שם בד"ה זה שני וכו' עייש"ה. ואין להאריך בזה. ובלא"ה אין להוכיח ע"פ ראי' זו אלא לומר דקרא דלא יראו קאי על העשה דיראה כל זכורך ולהטיל בה תנאי. וא"כ כ"ש דאתי שפיר אם נימא דלא בא לאזהרת לאו כלל. וכל עיקרו לא אתי אלא לאשמעינן דאין מצוה דיראה כל זכורך בראיי' ריקנית בלבד אלא עם הבאת עולת ראיי':

וממילא מבואר דגם מה שהבאתי לעיל ראי' להרמב"ם וסייעתו מדאמר ריה"ג שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל וכו'. אף דמוכח שפיר משם דקרא דלא יראו פני ריקם הוא תנאי בעשה דיראה כל זכורך וכמו שביארנו. מ"מ אפשר דהיינו משום דעיקר קרא לא אתי אלא להכי. לפרושי עשה דיראה כל זכורך שאינה בראיית פנים בלחוד. אלא טעון קרבן עולת ראיי'. ואין בזה אזהרת לאו כלל. ולא כהרמב"ם וסייעתו דנקטו החבל בתרין ראשין. שיש בו אזהרת לאו וגם אתי להטיל תנאי בעשה:

וראיתי להתוס' (ריש חגיגה) שכתבו וז"ל הכל חייבין בראיי'. פירש"י במצות ראיית פנים בעזרה. והקשה הר"ר אלחנן דהא תני בסמוך בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי. ותו תניא בגמרא הערל והטמא פטורין מן הראיי'. ופריך בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם כל שישנו בביאה ישנו בהבאה. ועוד אמרי' בירושלמי ריש מכילתין בד"א בראיית קרבן. אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף. ותו תניא בגמרא ר"י אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל ראיי' וכו'. יש בראיי' מה שאין בשתיהן שהראיי' כולה כליל משמע דסתם ראי' בקרבן מיירי. ע"כ נראה לר"ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה. ורש"י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרתי ולפטורי דכולהו אתי וכו' עכ"ל. עיי"ש מה שנדחקו בכוונת רש"י עוד שם. וכל זה משום דנראה דפשיטא להו להתוס' ור"ת ז"ל דראיית פנים בעזרה וחובת קרבן תרתי מילי נינהו. אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. וכ"ש לפי מש"כ דעיקר קרא דלא יראו פני ריקם לא אתי אלא לפרש ענין עשה דיראה כל זכורך דאינה אלא בקרבן עולת ראיי'. דברי רש"י פשוטים מאוד בלא שום גמגום כלל. ודבריו מדוקדקים ולא הוה מצי למינקט לישנא אחרינא. דהרי באמת ליכא אלא מצות ראיית פנים בעזרה דנפק"ל מקרא דיראה כל זכורך והקרבן אינו אלא תנאי בקיום מצוה זו. ואין המצוה מתקיימת אלא בו ועי' לקמן (ז' ע"א) בפירש"י ד"ה מאי הראיון עיי"ש היטב. וכן נראה לענ"ד בהדיא מההיא סוגיא דלקמן שהביאו התוס'. דקאמרינן בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה וכו'. והשתא אם איתא דמצות יראה כל זכורך ומצות לא יראו פני ריקם שני ענינים נפרדים הם. ולא תלי הא בהא. ונמצא דקרא דלא יראו אינו אלא אזהרת לאו לענין שכשיבוא ברגל בעזרה מתחייב בקרבן. ואם לא יביא עובר בלאו זה. וא"כ כל זמן שלא נראה בעזרה אין עליו שום חיובא בקרבן כלל. ומעתה טמא דאי אפשר לו ליראות ברגל בעזרה. ממילא אי אפשר לו שיתחייב קרבן כלל. ולמה לי' להך דרשא דכל שאינו בביאה אינו בהבאה. תיפוק לי' דלא שייך בי' חיוב קרבן עולת ראיי' כלל. וביותר יש לתמוה בלשון התוספתא (ריש פ"ק דחגיגה) דקתני התם הטמא פטור מן הראיי' שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה. הראוי ליכנם לעזרה. יצא טמא שאינו ראוי ליכנס לעזרה עיי"ש. ומבואר דכל שראוי לבוא כבר נתחייב בקרבן אע"פ שלא נכנס. והשתא לפ"ז תמוה אמאי. והרי אע"פ שראוי ליכנס כל זמן שלא נכנס לא קרינן בי' ולא יראו פני ריקם. ולא רמי עלי' שום חיוב קרבן כלל. ובאמת דגם לישנא דגמרא שם דקאמר כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכו'. משמע דכל שישנו בביאה ישנו בחיוב הבאת קרבן עולת ראיי'. אע"פ שעדיין לא בא ולא קרינן בי' ולא יראו פני ריקם. אלא ודאי מוכרח מזה דלא יראו פני ריקם אינו אלא תנאי בעשה דיראה כל זכורך. ופירושא דעשה הוא. ונמצא דחיוב קרבן עולת ראי' הו"ל חובה בקום ועשה. שהרי הוא בכלל מ"ע דיראה כל זכורך. דהיינו שיראה בעזרה ויביא עמו קרבן עולת ראיי'. והילכך שפיר הי' מקום לומר דטמא אע"פ שאי אפשר לו ליכנס לעזרה וליראות מ"מ בקרבן מיהת חייב. וכ"ש כשראוי ליכנס אלא שעדיין לא נכנס דחיובא רמיא עלי' להביא קרבן. אלא דטמא אימעיט מובאת שמה והבאתם שמה דכל שאינו בביאה אינו בהבאה:

שוב ראיתי להר"ב ט"א שם שעמד בזה בסוגיא שם להקשות ל"ל קרא לטמא דא"א לו לכנס ולא קרינן בי' ולא יראו פני ריקם. ותי' לזה דנפק"מ לכהן טמא וקרבן צבור. דקיי"ל טומאה הותרה בצבור. ואם עבד במועד הרי קיים מצות ראיית פנים. וה"א דמביא עולת ראיי' קמ"ל דלא. ומובאת שמה יתירא דייק יצא טמא בק"צ שאין ביאתו בשביל קרבן זה. עוד תי' דנפק"מ אם הי' טהור ביום ראשון של חג ונראה בעזרה ונתחייב בקרבן. ואח"כ נטמא. שוב אינו מביא עולת ראיי'. דמובאת יתירא דייק דאינו מביא עולת ראיי' אא"כ ראוי לביאה בשעת הבאה עכת"ד עיי"ש. ואמנם מלבד דדבריו דחוקים טובא ולא משמע הכי פשטות הסוגיא כלל. בלא"ה עיקר דבריו נסתרים מהסוגיא במקומה. דהא בהך ברייתא קתני נמי ערל. ואמרינן עלה בשלמא טמא וכו'. אלא ערל מנ"ל. ומשני ר"ע היא דמרבי לערל כטמא. דתניא רע"א איש איש לרבות את הערל עיי"ש. והרי פשיטא דליכא למ"ד דערל חזי לעבודה בקרבן צבור. ור"ע דמרבה לערל כטמא. היינו להחמיר עליו ולא להקל עליו. ועוד דר"ע מרבה לי' מקרא דאיש איש כי יהי' צרוע או זב. וכפירש"י שם עיי"ש. וא"כ לא עדיף מצרוע וזב שלא הותרו בקרבן צבור אלא טומאת מת בלבד. וכן מבואר בתוס' שם בד"ה דמרבה וכו'. שכתבו וז"ל אבל ליכא למימר דאי ליכא קרא אלא דערל כטמא הייתי אומר דפסח בא בערלות אי הוה רובן ערלים כמו בטומאה. דהא מנא ידעינן לרבות ערל כי טמא מאיש איש כי יהי' צרוע או זב. והתם לא כתיב רק טומאת צרעת וזיבות. ואנן אמרינן (בריש אלו דברים) דלא דחי רק טומאת מת בלבד עכ"ל עיי"ש. והשתא א"כ בערל לר"ע מאי איכא למימר. דהא לא הותר אפי' בקרבן צבור. וגם נפק"מ השניי' לא שייכא בערל כלל. וזה תימא על הר"ב ט"א ז"ל. וגם עיקר דינו דאם נטמא בתוך ימי הרגל וכבר נראה בעזרה בימי טהרתו בתחילת הרגל שלא יוכל לשלוח עולת ראייתו. אינו נראה כלל לענ"ד. דהרי באמת ערל וטמא משלחין קרבנותיהן כדאמרינן בפרק תמיד נשחט. אלא דבעולת ראיי' ממעטינן מדכתיב ובאתם שמה והבאתם ובעולת ראיי' בעינן ביאה. וכמש"כ התוס' שם בד"ה דכתיב. ובפרק תמיד נשחט (ס"ב ע"א) בד"ה ערל עיי"ש. והשתא א"כ הא תינח כשעדיין לא בא בעזרה. אבל כשכבר נראה בעזרה קודם שנטמא ואינו מחוסר ביאה. לא יתכן שוב כלל לחלק בזה בין עולת ראיי' לשאר קרבנות. ומש"כ בט"א דמובאת שמה יתירא נפקא לי' עיי"ש. הוא תמוה דהרי בהך קרא גופי' כתיבי נמי שאר קרבנות עולותיכם וזבחיכם וגו'. אלא דמסברא אמרינן דלא קאי אכולהו. אלא אעולת ראיי' שתלויה בביאה. וכמש"כ התוס' בסוגין דחגיגה ובפסחים שם עיי"ש. וא"כ התינח כשהי' טמא מתחילת הרגל. ולא נראה עדיין בעזרה ברגל. אבל כשנטמא בתוך הרגל. וכבר נראה ברגל בעזרה קודם שנטמא. שאינו מחוסר ביאה. אין שום מקום לחלק בין עולת ראיי' לשאר קרבנות דכתיבי בההוא קרא גופי'. ואמאי נימא דלא קאי אלא אעולת ראיי' בלבד. ואין להאריך בזה. דבלא"ה דבריו אין להם מעמד כלל. כדמוכרח מהערל אליבא דר"ע דלא משכחת שיהי' ערל בשני ולא בראשון. וגם אין לו היתר בצבור. וראיתי באור זרוע (ח"ב סי' צ"ט) בשם תשובת רבינו שמשון ב"א ז"ל שכתב וז"ל ומה שמדקדק הרב דאין הלכה כר"ע מדתנן (בפ"ב דזבחים) דערל וטמא פסולים. ונפק"ל בגמרא מדכתיב ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני. אין משם ראי'. דאפי' לר"ע איצטריך דלא תימא הואיל וערל מטמא נפק"ל. מה טמא בצבור אף ערל בצבור (ר"ל שיהא מותר בעבודת צבור) קמ"ל דערל כבעל מום דמי ואין בעל מום בצבור. כדאמר במנחות פ"ק (ט' ע"ב) ולהכי אקשי' נמי לערל לב עכ"ל עיי"ש. ודבריו ז"ל תמוהים אצלי. היכי אפשר למיטעי דמשום דנפקא לי' לר"ע ערל מטמא שיהא מותר בעבודת צבור כטמא. דהא לא הותרה טומאה בצבור אלא טומאת מת בלבד. וערל דאיתקיש לטמא. היינו לצרוע וזב דכתיבי בההוא קרא איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר. דהא ר"ע לענין תרומה מיירי. וכמבואר בההיא ברייתא (ריש פרק הערל) ובירושלמי שם. ובספרא (פ' אמור סוף פ"ד) עיי"ש. ויליף מההוא קרא דכתיב גבי תרומה. וכמש"כ רש"י ותוס' שם וכמשכ"ל. וכבר כתבו התוס' דליכא למיטעי להתיר ערל בצבור מה"ט כמשכ"ל. ולכן דברי הר"ש ז"ל צ"ע אצלי. ועכ"פ מבואר דלקושטא דמילתא גם לדידי' ערל כבעל מום דמי ואיתקיש לערל לב ואין לו היתר בצבור. וא"כ אין מקום לתירוצו של הט"א. וע"כ מוכרח מזה כדכתיבנא. דמשום דקרא דלא יראו פני ריקם אינו אלא פירושה של העשה דיראה כל זכורך וגו'. שאינה בראיית פנים ריקנית אלא עם הבאת עולת ראיי'. הילכך סד"א נהי דאינו יכול ליכנס מ"מ עליו לשלוח עולתו כשאר קרבנותיו. קמ"ל דכל שאינו בביאה אינו בהבאה. וא"כ מוכרח מזה שפיר דלא יראו פני ריקם אינו אלא תנאי בעשה דראיי'. ומיהו יש לצדד בזה לפי דעת הסוברים דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וגם נימא דר"א בסוגיא דזבחים (צ"ז ע"ב) פליג עלי' דרבא דאמר אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. כמש"כ הר"ב קרבן אהרן (בפרשת צו סוף פ"ה) וכ"כ בתשו' נוב"ת (חאה"ע סי' קמ"א) עיי"ש. א"כ אפשר דטמא מותר ליכנס לעזרה ברגל לקיים עשה דראיי' משום דעשה דראיי' דחי ל"ת דביאת מקדש. ואע"ג דאית בה נמי עשה דוישלחו מן המחנה וגו'. מ"מ כבר כתב הריטב"א ז"ל (במכות י"ד ע"ב) דהך עשה דוישלחו לא חיילא אלא אחר שנכנס עיי"ש. וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות ביאת מקדש ה"א וה"י) עיי"ש היטב. ואף דבספרי (ריש פרשת נשא) אמרינן וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה עיי"ש. נראה דאסיפא דקרא סמיך דכתיב ולא יטמאו את מחניהם. וכן הוא בהדיא בגירסת הילקוט שם עיי"ש. וכן הגיה בהגהות הגר"א ז"ל על הספרי שם עיי"ש. וכן הוא ביראים (סי' שכ"ה) ובסמ"ג (לאוין ש"ד) עיי"ש. ואמנם ראיתי להרמב"ם (בסה"מ עשין ל"א) ובחינוך (ריש פרשת נשא) שהביאו לשון הספרי כגירסא שלפנינו. ונראה מדבריהם שם. ובפרט מדברי החינוך דהדברים כפשטן. דמיד על הכניסה עובר נמי בעשה עיי"ש. ודבריהם צ"ע אצלי. וגם לשון הספרי לגירסא שלפנינו לא נראה כן דהא אזהרת עשה לא שמה אזהרה. ומאי דאמרינן (בפ"ק דיבמות ז' ע"ב) ובזבחים (ל"ב ע"ב) אע"פ שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס יבא עשה שיש בה כרת וידחה עשה שאין בה כרת עיי"ש. דמשמע לכאורה דעל הכניסה עובר בעשה. לא איריא. דהתם משום דצריך להשהות כדי להכניס ידיו לבהונות וליתן עליו מדם האשם ומלוג השמן. ודאי קעבר בעשה זו. כיון שאינו יוצא מיד שנכנס. אבל אם נכנס ויצא מיד לא עבר אלא בל"ת ולא בעשה. וא"כ שפיר יכול לקיים מצות ראיית פנים בעזרה מדאורייתא. אלא דמ"מ לא קרינן בי' ישנו בביאה. כיון דלא שרי אלא משום דחיית העשה. ומיד חוזר לאיסורו. ולפ"ז אדרבה יהי' מוכח מכאן דיראה כל זכורך ולא יראו פני ריקם תרתי מילי נינהו. ולא תליין חדא באידך. דהרי חזינן הכא דטמא אע"פ שחייב בראיית פנים בעזרה מ"מ לא מתחייב בעולת ראיי'. וכדממעטינן לי' מקרא דובאתם שמה והבאתם שמה. וכן ערל אליבא דר"ע. אלא דיש לצדד בזה הרבה. ואין הדברים מוכרחין כלל ואין להאריך בזה:

ואמנם מדברי הירושלמי שהביאו התוס' ודאי מוכרח דמצות ראיית פנים בעזרה לחוד. ומצות לא יראו פני ריקם לחוד. דהא קאמר התם אמתניתין דריש חגיגה (לפי הגירסא שהביאו התוס' שם). בד"א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין. הרי דאפי' אותן הפטורים מקרבן. מחייבין בעשה דראיית פנים בעזרה כמו בהקהל אנשים ונשים וטף. הרי דעשה דראיית פנים בעזרה אינה תלויה בקרבן. וכבר העיר בזה הר"ב ט"א שם. אלא שכתב שם לדחות דודאי להירושלמי הכי הוא. אבל י"ל דלתלמודא דידן דפליגא עלי'. וס"ל דמאן דפטור מקרבן פטור נמי מראיית פנים בעזרה. ס"ל דאין ראיית פנים בעזרה בלא קרבן. ואם נראה בעזרה בלא קרבן עולת ראיי'. אפי' מצות ראיית פנים בעזרה לא קיים. דקרא דלא יראו פני ריקם הוא תנאי בעשה דראיית פנים בעזרה עיי"ש בדבריו. אבל נראה דאינו מוכרח כלל. דמהיכא תיתי לן לומר דגם בהכי פליגי. אדרבה אפושי פלוגתא לא מפשינן. וכיון דלהירושלמי אין הקרבן תנאי בעשה דראיית פנים בעזרה. אית לן למימר דודאי גם לתלמודא דידן הכי ס"ל. כל כמה שאין לנו הכרח לומר איפכא. אלא דקשה שהרי כבר הכרחנו מברייתא דריה"ג דאמר שלש מצוות נצטוו ישראל וכו' דהקרבן הוא תנאי בעשה דראיית פנים בעזרה:

ולכן נראה לומר בזה דודאי קרא דלא יראו פני ריקם הוא מילתא באנפי נפשי'. ולאזהרת לאו אתי. ולא קאי אעשה דראיית פנים בעזרה. וכדמוכח מהירושלמי וכדנראה מקראי דפרשת משפטים ופרשת תשא. אלא דמלבד לאו דלא יראו פני ריקם דהוא אזהרה לכל מי שבא ברגל לעזרה שלא ימנע מלהביא קרבן עולת ראי'. יש בה ג"כ עשה בפ"ע להביא קרבן עולת ראי' ברגל מדכתיב איש כמתנת ידו וגו' דכתיב אצל קרא דלא יראה ריקם. והוא מצות עשה בקום ועשה להביא עולת ראי'. כשבא בעזרה ברגל משום עשה דראיית פנים בעזרה. ובהכי מיירי עיקר קרא דאיש כמתנת ידו וגו'. אלא דמדאפקי' קרא בהך לישנא. יליף נמי מיני' (במתניתין דפ"ק דחגיגה) מי שיש לו נכסים מרובין ואוכלין מועטין וכו'. זה וזה מרובין על זה נאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך וגו' עיי"ש. ועכ"פ חייבו הכתוב להביא עולת ראיי'. אלא שתלה הכתוב בהשגת ידו כמה יש לו להביא. אבל מ"מ חייב להביא. ואם לא הביא כלל עובר בעשה זו. מלבד מה שעבר בל"ת דלא יראו פני ריקם. וכן כתב הראב"ע ז"ל (ביסוד מורא סוף שער עשירי) וז"ל וכתיב איש כמתנת ידו. והטעם שראוי שיתן כפי מה שנתן לו השם וזהו הראיון עכ"ל עיי"ש. וכוונתו למאי דתנן (בפ"א דפאה) ומייתי לה בפ"ק דחגיגה (ז' ע"א) אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון עיי"ש. וראיתי ברא"ש (סוף ר"ה) שכתב וז"ל כתב רבינו שאלתיאל דברכת מועדים זהו קרבן חגיגה דכתיב בי' כברכת ה' אלקיך וכו' עיי"ש. וכ"כ בטור (או"ח סי' תקפ"ב) עיי"ש. מבואר דס"ל דקרא דאיש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך וגו' קאי על קרבן חגיגה. ולפ"ז גם רישא דקרא דכתיב לא יראה את פני ה' ריקם בחגיגה הוא דמיירי. וכן ראיתי להתוס' (בפסחים ס"ב ע"א) בד"ה ערל משלח וכו'. וז"ל וקשה בריש חגיגה טמא פטור מן הראיי' שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה וכו'. ואומר ר"י דמ"מ דוקא בחגיגה שתלויה בביאה קפיד קרא וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שכתבו דחגיגה תלויה בביאה. והיינו ע"כ משום דס"ל דקרא דלא יראה את פני ה' ריקם בחגיגה מיירי. והוא תימא. הן אמת דראיתי גם לפירש"י עה"ת (סו"פ ראה) שכתב וז"ל ולא יראה את פני ה' ריקם אלא הבא עולות ראיי' ושלמי חגיגה עכ"ל עיי"ש. הרי דס"ל מיהת דאתרוייהו קאי קרא אעולת ראיי' וגם אשלמי חגיגה. וכן מבואר ברע"ב (פ"א דפאה מ"א) והוא תמוה דמלבד דדבריו סותרין זה את זה. דבפרשת משפטים ובפרשת תשא פירש"י קרא אעולות ראיי' בלבד עיי"ש. בהדיא מפורש במכילתא (פרשת משפטים מסכת דכספא פ"כ) ובפ"ק דחגיגה (ז' ע"א) ובפ"ק דקידושין (י"ז ע"א) דקרא לא מיירי אלא בעולת ראיי' בלבד עיי"ש. שוב ראיתי להרא"ם ז"ל (בפרשת ראה) שהרגיש בסתירת דברי רש"י זא"ז. ומש"כ שם בזה לענ"ד לא הועיל כלום. וגם שאר המפרשים נמשכו אחריו כדרכם עיי"ש היטב. ולכן דברי רש"י והרא"ש והטור בשם ר"ש ז"ל ודברי התוס' צ"ע אצלי. ואע"ג דבמתני' (דבפ"ק דחגיגה ח' ע"ב) דקתני מי שיש לו אוכלים מרובים וכו' זו"ז מרובים על זה נאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך וגו'. דמשמע לכאורה דמפרשינן הך קרא בין בעולת ראיי' ובין בחגיגה. הא ליתא. דודאי לא מיירי קרא אלא בעולת ראיי' בלבד. אלא דיליף נמי חגיגה מראיי' לענין זה. וכן צ"ל בכוונת הירושלמי (פ"א דחגיגה סוף הלכה א') עיי"ש היטב. וכיו"ב כתבו התוס' (בפסחים פ' ע"א) בד"ה מדחהו אתה וכו' עיי"ש. וגם מבואר שם בדברי התוס' גופייהו דלא מיירי קרא אלא בעולת ראי' בלבד. אבל חגיגה לא תליא בביאה עיי"ש. וכן מבואר בכמה דוכתי. ואכמ"ל בזה:

והשתא לפ"ז אע"ג דראיית פנים בעזרה מ"ע בפ"ע היא. ומתקיימת בראיי' לחוד אע"פ שלא הביא שום קרבן. מ"מ עשה מיוחדת בפ"ע יש בזה להביא קרבן עולת ראיי' ברגל אחר שקיים עשה דיראה כל זכורך וגו'. ונפק"ל מדכתיב איש כמתנת ידו וגו'. וזו היא עשה דראיי' דחשיב בברייתא שם ריה"ג בין השלש מצוות שנצטוו ישראל בעלייתם לרגל. דהיינו קרבן ראיי'. והא דלא חשיב ריה"ג אלא שלש אע"ג דאיכא נמי מצות ראיית פנים בעזרה. והו"ל ארבע. היינו משום דלא נחית אלא למנות אותן מצוות שיש בהן קרבן. ומשום דבעי לומר יש בזה מה שאין בזה. כדמסיים עלה וקתני יש בראיי' שאין בשתיהן וכו' עיי"ש. אבל ודאי לא בא למנות כל המצוות שנצטוו ברגל. דהא בלא"ה איכא נמי עשה דובאת שמה והבאתם שמה שמנאוה הרמב"ם וסייעתו. כמש"כ בסה"מ (עשין פ"ג) עיי"ש. ואיכא נמי מצות לינה. כמבואר בפ"ק דר"ה (ה' ע"א) ובפ"ב דחגיגה (י"ז ע"א) ושאר דוכתי. ולפ"ז ממילא מבואר דאין שום ראי' מהך ברייתא לדעת הרמב"ם וסייעתו. לומר דלא יראה פני ד' ריקם הוא תנאי במ"ע דראיית פנים בעזרה וכמו שהוכחנו לעיל. דהרי לפי מה שביארנו השתא לא מיירי בהך ברייתא ממצות ראיית פנים בעזרה כלל. אלא ממצות עשה דאיש כמתנת ידו וגו'. ועפ"ז מתבררת על נכון דעת הבה"ג וסייעתו ז"ל. שמנו עשה דמתנת יד. וגם מנו עשה דמצות ראיי' וגם עשין דחגיגה ודשמחה. כל אחת בפ"ע במספר העשין. וגם מנו לאו דלא יראו פני ריקם במספר הלאוין. והדברים צריכים ביאור. ולפמש"כ הדברים ברורים. דעשה דמתנת יד היינו עשה דאיש כמתנת ידו וגו'. וענין המצוה הוא שכל איש חייב ליתן ולהביא עולות ראיי' כאשר תשיג ידו. ומצות עשה דראיי' היינו המצוה ליראות בעזרה ברגל. וס"ל שהם שתי מצוות מיוחדות בפ"ע. ולא יראו פני ריקם היינו לאו. לאזהרה שלא למנוע מהביא עולת ראיי'. ואם עבר ונראה בעזרה ולא הביא עולת ראיי'. אע"פ שקיים עשה דראיית פנים בעזרה. מ"מ עבר בל"ת ועשה. דהיינו לאו דלא יראו פני ריקם ועשה דאיש כמתנת ידו וגו'. וזה דלא כהרמב"ם וסייעתו ז"ל:

ומעתה נבוא לביאור דברי רבינו הגאון ז"ל. ונראה שיש לו דעת שלישית בזה. דס"ל בזה כדעת הבה"ג וסייעתו דקרא דאיש כמתנת ידו וגו' הוא עשה להבאת עולת ראיי' ברגל. אלא דס"ל דאין זו עשה מיוחדת בפ"ע כדעת הבה"ג וסייעתו כמו שביארנו לדעתם. אלא היינו מצות עשה דראיי'. דמשמע לי' דעיקר הכתוב לא בא אלא לפרש ולבאר ענין עשה דיראה כל זכורך הכתובה בקרא לעיל מיני'. שהי' עולה על הדעת לומר דבראיית פנים בעזרה גרידא יצא ידי חובתו. לזה מסיים קרא ולא יראה את פני ה' ריקם איש כמתנת ידו וגו' לומר שלא בידים ריקניות ובראיית פנים בלבד מתקיימת מצוה זו. רק איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך. אתה חייב ליתן עולות לה' כאשר נתן לך. ונמצא דכל זה אינו אלא ביאור מצות עשה דראיי'. ואין כאן שום מצוה נוספת בפ"ע. אלא היינו עיקר מצות ראיי' עצמה. ולכן מנה רבינו הגאון ז"ל עשה דמתנת יד כברכת טובו. וממילא מבואר עפ"ז מה שלא מנה לאו דלא יראה את פני ה' ריקם. דלא מיבעיא אם נאמר דאין זה לאו כלל וכמשכ"ל. אלא אפי' את"ל דהו"ל אזהרת לאו. מ"מ אחר שמנה עשה זו דמתנת יד שוב לא הוצרך למנות לאו דלא יראה ריקם. לפי דרכו ז"ל בכל כיו"ב. דכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה אינו מונה אלא אחד מהם. וכמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי:

אלא דעדיין צריך ביאור לדעתו ז"ל דהשמיט עיקר מצות ראיית פנים בעזרה. ולא הביא אלא הבאת הקרבן. דאינו אלא תנאי במצוה זו דראיית פנים בעזרה וחלק ממנה. ואינה עיקר המצוה לדעת כל הראשונים ז"ל כולם. ולכל הדברים שהצענו בזה לעיל מתבאר דאין לנו אלא לומר אחת משתים או דעשה דראיית פנים בעזרה דנפק"ל מקרא דיראה כל זכורך. עשה בפ"ע היא. ולא תליא מידי בקרבן. וקרא דלא יראו פני ריקם אזהרת לאו בפ"ע הוא. או שבא רק להטיל תנאי בעשה דראיית פנים בעזרה. דאינה מתקיימת אלא עם קרבן עולת ראיי'. וגם קרא דאיש כמתנת ידו וגו'. אפי' את"ל דעשה הוא. מ"מ אין הכרח לומר דעשה בפ"ע הוא לגמרי. וכדעת הבה"ג וסייעתו. אלא י"ל דלפרש עשה דראיית פנים בעזרה הוא דאתי. ועכ"פ קרא דיראה כל זכורך עיקר מצוה הוא. ואיך השמיט רבינו הגאון ז"ל ולא גלה ממנה אפי' ברמז בעלמא. ולא הזכיר אלא הבאת הקרבן. שאינו אלא תנאי במצוה זו. ואמנם נראה לענ"ד דדעת רבינו הגאון ז"ל בזה היא שלא כדעת כל הראשונים ז"ל. אלא ס"ל דעיקר מצות ראיי' אינה אלא הבאת קרבן עולת ראיי' בלבד. וטעמו דמלבד מה שכבר הוכיחו התוס' ריש חגיגה שהבאתי לעיל דסתם ראיי' שנזכר בכל דוכתי במשנה ובברייתא בראיית קרבן מיירי עיי"ש. וכן פירש"י ז"ל בגמרא שם (לקמן ז' ע"א) בד"ה מאי הראיון וכו' עיי"ש. ויש לתמוה על התוס' שם שלא הביאו דבריו אלו. דלפי מה שהבינו שם מדבריו במתני' שם נמצאו דבריו סותרים זא"ז. וכבר רמזתי ע"ז לעיל. והנה התוס' הביאו ראי' לזה מדתניא שלש מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל. ראיי' ושמחה וחגיגה. יש בראיי' שאין בשתיהן וכו'. שהראיי' עולה כולה לגבוה וכו' עיי"ש. וא"כ מלבד מה שיש לומר דרבינו הגאון ז"ל נמשך אחר ברייתא זו שמנאה ג"כ רק מצוה דהבאת הקרבן בלבד. ולא הזכירה כלל עיקר מצות ראיית פנים בעזרה. בלא"ה י"ל ע"פ מה שכבר הקשינו לעיל במה שלא מנה תנא דברייתא גם מצוה זו דראיית פנים בעזרה. ומה שתירצנו דתנא ושייר מצות ובאת שמה והבאתם שמה. ושייר נמי מצוה לינה. יש לפקפק בזה. דמלבד מאי דאין זה מספיק לפי דעת התוס' (בפ"ק דיבמות ג' ע"ב) ד"ה למעוטי וכו' דכל היכא דקתני מנינא לא אמרינן תנא ושייר עיי"ש. וכן לפי דעת הרשב"א ז"ל (בתורת הבית הארוך בית שני שער שני) שכתב דכל היכא דתנא ושייר לא שתיק גמרא מינייהו. ואקשויי קא מקשי ותו ליכא והא איכא הכי והכי עיי"ש בדבריו. מבואר דלדעתו ז"ל אין לנו לומר מדעתנו תנא ושייר אם לא קאמר הכי בגמרא בהדיא. בלא"ה י"ל דמשום הנך לאו שיורא הוא. דלא מיבעיא מצות לינה די"ל דלא שייכא הכא. דמיירי רק בהנך מצוות שנתחייבו בעלותם לרגל. משא"כ לינה דלא מתחייב בה אלא בחזירתו. אלא אפי' בעשה דובאת שמה והבאתם שמה. י"ל דלא חשיב לה. משום דלאו מילתא פסיקתא היא שיהא מתתייב בה. דהרי לא רמיא עשה זו אלא על מי שישנם בידו נדרים ונדבות או שאר קרבנות כיו"ב שלא הקריבן עדיין. וא"כ לאו חובת גברא היא דחיילא על כל ישראל דומיא דהנך שלש דחשיב. ולא שייכא בהו. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. היכי קתני שלש מצוות נתחייבו ישראל בעלותם לרגל. כיון דאיכא נמי מצות ראיית פנים בעזרה. וע"כ מוכח מזה כדעת רבינו הגאון ז"ל דמצות מתנת ידים אינה מצוה בפ"ע. אלא פירושא דמצות יראה כל זכורך היא. ואכתי יש לדקדק אמאי קרי לקרבן מצות ראיי'. כיון דעיקר מצות ראיי' היינו ראיית פנים בעזרה. אלא שנתחייב גם בקרבן מקרא דאיש כמתנת ידו. והו"ל למינקט מצות מתנת יד. ולא מצות ראיי'. כיון דאין הקרבן עיקר המצוה אלא צריך מעשה אחרת. דהיינו ליראות פנים בעזרה. וכן תקשה מכל דוכתי דקרי לקרבן מצות ראיי' כמש"כ התוס'. ולזה הוכיח רבינו הגאון ז"ל מזה דבאמת עיקר מצות ראיי' היינו הקרבן וכן מתבאר מסוגיא דעירובין (צ"ו ע"ב) לפמש"כ הראב"ן (סי' פ"ז) עיי"ש היטב בדבריו שם. ובלא"ה כבר הכרחנו לעיל מהתוספתא ומסוגיא דגמרא דמתחייב בקרבן עולת ראי' אע"פ שלא נכנס לעזרה. ולא בעינן אלא שיהא ראוי ליכנס. וא"כ לפי דעת רבינו הגאון ז"ל דקרא דאיש כמתנת ידו אינו אלא פירוש העשה דיראה כל זכורך. עכצ"ל דהבאת הקרבן היינו עיקר מצות ראיי'. ואין ראיית פנים בעזרה מעכבת בעולת ראיי'. אבל ראיית פנים בעזרה בלא קרבן לאו מצוה היא כלל. ואע"ג דלפי הירושלמי לגירסת התוס' מוכרח דגם בלא הקרבן איכא חיובא בראיית פנים בעזרה. דהא אפי' נשים דפטירי מקרבן. מחייב להו בראיית פנים בעזרה. משום דגמר ראיי' ראיי' מהקהל. מ"מ הרי כבר כתבו התוס' להוכיח דתלמודא דידן לא גמר לה מהקהל לחיובא עיי"ש. וכיון דקרא דאיש כמתנת ידו אתי לפרושי דמצות ראיי' אינה בלא קרבן. ממילא אין לנו מצוה בראיי' לחוד בלא קרבן כלל כל כמה דלא גלי קרא. וכיון דמתבאר דאיתי' לקרבן בלא ראיית פנים בעזרה. אבל ראיית פנים בעזרה בלא קרבן לית בה מצוה. ממילא מבואר דאין עיקר מצות ראיי' אלא בקרבן. וכן נראה מוכרח מדאמרינן בסוגיא דפ"ק דחגיגה (ז' ע"א) כל היכא דאתא ולא אייתי דכ"ע לא פליגי דעייל ומתחזי ונפיק. כי פליגי דאתא ואייתי. רבי יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה. ראיית פנים הוא דאין לה שיעור הא לקרבן יש לו שיעור. ור"ל אמר ראיית פנים בקרבן. דאפי' קרבן נמי אין לו שיעור עיי"ש. דמבואר דלר"י קרבן עולת ראיי' יש לו שיעור. ואחר שכבר הביאו ויצא ידי חובתו. אסור לו להביא יותר מחובתו. ועבר בבל תוסיף אם עבר והביא. וכמש"כ בתוס' שם עיי"ש. אבל ליראות פנים בעזרה רשאי אפי' לר"י כמה זימנין דבעי. וכדקאמר דהיכא דאתא ולא אייתי כ"ע לא פליגי דעייל ומתחזי ונפיק. והשתא אם איתא דעיקר מצות ראיי' היינו בראיית פנים בעזרה. אלא דחייבה תורה נמי בקרבן. א"כ הדבר תמוה היכי יתכן דבעיקר המצוה. דהיינו ראיית פנים בעזרה ליכא אזהרת בל תוסיף. ובקרבן שאינו אלא טפל לעיקר המצוה עובר בבל תוסיף. אלא ודאי מוכרח מזה דעיקר המצוה אינו אלא בהבאת הקרבן. והילכך הו"ל בכלל אזהרת בל תוסיף. משא"כ ראיית פנים בעזרה בלבד שאין בו שום מצוה כלל. לא שייכא בה אזהרת ב"ת. ואין לומר דלא קאמר ר"י דעובר בב"ת אלא אי אתא ואייתי. אבל אייתי ולא אתא. דהיינו שהביא עוד עולת ראיי' בלא ראיית פנים בעזרה. לא עבר בב"ת כמו אתא ולא אייתי. וכדקאמר כי פליגי דאתא ואייתי וכו'. דמשמע דדוקא בשניהם הוא שעובר בב"ת ולא באחת מהם. וא"כ אדרבה יהי' מוכח מזה איפכא. דגם בקרבן לחוד בלא ראיית פנים בעזרה ליכא מצוה. ואולי אפשר לומר דבאמת מזה הוכיחו הרמב"ם וסייעתו ז"ל דלא יראו פני ריקם הוא תנאי בעשה דיראה כל זכורך. ואין המצוה מתקיימת אלא בראיית פנים ובקרבן. ועוד דאם איתא דלא יראו פני ריקם הוא אזהרת לאו בפ"ע. אבל עשה דראיי' עשה בפ"ע היא בלא קרבן. א"כ לא שייך בה ב"ת כלל. דאין אזהרת ב"ת אלא בעשה ולא בל"ת. וא"כ לא שייך כאן ב"ת אלא בראיית פנים ולא בקרבן. אלא ודאי תנאי בעשה הוא:

אבל נראה דאין זו ראי'. דאדרבה מדקאמרינן ר"י אמר ראיית פנים בעזרה הוא דאין לה שיעור. הא לקרבן יש לו שיעור. ור"ל אמר ראיית פנים בקרבן דאפי' לקרבן לית לי' שיעור. מבואר מזה דגם בהבאת קרבן לחוד ס"ל לר"י דיש לו שיעור. ועבר בב"ת בהבאתו יותר מחובתו. דאם איתא דכמו דבראיית פנים בלא קרבן. דהיינו אתא ולא אייתי. ליכא ב"ת. כמו כן באייתי ולא אתא ליכא ב"ת. לא הו"ל לר"י לומר ראיית פנים בעזרה הוא דאין לה שיעור הא לקרבן יש לו שיעור. דהא באמת שניהם שוין דזה בלא זה אין להם שיעור אלא בשניהם יחד. אלא הכי הוא דהול"ל ראיית פנים לחוד הוא דאין לה שיעור הא בהדי קרבן יש לה שיעור. ועכצ"ל הא דקאמר כי פליגי דאתא ואייתי. לאו דוקא. אלא ה"ה באייתי ולא אתא פליגי. ואיידי דקאמר אתא ולא אייתי דכ"ע לא פליגי. קאמר נמי כי פליגי דאתא ואייתי. או דנקט הכי לרבותא דכח דהיתירא דר"ל. דאפי' בכה"ג קאמר דאין לו שיעור. אבל ודאי דלר"י גם באייתי ולא אתא ס"ל דיש לו שיעור. אע"ג דבאתא ולא אייתי מודה ר"י דאין לו שיעור ולא עבר בבל תוסיף. ומוכרח שפיר מזה דהקרבן הוא עיקר המצוה. וכמשפירש"י שם בד"ה ונאמרה ראיי' לגבוה. וז"ל דהא לא יראו פני דכתיב משמע לצורכי אני שואל עכ"ל עיי"ש. וכן מוכח מגופא דברייתא שם. דקתני ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראיי' לגבוה. מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים. אף ראיי' האמורה לגבוה זבחים וכו' עיי"ש. ואם איתא דראיית פנים היא העיקר. ואם לא נראה בעזרה לא רמיא עלי' חיוב קרבן כלל. א"כ מאי ענין ראיי' לחגיגה הא חגיגה עיקר המצוה היא להקריב שלמים לחגיגתו. משא"כ ראיי' דעיקר מצותה אינה אלא ראיית פנים בעזרה. ובקרבן נתחייב ממילא בביאתו לעזרה. אבל כל זמן שלא בא. לא רמיא עלי' שום חיובא בקרבן כלל. וכשעבר ולא בא לא עבר אלא בעשה דראיית פנים בלבד. ונמצא דאין הקרבן אלא טפל למצוה זו. והילכך אפשר לומר דבכל דהוא סגי לי'. ובלבד שלא יראה ריקם. אלא ודאי מוכרח מזה דודאי ראיי' הו"ל דומיא דחגיגה דהקרבן הוא עיקר המצוה. ושפיר למד מחגיגה לראיי' במה מצינו. דהרי אין חילוק ביניהם אלא דזה להדיוט וזה לגבוה וראוין ללמוד זה מזה. והיינו משום דקרא דלא יראה את פני ה' ריקם איש כמתנת ידו וגו' אינו אלא פירוש מ"ע דיראה כל זכורך. לומר שאינה מתקיימת בראיי' ריקנית. אלא בהבאת דורן עולת ראיי'. שוב ראיתי דמלישנא דאתא ואייתי בלא"ה ליכא למשמע דנקט פלוגתייהו דר"י ור"ל כשבא לעזרה וגם הביא עולת ראיי'. דמאי דקאמר דאתא ע"כ אין פירושו שבא לעזרה אלא שבא לירושלים. וכמבואר מדקאמר שם אלא כל היכא דאתא ולא אייתי דכ"ע לא פליגי דעייל ומתחזי ונפיק וכו' עיי"ש. הרי דאתא אין פירושו אלא דאתא לירושלים. ואכתי לא עייל בעזרה ולא איתחזי. וא"כ מבואר דפלוגתייהו דר"י ור"ל היינו כשהביא עוד עולת ראיי' בלא ראיית פנים בעזרה. ואפי' הכי קאמר ר"י דעבר בב"ת. וע"כ מוכח כדכתיבנא דהקרבן הוא עיקר המצוה:

והנה בעיקר הסוגיא דהתם בלישנא קמא אמרינן תנן התם אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון וכו'. אמר רב יוחנן כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה אבל למטה יש לו שיעור. עד שבא ר"א ברבי ולימד הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה. אבל חכמים אומרים הראיי' מעה כסף וכו'. מאי הראיון רבי יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה. וריש לקיש אמר ראיית פנים בקרבן. בעיקר הרגל כ"ע לא פליגי דראיית פנים בקרבן. כי פליגי בשאר ימות הרגל. כל היכא דאתא ואייתי כ"ע לא פליגי דמקבלינן מיני'. כי פליגי דאתא ולא אייתי. דר"י סבר ראיית פנים בעזרה. דכל אימת דאתי לא צריך לאתויי. ר"ל אמר ראיית פנים בקרבן דכל אימת דאתי צריך לאתויי עיי"ש. ופירש"י וז"ל מאי הראיון ולא תני הראיי'. דליהוי משמע דמי עולה. דאילו השתא לאו בדמים משמע. אלא במצות ראיית פנים עכ"ל עיי"ש. המבואר מדבריו ז"ל דמפרש מאי דקבעי מאי הראיון. הן דברים כפשטן. דאתי לפרושי מהו זה הראיון דקתני במתניתין. דודאי כל היכא דקתני לשון ראיי' אינו מתפרש אלא על הקרבן עולת ראיי'. אבל מדשני הכא ונקט לישנא דהראיון משמע לי' לתלמודא דלאו בקרבן מיירי. אלא במצוה דראיית פנים לחוד. ולפ"ז לריש לקיש דקאמר ראיית פנים בקרבן דכל אימת דאתי צריך לאתויי. ע"כ צריך לומר דלדידי' להכי נקט לשון הראיון. משום דכל אימת דאתי אחר עיקר הרגל לא מתחייב בקרבן אלא מחמת ראייתו פנים בעזרה. דבלא"ה ליכא שום חיובא כלל. משא"כ בעיקר הרגל מתחייב בקרבן גם בשלא נראה פנים בעזרה דחובת קרבן עולת ראיי' חיובא מצד עצמו הוא כמו חגיגה וכמשכ"ל. וזה מוכרח לפירש"י. דהרי משמע דתרווייהו בין ר"י ובין ר"ל לפרושי דיוקא דמתניתין דנקט הראיון ולא הראיי' אתו. וא"כ לר"ל ע"כ אין מקום לפרש אלא כדכתיבנא. דמשום דמיירי אחר עיקר הרגל ואז ליכא חובת קרבן אלא מחמת ראיית פנים. נקט הראיון שפירושו ראיית פנים בעזרה:

אמנם עיקר פירש"י בזה תמוה טובא. דהרי ר"י גופי' דקאמר הכא דהראיון אינו אלא ראיית פנים בעזרה בלא קרבן. קאמר לעיל בסמוך כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה וכו'. דמבואר להדיא דגם לדידי' הראיון דקתני במתניתין בראיית קרבן מיירי. ומצאתי להרש"א ז"ל שם שכבר הרגיש בזה. אבל דבריו דחוקים מאוד. וגם קשה טובא לפי דבריו שכתב דהראיון משמע אף ראיית פנים עיי"ש. דא"כ מי הזקיקו לר"י לפרש בראיית פנים בעזרה לחוד. כיון דגם לדידי' מצי לפרושי נמי גם בראיית פנים בקרבן. דהא לפום הך לישנא באתא ואייתי כ"ע לא פליגי דמקבלינן מיני'. א"כ כמו דאין שיעור לראיית פנים בעזרה. הכי נמי אין שיעור לקרבן. דאי מייתי מקבלינן מיני' כמה דבעי. מיהו נראה דאפשר לומר דס"ל לרש"י דאע"ג דלפום הך לישנא קמא אמרינן דבאתא ואייתי כ"ע מודו דמקבלינן מיני'. היינו דוקא בשנראה פניו בעזרה. דעל כל ראיית פנים רשאי להביא קרבן עולת ראיי'. אע"פ שאינו חייב לר"י אלא בעיקר הרגל בלבד. אבל על ראיית פנים פעם אחד. אינו רשאי להביא אלא קרבן אחד. ואע"ג דרשאי להקריב עולות ראיי' מרובות כדתנן לקמן מי שיש לו נכסים מרובין ואוכלין מועטין וכו' עיי"ש. היינו דוקא כשהפרישן כולן מיד על ראיית פנים הראשונה. אבל אחר שהקריב אותן שהפריש על ראיית פנים הראשונה. אסור לו להפריש ולהקריב עוד עולת ראיי'. אם לא שחזר ונראה פנים בעזרה מחדש. דאל"כ הרי הוא עובר בבל תוסיף. ועי' לקמן (שם ח' ע"ב) ובפירש"י שם ד"ה חוזר ומקריב עיי"ש היטב. וע"כ מוכרח בלא"ה לחלק כן ללישנא בתרא וכמבואר. והיינו דקאמר ר"י ראיית פנים בעזרה. ופירש"י וז"ל כמה פעמים שהוא חפץ בא ומראה עצמו בעזרה. ואין צריך להביא קרבן בכל ראיי' וראיי' עכ"ל עיי"ש. כלומר אבל לקרבן יש לו שיעור. דעל כל ראיי' וראיי' אינו רשאי להקריב יותר ממה שהפריש לראיי' זו. ולהכי נקט תנא דמתניתין לשון הראיון. ולא נקט ראיי' כבכל דוכתי. משום דראיי' לא משמע אלא הקרבן. והרי לקרבן יש לו שיעור. משא"כ הראיון דמשמע נמי ראיית פנים בעזרה. ובא לאשמעינן דלראיית פנים בעזרה אין לה שיעור כלל. אפי' כשאין בידו עוד קרבן להקריב. ואפי' יש לו ואינו רוצה. מ"מ רשאי לבא וליראות כמה פעמים שירצה. כן נראה מוכרח ע"כ לפי מה שהבין הרש"א ז"ל בפירש"י:

ומעתה לפ"ז גם ללישנא קמא מוכח דהקרבן הוא עיקר המצוה. דאל"כ קשה טובא מ"ש דראיית פנים מותרת כמה פעמים שירצה. ולית בה איסורא דבל תוסיף. ואילו בקרבן אית בי' איסור בל תוסיף עכ"פ כשמקריב וחוזר ומקריב על ראיי' אחת. אלא דעל כל ראיי' וראיי' בפ"ע ס"ל להך לישנא קמא אליבא דכ"ע דרשאי לחזור ולהקריב עולת ראיי' ולית בה משום בל תוסיף. ונראה דטעמא דמילתא משום דכיון דאינו מקריב על ראייתו ראשונה דעיקר הרגל. אלא על ראייתו שבשאר ימות הרגל דאינה אלא רשות. ס"ל דהו"ל כמקריב עולה בעלמא. והו"ל כעולת נדבה דלא שייך בה איסורא דבל תוסיף. ולר"ל דס"ל לפום הך לישנא דגם על כל ראיי' וראיי' שבשאר ימות הרגל תייב להביא עולת ראיי'. פשיטא דלא שייך בי' בל תוסיף. שהרי זו היא מצותו לדידי'. וס"ל דעלה קאי קרא דלא יראו פני ריקם. ועכ"פ מבואר דאע"ג דעל ראיית פנים ליכא עבירת בל תוסיף. מ"מ על הקרבן עובר בב"ת מיהת כשחוזר ומקריב על ראיי' דעיקר הרגל. וע"כ צ"ל דהיינו משום דעיקר המצוה הוא הקרבן. וראיית פנים אינה מעכבת כמשכ"ל:

אמנם עיקר פירש"י בזה אפי' לפי הבנת הרש"א ז"ל תמוה אצלי טובא. דהרי עכ"פ מבואר לפ"ז דכל היכא דנקט תנא לשון הראיון היינו משום דבעי לאשמועינן נמי דין ראיית פנים בעזרה. דאי לא מיירי אלא מדיני קרבן עולת ראיי' לחוד לית לי' למינקט לשון ראיון. אלא ראיי' הו"ל למינקט. ויש לתמוה לפ"ז בההיא דתניא (בפ"ח דבכורות נ"א ע"א) אהא דתנן התם וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ משקלים. ואמרינן התם בגמרא תנא חוץ מן השקלים ומעשר והראיון. ומפרשינן התם שקלים דתנן וכו'. מעשר דכתיב וצרת וגו'. והראיון תני רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה ופירש"י וז"ל ה"ג תני ר"י שלא יביא סיגה כסף סיגים אלא טבוע וכו' עכ"ל עיי"ש. ועי' בתוס' ובש"מ שם עייש"ה. הרי דאע"ג דלא מיירי אלא מדמי עולת ראיי' נקט לישנא דהראיון. וראיתי להתוס' שם בד"ה ר"י אמר וכו' שכתבו וז"ל להך לישנא קמא משמע דבעי למימר דמתניתין מיירי אף במועד. הילכך לא מצי לאוקמי בראיית קרבן דאז לא מיחייב כלל להביא. אבל בראיית פנים מיחייב לבוא חדא זימנא ומשם והלאה אין לו שיעור וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריהם ז"ל אלו שנטו מפירש"י וס"ל דמלישנא דהראיון אין הכרח. ולזה נקטו דמשום דמשמע לי' דמתניתין מיירי אף במועד הוא דהוכרח לאוקמי מתני' בראיית פנים. ולא בראיית קרבן. אלא דגם דבריהם ז"ל מתמיהים בעיני טובא במאי דס"ל דאע"פ שכבר קיים מצות ראיית פנים ביו"ט ראשון מ"מ מיחייב נמי מיהת חדא זימנא בראיית פנים אף במועד. וחידוש גדול הוא בעיני. ולא אשכחן לזה רמז ורמיזא כלל בשום דוכתא. וגם לא מצאתי להם חבר בכל הראשונים ז"ל. דמכולם מתבאר דבפעם אחד סגי לכל הרגל כולו. וכן מתבאר להדיא מדברי התוס' גופייהו שם (לקמן י"ז ע"ב) בד"ה דכתיב ופנית וכו' ובפ"ק דר"ה (ה' ע"א) בד"ה מה חג וכו' ובפ"ד דסוכה (מ"ז ע"א) בד"ה לינה וכו' עיי"ש היטב. ולכאורה יש מקום להביא ראי' לדעתם מדאמרינן (בסוגיא דחגיגה שם) בלישנא קמא. איתבי' ר"י לריש לקיש יראה יראה מה אני בחנם אף אתם בחנם עיי"ש. והנה קרא דיראה כל זכורך נפק"ל מיני' עיקר מצות עשה דראיי'. והיינו בעיקר הרגל. ומדקאמר בגמרא שם בעיקר הרגל כ"ע לא פליגי דראיית פנים בקרבן. ולא קאמר בראיי' ראשונה כ"ע לא פליגי וכו'. משמע לכאורה דביו"ט ראשון דהיינו עיקר הרגל כפירש"י שם אפי' אחר ראיי' הראשונה. בכל פעם שחזר ונראה בעזרה חייב בקרבן על כל ראיי' וראיי' שביו"ט ראשון בפ"ע לכ"ע. ולא פליגי ר"י ור"ל אלא בשאר ימות הרגל דוקא. וכמשמעות פשטות לישנא דגמרא שם. וכן ראיתי להר"ב יד דוד שם שהביא בשם אחד מהאחרונים ז"ל עיי"ש. ומעתה א"כ אם איתא דליכא חיובא בראיית פנים אלא ביו"ט ראשון בלבד. וא"כ עשה דיראה כל זכורך לא כתיבא אלא ביו"ט ראשון לחוד. א"כ הך ילפותא דיליף מינה בהך ברייתא מה אני בחנם אף אתה בחנם היכי משכחת לה. דהא בעיקר הרגל דהיינו ביו"ט ראשון לכ"ע אין ראיית פנים אלא בקרבן בכל פעם ופעם שנראה בעזרה. ואפי' טובא. ובשאר ימות הרגל. הרי ליכא עשה כלל. ולא מיירי מיני' קרא דיראה כל זכורך כלל. אלא ודאי גם בשאר ימות הרגל מיחייב מיהת חדא זימנא בראיית פנים. והו"ל ג"כ בכלל קרא זה דיראה כל זכורך. ועלה הוא דקאי דרשא דיראה יראה מה אני בחנם אף אתה בחנם. ושפיר איתותב מינה ר"ל דאמר בלישנא קמא דחף בשאר ימות הרגל כל אימת דאתי ומתחזי חייב לאתויי קרבן. אבל באמת נראה דאין מזה הכרח כלל. דודאי נראה ברור דלאחר שנראה בעזרה פעם אחד שוב אין שום חילוק בין יו"ט ראשון לשאר ימות הרגל. דומיא דמצה בליל ראשון דכתיב סתמא בערב תאכלו מצות ומשאכל כזית דינו כשאר ימות הרגל. וכן בלולב ביו"ט ראשון של חג. וכן בכל כיו"ב וכן לענין ראיית פנים גופא אמרינן דבפעם אחד סגי אפי' ביו"ט ראשון. ומשם ואילך רשות. ומהיכא תיתי לומר דלענין חיוב קרבן נשתנה דין יו"ט ראשון משאר ימות הרגל להתחייב בו אפי' על ראיית פנים דרשות. ואפי' אי הוה אמרינן בהדיא דביו"ט ראשון כ"ע לא פליגי וכו'. ג"כ לא הוה מפרשינן לה אלא על ראיית פנים הראשונה שביו"ט ראשון בלבד. וכיו"ב אשכחן בפ"ב דפסחים (ל"ו ע"א) דאמרי' הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני עיי"ש ובכל הראשונים שם. דיו"ט ראשון דקאמר היינו רק כזית ראשון של חובה שבליל ראשון. ומכאן ואילך קרי לי' יו"ט שני משום דדינו כשאר ימות הרגל עיי"ש. וכן בסוכה (מ"ו ע"א וע"ב) עייש"ה ובשאר דוכתי אלא דנראה דמשום הכי לא נקט כאן בהדיא יו"ט ראשון ונקט לישנא דעיקר הרגל. משום דראיי' יש לה תשלומין כל ימות הרגל. ואפי' בשמיני של חג. ולהכי נקט לשון בעיקר הרגל. כלומר עיקר חובת הרגל. דהיינו ראיי' הראשונה שהיא חובה אימת שתהי'. בין ביו"ט ראשון בין בשאר ימות הרגל. ובה כ"ע לא פליגי דראיית פנים בקרבן. ולהכי לא הוה מצי למינקט לישנא דיו"ט ראשון. דאין זה תלוי ביום ראשון. אלא בראיי' ראשונה אפי' היא בשאר ימות הרגל. ונראה דמזה הוא מקור דברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות חגיגה ה"ו) שכתב וז"ל מי שבא לעזרה בתוך ימי החג וכו'. שזה שנאמר לא יראו פני ריקם אינו אלא בעיקר הרגל שהוא יום ראשון או תשלומי ראשון וכו' עכ"ל עיי"ש. וזה מבואר כמש"כ. ומש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א שם) וז"ל הראיי' האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביו"ט הראשון של חג ויביא עמו קרבן וכו' עכ"ל עיי"ש. וכתב בכ"מ שם דמקורו מדאמרינן בעיקר הרגל כ"ע לא פליגי וכו'. ופירש"י עיקר הרגל ביו"ט ראשון עיי"ש. לענ"ד דבריו תמוהים מאוד. דאפי' את"ל שכוונת רש"י כך היא. מ"מ הרי הרמב"ם ז"ל גופי' פי' דעיקר הרגל לאו דוקא יום ראשון. אלא אף תשלומי ראשון בכלל. אבל ברור דגם דעת רש"י ז"ל כך הוא. ויו"ט ראשון דנקט היינו ראיי' הראשונה. וכלישנא דגמרא בפסחים וש"ד שהבאתי לעיל. ומקור דברי הרמב"ם ז"ל לא מהתם הוא. אלא ממתניתין דפ"ק דחגיגה וברייתא שם דקתני מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג את כל הרגל וכו' עיי"ש. הרי דלכתחילה צריך לחוג ביו"ט ראשון. אלא דאם לא חג ביו"ט ראשון מהני לו תשלומין בכל הרגל. ואע"ג דהתם בחגיגה מיירי ה"ה לראיי'. דדינם אחד. דגם עיקר דין תשלומין לראיי' לא שמעינן אלא מחגיגה. וגם בחגיגה כתב הרמב"ם שם לקמן בסמוך. החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביו"ט הראשון של חג בבואו להיראות וכו' עיי"ש. והיינו ג"כ מלישנא דהך מתניתין וברייתא. וזה פשוט. ודברי מרן בכ"מ אינם אלא תימא לענ"ד:

עכ"פ מבואר דאין מזה שום סמך לדעת התוס' כאן. דכיון דאחר שנראה פעם אחד בעזרה ביו"ט ראשון תו לא מתחייב מידי אפי' חזר ונראה כמה פעמים אפי' באותו יום. א"כ שפיר דרשינן בברייתא יראה יראה מה אני בחנם אף אתם בחנם ומייתי מזה תיובתא לר"ל דכיון דאפי' ביו"ט ראשון אחר שנראה פעם אחד תו לא מיחייב בקרבן על ראיי' שאח"כ. כ"ש בשאר ימות הרגל. ולכן דברי התוס' כאן נפלאים בעיני וצע"ג אצלי כעת. ולעיקר פירוש הסוגיא דהתם נראה לענ"ד שאין צריך לכל זה. די"ל דמאי דקבעי מאי הראיון. היינו משום דאין לו שיעור דתנן בהראיון מתפרש בכמה צדדין. וכדאיפליגו בה ר"י ור"ל בלישנא קמא ובלישנא בתרא. ולהכי קבעי מאי הראיון. כלומר מאי אין לו שיעור דקתני בהראיון. ודאי דפירושא דהראיון היינו כבכל דוכתי. קרבן עולת ראיי'. ואין חילוק בין לשון ראיי' ללשון הראיון. אבל מאי אין לו שיעור דקתני. אם בכל ענין אין לו שיעור כלל. או אפשר שיש בו איזה צד וענין שיש לו שיעור. ולא לאקשויי אתי אלא לפרושי. ועל זה קאמר דאיפליגו בה ר"י ור"ל. ר"י אמר ראיית פנים בעזרה. ור"ל אמר ראיית פנים בקרבן. ומפרש ואזיל. בעיקר הרגל. כלומר בראיי' ראשונה. כ"ע לא פליגי דראיית פנים בקרבן. דזו היא עיקר המצוה דראיי' וכמו שביארנו. כי פליגי בשאר ימות הרגל. כלומר אחר ראיי' הראשונה. כל היכא דאתא ואייתי כ"ע לא פליגי דמקבלינן מיני'. כלומר ואין בו חשש בל תוסיף לפום הך לישנא קמא. מטעם שביארנו לעיל. והיינו בכלל אין לו שיעור דקתני. כי פליגי דאתא ולא אייתי. דר"י סבר ראיית פנים בעזרה דכל אימת דאתי לא צריך לאתויי. כלומר דאפי' אתי לעזרה אין בידו אלא ראיית פנים בעזרה בלבד. אבל קרבן לא צריך לאתויי. ואי מייתי אין זו אלא כשאר עולת נדבה. ואין זה בכלל אין לו שיעור דקתני גבי הראיון. דלענין זה יש לו שיעור לר"י. ור"ל אמר ראיית פנים בקרבן. דכל אימת דאתי צריך לאתויי. וס"ל דגם זהו בכלל אין לו שיעור דקתני במתניתין:

והנראה דפלוגתייהו. משום דר"י ס"ל דלא יראו פני ריקם אינו אלא פירושא דיראה כל זכורך. לומר דאין המצוה בראיי' ריקנית אלא בקרבן עולת ראיי'. וכפירש"י דלא יראו פני ריקם דכתיב משמע לצרכי אני אומר. כמו שהבאתי לעיל. וממילא דאחר ראיי' הראשונה ליכא שום מצוה בקרבן. כמו שאין מצוה כלל בראיית פנים. אבל ר"ל ס"ל דלא יראו פני ריקם אזהרה בפ"ע היא. ולכך אמר דאע"ג דמ"ע דיראה כל זכורך יוצא בראיי' אחת. דכיון שנראה פעם אחד בעזרה יצא י"ח כבכל מ"ע כיו"ב. כגון אכילת מצה דיוצא בכזית אחד. ומשם ואילך אינו אלא רשות. וכן בסוכה ולולב וכל כיו"ב. מ"מ כל שחזר ונראה בעזרה אינו נפטר בלא קרבן. משום אזהרה דלא יראו פני ריקם שנוהגת בכל הרגל כולו. דאזהרת לאו נוהגת בלא הפסק כל שאין בה זמן מבואר בקרא. וכיון דברגל כתיבא נוהגת בכל הרגל כולו. ולהכי ס"ל לר"ל ללישנא קמא דכל אימת דאתי צריך לאתויי. וללישנא בתרא מסקינן דלכ"ע לא יראו פני ריקם אינו אלא פירושא דעשה דיראה כל זכורך. דכל עיקרה אינה אלא הקרבן. ולהכי לכ"ע היכא דאתא ולא אייתי עייל ומתחזי ונפיק בלא כלום אחר ראיי' הראשונה. ולא פליגי אלא היכא דאתא ואייתי. דלר"י עובר בבל תוסיף. ולר"ל אין בזה ב"ת וכמו שביארנו לעיל:

ועכ"פ מתבאר לפ"ז דעיקר מצות ראיי' היינו קרבן עולת ראיי'. ואף דלכתחילה בעי נמי ליראות פנים בעזרה. מ"מ עיקר המצוה הוא הקרבן ואין ראיית פנים מעכבת בו. ובכל מקום במשנה ובברייתא לא נזכר אלא הקרבן ולא ראיית פנים. וכמו שביארנו לעיל דבכל מקום שנזכר ראיי' או הראיון אין משמעו אלא הקרבן. ומבואר מזה דרק הקרבן הוא עיקר מצוה זו. וכן מבואר בהדיא בפירש"י (בפ"ק דר"ה ה' ע"א) דאמרינן התם מנ"ל דחג המצות טעון לינה. דכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך. ופירש"י וז"ל טעון לינה ליל חוש"מ. ופנית בבוקר. ביו"ט לא קאמר קרא. שהרי הוא יום שחייבו ליראות בעזרה עכ"ל עיי"ש. וע"כ מוכרח מזה דס"ל דעיקר המצוה הוא הקרבן. דאל"כ הרי הי' אפשר ליראות בעזרה בליל ראשון של יו"ט ולשוב לביתו. ומנ"ל שטעון לינה. וכן מפורש בהדיא בפירש"י (בפסחים צ"ה ע"ב) בד"ה טעון לינה. שכתב וז"ל לילה הראשון ילין בירושלים. מכאן ואילך רשאי לדור חוץ לירושלים בתוך התחום. והיינו לאהליך לאהל שהוא חוץ לחומה ולא לביתו ממש דהא יו"ט הוא. ועוד דקא בעי לאייתויי עולת ראיי' עכ"ל עיי"ש. הרי שלא כתב הטעם משום דצריך ליראות בעזרה. אלא דקבעי לאיתויי עולת ראיי'. והיינו משום דהיא היא. דעיקר מצות ראיי' היינו הקרבן. ולהכי לא אפשר אלא ביום. וקאמר קרא דלמחרתו בבוקר ילך לאהלו אלמא שטעון לינה. וביותר ביאור מבואר כן בפירש"י (סוכה מ"ז ע"א) בד"ה ולינה. שכתב וז"ל ולינה ללון לילה של מוצאי יו"ט הראשון בירושלים וכו'. ביו"ט לא קאמר קרא שהרי הוא יום שחייבו חכמים ליראות בעזרה כדי להביא עולת ראיי' וכו' עכ"ל עיי"ש. דיש שם ט"ס. אבל כצ"ל כמש"כ. ועיין רש"א שם ואין להאריך. עכ"פ מבואר בהדיא בדברי רש"י אלו דעיקר הראיי' בעזרה היינו רק כדי להביא עולת ראיי'. דעיקר המצוה הוא:

וראיתי להר"ב ט"א (בחגיגה י"ז ע"ב) שהביא פירש"י דפ"ק דר"ה שם והשיג עליו. משום דודאי מצות ראיית פנים נוהגת בלילות של יו"ט כבימים. דהא לא נאמר בקרא ימים גבי מצוה זו. ונהי דקרבנות של חובת הרגל אי אפשר להקריב בלילה דביום צוותו כתיב. אבל ראיית פנים נוהג נמי בלילה. א"כ אפי' תימא דהאי ופנית בבוקר היינו בוקר של יו"ט נמי ניחא. די"ל דמיירי בראה פנים בעזרה כבר בליל יו"ט ראשון עיי"ש. אבל אין בזה שום קושיא לפירש"י. לפי מה שביארנו דס"ל דעיקר מצות ראיי' היינו רק בראיית קרבן. וכמבואר בפירש"י פסחים ובסוכה שם. וא"כ ראיית פנים לחוד בלא קרבן לאו כלום הוא. דאינה אלא לצורך הבאת הקרבן. שכך הוא מצותו להביאו עם ראיית פנים בעזרה. וכמש"כ רש"י בסוכה שם שחייב ליראות בעזרה כדי להביא עולת ראיי' עיי"ש. והילכך אע"ג דלא כתיב בה יום. מ"מ ודאי נראה דלא מהניא ראיית פנים אלא בשעה שראוי להביא הקרבן ובשעת הקרבתו. ובאמת שכן משמע ג"כ מפשטות לשון הרמב"ם ז"ל (ריש פ"א מהלכות חגיגה) שכתב מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצוה וכו' עיי"ש. משמע מדבריו דכל שלא הביאה מיד עם ראיית פנים. אע"פ שהביא אח"כ לא עשה כלום. ובאמת דהכי משמע מדאמרינן (בבכורות נ"א ע"א) תני רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה עיי"ש. משמע שצריך להביאו עמו לעזרה. וכן הוא לשון הרמב"ם שם לעיל מיני' בסמוך שכתב. וז"ל הראיי' האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה כו'. ויביא עמו קרבן עולה וכו' עכ"ל. וכן הוא לשון הסמ"ג (עשין רכ"ז) עיי"ש. ומשמע מלשונם דחייב להביא הקרבן עמו בעזרה בשעת ראיית פניו. אלא שראיתי להר"ב לח"מ שם שהביא דברי הסמ"ג (לאוין ש"ס) שכתב מי שלא הביא עולת ראיי' ביום ראשון וגם לא הביא בתשלומין בטל מ"ע ועבר על מצות ל"ת. ולזה נדחק לפרש גם בדברי הרמב"ם דמה שכתב דמי שלא הביא ביום ראשון עובר. היינו היכא שלא הביא גם בתשלומין עיי"ש. אבל משמעות פשטות דברי הרמב"ם והסמ"ג ודאי כמו שכתבתי. מיהו נראה דגם הלח"מ לא נחית בזה אלא לענין הלאו. דאם הביא בתשלומין ודאי לא עבר בלאו דלא יראו פני ריקם. אבל לענין העשה דראיית פנים. ודאי אפי' לדברי הסמ"ג אע"פ שהביא אח"כ הקרבן ביטל מ"ע. אם לא חזר ונראה בעזרה עם הבאת הקרבן. ואף לפי מה שהוכחנו לעיל דאין ראיית פנים מעכבת. מ"מ לכתחילה בעי נמי ראיית פנים ובזה ביטל מיהת מצות ראיית פנים. ועי' בקרית ספר להרב המבי"ט ז"ל שם עיי"ש היטב ואין להאריך. ועכ"פ לפ"ז דברי רש"י נכונים ואין מקום להשגת הט"א. אלא שראיתי שם שהביא ראי' דראיית פנים נוהגת בלילה מדאמרינן (בפ"ק דר"ה ז' ע"ב) והרי רגלים דלא חיילי מאורתא וקחשיב. ומשני כיון דצריך לאתויי מעיקרא מחייב וקאי. ולענין בל תאחר מיירי התם. ופי' התוס' דמאורתא חייל לענין שאם הי' מחוייב ועומד לפני הרגל איכא כל הרגל. ואם נכנס הרגל ונדר אפי' ליל ראשון ליכא כולי' רגל. ואינו עולה למנין שלשה רגלים. ומדאמרינן שאם נדר בליל ראשון אינו עולה למנין שלשה רגלים. והא לאו דבל תאחר בובאת שמה תלי. דאמרינן התם אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבה בראיי' או דילמא הא איתא בשמחה. ועוד מיבעיא לן התם יורש מהו בב"ת מי אמרינן הא לא נדר. או דילמא ובאת שמה והבאתם שמה אמר רחמנא והא מיחייב. אלמא ב"ת בחיוב ביאה תלוי. וממילא דבזמן ביאה דרגלים תלוי לעכב מלחול לאו דב"ת. דכל זמן שאינו ראוי לביאה אינו מעכב על ב"ת. ומדחזינן דאפי' נדר בליל ראשון אינו עולה למנין שלשה רגלים. דמקצת תחילת ליל ראשון דקודם נדרו מעכב. אם אין לילה ראוי לראיית פנים אם כן אינו בכלל ביאה ואינו בכלל ובאת שמה. אלא ודאי לילה נמי ראוי לראיית פנים והו"ל בכלל ובאת שמה. ולפיכך כשנדר בליל ראשון הואיל וחסר קצת מהראוי לביאה מעכב על ב"ת מלחול עכת"ד עיי"ש. ולדידי גם זו אינה ראי' כלל. דהרי לאביי (בסוגיא דר"ה שם) דאמר דאם אשה איתא בשמח' איתא נמי בבל תאחר דקרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה. עכצ"ל דס"ל דלבל תאחר לאו בביאה לעזרה תליא מילתא. אלא בביאה לירושלים סגי. והילכך אשה אע"ג דליתא בראיי' וגם ליתא במצות סמיכה. מ"מ כיון דחייבת בשלמי שמחה. ואי אפשר לה בלא ביאה לפנים מחומת ירושלים לאכלן. קרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה. ועוברת בבל תאחר. וכן כתב בט"א גופי' בסוגיא דר"ה שם עיי"ש. וא"כ בפשיטות י"ל דההיא סוגיא דהכא אזלא אליבא דאביי. ולדידי' אפי' את"ל דאין ראיית פנים אלא ביום. מ"מ שפיר קרינן בי' ובאת שמה והבאתם שמה משום ביאתו לירושלים:

הן אמת שראיתי בתוס' רי"ד (בפ"ק דר"ה ו' ע"ב) שכתב עלה וז"ל והאמר אביי אשה בעלה משמחה למימרא דאשה לא מיחייבא בשמחה דבעלה משמחה. שאינה חייבת היא להביא שלמי שמחה. אלא בעלה חייב להביאם והיא עולה ואוכלת עמו וכו'. וכיון שאינה חייבת בקרבן לא קרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה. דלא מיקרי ובאת שמה אלא בעזרה שכל ישראל מביאין קרבנותיהם שם ולא בירושלים. ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים. צריך לפרשו עולה ונראית בעזרה כזכרים. אבל בירושלים כל הנשים נתחייבו לעלות. אבל אינן חייבות בקרבן. וכיון שאין חייבות בקרבן אין חייבות לבא בעזרה. שהמתחייב להביא קרבן מיטפל בהבאתו בעזרה. כדכתיב אל פתח אהל מועד יקריב אותו. ותניא בסיפרא מיטפל בהבאתו עד העזרה ומתרץ וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דאפי' למ"ד אין אשה חייבת בשמחה. היינו רק לומר שאינה חייבת להביא שלמי שמחה משלה. אבל מ"מ חייבת לאכול משלמי שמחה של בעלה והילכך לכ"ע מיהת חייבת לעלות לירושלים כדי לקיים מצות אכילת שלמים. אלא דנפק"מ דלמ"ד אין אשה חייבת להביא שלמי שמחה אע"פ שחייבת לעלות לירושלים לאכול משלמי שמחה של בעלה. מ"מ כיון דשלמי שמחה נאכלין בכל העיר ואינה צריכה ליכנס בעזרה אלא לתוך חומת ירושלים. לא קרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה. והילכך אינה עוברת בבל תאחר. אבל למ"ד דאשה חייבת בשמחה. דהיינו להביא שלמי שמחה. אע"פ שאינה סומכת. מ"מ כיון דכל המתחייב להביא קרבן מיטפל בהבאתו עד העזרה. שפיר קרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה. והו"ל בכלל אזהרת בל תאחר. ומעתה לפ"ז מבואר דלכ"ע לא קרינן ובאת שמה וגו' אלא בביאה לעזרה דוקא. ולא בכניסה לפנים מחומת ירושלים בלבד. וא"כ לפ"ז הדק"ל. דכיון דליתא לראיית פנים בעזרה אלא ביום. א"כ לכ"ע לא קרינן בי' בלילה ובאת שמה וגו'. אע"ג דאיתי' לפנים מחומת ירושלים. ואמאי כשנדר בליל ראשון אינו עולה למנין שלשה רגלים לענין עבירת ב"ת:

איברא דעיקר דברי תוס' רי"ד אלו תמוהים ונפלאים בעיני טובא. חדא דגם אנשים לא מיחייבו להביא שלמי שמחה. דלא נצטוו אלא באכילת בשר קדשים לשם שמחה. דהא יוצאין ידי חובתן אפי' בבכור ומעשר בהמה. ואפי' בחטאות ובאשמות. אע"ג דקדשי קדשים נינהו ולאו דידי' נינהו. דמשולחן גבוה הוא דקזכו וכמבואר בברייתא (בפ"ק דחגיגה ח' ע"א) עיי"ש. ודרשינן לה התם מדכתיב ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה. ופירש"י דכל השמחות במשמע דלא בעי מיני' אלא שמחה. ואמר מר אין שמחה אלא בשר. והאי בשר הוא עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז פשוט דה"ה שיוצא ידי חובתו בשלמי שמחה של אחרים. דהא לא בעי מיני' אלא שמחה. והא הוא שמח. וא"כ למ"ד דאשה ליתא בשמחה. ע"כ לא מיחייבא כלל. ועל הבעל הוא דרמי חיובא לשמחה. אבל עלה דידה ליכא שום חיובא. ואף שנראה דתוס' רי"ד לטעמי' אזיל במש"כ במהדורא שלישית לפסחים (ס"ח ע"ב) עיי"ש. אבל גם שם דבריו תמוהים מאוד כמש"כ כבר לעיל עשה מ"ה עיי"ש. וכן מוכרח מסוגיא דפ"ק דקידושין (ל"ד ע"ב) דאמרינן. ואדילפינן מתפילין לפטורא נילוף משמחה לחיובא אמר אביי אשה בעלה משמחה וכו' עיי"ש. ואם איתא דלא אימעיטו נשים אלא מלהביא שלמי שמחה משלהן אבל באכילה חייבות. אכתי תקשה נילוף משמחה לחיובא. דהא נתחייבו לשמוח באכילת בשר שלמי שמחה. אלא ודאי לא רמיא חיובא עלייהו כלל. מיהו לזה אפשר לומר בכוונתו עפמש"כ הריטב"א ז"ל בקידושין שם עיי"ש היטב ובתוס' הרא"ש שם. ועוד דמש"כ דמשום שלמי שמחה קרינן בה ובאת שמה וגו'. לפי שהמתחייב בקרבן מיטפל בהבאתו בעזרה מדכתיב אל פתח אהל מועד יקריב אותו. וכוונתו למה שאמרו בסיפרא (פרשת ויקרא פ"ג) אל פתח אהל מועד מטפל בו ומביאו אל פתח אהל מועד עיי"ש. וכן הוא (בפרשת תזריע פ"ג) ובספרי (פרשת נשא פיסקא כ"ט) ובפרשת ראה (פיסקא ע"ז) עיי"ש. אבל הוא תמוה טובא. דאין זה אלא לומר שהוא חייב באחריותו עד שימסרנו לכהנים בעזרה. וכדאי' בספרי שם (פ' ראה) ובגמרא (במעילה י"ט ע"א) ובפירש"י שם עיי"ש. ואפי' בנדבה ושלמי שמחה וכיו"ב חייבו הכתוב לטפל בו להביאו לעזרה ליד הכהן. לא שהכהן יצטרך בעצמו לילך ולהביאו מביתו. אבל פשיטא דלא נתחייב להביאו בעצמו דודאי סגי לשלחו ביד אחר. וא"כ איך שייך לומר דמשום זה קרינן בי' ובאת שמה וגו'. ועכצ"ל כמשכ"ל דמאי דאמרינן דאם איתא דאשה איתא בשמחה קרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה ועוברת בב"ת. היינו משום דס"ל דמשום כניסה לפנים מחומת ירושלים קרינן בה ובאת שמה וגו'. ואין צריך דוקא ביאה לעזרה. וא"כ שפיר י"ל כדכתיבנא ולק"מ קושית הט"א. ודברי תוס' רי"ד צע"ג בעיני כעת:

ובלא"ה הי' נראה לכאירה בפשיטות. דכיון דהכא אליבא דרב פפא קיימינן. ורב פפא גופי' ס"ל (בפ"ק דזבחים י"ב ע"א) דלילה אינו מחוסר זמן עיי"ש. וא"כ ר"פ לטעמי' אזיל. דלדידי' אע"ג דלילה אין ראיית פנים בעזרה נוהגת בו. מ"מ שפיר קרינן בי' ובאת שמה וגו' דלילה אינו מחוסר זמן. ודנינן לי' כאילו גם השתא ראוי ליראות פנים כביום. אבל צ"ע דא"כ מאי פריך לר"פ והרי רגלים דלא חיילי מאורתא וקחשיב. ופירש"י וז"ל והרי רגלים דקתני מתניתין לענין בל תאחר דקס"ד זמן בל תאחר לאו מאורתא הוא כשקידש היום חייל. אלא עד שתבא שעה שהוא ראוי להביא נדרים ונדבות וכו' עכ"ל עיי"ש. והשתא כיון דלר"פ קיימינן דס"ל לילה אינו מחוסר זמן. וא"כ הו"ל לילה כיום. והו"ל כראוי להקריב נדרים ונדבות. ומהיכא תיתי לומר דזמן ב"ת לאו מאורתא הוא. ועכצ"ל דאין לדמות הענינים זל"ז. דלא בכל ענין ס"ל לר"פ דלילה אינו מחוסר זמן. וכמש"כ התוס' בזבחים שם בד"ה ר"פ אמר. וביותר ביאור במנחות (ה' ע"א) בד"ה אאר"פ עייש"ה. ואמנם בעיקר ראייתו של הט"א אין צריך לכל זה. דמה שבנה יסוד על מאי דאמרינן אשה מהו בב"ת מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיי' וכו'. וכן אהא דאמרינן יורש מהו בב"ת וכו' או"ד ובאת שמה והבאתם שמה והא מחייב. ולמד מזה דממילא נמי בזמן ביאה של רגלים תליא לעכב מלחול לאו דבל תאחר. דכל זמן שאינו ראוי לראיית פנים אינו מעכב מלחול לאו דב"ת. ומזה דן ראייתו דאם איתא דאין ליל ראשון ראוי לראיית פנים א"כ אינו בכלל ובאת שמה ואינו מעכב ומדחזינן דאפי' נדר בליל ראשון אינו עולה למנין שלשה רגלים. אלמא מקצת לילה שעבר קודם לנדרו מעכב. ע"כ מוכח מזה דלילה ראוי' לראיית פנים. לענ"ד דברי תימא הם. ואין דמיונו עולה יפה כלל. דמאי דאמרינן לענין אשה ויורש דלאו דב"ת תלוי אי ישנו בכלל ובאת שמה. היינו דוקא התם. דאם אינו בכלל ובאת שמה א"כ גברא לא חזי לבוא כלל. וממילא נמי אינו בכלל והבאתם שמה לחול עליו אזהרת בל תאחר. אבל לילה דגברא גופי' חזי. וישנו בכלל ובאת שמה והבאתם שמה. אלא דהשתא בלילה לא מטא זמן ביאה עדיין. מהיכא תיתי לומר שתעכב על בל תאחר מלחול. ובהכי ניחא נמי תמיהת הט"א באבני שהם ריש ר"ה לענין בל תאחר דתודה עייש"ה. וביותר תמוהים דבריו. דהרי הדבר פשוט דיותר ראויה שתעכב על בל תאחר עיקר ההבאה דוהבאתם שמה. שעלי' בא עיקר לאו דבל תאחר. מהביאה דובאת שמה דלא נפק"ל שתעכב על ב"ת אלא מהיקישא דובאת שמה והבאתם שמה. והשתא כיון דעיקר ההבאה אינו מעכב על בל תאחר. דהא הבאה ודאי ליתא בלילה. ואפי' הכי אינה מעכבת על ב"ת לענין שאם נדר אפי' בליל ראשון דרגל אינו עולה למנין שלשה רגלים. כ"ש דלא יעלה על הדעת לומר שתהא הביאה מעכבת מחמת שאינה נוהגת בלילה. וכבר ביאר רש"י שם. וז"ל ומשנינן לאתויי מעיקרא מחייב וקאי. להביא קרבן נדרו מחייב ועומד משעה שנדר והי' לו להקריבו מערב הרגל. ולא הוקבעו רגלים לבל תאחר לענין הקרבת הקרבן אלא לענין מיחל עלי' בל תאחר. ומאורתא נמי חייל עכ"ל עיי"ש. הרי שביאר דלא בעינן שיהי' יכול וראוי להקריבו ברגל גופי'. אלא גזירת הכתוב הוא שלא יעבור בבל תאחר עד שיעברו עליו שלשה רגלים משנדר. והילכך גם הלילה גורמת לעבור בב"ת כמו היום. אע"פ שלא שייך בה לא ובאת שמה ולא והבאתם שמה ומאורתא נמי חייל. וממילא מבואר מזה דאם נדר בליל ראשון דרגל גופי' אינו עולה למנין שלשה רגלים משום דאין כאן שלשה רגלים שלמים. משום דגם הלילה בכלל הרגל לענין זה. אע"ג שאין בה לא ביאה ולא הבאה. ולא בעינן אלא דגברא יהא חזי לביאה והקרבן להבאה. דעלה קאי קרא דובאת שמה והבאתם שמה:

עכ"פ מתבאר לנו שורש דעת רבינו הגאון ז"ל דבראיי' עיקר המצוה הוא הקרבן. דנפק"ל מקרא דלא יראה וגו' ריקם איש כמתנת ידו כברכת ה"א וגו'. שהוא פירוש לקרא דיראה כל זכורך. וראיית פנים אע"ג דלכתחילה יש בה מצוה משום הקרבן. שכך הוא מצוותו ליראות פנים בעזרה עם הבאתו. מ"מ אינה מעכבת. ויוצא ידי חובתו בדיעבד גם בלא ראיית פנים בעזרה וכמו שנתבאר. ולכן לא חשש רבינו הגאון ז"ל להזכיר אלא הקרבן. דנפק"ל מדכתיב איש כמתנת ידו וגו'. דכמו כן תנא דמתניתין וברייתא לא הזכירו בכל מקום אלא ראיית קרבן בלבד. ולא ראיית פנים כמשכ"ל. ועי' ביראים (סוף סי' ת"ב) עיי"ש היטב. ודעת הבה"ג וסייעתו ז"ל כבר ביארנו. דס"ל דראיית פנים בעזרה מ"ע בפ"ע. ונפק"ל מקרא דיראה כל זכורך. וראיית קרבן מ"ע בפ"ע. ונפק"ל מקרא דאיש כמתנת ידו. וקרא דלא יראו פני ריקם הוא לעבור עליו בל"ת. ולכן מנו בזה שלש מצוות שתי עשין ול"ת אחת. והדברים ברורים לענ"ד. אלא שראיתי בספר יראים השלם. שכתב (בסי' קס"ב) וז"ל מתנה מברכתך. מצוה זו בעבד עברי (בפרשת ראה אנכי) דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי וגו'. וכתיב הענק תעניק לו וגו' אשר ברכך ה' תתן לו וכו'. ותניא אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו הכל לפי הברכה תן לו עכ"ל. ושוב כתב אח"כ (בסי' קס"ג) וז"ל הענק תעניק היא המצוה שבעבד עברי שפירשנו במתנת ידך דכתיב הענק תעניק לו וגו'. ושנה הכתוב עלי' לעבור עלי' בשני עשין עכ"ל עיי"ש. הרי שהבין בביאור עשה זו דמתנת ידים שמנה הבה"ג ענין אחר לגמרי. דקאי על מצות הענקה מקרא דאשר ברכך ה' אלקיך תתן לו. ואעפ"כ מנה ג"כ עשה דהענקה בפ"ע. והוא תמוה מאוד לענ"ד. חדא דכיון דליכא נפק"מ אלא כדי לעבור בשתי עשין משם אחד. ודאי ליכא למ"ד למנותן בשתי עשין בפ"ע. דא"כ ירבה מנין העשין הרבה יותר מרמ"ח. וכמו שביארו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל בשרשים. ואין חולק בזה. ועוד דא"כ אמאי לא מנה ג"כ עכ"פ גם בראיי' עשה דאיש כמתנת ידו וגו' לעשה בפ"ע. וגם לשון הבה"ג שכתב בזה ומתנה כמתנת ידך עיי"ש. משמע ודאי דאין כוונתו אלא לקרא דגבי ראייה. דכתיב בי' איש כמתנת ידו וגו' אבל בהענקה לא כתיב לשון מתנת יד. ולכן לענ"ד הדבר ברור כדכתיבנא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.