ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/מז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה מז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

טובו בפסח. מצה. ומרור. פי' הטיבו לבכם באכילת זבח הפסח. והמצה והמרור. ומנאן בשלש עשין כל אחת בפ"ע. ודלא כהרמב"ם ז"ל ושאר מוני המצוות שנמשכו אחריו שלא מנו עשה דאכילת מרור במספר העשין בפ"ע. דס"ל דאכילת מרור אינה אלא טפל לאכילת הפסח. ונכללת בכלל עשה דאכילת הפסח. כמו שביאר הרמב"ם בסה"מ (עשין נ"ו) עיי"ש. וגם בפסח אין דעת רבינו הגאון ז"ל כדעת הרמב"ם וסייעתו. שהם מנו בפסח שתי עשין. שחיטת הפסח עשה בפ"ע. ואכילתו עשה בפ"ע. אבל רבינו הגאון כלל שחיטת הפסח ואכילתו בעשה אחת. וכן הבה"ג וסייעתו ז"ל מנו ג"כ עשיית הפסח ואכילתו בשתי עשין בפ"ע. כדעת הרמב"ם וסייעתו. אבל במרור דעת הבה"ג והנמשכים אחריו כדעת רבינו הגאון למנותו עשה בפ"ע. ולעומת זה ראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו אשר על סדר עשרת הדברות (בדבור זכור) שבמצות אכילת מרור הלך בשיטת הרמב"ם. שלא מנאה שם במנין העשין. ועכצ"ל דכאן חזר בו מזה. כמש"כ כיו"ב במקומות אחרים. אבל בפסח אזיל שם בשיטתו דהכא שאינו מונה אלא אכילת הפסח. וכולל שחיטת הפסח בכלל עשה דאכילתו עיי"ש:

והנה כבר עמדו קצת אחרונים ז"ל בזה על דעת הרמב"ם וסייעתו למה מנו שחיטת הפסח ואכילתו שתי עשין. והא כיון שאנו מצווים על אכילתו אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. והרי בחטאת ואשם ושלמים כתיב נמי שחיטה ואכילה. ובכל זאת לא מנו בהן הרמב"ם וסייעתו השחיטה והאכילה שתי עשין. אבל כבר הרגיש בזה הרא"ם ז"ל (ביראים סי' ת"ה) שכתב שם וז"ל צוה הקב"ה את ישראל שיעשו את הפסח דכתיב וכו'. ועשיית הפסח היינו שחיטתו וזריקת דמו והקטר אימוריו. אבל לא אכילתו דכתיב בארבעה עשר לחודש בין הערבים יעשו אותו במועדו. ואכילתו לא היתה בי"ד אלא בליל ט"ו. דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה עכ"ל. רצה לומר דמשום זה נמנה עשה דעשיית הפסח בפ"ע ועשה דאכילת הפסח בפ"ע כמו שמנה שם הרא"ם (לקמן סי' ת"ח) עיי"ש. דשני ענינים בשני זמנים שונים הם. דביום ליתא לאכילה ואם אכלו ביום לא יצא. ובלילה ליתא לעשיי'. דדוקא ביום כדכתיב בקרא בהדיא. ואע"ג דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. מ"מ הא לא מנינן השחיטה אלא העשייה. שכוללת גם זריקת דמו והקטרת אימוריו. וגם אין ענין שחיטה בעלמא המתרת הבשר. לשחיטת הפסח שאינה אלא במקום ובזמן ידוע. וזו היא המצוה שבה. ולא קשה מחטאת ואשם ושלמים. דבאמת גם שם כבר מנו כל מוני המצוות עשה דאכילת קדשים. כמש"כ הרמב"ם (עשין פ"ט). וכן הוא במנין המצוות להבה"ג ושאר מוני המצוות. ולא מנו מצות אכילת הפסח בפ"ע אלא משום הדינים המיוחדים שבה. שאינם בכלל שאר אכילת קדשים. שהרי מצוה לאכלו צלי דוקא. ובבית אחד. ועל מצות ומרורים. וכן הוא לשון הבה"ג בעשה זו. לאכלו צלי עיי"ש. וכן כתבו כל הנמשכים אחריו. וכ"כ הרמב"ם (עשין נ"ו) שצונו לאכול כבש הפסח בליל ט"ו מניסן בתנאיו. והוא שיהי' צלי. ושיאכל בבית אחד. ושיאכל עם מצה ומרורים וכו' עכ"ל עיי"ש. והילכך אינה נכללת בכלל העשה הכללית דאכילת קדשים שישנה בכל הקדשים שכבר נמנית בפ"ע. ומ"מ רבינו הגאון ז"ל לא הלך בדרך זו. אלא ס"ל דעשיית הפסח ואכילתו מצוה אחת הן. דאין כל עשייתו אלא הכשר אכילתו. ואע"ג דאכילתו בלילה ועשייתו אינה אלא ביום. היינו משום דליכא הקרבה אלא ביום בכל הקרבנות כולן. כדכתיב ביום צוותו. אבל ודאי עיקר עשייתו אינה אלא הכשר אכילתו. דמעיקרא לא בא אלא לאכילה. וכדתנן (בפרק כיצד צולין ע"ו ע"ב) חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה. העומר ושתי הלחם וכו'. הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. ופירש"י וז"ל כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה. דכתיב לפי אכלו. וכי שריי' רחמנא למיתי בטומאה וכו' אדעתא למיכלי' שריי' עכ"ל עיי"ש. ותנן נמי התם (ע"ח ע"ב) נטמא בשר (הפסח) וחלב קיים אינו זורק את הדם. נטמא חלב והבשר קיים זורק את הדם. ובמוקדשים אינו כן וכו'. ופירש"י משום דעיקר הפסח לאכילת אדם קאתי עיי"ש. ואע"ג דקיי"ל אכילת פסחים לא מעכבא. והא דכתיב איש לפי אכלו. היינו רק משום דבעינן מעיקרא גברא דחזי לאכילה. וכדאמרינן התם עיי"ש. מ"מ כיון דבעינן מיהת בשעת שחיטה וזריקה גברא דחזי לאכילה דבלא"ה פסול. ש"מ דעיקרו לאכילת אדם קאתי. והא דאם נטמאו הבעלים לאחר זריקה או שהיו חולים לאחר זריקה אין האכילה מעכבת ופטור מפסח שני כדאמרינן התם. היינו משום דכיון דכבר הורצה בהכשר. דבאותה שעה הוה חזי לאכילה. שוב אי אפשר להביא פסח אחר. וממילא נפקע חיובו אע"ג דודאי לא קיים עיקר מצותו דהיינו האכילה:

וזה מבואר בהדיא בסוגיא דזבחים (פרק טבול יום ק' ע"ב). דאמרינן התם רבא אמר אידי ואידי לאחר חצות. ול"ק כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששחטו וזרקו עליו (פי' הא דקאמר ר"ש אונן טובל ואוכל פסחו לערב מיירי כשנעשה אונן אחר שחיטה וזריקה. והא דקאמר ר"ש שלמים קרבנו כל קרבנותיו לא יביא אלא כשהוא שלם ולא אונן ואפי' פסח. מיירי בשנעשה אונן קודם שחיטה וזריקה). א"ל רב אדא בר מתנה לרבא אחר ששחטו וזרקו את דמו מה דהוה הוה (ופירש"י וז"ל הרי נפטר ואמאי דחי אכילתו אנינות לילה דרבנן טפי משאר קדשים וכו' עכ"ל). א"ל רבינא אכילת פסחים מעכבא מדרבה בר"ה. דתניא יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים. ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות. אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב. הא גופא קשיא אמרת יום שמועה כיום קבורה לרצות שבעה ושלשים. ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות מכלל דיום קבורה אפי' לערב נמי לא אכיל. והדר תני אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב (וכ"ש פסח) וכו'. רבה בר"ה אמר ל"ק כאן ששמע שמועה על מתו סמוך לשקיעת החמה וכן שליקטו לו עצמות סמוך לשקיעת החמה וכו'. כאן לאחר שקיעת החמה. לאחר שקיעת החמה מאי דהוה הוה. אלא ש"מ אכילת פסחים מעכבא. ופירש"י וז"ל מאי דהוה הוה. ומה לי פסח ומה לי שאר קדשים. הא אמרת קדשים אסור ביום ליקוט עצמות לבו ביום כדקתני לערב. ובפסח אמאי שרית לי'. ומשני אכילת פסחים מעכבת ולא העמידו דבריהם במקום כרת וכו' עכ"ל עייש"ה. וסוגיא זו תמוהה מאוד לכאורה. דהא לפי המבואר בהדיא בכולה סוגיא דפרק כיצד צולין (ע"ח ע"ב) אחר שחיטה וזריקה בהכשר וגברא דחזי לאכילה. ליכא למ"ד דאכילת פסחים מעכבא. ולא פליגי התם רבנן עלי' דרבי נתן וקאמרי דאכילת פסחים מעכבא. אלא לענין דבעו שיהא גם הבשר חזי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה. ור"נ סבר דגם בזה אכילת פסחים לא מעכבא. ולא בעינן אלא דליהוי גברא חזי לאכילה אבל בבשר לא איכפת לי' אי לא חזי אפי' בשעת שחיטה וזריקה. ולר"א ס"ל התם דגם בגברא פליגי. דלרבנן בעינן שיהא גברא חזי לאכילה גם בשעת זריקה. ולרבי נתן לא בעינן דליהוי חזי אלא בשעת שחיטה ולא בשעת זריקה כמבואר התם. אבל כשהיו גברא ובשר חזו לאכילה בשעת שחיטה וזריקה לית מאן דפליג כלל. ולכ"ע בזה אכילת פסחים לא מעכבא. וכמבואר שם דאם הי' חולה בשעת אכילה ואינו חזי לאכילה. כל שהי' חלים בשעת שחיטה וזריקה אפי' לרבנן לא מעכבא עיי"ש. וגם משנה ערוכה (בפרק האשה צ"א ע"א) דתנן לפיכך אם אירע בהן פסול (לאחר שחיטה וזריקה) פטורין מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו עיי"ש ובודאי הך סתמא אתיא נמי כרבנן דקיי"ל כוותייהו. מדלא מוקמינן לה בגמרא התם כרבי נתן. וא"כ סוגיא דזבחים דמיירי לאחר שחיטה וזריקה בהכשר. ומ"מ קאמרינן אכילת פסחים מעכבא. הוא דבר מפליא ומתמיה מאוד לכאורה. וביותר יש להתפלא על פירש"י שכתב בזה דלא העמידו דבריהם במקום כרת. והוא תימא. הרי בשחיטה וזריקה כבר יצא י"ח מידי כרת. ואפי' עבר במזיד ולא אכל הבשר. אינו עובר אלא בעשה דואכלו את הבשר בלילה הזה:

אבל נראה דמזה ע"כ מוכרח לומר דהא דקיי"ל דהיכא דהשחיט' והזריקה נעשו בהכשר אין אכילת הפסח מעכבת. היינו רק לענין דאינו זקוק לפסח שני. ומשום דכיון דנשחט בהכשר ונזרק עליו הדם. כבר הורצה הרצאת דמים. ושוב אי אפשר לו להביא פסח שני ולהקריבו ע"ג המזבח. דאין מקריבין שני קרבנות ע"ג המזבח לחובה אחת. אבל מ"מ מכרת לא נפטר כל כמה דלא נאכל הפסח. דלענין זה אכילת הפסח מעכבת. והוא צריך להביא פסח אחר אלא שאין לו תקנה. ועד כאן לא פליגי רבנן ורבי נתן אלא לענין אם אכילה מעכבתו לחייבו בפסח שני אם לא הי' הבשר ראוי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה. וכן מתניתין דפרק האשה (בפסחים צ"א ע"א) דתנן לפיכך אם אירע בהן פסול וכו'. וגם כולה סוגיא דפרק כיצד צולין (ע"ח ע"ב) שם לא מיירי אלא לענין חיובא בפסח שני וכמבואר שם בהדיא עיי"ש. אבל לעולם ודאי לא יצא ידי מצותו וגם לא פקע מיני' חיוב כרת במזיד אלא באכילתו. אע"פ שהיו גברא ובשרא חזו לאכילה בשעת שחיטה וזריקת הדם. דאכילת הפסח מעכבת. דמעיקרא לא בא אלא לאכילה. וכן נראה דעת התוס' (בפסחים פרק אלו דברים ס"ח ע"ב) בד"ה ומה שחיטה וכו'. שכתבו וז"ל ותימא לר"י מכשירי פסח מנ"ל לר"א דדחו שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי. וכי תימא דגמר מסוכה ולולב ומצה ושופר ועומר ושתי הלחם. דמוכח התם דדחו מכשיריהם שבת. הא איכא למיפרך דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצוותן. אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים לכאורה. מה בכך דפסח אינו נאכל אלא בלילה. הרי שחיטת הפסח וזריקת דמו והקטרת אימוריו ביום. ובזה יצא ידי חובתו. ואינו צריך לפסח שני אפי' לא אכל מן הפסח כלל. דאכילה לא מעכבא לכ"ע. ואע"ג דמצוה לאכלו. זו מצוה אחריתא היא. ואם לא אכל עבר בעשה דואכלו את הבשר בלילה הזה. אבל מצות עשיית הפסח כבר קיים בשחיטה וזריקה בלבד. ובהכי נפקע מחיוב כרת שהטיל הכתוב על מי שחדל מלעשות הפסח. ומה"ט מנו הבה"ג וסייעתו והרמב"ם והנמשכים אחריו מצות עשיית הפסח ואכילתו בשתי עשין מיוחדות בפ"ע כמשכ"ל. וא"כ גם בפסח בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצות עשייתו שאינה אלא ביום. ושפיר גמר ר"א מסוכה ולולב ואינך למכשירי פסח בעשייתו שדוחין את השבת. וכבר ראיתי מי שהרגיש בזה והניח בתימא. אבל הדבר ברור דדעת הר"י ז"ל כדכתיבנא. ע"פ סוגיא דזבחים שם דאכילת הפסח מעכבא אפי' היכא דהוו גברא ובישרא חזו לאכילה בשעת שחיטה וזריקה. ולא יצא ידי חובתו. אלא דלא מייתי פסח שני. והוא צריך אלא שאין לו תקנה. ובזה מתבאר ג"כ מש"כ התוס' (בפרק תמיד נשחט נ"ט ע"א) בד"ה אתי עשה דפסח וכו'. וז"ל הקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מיקיים עשה דאכילת פסח. דאינה אלא בלילה. ותירץ דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה. דשוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים לכ"ע אפי' לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי. ופטור מפסח שני אפי' לא אכל. הילכך כשמקריב כפרתו מיקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול. שאם לא הי' יכול להקריבה לא יהי' ראוי לאכול לערב והפסח הי' פסול ור"י מתרץ דדוקא בל"ת דחמור בעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. הנה אע"ג דשפיר תירץ הריב"א ז"ל דהו"ל בעידנא דמיעקרא עשה דהשלמה מיקיימא עשה דעשיית הפסח. דאם לא הי' עובר עשה דהשלמה בהבאת כפרתו הו"ל גברא דלא חזי לאכילה. והפסח פסול ולא יצא ידי חובתו. אבל השתא מיד שמביא כפרתו יוצא ידי חובתו. ואפי' לא יאכל מן הפסח כלל אח"כ. והרי לא אמרו בגמרא שם אלא יבוא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת עיי"ש. וא"כ שפיר י"ל דעשיית הפסח שיש בה כרת דחי עשה דהשלמה שאין בה כרת. אפי' לא יקיים עשה דאכילת הפסח בלילה. דעשה דאכילה מצוה בפ"ע היא ואין בה אלא עשה גרידא ואין בה כרת. מ"מ הר"י ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל כפירש"י וכפשטא דסוגיא דזבחים שם. דאכילת הפסח מעכבא אפי' כשהיו גברא ובישרא חזו לאכילה בשעת שחיטה וזריקה. ואם לא הי' אנוס במה שלא קיים מצות אכילתו גם מכרת לא נפטר. אלא דאינו זקוק עוד לפסח שני. דתקנתו קלקלתו. דמשום שנשחט ונזרק כהילכתו אי אפשר לו להביא פסח שני כמשכ"ל וא"כ לפ"ז ודאי אין מקום לתירוצו של הריב"א. והקושיא במקומה עומדת. דהרי כל כמה דלא אכלי' לא נפק ידי חובתו. ואינו נאכל אלא בלילה. ונמצא דבעידנא דעבר אעשה דהשלמה אכתי לא מיקיימא עשה דפסח שיש בה כרת. ולזה הוכרח הר"י ז"ל לפום שיטתו לתרץ קושיא זו באנפא אחרינא:

ועפ"ז נראה ג"כ בההיא דאמרינן (בפ"ד דנזיר כ"ג ע"א) אר"י מאי דכתיב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה וכו'. א"ל ר"ל האי רשע קרית לי'. נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד וכו'. וכתבו התוס' וז"ל פסח מיהא קא עביד משמע דאכילה גסה שמה אכילה וקשה וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריהם תמוהים לכאורה דהרי לא קאמר אלא פסח מיהא קעביד. דהיינו שקיים מצות עשיית הפסח בשחיטה וזריקה והקטרה. ומדלא קאמר פסח מיהא קאכיל משמע דודאי מצות אכילה לא קיים באכילה גסה שאכל. אלא דפריך לי' דנהי דלא קיים מצות אכילה. מ"מ כיון דאין אכילת הפסח מעכבת העשיי'. ושפיר יוצא י"ח במצות עשיי' אע"פ שלא אכל ממנו כלל. ונפטר בכך מכרת ומפסח שני ונמצא שכבר עשה עיקר המצוה. אלא שלא עשה מצוה מן המובחר לכל פרטי'. לא הו"ל למיקריי' רשע. וא"כ אדרבה מוכח מזה דאכילה גסה לא שמה אכילה וכבר ראיתי להתו' (בפ' ערבי פסחים ק"ז ע"ב) בד"ה דילמא וכו' שכתבו על קושייתם זו בסוף דבריהם וז"ל ועוד י"ל דאין לו לקרותו רשע כיון שקיים מצות פסח אע"פ שלא קיים מצות אכילה דאכילת פסח לא מעכבא עכ"ל עיי"ש. ולפמש"כ מתבאר כן ממשמעות לישנא דתלמודא גופי'. ודקארי לה מאי קארי לה. ועי' להפר"ח (באו"ח סי' תרי"ב סק"ו) שהקשה על דבריהם שם לאידך גיסא. דכיון דאכילת הפסח יש בה עשה. אמאי לא מיקרי רשע כשלא קיימה. ותי' דבעבירת עשה לא מיקרי רשע עיי"ש. ולדידי אין צורך לזה דאפי' את"ל דבבטול עשה מיקרי רשע. מ"מ היינו בשביטלה לגמרי. משא"כ התם דהעיקר היא העשיי' שחייב עלי' קרא כרת. ובעשיי' לבד יוצא י"ח ומיפטר מפסח שני. אין לקרותו רשע כשקיים מצות עשיי' אע"פ שביטל מצות אכילה. כיון דלא מעכבא העשיי'. וגם עיקר תירוצו תמוה אצלי. דהרי רשע דנקט ע"כ לאו דוקא. דהא בקרא לא כתיב אלא פושעים. ופשיטא דגם על עבירת עשה נמי מיקרי פושע. ואפי' המאחר מלקיימה מיד כשהגיע זמנה קרי לי' בגמרא (פ"ק דחגיגה ז' ע"ב) פושעים. וכ"כ בפירש"י (בפרק תפלת השחר כ"ח ע"א) בד"ה מתפלל ש"מ עיי"ש. ומ"מ דברי התוס' צ"ע לכאורה כדכתיבנא. אבל לפמש"כ אתי שפיר דהתוס' בנזיר שם אזלי בשיטת רש"י ור"י ז"ל. דבאמת האכילה מעכבת דלא נפיק אפי' בעשיי'. וגם חיוב כרת לא פקע מיני' בעשיי' בלבד וכמו שביארנו. וא"כ שפיר הוכיחו מינה דע"כ אכילה גסה שמה אכילה. וזו היא ג"כ דעת התוס' בפסחים שם בקושייתם ותירוצם הראשון. אלא דבתירוצם האחרון קיימי בשיטת הריב"א ז"ל ושפיר תירצו:

וראיתי בתשובות מעשה נסים לרבינו אברהם ז"ל בנו של הרמב"ם (בסי' ו') בשם רבינו דניאל הבבלי ז"ל. שכתב בתוך דבריו בפירושו על המכילתא (פרשת בא) דקתני מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאים ידי חובתן בפסח. ת"ל יאכלוהו יכול כשם שאם אין להם מו"מ הם יוצאין י"ח בפסח. כך אם אין להם פסח יוצאין י"ח במו"מ. הרי אתה דן הואיל והפסח מ"ע וכו'. ת"ל יאכלוהו. וכתב עלה שם וז"ל הכוונה בלימוד כי מי שהי' לו פסח ולא נזדמנו לו מצה ומרור ואכלו כבר קיים מצות הפסח ופטור מפסח שני. אמנם מי שאכל מו"מ ולא אכל פסח לא ימלט מפסח שני וזהו תולדות המאמר יאכלהו. כלומר אי אפשר שלא יאכלוהו עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דס"ל דאם לא אכל מבשר הפסח כלל חייב בפסח שני. אלא שאם אכל הפסח בלא מצה ומרור דסד"א דכיון דמצוה לאכלו על מצות ומרורים הו"ל כאילו לא אכלו כלל ולא יצא י"ח וחייב בפסח שני. מייתי במכילתא מקרא דיצא ידי חובתו ואינו חייב בפסח שני. והוא תמוה טובא לכאור' דהרי להדיא מבואר בברייתא ובכולה סוגיא דפרק כיצד צולין ובמתניתין דפרק האשה שם דכל דהוה חזי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה אע"פ שלא אכל כלל מן הפסח לא מיחייב בפסח שני. אבל הדבר ברור דדעתו ז"ל כדעת רש"י והר"י דאכילת הפסח בכל ענין מעכבא. אפי' הוה חזי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה. וכמבואר בסוגיא דזבחים. וכל שלא קיים מצות אכילה חייב בפסח שני. דלא יצא י"ח אלא דצריך ואין לו תקנה כמו שנתבאר. וזו היא כוונת הר"ד ז"ל במש"כ דקמ"ל שאם הי' לו פסח בלא מו"מ ואכלו קיים מצות פסח ופטור מפסח שני. משום דכשלא אכלו כלל. או שאכלו באופן דלא יצא ידי חובת אכילה. אע"פ שאינו מביא פסח שני. היינו רק משום שא"א להביא שני קרבנות לחובה אחת. אבל ודאי לא יצא י"ח. והוא חייב בפסח שני אלא שאין לו תקנה:

וראיתי עוד שם (במעשה נסים סי' ה') בהשגתו של רבינו דניאל ז"ל שכתב וז"ל התבוננתי על מה שזכר (הרמב"ם) זצ"ל (בשורש י"א) מזה הספר כי כל מה שבא לחכמים מאמר כי ענין פלוני ופלוני מעכבין זא"ז. הדבר ברור כי הוא מצוה אחת. כמו ארבעה מינים שבלולב. ולחם הפנים עם לבונה זכה הנעשה עמו. אשר אמרו בזה הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה. מבואר כי המה מצוה אחת וכו'. וקשיא לי על זה ואפי' מדידי' ז"ל שהרי אכילת פסחים אי מעכבא אי לא מעכבא פלוגתא דרבי יהושע ורבי נתן ורבנן. דר"י ור"נ אמרי לא מעכבא. אלא אפי' בשר טמא וחלב קיים. אם זרק את הדם הורצה וכו'. ורבנן סברי אכילת בשר מעכבא. ואם נטמא בשר וזרק את הדם לא הורצה. וחייב בפסח שני וכו'. והוא (הרמב"ם) ז"ל עצמו פסק כרבנן דאכילה מעכבא. וא"כ הו"ל שחיטת פסח וזריקת דמו ואכילתן כולן מצוה אחת. כההיא דאמור רבנן פסח מתחילתו לא בא אלא לאכילה וכו'. ומה הפרש בין זה לבזיכין. בפסח נאמר ושחטו והדר ואכלו ובבזיכין נאמר ושמת אותם שתים מערכות והדר ונתת על המערכת לבונה זכה. ובזה אמרו מעכב ובזה אמרו מעכב. ובכאן לא יושג התכלית המבוקש בחלק האחד. כי לא תועיל לו הזביחה ולא תשלם לו המצוה ולא יספיק לו מבלי פסח שני. ובבזיכין לא יועיל לו הלחם וכו'. וא"כ נשתוו. ועם כל זה כבר מנה (הרמב"ם) ז"ל שחיטת הפסח מצוה. ואכילתו מצוה אחרת. ולא עוד אלא אפי' ר"י ור"נ דסברי אכילה לא מעכבא. מודים דפסח לא בא מתחלתו אלא לאכילה. ומדבריהם יצא דסברי לה מצוה אחת וכו' עכ"ל שם עיי"ש. ועל זה השיב לו רבינו אברהם מיימון ז"ל שם בתשובתו. וז"ל הבדל גדול יש בין אמרם דבר פלוני מעכב דבר פלוני. ובין אמרם בשני דברים מדובקים מעכבין זא"ז אשר זה יורה כי המה חלקים מקושרים שניהם ביחד וכו'. אמנם באמרם דבר פלוני מעכב פלוני וכו'. לא יתחייב כי שני הדברים מצוה אחת. מפני שכבר מצינו שיעכב המצוה מה שהוא חוץ ממנה. כמו מה שמעכב המלח בהמנעו הרבה מצות מן הקרבנות. ולא יתחייב מזה כי באמרו יתברך על כל קרבנך תקריב מלח ואמרו וכי תקריב קרבן מנחה וגו' מצוה אחת וכו'. ואמרם אכילת פסחים מעכבא לזריקה אין זה בקשור הזריקה באכילה ואכילה בזריקה אשר היא גמר מצות שחיטה. ואם היו מצוה אחת הי' אומר שחיטת הפסח ואכילתו מעכבין זא"ז. ואיך יתכן שיאמר זה או יקיש לבזיכי לבונה ולחם הפנים. עם היות השחיטה תלוי' בזמן אחר חוץ מזמן האכילה. כי מצות השחיטה ביום ארבעה עשר ומצות אכילה בליל ט"ו ואין כזה ארבעה מינים שבלולב. ולא בזיכין. ולא לחם הפנים. ועוד שחיטת הפסח מצוה שיש בה כרת. ואכילתו דומה לשאר מצות עשה שאין בו כרת. כי לו קרב הפסח בזמנו. ונמנע מלאכלו ליל ט"ו. כבר קיים המצוה בשחיטה. ופטור מכרת ופטור מפסח שני. ואיננו כאשר חשבת כי בשחיטה לא קיים המצוה אם לא אכל. אבל בשחיטה קיים המצוה כאשר היו לו אוכלין ראויין ואפי' לא אכלו עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ הר"א מיימון ז"ל לחלק בין אמרם אכילת פסחים מעכבא לאמרם מעכבין זא"ז. לענ"ד דבריו תמוהים. דאדרבה איפכא מסתברא דהיכא שאמרו בשני דברים שמעכבין זה את זה. כמו בכל הנך דתנן בפרק הקומץ רבה (כ"ז ע"א). ובאידך מתניתין דהתם לקמן. היינו בשני דברים או יותר שהם שוים זה כזה ואפשר לזה בלא זה. ויש מקום לומר שאינם מעכבין זה את זה. וכגון שני שעירי יוה"כ דמעכבין זא"ז. וכן שני כבשי עצרת. ושני סדרים של לחם הפנים. ושני בזיכין דמעכבין זא"ז. וכן הסדרים והבזיכין דתנן התם דמעכבין זא"ז. וכולהו הנך דתנינהו התם. אפשר לזה בלא זה. ויש מקום לומר שלא יעכבו זה את זה. ולזה הוכרח למינקט לישנא דמעכבין זה את זה. שהרי לא מצי למימר הסדרים מעכבין הבזיכין. דבזה אכתי לא ידענו אם הבזיכין מעכבין את הסדרים או לא. דכבר אפשר דאף דהסדרים מעכבין את הבזיכין אין הבזיכין מעכבין את הסדרים. וע"כ הי' מוכרח להאריך ולמיתני ג"כ והבזיכין מעכבין את הסדרים. ולהכי עדיף טפי למינקט כדרך התנא בלשון קצרה. הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה. וכן בכולהו אינך אחריני דקחשיב התם והיינו משום דכולהו הנך הם דברים וענינים שוים זה כזה. וראוי לומר מסברא שאינם תלויים זה בזה. ואפי' אשמעינן דהאחד תלוי בשני. אכתי יתכן לומר דהשני אינו תלוי בראשון. אי לאו דאשמעינן הכי בהדיא אבל בההיא דאמרינן אכילת פסחים מעכבת. וכל כיו"ב היינו טעמא דלא קאמר אכילת פסחים ושחיטתן מעכבין זא"ז. משום דאע"ג דיש מקום לשחיטה וזריקה בלא אכילה. אבל אכילה אין לה מקום כלל בלא שחיטה וזריקה. ולא שייך כלל למיתני דשחיטה וזריקה מעכבין את האכילה. דפשיטא דכל כמה דלא שחיט ולא זריק אין מקום כלל לשום אכילה לא בפסח ולא בשום קרבן. ולא איצטריך אלא לאשמעינן דאכילת פסחים מעכבא משום דשפיר יש מקום לשחיטה וזריקה בלא אכילה. כמו בכל שאר קרבנות שבתורה דאין האכילה מעכבת כלל. ומעתה א"כ ממילא מבואר דהדברים ק"ו. דאם במה שאמרו מעכבין זה את זה. אמרינן דאין נמנין אלא מצוה אחת. אע"ג דבשני הפרטי' ראוי לומר שאינם תלויים לא זה בזה ולא זה בזה. כ"ש בההיא דאכילת פסחים וכיו"ב שאין מקום לומר אלא דהשחיטה והזריקה אינם תלויים באכילה אי לאו דאשמעינן בהדיא דהאכילה מעכבתן. אבל לאידך גיסא לא שייך כלל לומר שלא תהא האכילה תלוי' בשחיטה וזריקה. מאחר דבלא שחיטה וזריקה ליכא אכילה. דודאי פשוט דאין למנותן אלא במצוה אחת. וזה ברור ומוכרח בלא ספק. ודברי מהר"ד ז"ל נכונים מאוד בזה. אבל דברי הר"א מיימון ז"ל תמוהים אצלי טובא לענ"ד והראי' שהביא לדבריו מן עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח דאע"ג דהמלח מעכב את המנחה. אפי' הכי הקרבת המנחה ועשה דעל כל קרבנך תקריב מלח נמנין שתי מצות. לענ"ד דבריו ז"ל תמוהים מאוד. דלא קרב זה אל זה כלל. ואינה ענין לכאן. דהרי לדעת הרמב"ם ז"ל גופי' (בפ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה י"ב) אין המלח מעכב אלא בקרבן מנחה בלבד עיי"ש. וא"כ פשיטא דעשה דעל כל קרבנך תקריב מלח שהיא עשה הכוללת לכל הקרב על המזבח. נמנית מצוה בפ"ע משום שאר כל הקרבנות כולן שאין המלח מעכב בהקרבתן. וגם עשה דזאת תורת המנחה. שהיא עשה פרטית במנחה משום כמה פרטי דינים שנתחדשו בה פשיטא דנמנית בפ"ע. ומאי ענין זה לכאן. דהכא כיון דאכילת הפסח מעכבא לא גרע משאר דברים המעכבין זא"ז דאינם נמנין אלא מצוה אחת. וביותר יש לתמוה עליו במש"כ דהמלח מעכב הרבה מצות מן הקרבנות. דזהו איפוך המבואר בדברי הרמב"ם ז"ל אביו גופי' (בהלכות איסורי מזבח שם) עיי"ש ואפי' לפי דבריו כיון דמודה מיהת דבקצתן אין המלח מעכב. א"כ ודאי פשיטא דנמנית מצוה בפ"ע משום אותן שאין המלח מעכב בהן:

ואמנם מש"כ הר"א מיימון ז"ל טעם למנות עשיית הפסח ואכילתו שתי מצוות משום דעל שחיטת הפסח וזריקת דמו חייב הכתוב כרת. אבל אכילתו היא מ"ע כשאר עשין שאין בה כרת. ואם קרב הפסח בזמנו ונמנע מלאכלו כבר יצא ידי חובתו. ופטור מפסח שני אלא שלא קיים מצות אכילה. וגם זמנה של זו אינו זמנה של זו דעשייתו זמנה ביום ארבעה עשר. ואכילתו זמנה בליל ט"ו. ודאי טעם נכון הוא לשיטתו. דס"ל דכל שהי' ראוי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה אפי' נמנע מלאכלו בליל ט"ו יצא ידי חובתו. וכמו שביאר בדבריו להדיא. אבל הר"ד הבבלי ז"ל לטעמו אזיל דס"ל דאכילת הפסח מעכבת אפי' הוה חזי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה. ולא נפטר מכרת בשחיטה וזריקה לחוד. וגם צריך לפסח שני אלא שאין לו תקנה. וגמרא ערוכה היא בסוגיא דזבחים שם. וזו היא ג"כ דעת רש"י והר"י ז"ל וכמו שנתבאר. ולפ"ז ודאי שחיטת הפסח וזריקתו ואכילתו אין נמנין אלא מצוה אחת. אע"פ שזמנה של עשייתו אינה כזמנה של אכילתו. משום דכל זה אינו אלא מתנאי המצוה ומפרטי'. כיון דבלא"ה לא יצא ידי חובתו ולא קיים מצותו אלא שאין לו תקנה בפסח שני מטעם שביארנו. ודברי הר"א מיימון והריב"א ז"ל דלא ס"ל הכי תמוהים מאוד לכאורה מסוגיא דזבחים שם. אבל נראה ברור דכבר הרגישו בזה התוס' שם בד"ה אכילת פסחים וכו'. שכתבו וז"ל אכילת פסחים מעכבא פלוגתא היא בפרק כיצד צולין דר"נ ורבנן. ומשמע מפי' הקונטרס דס"ל כמ"ד מעכבא לגבי הא דבעינן גברא ראוי לאכילה כדמוכח התם. א"כ אכילה היא מצוה וסברא הוא שדוחה אנינות דרבנן וכו' עכ"ל עיי"ש. ודבריהם מגומגמים הרבה וסתומים כספר החתום. וכבר הגיהו ושבשו דבריהם כל המפרשים שם ומחקו וגרעו והוסיפו בדבריהם הרבה. ואחר כל זה דבריהם מגומגמים. וגם תמוהים עוד יותר. שדברי כולם הולכים על דרך אחד דאפי' למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא מודה הכא דמעכבא. משום דגם לדידי' בעינן גברא דחזי לאכילה. וזו היא כוונת התוס' לדבריהם. עי' בצ"ק ופמ"א וחק נתן ושאר מפרשים. ואין לך דברים תמוהים יותר מאלו. דאדרבה הדבר מבואר להיפוך מקצה לקצה דאפי' למ"ד אכילת פסחים מעכבא. כאן דמיירי שנעשה אונן לאחר שחיטה וזריקה. מודה דלא מעכבא. ואפי' לא אכל כלל פטור מפסח שני. כמבואר בפרק כיצד צולין שם. וגם מש"כ התוס' משמע מפי' הקונטרס. מחקו לגמרי ולא ביארו לנו באיזו דרך נפלו דברים אלו בתוך דברי התוס'. אבל הדבר ברור לענ"ד דכוונת התוס' להקשות לפירש"י שהבין הדברים כפשטן. דאכילת פסחים מעכבא דקאמר היינו דקאי בכרת ואינו יוצא י"ח וכמשכ"ל. ועל זה כוונתם להקשות כמו שהקשינו. ולזה דחו פירש"י. ופירשו דמאי דקאמר מעכבא לא לענין שלא יצא י"ח ושיתחייב כרת. אלא הכי קאמר כיון דאכילת פסחים מעכבא לגבי הא דבעינן דבשעת שחיטה וזריקה חזי לאכילה. דבלא"ה הפסח פסול. ואפי' מ"ד אכילת פסחים לא מעכבא היינו לענין הבשר. אבל גברא כ"ע מודו דבעינן גברא דחזי לאכילה. אע"ג דבשאר קדשים לא איכפת לן בהכי כלל לא בבשר ולא בגברא. אע"ג דגם שאר קדשים איכא מ"ע באכילתן. וע"כ עשה דאכילת הפסח קפיד בה קרא טפי. הילכך סברא הוא שדוחה אנינות דרבנן. כן נראה ברור אצלי בכוונת התוס'. ועפ"ז יש לתקן דבריהם אלא שיש קצת חסרון תיבות בדבריהם וכצ"ל. ומשמע מתוך פי' הקונטרס דסבר לה כמ"ד מעכבא לגבי הא [דלא יצא י"ח אלא באכילה. וקשה דהא אפי' למ"ד מעכבא אינו אלא לענין] דבעינן גברא דחזי לאכילה כדמוכח התם. [ולכן נראה דה"ק דכיון דבעינן גברא דחזי לאכילה] א"כ אכילה היא מצוה חמורה וסברא הוא וכו' כצ"ל. ודבריהם מבוארים היטב עפמש"כ ואין להאריך. וגם תירוצם השני שכתבו שם מתבאר לנכון עפ"ז. ובזה אתי שפיר ג"כ מש"כ דכיון דבעינן גברא דחזי לאכילה א"כ היא מצוה. והוא תמוה אטו צריך ראי' לומר דאכילת הפסח היא מצוה. הרי קרא בהדיא כתיב ואכלו את הבשר וגו'. אבל לפמש"כ ניחא שפיר כמבואר. ולפ"ז התוס' קיימי התם בשיטת הריב"א ז"ל. ולכן הוצרכו לדחוק כ"כ בפי' הסוגיא דהתם. ובודאי דזה דחוק טובא. אבל לשיטת רש"י ור"י והר"ד הבבלי ז"ל אתיא הסוגיא כפשטה וכמו שביארנו:

איברא דלכאורה יש לתמוה לשיטה זו מסוגיא דפרק אלו דברים (ס"ט ע"ב) דפרכינן התם. והזאה מ"ט לא דחיא שבת וכו'. תדחי שבת משום פסח. אמר רבה גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. ופריך עלה תו ולר"א נעברי'. דהא אר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת. ומסיק אלא א"ר קסבר ר"א שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה לטמא מת בשביעי שלו. הזאה למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא עיי"ש. והשתא אם איתא דכל כמה דלא אכל מן הפסח לא פקע מיני' חיוב כרת. וצריך לפסח שני אלא שאין לו תקנה. א"כ נהי דאכילת פסחים לא מעכבא לענין זה דבכה"ג שיש בידו לתקן עצמו ואינו מתקן לא בעינן גברא דחזי לאכילה. וכדמסקינן התם לקמן. וכמש"כ התוס' שם בר"ה אכילת פסחים וכו' עיי"ש. הרי מ"מ כיון שאין אנו מתירים לו להזות ולא יאכל מן הפסח בלילה בר כרת הוא. דלא נפיק ידי חובתו. וא"כ מאי משני. דהרי אכתי הקושיא במקומה עומדת. דלר"א דס"ל מכשירין דוחין את השבת נעברי'. דהא אם לא נתיר לו הזאה ולא יאכל מן הפסח לא יצא י"ח. ובפרט דרבא גופי' דמשני הך שינויא התם. הוא ניהו דס"ל התם בסוגיא דזבחים דאכילת פסחים מעכבא אפי' לאחר שחיטה וזריקה. והיינו לענין שאינו יוצא ידי חובת פסחו וחייב כרת וכמו שנתבאר לדעת רש"י וסייעתו ז"ל.

אבל נראה דאין מזה סתירה לשיטה זו. דהרי בלא"ה יש לתמוה טובא לכאורה בסוגיא דהתם. דמאי משני אכילת פסחים לא מעכבא. הרי כיון דמ"מ אכילת הפסח מ"ע גמורה בפ"ע היא מדאורייתא. כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה. וא"כ נהי דכבר יצא י"ח בעשיית הפסח אע"פ שלא יאכל. וכדעת ריב"א והר"א מיימון ז"ל. מ"מ מצות עשה דאכילת הפסח עצמה תדחה מכשירין. דהא מכשירי מצוה לר"א דוחין את השבת אפי' במצוה שאין בה כרת. כסוכה ולולב ומצה וכיו"ב. מיהו אפשר לומר עפמש"כ התוס' שם לעיל (ס"ח ע"ב) ד"ה ומה שחיטה וכו'. והבאתי דבריהם לעיל שכתבו וז"ל תימא לר"י מכשירי פסח מנ"ל לר"א דדחו שבת. דהא גבי מילה מצריך תרי קראי. וכ"ת דגמר מסוכה ולולב ומצה ושופר ועומר ושתי הלחם. הא איכא למיפרך מה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצוותן. אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה עכ"ל עיי"ש. וכבר ביארנו דתמיהא זו אינה אלא לשיטת הר"י דס"ל דאכילת הפסח אפי' לאחר שחיטה וזריקה מעכבא לענין דאינו יוצא י"ח פסתו וקאי בכרת. אבל לדעת ריב"א והר"א מיימון ז"ל דאם הוה חזי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה יצא כבר ידי חובתו בעשיית הפסח בלבד אע"פ שלא יאכל מן הפסח כלל. אלא שביטל מצות אכילה. אין מקום לקושיא זו. דהרי גם בפסח בשעת דחייתו מיד מקיים מצותו. כיון דאפי' לא יאכל ממנו בלילה יצא ידי חובתו בשחיטה וזריקה שביום בלבד. ומעתה לפ"ז שפיר משני הכא הזאה למאי אתיא לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא. כלומר דכיון דלא מעכבא ויצא י"ח בעשיי' בלבד בלא אכילה לא דחו מכשירין דידי' שבת אפי' לר"א ולכך אין מתירין לו הזאה בשבת. ואי משום מצות עשה דאכילה גופא. אין זו מצוה שמכשירי' דחו שבת לר"א. דמהיכא תיתי. אי ממצה שופר ולולב וסוכה ועומר ושתי הלחם. הא איכא למיפרך מה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצוותן. אבל מצות אכילת פסח אינה אלא בלילה. וכיון דעשיית הפסח שביום אינה צריכה הזאה. משום דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה לטמא מת בשביעי שלו. ולא אתיא הזאה אלא לאכילה שבלילה לית לן למידחי שבת משום מכשירי'. וא"כ לדעת הריב"א והר"א מיימון ז"ל לכאורה לק"מ. אבל נראה דהא ליתא. דא"כ תקשה בההיא דאמרי' (בפרא"ד קל"א ע"א) אמר רחב"א אר"י לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת וכו'. ופרכינן עלה למעוטי מאי. אילימא למעוטי לולב והתניא וכו'. ואלא למעוטי סוכה. והתניא וכו'. ואלא למעוטי שופר. והתניא וכו'. ומסיק אמר ר"א בר אהבה למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו. מ"ט הואיל ובידו להפקירן עיי"ש. והשתא אמאי לא קאמר למעוטי אכילת פסחים. אם איתא דמכשירי מצות אכילת פסחים לא דחו שבת. ועכצ"ל דפשיטא לי' לתלמודא דגם מכשירי מצות אכילת פסחים דחו שבת לר"א. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה.

ולבי נראה להכריח מזה דעשה דאכילת הפסח לא רמיא חובה על כל אחד וחחד מבני החבורה. אלא על בני החבורה בכלל. רמיא חובה שיהא נאכל על ידם. וכל שנאכל ע"י בני החבורה נתקיימה העשה כתיקונה אע"פ שמקצתן לא אכלוהו כלל. אע"ג דמצוה מן המובחר ודאי שיאכלוהו כולם. אבל חובה דליכא. לא קפיד קרא אלא דניבעי גברא חזי לאכילה. אבל לא בעינן שיאכלנו כל אחד ואחד. אלא באכילת מקצת מבני החבורה יצאו כולם ידי חובתן בעשה דאכילה. ונראה דזו היא כוונת התוס' רי"ד שם שכתב וז"ל קסבר ר"א אכילה לא מעכבא וכיון דלא מעכבא משום הכי לא דחיא שבת. אלא שוחטין וזורקין עליו ונפטר. והבשר יאכל לשאר בני החבורה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה אטו מי לא משכחת לה בששחטו עליו ביחיד כדי לפטרו מכרת. ולא סגי לי' דלא אכל לי' איהו גופי'. אבל הוא הדבר אשר דברנו דאי לאו דהפסח נאכל ע"י שאר בני החבורה ומיקיימא בהכי עשה דאכילה. ודאי הוה דחינן איסור הזאה לר"א משום עשה דאכילת הפסח. ורק בפסח הבא בחבורה הוא דס"ל לר"א דהזאה לא דחיא שבת. ואפשר דס"ל לר"א אין שוחטין את הפסח על היחיד. ולא משכחת לה פסח אלא בחבור' או דהזאה דקאמר ר"א דלא דחי' שבת לא מיירי אלא בכה"ג שבא בחבור' אבל כשבא ביחיד הזאה דחיא שבת לר"א. ואע"ג דמדקאמר לי' ר"ע לר"א במתני' הזאה תוכיח וכו'. משמע לכאורה דהזאה בכל גוונא לר"א לא דחיא שבת. מ"מ הרי בלא"ה עכצ"ל דר"ע לא הוה שמיעא לי' טעמי' דר"א בהזאה. דאי הוה שמיעא לי' דטעמי' דר"א משום דאכילת פסחים לא מעכבא. לא הוה מוכיח מידי מהזאה כמבואר. הילכך הוה ס"ל דבכולהו גווני אין הזאה דוחה שבת לר"א. דליכא טעמא לחלק בין ההזאות. אבל למאי דמפרשינן טעמא דר"א משום דאכילת פסחים לא מעכבא. ודאי ע"כ אין כל הזאות שוין וכמו שנתבאר:

ומעתה לפ"ז ממילא ניחא גם לשי' רש"י ור"י ור"ד הבבלי ולק"מ מסוגיא דהתם. דאע"ג דודאי אכילת פסחים מעכבת אפי' הוה חזי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה מ"מ יוצא ידי חובתו באכילה דשאר בני החבורה ואכילה דידי' גופי' אע"ג דמצוה מן המובחר שיאכלוהו כל אחד ואחד מבני החבורה. מ"מ אינה מעכבתו אם לא כשאין אוכלין אחרים זולתו. וכגון שנעשו כולם חולים בשעת אכילה או שנעשו כולם אוננים. ובהכי מיירי בסוגיא דזבחים שם. או שנטמאו וכיו"ב. אבל ודאי עיקר מצות אכילה מעכבת אפי' להתחייב כרת:

ועפ"ז מיתרצא שפיר קושית התוס' בסוגיא דפסחים שם בד"ה האי מיחזא חזי ותקוני הוא דלא מיתקן. שכתבו שם וז"ל הקשה ריב"א א"כ אמאי אמר ר"א לעיל ערל שלא מל ענוש כרת. הא מיחזא חזא אלא דלא מיתקן וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתם דמשמע דאפי' שחטו וזרקו עליו הרי הוא ענוש כרת דאל"כ מאי איריא ערל שלא מל אפי' אחר נמי. ולזה הקשו אמאי ענוש כרת כיון דמיחזא חזי ותקוני הוא דלא מיתקן. ואכילת פסחים לא מעכבא. ולזה הוצרכו לדחוק לחלק דשאני התם דכיון דמחוסר מעשה בגופו חשבינן לי' כנשחט שלא לאוכליו עיי"ש. אבל לפמש"כ מעיקרא אין כאן מקום קושיא כלל. דודאי הרי הוא ענוש כרת אע"פ שנשחט ונזרק עליו כהלכה. כדאמרינן בגמרא דבכיו"ב לא מיחשב שלא לאוכליו לר"א דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דבידו ליתקן. מ"מ כיון דלא אכל מן הפסח אכתי בר כרת הוא. אם לא שפטרוהו בני חבורתו באכילתם. אבל מצד עצמו בר כרת הוא. ונפק"מ להיכא שלא היו אוכלין אחרים. כגון שהיו חולים או טמאים וכיו"ב בשעת אכילה. דאז ודאי לא יצא ידי חובתו בעשיי' לחוד ובר כרת הוא. כוון שלא נתקיימה מצות אכילה בפסחו. והריב"א שהקשה קושיא זו לטעמי' אזיל. דס"ל דבעשיי' לחוד כבר יצא ידי חובתו ופקע מיני' עונש כרת אע"פ שלא אכל מן הפסח כלל. ובסוגיא דזבחים שם דחיק אנפשי' לפרש כדפירשו התוס' שם. וכמו שנתבאר לעיל. ולפ"ז שפיר הקשה כאן אמאי אמר ר"א ערל שלא מל ענוש כרת כיון דחשיב גברא דחזי לאכילה לר"א. משום דמיחזא חזא דבידו ליתקן. אע"פ שלא תקן עצמו ולא קיים מצות אכילה. וע"כ הוכרח לידחק ולחלק בין מחוסר מעשה בגופו למחוסר מעשה שלא בגופו. אבל לשיטת רש"י ור"י ור"ד הבבלי ז"ל אין כאן מקום קושיא כלל:

וראיתי להתוס' רי"ד שם שהרגיש ג"כ בקושית הריב"א ז"ל. וכתב לתרץ דהתם מיירי שמפני שלא מל לא שחטו ולא "רקו עליו. אבל כששחטו וזרקו עליו ודאי פטור מכרת לר"א עיי"ש בדבריו. ודבריו תמוהים אצלי טובא. מדפרכינן התם (לקמן צ"ד ע"ב) על הא דתנן התם איזו היא דרך רחוקה ר"א אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ. ואע"ג דמצי עייל לא אמרינן לי' קום עייל. והתניא ערל שלא מל ענוש כרת דברי ר"א. אמר אביי וכו'. רבא אמר תנאי היא ואליבא דר"א וכו' עיי"ש. והשתא מאי קושיא. והרי לדברי התוס' רי"ד ערל שלא מל דחייב כרת לר"א לא משום דלא מל הוא דענוש כרת. דאע"פ שלא מל שוחטין וזורקין עליו ויוצא ידי חובת פסחו לר"א דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וגברא מחזא חזי ותקוני הוא דלא מיתקן. ואכילת פסחים לא מעכבא. ולא מיחייב כרת לר"א אלא משום שלא עשה פסחו. וא"כ אין זה ענין כלל לדברי ר"א במתניתין דהתם לענין דרך רחוקה. דהתם אע"ג דמצי עייל כיון שאינו אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ. מ"מ כל כמה דלא עייל ס"ל לר"א דרחמנא פטרי' ולא אמרינן קום עייל כדי לחייבו כרת. אבל ערל שלא מל השתא נמי בערלתו בר חיובא הוא. וראוי לעשות פסח לר"א. והילכך ודאי כשלא הביא פסחו חייב כרת. ובפרט דרבא גופי' דמסיק הכא טעמי' דר"א משום דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ואכילת פסחים לא מעכבא. התם מחמת הך פירכא הוכרח לומר תנאי היא ואליבא דר"א. והרי לדידי' גופי' אין כאן שום סתירה בדברי ר"א כלל. ואע"ג דבתוס' רי"ד שם העתיק כאן בלישנא דגמרא רבה במקום רבא עיי"ש. ע"כ ט"ס הוא. כדמוכחא הסוגיא דהכא. וא"א לתלות בגירסא אחריתא עיי"ש. וכ"כ בדקדוקי סופרים שם עיי"ש. ולכן דברי תוס' רי"ד אלו נפלאים בעיני וצ"ע. ועכ"פ חזינן דלא ניחא לי' לתוס' רי"ד לחלק בין מחוסר מעשה בגופו למחוסר מעשה שלא בגופו. כמו שחילק הריב"א ז"ל לשיטתו. וא"כ הקושיא במקומה עומדת. אבל לשיטת רש"י ור"י ור"ד הבבלי ז"ל אין בזה מקום קושיא כלל. כמו שביארנו לעיל:

וראיתי בתוספתא (פ"ז דפסחים) דתניא ריב"י אומר וכו' ערל שלא מל שנזרק עליו הדם ואח"כ מל הרי זה אינו אוכל וחייב לעשות פסח שני עיי"ש. ולכאורה מוכח מינה כדעת הריב"א ז"ל דמאי דקאמר ר"א ערל שלא מל ענוש כרת היינו לומר דמשום שלא מל אין שוחטין וזורקין עליו. ואם שחטו וזרקו עליו הפסח פסול כנשחט שלא לאוכליו וצריך לעשות פסח שני אחר שמל. משום דמחוסר מעשה בגופו אע"ג דבידו ליתקן חשיב גברא לא חזי. אבל לפמשכ"ל ע"פ שיטת רש"י ור"י ור"ד הבבלי וסייעתם דמדינא הפסח כשר. דשוחטין וזורקין על הערל כמו על טמא שרץ לר"א. ולא חייב כרת אלא משום דלא מקיים מצות אכילה. א"כ כשמל בשעת אכילה ודאי ראוי הוא לאכול הפסח. ואוכל ופטור מפסח שני שכבר יצא י"ח. ואם לא אכל לא יצא י"ח וחייב כרת. ואעפ"כ אין לו תקנה בפסח שני וכמו שנתבאר. ואמאי קתני בתוספתא דאם אחר זריקה מל אינו אוכל וחייב לעשות פסח שני. מיהו נראה דאין מזה שום הכרע. די"ל דהך תנא ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וא"כ כ"ש על ערל שלא מל. והילכך ודאי אם שחטו וזרקו עליו בערלתו הפסח פסול וממילא כשנמול אח"כ ודאי אינו אוכל וחייב לעשות פסח שני. אבל לר"א דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ ועל טמא מת בשביעי שלו. משום דגברא מיחזא חזי ותקוני הוא דלא מיתקן. ודאי נראה לומר דגם ערל שלא מל מיחזא חזי ותקוני הוא דלא מיתקן ושוחטין וזורקין עליו. ומ"מ מחייבו ר"א כרת משום דלא מצי למיכלי' לקיים בו מצות אכילה. והילכך כששחטו וזרקו עליו בערלתו ואח"כ מל. ודאי אוכלו ויוצא י"ח ואינו חייב לעשות פסח שני. ואדרבה קצת יש להוכיח מהך תוספתא כדעת רש"י וסייעתו. דאילו לדעת הריב"א וסייעתו. אמאי תלי הך דינא בדר"י בר"י. והרי רבי אליעזר דקשיש מיני' וקדים טובא ס"ל הכי. דמדקאמר ערל שלא מל ענוש כרת מכלל דאין שוחטין וזורקין עליו. וא"כ אפי' מל אחר זריקת הדם פשיטא שאינו אוכל וחייב בפסח שני. אבל לפירש"י וסייעתו אתי שפיר דודאי ר"א לא ס"ל הכי וכמו שנתבאר:

ועפמש"כ נראה במה שפירש"י שם וז"ל אכילת פסחים לא מעכבא. והא דכתיב איש לפי אכלו למצוה עכ"ל עיי"ש. וכתבו על זה בתוס' שם וז"ל אכילת פסח לא מעכבא פי' בכה"ג שיש בידו לתקן עצמו ואינו מתקן לא מעכבא. אבל בטמא גמור מעכבא. דהוי דומיא דחולה וזקן. ולא כפי' הקונטרס דפירש דהא דכתיב איש לפי אכלו היינו למצוה. דהא לעיל אוקמינא לי' לעכב. ומסיק בכיצד צולין מאיש לפי אכלו דבעינן גברא דחזי לאכילה עכ"ל עיי"ש. ולפי מה שביארנו נראה לענ"ד דדברי רש"י נכונים היטב. דודאי גם רש"י ס"ל כמש"כ התוס' דהכא עיקר טעמא הוא משום דבידו לתקן עצמו. אלא דס"ל דהשתא הכא ע"כ לא ס"ד לומר כן. דלקמן הוא דמסקינן הכי על פירכא דר"א בר אהבה. דפריך לי' א"כ נמצא פסח נשחט שלא לאוכלו. ומשני לי' שלא לאוכליו לחולה ולזקן דלא חזי. אבל האי מיחזא חזי תקוני הוא דלא מיתקן עיי"ש. והכא אין הכוונה אלא לומר דאע"ג דכל כמה דלא מל אי אפשר לו לאכול מן הפסח לקיים בו מצות אכילה. דבלא"ה לא יצא י"ח לרש"י לשיטתו. מ"מ אכילת פסחים לא מעכבא. והיינו כמו שביארנו. דאע"ג דמצות אכילה מ"ע גמורה היא ומעכבת אפי' לאחר שחיטה וזריקה. מ"מ אין המצוה מוטלת על כל אחד ואחד מבני החבורה. אלא כל שנאכל ע"י מקצת בני החבורה יצאו ידי חובתן גם אותן שלא אכלו עמהם. וזו היא כוונת רש"י במש"כ דהא דכתיב איש לפי אכלו למצוה. כלומר דאע"ג דמפשטי' דקרא דכתיב איש לפי אכלו משמע דכל איש ואיש מבני החבורה צריך לאכול מן הפסח. מ"מ אין זה אלא למצוה מן המובחר משום דעיקר קרא לא להכי הוא דאתי. אלא לומר דבעינן בשעת שחיטה וזריקה גברא דחזי לאכילה. אבל חיובא ליכא אלא על בני החבורה בכלל. מדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה. ורש"י לשיטתו ע"כ מוכרח לפרושי הכי וכמו שביארנו:

ועכ"פ מתבאר לנו דלשיטת רש"י ור"י והר"ד הבבלי ז"ל אכילת פסחים מעכבא אפי' הוה חזי לאכילה בשעת שחיטה וזריקה. ובלא אכילה לא יצא י"ח. ואפי' כרת חייב. אלא שאין לו תקנה בפסח שני. וכפשטה דסוגיא דזבחים שם. אלא דבאכילת מקצת מבני החבורה ג"כ יצא י"ח. והא דלא מוקי התם אידי ואידי לאחר ששחטו וזרקו עליו. וכאן בשיש אוכלין אחרים. דבזה לגבי דידי' אין האכילה מעכבת. והילכך העמידו דבריהם. וכאן בשאין אוכלין אחרים דאכילה מעכבת. ולזה לא העמידו דבריהם במקום כרת. אפשר לומר דמלבד דלישנא דברייתא דקתני מביא ואינו מביא. משמע דנעשה אונן קודם שחיטה וזריקה דאכתי לא הביא פסחו. בלא"ה י"ל דס"ל דכיון דכשאין אוכלין אחרים אכילה מעכבתו ואיכא כרת הילכך גם כשיש אוכלין אחרים לא העמידו דבריהם. כיון שאפשר לבוא לידי חיוב כרת כשלא ימצאו לו אוכלין בשעת אכילה. כגון שיטמאו או יהיו חולים. משא"כ בשאר קדשים דלעולם א"א לבוא לידי כרת. הילכך העמידו דבריהם ואין להאריך:

ומעתה א"כ נראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כדעת רש"י וסייעתו דאכילת פסחים מעכבא אפי' לאחר שחיטה וזריקה שלא לצאת ידי חובתו ולהתחייב כרת. כמבואר מסוגיא דזבחים. ולכן לא מנה עשיית הפסח ואכילתו אלא למצוה אחת. ולא כדעת הבה"ג והרמב"ם ז"ל וסייעתם וככל דברים המעכבין זא"ז שאינן נמנין אלא במצוה אחת. ולא כדברי הר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם שרצה לחלק בין ההיא דהכא לשאר דברים המעכבים זא"ז כמו שביארנו לעיל:

ואמנם במה שמנה רבינו הגאון ז"ל מצות מרור במנין העשין בפ"ע. צ"ע לכאורה שהרי הרמב"ם ז"ל (בסה"מ עשין נ"ו) הביא ראי' מהמכילתא דאין במרור עשה בפ"ע שאינו בא אלא משום אכילת הפסח כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. וגם מצה לא היתה ראוי' לימנות בעשה בפ"ע מה"ט. אלא דגלי קרא בערב תאכלו מצות לקבעה חובה אפי' בזה"ז אע"ג דליכא פסח. וא"כ ע"כ מ"ע בפ"ע היא. אבל מרור דלא גלי קרא. ובאמת קיי"ל מרור בזה"ז דרבנן. אין לנו בו מ"ע בפ"ע. ואינו אלא טפל למ"ע דאכילת הפסח. כתב שם וז"ל אבל המרור נגרר לאכילת פסח ואינו נמנה מצוה בפ"ע. וראי' לדבר שבשר הפסח יאכל לקיים המצוה הן שיזדמן המרור או לא יזדמן. והמרור לא יאכל כ"א עם בשר הפסח כאמרו על מצות ומרורים יאכלוהו. אבל המרור בלא בשר לא עשה כלום ולשון המכילתא. צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד שהפסח צלי מצה ומרור. כלומר שהמצוה היא קיבוץ אלה. ושם אמרו מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין י"ח בפסח. ת"ל יאכלוהו. כלומר הבשר לבדו. יכול אין להם פסח יוצאין י"ח במצה ומרור וכו' ת"ל יאכלוהו. ושם אמרו יאכלוהו מכאן שהפסח נאכל על השבע ואין מצה ומרור נאכלין על השובע לפי שעיקר המצוה אכילת הבשר וכו'. והמרור נגרר אחר אכילת הבשר. והראי' הנגלית על זה היא השרש הנכתב בתלמוד. והוא אמרם מרור בזה"ז דרבנן וכו'. והיא ראי' ברורה וכו' עכ"ל עיי"ש. מתבאר מדבריו ז"ל שיש לו שלש ראיות דמרור אינה מצוה בפ"ע. האחת היא מהמכילתא דיליף מקרא דפסח חייב בו אפי' אין לו מרור. אבל מרור אינו חייב אלא עם הפסח. אבל כשאין לו פסח פטור נמי ממרור. ומוכח מזה דמרור אינו בא אלא משום פסח ולא הוי מצוה בפ"ע. השנית היא מדקתני במכילתא דדוקא פסח נאכל על השבע ולא מצה ומרור. אלמא פסח עיקר והמרור אינו אלא טפל. והשלשית היא מדאמרינן מרור בזה"ז דרבנן. אלמא כיון דליכא האידנא פסח אין המרור אלא מדרבנן. וע"כ היינו משום דאין מצותו אלא שיאכלנו עם הפסח. אבל בפ"ע לית בי' מצוה. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפי' עה"ת (פרשת בא) על קרא דמצות על מרורים יאכלוהו. וז"ל ומצות נמשך למעלה ואכלו את הבשר ומצות. וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר. והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות. ולא צוה באכילת המרורים רק קאמר שיאכלו לבשר עם מרורים. ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם. ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה. וגם אינם מעכבים הבשר. ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא וכו' עכ"ל עיי"ש:

אבל ראיתי להר"ד הבבלי ז"ל (במעשה נסים סי' ו') שכבר הרהר אחר ראיותיו של הרמב"ם ז"ל. ומה שהשיב לו הר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם על השגותיו. לא כל דבריו המה מספיקים לענ"ד וכמו שיתבאר לפנינו. וז"ל הר"ד הבבלי ז"ל וכאשר התבוננתי באלו המאמרים הבנתי היפוך מה שהוכיח (הרמב"ם) ז"ל. אם מהנאמר על מרורים יאכלוהו ואמר במכילתא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. והנה ראי' כי השוה מצה למרור אם הי' המרור טפל לאכילת פסח ואינה מצוה בפ"ע אז תהי' כמשפטה גם המצה. ואם היתה המצה מצוה בפ"ע יהי' גם המרור כמוה. אבל הוא ז"ל לא שם לבו לזה ועשה המצה מצוה בפ"ע וכו' עכ"ל. ועל זה כתב הר"א מיימון ז"ל בתשובתו וז"ל וזה תמוה מאוד כי הראי' הזאת. ר"ל על מו"מ יאכלוהו. תורה כי מו"מ נסמכים לאכילת בשר הפסח. וכאשר מצאנו מאמר אחד לתז"ל יורה כי חיוב המצה נפרד ונבדל. וזהו אמרו יתברך בערב תאכלו מצות ואמרו ז"ל הכתוב קבעו חובה. עשינו אותה מצוה בפ"ע. ולא מצינו כן במרור ונשאר המרור נסמך לפסח וכו'. וזה מובן לדרדקי דבי רב. ממה שאמרו (פסחים ק"כ ע"א) אמר רבא מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן. מ"ש מרור דרבנן דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. מצה נמי הא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו. התם אהדרה קרא בערב תאכלו מצות וכו' עכ"ל עיי"ש. ולענ"ד אין אני רואה בזה תשובה על דברי הר"ד הבבלי ז"ל. שאם היתה השגתו של הר"ד מגוף קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו לומר דכמו דמשמע מהך קרא דמרור אינו מצוה בפ"ע אלא טפל לאכילת בשר הפסח. ה"נ מצה משמע מהך קרא גופא דאינה אלא טפלה לאכילת הפסח. ודאי היתה תשובתו של הר"א מיימון ז"ל מספקת. אבל באמת הרי הר"ד ז"ל קאי להשיג על דברי הרמב"ם. והרי הרמב"ם גופי' לא הוכיח כדבריו מגופי' דקרא. אלא מלשון המכילתא דקתני צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. כלומר שהמצוה היא קבוצם. וכלשון הרמב"ם ז"ל שם בריש דבריו. והעתיקו הר"ד בהשגתו שם. וכנראה כוונת הרמב"ם להוכיח מזה דאין המרור מצוה בפ"ע אלא טפל לאכילת הפסח. ועל זה הוא שבא הר"ד בהשגתו. וכתב דאם מזה נוכיח דס"ל להמכילתא דמרור אינה מצוה בפ"ע. א"כ מוכח ג"כ מהתם גופא דגם מצה איננה מצוה בפ"ע. דהרי במכילתא שם כולל גם מצה עם המרור בענין זה. ועל שניהם קתני שהם ממצות הפסח. כדקתני מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. ועל זה כתב הרמב"ם כלומר שהמצוה היא קבוצם. וכיון דמצה ודאי מצוה בפ"ע היא. ע"כ אין מלשון זה של המכילתא ראי' גם לענין מרור לומר דלאו מצוה בפ"ע היא. כן מבואר בהדיא בלשון הר"ד הבבלי שם. ועל זה לא שייכא כלל תשובתו של הר"א מיימון ז"ל כמבואר. ואדרבה מההיא סוגיא גופא שהביא הר"א מיימון ז"ל יש מקום להוכיח כדעת הר"ד הבבלי. דמדקאמר מ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור. משמע ודאי דדוקא בזמן הזה דליכא פסח כלל. אבל בזה"ב דאיכא פסח. אע"ג דלדידי' לית לי'. חייב במרור. דאל"כ הכי הו"ל היכא דאית לי' פסח איכא מרור היכא דלית לי' פסח ליכא מרור. א"כ מוכח דמרור מצוה בפ"ע הוא וחייב בו גם בלא פסח. אלא דבזה"ז מיעטי' הכתוב מהיקישא. אלא שיש לדחות דהך לישנא לאו דוקא. אלא משום דרבא נקט בזה"ז משום דנפק"מ לדידן. נקט נמי בפירכא דפריך עלי' הך לישנא דבזה"ז. ומ"מ אין תשו' הר"א מיימון בזה מספקת כלל להסיר תלונת הר"ד על דברי הרמב"ם ז"ל. ואין לנו אלא לומר דס"ל להרמב"ם דהך ברייתא דמכילתא ס"ל דמצה נמי בזה"ז דרבנן כמרור. וכדס"ל לראב"י בתלמודין (בפרק בתרא דפסחים שם). ובלא"ה עכצ"ל כן לפי גירסת הרמב"ם בסיפא דהך ברייתא. דקתני שאם אין לו פסח אינו יוצא י"ח במצה ומרור. וקשה הא תינח מרור. אבל מצה דודאי מצוה בפ"ע היא. דהא אפי' בזה"ז דאורייתא. אמאי אינו יוצא י"ח במצה בלא פסח. ולפנינו יתבאר דגם זהו בכלל השגת הר"ד ז"ל. דלפי מה שהוכיח הרמב"ם מזה דמרור לאו מצוה בפ"ע היא יהי' מוכח ג"כ למצה. ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם דהך תנא סבר דגם מצה בזה"ז דרבנן כראב"י. והילכך ס"ל דאין ה"נ דגם מצה לאו מצוה בפ"ע היא. וכשאין לו פסח גם בזה"ב אינו יוצא י"ח במצה כמו במרור. אלא דלדידן דקיי"ל כרבא דאמר מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן. ממילא אע"ג דלענין מרור קושטא הוא כדס"ל להמכילתא דלא מצוה בפ"ע הוא. אבל מצה לדידן ע"כ מצוה בפ"ע היא. דהא בזה"ז אע"ג דליכא פסח איתי' לעשה דמצה. ובהכי ניחא דלא תקשה לראב"י מברייתא דמייתי התם סייעתא לרבא עיי"ש. דלפ"ז י"ל דראב"י סמיך אהך ברייתא דמכילתא דפליגא על ההיא ברייתא דתניא כוותי' דרבא. כן נראה לענ"ד מוכרח לומר לדעת הרמב"ם ז"ל. ודברי הר"א מיימון ז"ל צ"ע אצלי:

עוד כתב הר"ד הבבלי ז"ל שם וז"ל ואם החלק השני של המכילתא האומרת מנין אתה אומר שאם אין לו וכו'. עם שיורה כי שניהם שוים. (ר"ל המצה והמרור. וא"כ גם למצה מוכח מינה שאינה מצוה בפ"ע. וזה ודאי ליתא וכמשכ"ל) יורה ג"כ כי כל אחד מצוה בפ"ע. (ר"ל היפוך ממה שרצה להוכיח מינה הרמב"ם) ונבין זה ממדת מה מצינו הנזכרת. והוא המאמר הרי אתה דן הואיל והפסח מ"ע ומצה ומרור מ"ע. ואם לא נשתוו המצה והמרור לפסח ויהיו כל אחד משניהן מ"ע כמו שהפסח מ"ע וכו'. איך יתכן לנו דין מה מצינו אשר הצרכנו עמו אל יאכלוהו להודיע כי קבוצם השלמת מצוה לסברתו ז"ל עכ"ל. רצה לומר דמשמע מלישנא דהך ברייתא דלא צריך קרא דיאכלוהו למעט דלא נימא דאם אין לו פסח שיוצא י"ח במצה ומרור. אלא משום דאי לאו הך קרא הוה ילפינן למצה ומרור במה מצינו מפסח. וכדקאמר הואיל ופסח מ"ע ומצה ומרור מ"ע וכו'. ולפירושו של הרמב"ם בכוונת המכילתא קשה דהרי הא בהא תליא. דאם מצה ומרור מ"ע בפ"ע. גם כשאין לו פסח יוצא י"ח במצה ומרור. ואם אין יוצאין י"ח במצה ומרור בלא פסח. ממילא ע"כ לאו מצוה בפ"ע נינהו. וא"כ היכי בעי לס"ד למילף במה מצינו דהואיל והפסח מ"ע ומצה ומרור מ"ע. כמו שאם אין מצה ומרור יוצא י"ח בפסח כן אם אין להם פסח יוצאין י"ח במצה ומרור. והרי על זה גופא אנו דנין. אם מצה ומרור מצוה בפ"ע הן ויוצאין בהן י"ח בלא פסח. או אין יוצאין דלאו מצוה בפ"ע הן. וא"כ אין כאן מה מצינו דאיצטריך קרא דיאכלוהו לאפוקי דלא נגמור מיני'. וזהו שסיים הר"ד ז"ל שם לקמן וכתב וז"ל שאילו היתה הכוונה ללמד כי המרור אינה מ"ע איך יקיש התנא ההיקש הזה מה מצינו אשר הוא נעלם מנעלם (ר"ל דשניהם לא ידענו. לא דהם מ"ע בפ"ע ולא אם יוצאין בהן י"ח בלא פסח. דהא בהא תליא). איך יאמר הרי אתה דן מו"מ מ"ע. והא לא קמה לי'. אבל יתיילד מן ההיקש היפוך ממה שבנה היקשו עליו. וזה לא יתכן. עכ"ל עיי"ש. והדברים ברורים. וראיתי להר"א מיימון ז"ל בתשובתו על זה שכתב דמאי דקאמר במכילתא והרי אתה דן הואיל והפסח מ"ע ומצה ומרור מ"ע וכו'. היינו רק לפום ס"ד. אבל למאי דמסיק דילפינן מקרא דיאכלוהו שאם אין לו פסח אינו יוצא י"ח במו"מ. בטלה סברא זו וס"ל דאין מצה ומרור מ"ע בפ"ע עיי"ש. ולא ידענא איך מתרץ בזה קושית הר"ד ז"ל. ואיך יתכן לפרש כן ברייתא זו. דהרי להדיא מבואר בלישנא דברייתא דזה פשיטא לי' דכל שלשתן מ"ע בפ"ע נינהו. ומזה בנה בנין אב שלו דיוצאין י"ח במו"מ בלא פסח כמו בפסח בלא מו"מ. וכיון דחדא מילתא היא וכל כמה דלא קמה לי' דיוצאין במו"מ בלא פסח או אין יוצאין. לא קמה לי' ג"כ אי מ"ע בפ"ע הן. א"כ איך יתכן לעשות מזה בנין אב למילף מיני' הך מילתא גופי' שעשה ממנו בנין אב שלו. ודברי הר"ד ברור מללו. ומש"כ שם עוד הר"א מיימון ז"ל דגם לפי מאי דס"ד דקדק תנא דמכילתא ואמר הואיל והפסח מ"ע ומצה ומרור מצות עשה. ולא קאמר מצוות עשה לשון רבים דהא מצה ומרור שנים הם. אלא מצות עשה לשון יחיד דהיינו מצה לחוד ולא מרור עיי"ש. דברים אלו נפלאים בעיני. חדא דאפי' להרמב"ם דמרור לא מצוה בפ"ע היא. אינה אלא בכלל עשה דאכילת הפסח. ולא בכלל עשה דמצה. ולא שייך לומר דמצה ומרור מ"ע. ולומר משום זה דיוצא בשניהם י"ח בלא פסח. גם תמוה דאם נקט הכי משום דרק מצה היא מ"ע בפ"ע ולא מרור. ובדיוק נקט הכי לכוונה זו. א"כ היכי מסיק דאם אין לו פסח אינו יוצא י"ח במצה. והרי הא בהא תליא. שאם מצוה בפ"ע היא ודאי פשיטא דיוצא בה י"ח גם בלא פסח. ועכצ"ל גם לדעת הר"א מיימון ז"ל דתנא דברייתא קאי רק על הך קרא דהכא. ולא מיירי מקרא דבערב תאכלו מצות דרבינן מיני' מצה בזה"ז מדאורייתא. ולפום הך קרא דהכא משמע דגם מצה אינה נוהגת אלא בזמן דאיכא פסח. וכן מתבאר מדברי הר"א מיימון ז"ל לקמן שם עייש"ה. ובזה יש לכוון דבריו בתשובתו על השגה הראשונה לעיל. אלא דא"כ היכי שייך לומר דמחלק בין מצה למרור לס"ד. וגם עיקר דבריו תמוהים לענ"ד. שאני רואה דגם בכל דוכתי שהכוונה להרבה מצוות קתני מצות. ולא מצוות בשני ווין. ואין שום חילוק בזה בין לשון יחיד ללשון רבים. כמבואר בברכות (סו"פ אלו דברים) ובסוכה (פרק לולב וערבה מ"ו ע"א) וביבמות (פרק החולץ מ"ז ע"ב) ובפ"ג דנדרים (כ"ה ע"א) ובפ"ג דשבועות (כ"ט ע"א) ובפרק ארבע מיתות (נ"ו ע"ב) ועוד במקומות אין מספר. וגם מאי דדייק שם מדנקט מצה קודם למרור ולא הקדים מרור למצה עיי"ש. הך דיוקא לא ידענא. דהרי פשוט דלישנא דקרא נקט דכתיב מצות והדר מרורים:

אמנם מש"כ שם הר"ד הבבלי ז"ל לפרש המכילתא בדרך אחר. וז"ל אבל הכוונה בלימוד זה כי מי שהי' לו פסח ולא נזדמן לו מו"מ ואכלו כבר קיים מצות הפסח ופטור מפסח שני. אמנם מי שאכל מו"מ ולא אכל פסח לא ימלט מפסח שני. וזהו תולדות המאמר יאכלוהו. כלומר אי אפשר שלא יאכלוהו. מפני שאילו הי' הכוונה ללמד כי המרור אינו מ"ע איך יקיש התנא ההיקש הזה מה מצינו אשר הוא נעלם מנעלם וכו' עכ"ל עיי"ש. וכוונתו דודאי גם לקושטא דמילתא מצה ומרור מ"ע בפ"ע נינהו. וא"כ ודאי אם אין לו פסח חייב לקיים מיהת עשה דאכילת מצה ומרור. ולא אתי הך תנא אלא לאשמעינן שאם אכל מצה ומרור ולא אכל פסח. אע"פ שיוצא י"ח מצה ומרור לא יצא י"ח בפסח. ולא ימלט מפסח שני אם אפשר לו להביאו. כגון שלא נשחט ונזרק עליו פסח ראשון בהכשר. אבל דבריו אלו נפלאים בעיני הרבה. דהיכי תיסק אדעתין לומר דבאכילת מצה ומרור יוצא ידי חובת אכילת הפסח. ומאי קאמר במכילתא הרי אתה דן. הואיל והפסח מ"ע ומצה ומרור מ"ע. אם למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין י"ח בפסח. כך אם אין להם פסח הם יוצאין י"ח במו"מ וכו'. ומאי ענין זה לזה. שאם הפסח מ"ע בפ"ע שפיר הדין נותן לצאת בו י"ח גם בלא מצה ומרור. אבל ללמוד מזה שיצא י"ח פסחו ע"י אכילת מו"מ מהיכא תיתי. הרי ודאי פשיטא דגם באכילת הפסח גופי' לא יצא אלא ידי חובת הפסח אבל לא ידי חובת מצה ומרור. וכשנזדמנו לו אח"כ קודם שעבר הזמן מצה וכן מרור. למ"ד מ"ע בפ"ע הוא. אין ספק דחייב לאכלן. וא"כ היכי נילוף למצה ומרור מפסח מאי דבפסח גופי' ליתא. ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל בזה. ותמיהני גם על הר"א מיימון ז"ל שהחריש לו בזה. ושתיקתו נראית כהודאה שיש מקום לפרש כן. ואנכי לא ידעתי מקום לזה כלל. הן אמת דקושית הר"ד הבבלי ז"ל ודאי קשה טובא. ואין תירוצו של הר"א מיימון ז"ל מספיק לתרצה וכמו שנתבאר. אבל גם פירושו של הר"ד הבבלי ז"ל לא יתכן:

אלא דאין בזה קושיא רק לפי גירסת הרמב"ם בברייתא זו. אבל גירסא שלפנינו במכילתא אינה כן. אלא הכי גרסינן. יכול אם אין להם פסח אין יוצאין י"ח במו"מ. הרי אתה דן. הואיל ופסח מ"ע ומו"מ מ"ע. הא למדת כמו שאם אין להם מו"מ יוצאין י"ח בפסח. כך אם אין להם פסח יוצאין י"ת במו"מ. וכן נשאר למסקנא. וזו היא ג"כ גירסת הילקוט עיי"ש. ולגירסא זו ממילא אין מקום קושיא כלל כמבואר. דהכי נמי קאמר הואיל וזו מ"ע בפ"ע וזו מ"ע בפ"ע. אין ספק דכמו שאין זו מעכבת את זו הכי נמי זו אין מעכבת את זו. וממילא מתבאר דלפי גירסא זו אדרבה מהך ברייתא מוכרח היפוך מדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אלא המרור מ"ע בפ"ע היא כפסח ומצה. ואפי' לית לי' פסח ולא מצה חייב במרור. וכן מבואר להדיא בתוספתא (סוף פ"ב דפסחים). דקתני התם החזרת והמצה והפסח אין מעכבין זא"ז עיי"ש. ומינה תמיהא על דעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסייעתם. אם לא נימא דגם בתוספתא היתה לפניהם גירסא אחרת. אלא דגם בתוספתא שנדפסה מכת"י איתא הכי עיי"ש:

עוד כתב הר"ד הבבלי ז"ל להשיג על מה שהביא הרמב"ם ראי' מדתניא במכילתא על מו"מ יאכלוהו מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין מו"מ נאכלין אכילת שובע. וכתב ע"ז וז"ל ואם ממאמר המכילתא מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע וכו'. לא נראה לי כי יורה על משפט המרור. לא על שהוא מצוה בפ"ע ולא כי אינו וכו' עכ"ל עיי"ש. כוונתו נראה דס"ל דכמו דמוכיח הרמב"ם ז"ל מדמחלק בין פסח למצה ומרור לענין אכילת שובע דזו מצוה בפ"ע וזו אינה מצוה בפ"ע. הכי נמי יש מקום להוכיח איפכא דמדאיצטריך תנא למילף מקרא דאין מו"מ נאכלין אכילת שובע כפסח. משמע דמ"ע בפ"ע נינהו כפסח. אלא דבזה יש חילוק ביניהם דזה נאכל אכילת שובע ואלו אין נאכלין אכילת שובע. דאם איתא דאינן מ"ע בפ"ע אלא טפלים לאכילת הפסח אינו נראה שיצטרך קרא לזה למעטינהו מאכילת שבע כפסח. אבל באמת אינו נראה הכרח מזה לא לצד זה ולא לאידך גיסא. דאפשר דאע"פ דמ"ע בפ"ע הוא. מ"מ אינו נאכל אכילת שובע. וכן איפכא. משום דלאו הא בהא תליא כלל. והנה הר"א מיימון ז"ל שם בתשובתו הודה לדבריו בזה. וכתב להתנצלות בעד הרמב"ם ז"ל. דלא היתה כוונתו להביא מזה ראי' ברורה אלא לאסמכתא וסיוע בעלמא עיי"ש בדבריו. ובאמת דלא ידענא אפי' רמז וסרך ראי' מזה לפי המבואר בירושלמי (פ"ו דפסחים ה"ד) דטעמו דהפסח נאכל על השבע אינו אלא כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם עיי"ש. ובפרק בתרא דפסחים (ה"ד) מתבאר דלסתמא דירושלמי ס"ל דטעמא משום שלא יבוא לאכול הפסח בשתי חבורות עיי"ש. ולפי שני הטעמים הללו לא שייך הך דינא אלא בפסח דוקא ולא במצה ובמרור. ובתלמודא דידן (סוף פרק בתרא דפסחים קי"ט ע"ב) מבואר דיש מקום לומר דמצה נאכלת על השבע ולא פסח. אע"ג דפסח פשיטא דמצוה בפ"ע הוא. וגם ללישנא בתרא שם ס"ל דפסח דוקא נאכל על השבע ולא מצה עיי"ש. אע"ג דקיי"ל דמצה בזה"ז דאורייתא. וא"כ מ"ע בפ"ע הוא. ועי' בתוס' (פרק אלו דברים ע' ע"א) בד"ה לאו חובה. ובפרק ערבי פסחים (ק"כ ע"א) בד"ה מפטירין וכו'. דמבואר דס"ל דגם לתלמודא דידן טעמא משום שבירת עצם הוא עיי"ש. וכן מבואר במלחמות להרמב"ן ז"ל שם עיי"ש. ואף לבעל המאור שם דס"ל דלתלמודא דידן לאו מהך טעמא הוא. מ"מ גם לפי שיטתו לא שייך דין זה אלא בפסח ולא במצה ומרור. ובזה"ז במצה אינו אלא משום זכר למקדש עיי"ש. ולפי המבואר במרדכי שם עיקר הטעם גם להירושלמי אינו אלא משום דכל אכילת קדשים היא על השבע. משום דכתיב בהו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. דהיינו על השבע. והא דקאמר טעמא משום שלא יבוא לידי שבירת עצם. היינו רק כדי לפרושי טעמא דחגיגה נאכלת תחלה. אע"ג דגם היא קדשים כפסח. והו"ל ג"כ בכלל למשחה. לזה הוצרך לפרש דבפסח איכא נמי טעמא דשבירת עצם עיי"ש. וגם לפי דבריו לא שייך הך דינא אלא בפסח ולא במצה ומרור. וכן הוא לכל שאר ראשונים ז"ל ואין להאריך. ומיהו לזה נראה קצת לומר דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכתב (בפ"ח מהלכות קרבן פסח ה"ג) וז"ל מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו ז"ל דס"ל דהא דהפסח נאכל על השבע חיובא מצד עצמו הוא. משום דלכתחילה מצוה לאכול מן הפסח אכילת שובע. דהיינו אכילה שיש בה שביעה. והיינו לא פחות מכביצה. כמבואר בפרק שלשה שאכלו (מ"ט ע"ב) דזו היא אכילה שיש בה שביעה. וכן הוא בפרק אלו עוברין (מ"ט ע"ב) ובפרק בתרא דיומא (ע"ט ע"ב) עיי"ש. ולפיכך אם הביא עמו חגיגה אוכל ממנה תחלה כדי שתהא שביעתו מן הפסח. והיינו לכתחילה אבל בדיעבד אם לא אכל אלא כזית יצא. ובלתי ספק מקורו של הרמב"ם ז"ל בזה הוא מהמכילתא דקתני הפסח נאכלת אכילת שובע וכו'. וכן הביאה גם הרמב"ן ז"ל (במלחמות סוף פסחים) שם עיי"ש. וכן נראה מברייתא דתניא (בפרק כיצד צולין ע"ח ע"ב) נמנו עליו חבורה אחת וחזרו ונמנו עליו חבורה אחרת ראשונים שיש להם כזית אוכלין ופטורין מפסח שני וכו' עיי"ש. נראה דוקא בדיעבד סגי בכזית ליפטר מפסח שני. אבל לכתחילה בעי טפי. דהיינו שיעור שביעה. וכן כתב הסמ"ג (עשין רכ"ו) עיי"ש. וכן משמע מפירש"י (פסחים ס"ט ע"ב) בד"ה ובמועט. ולקמן (ע' ריש ע"א) בד"ה על השבע עייש"ה. ומאי דתנן התם (פ"ט ע"א) לעולם נמנין על הפסח עד שיהא כזית לכאו"א. היינו רק לענין שההמנאה נתפסת כל שיש בו מיהת כזית לכאו"א ולאפוקי פחות מכזית דהו"ל כאילו לא נמנו עליו כלל. אבל ודאי לכתחילה בעינן לא פחות מכביצה. ולזה כוון מהרי"ל ז"ל במנהגים שלו שכתב וז"ל צריך לאכול (מהאפיקומן) כשיעור שני זיתים. דהיינו כביצת תרנגולת. דחביבה היא משאר מצות דשיעורם בכזית שהיא חצי ביצה. ונאכל על השובע וגם כדי שביעה וכו' עכ"ל עיי"ש. והדבר מבואר דכוונתו לדברי הרמב"ם והסמ"ג ע"פ המכילתא כמו שביארנו. וזהו שכתב דנאכל על השבע כדאמרינן בברייתא (בפרק אלו דברים ע' ע"א) וגם כדי שביעה כדאי' במכילתא דהפסח נאכל אכילת שובע. דהיינו אכילה שיש בה שביעה. והאפיקומן נאכל זכר לפסח הילכך כתב המהרי"ל דשיעורו כשיעור אכילת הפסח. ועי' בב"ח (סי' תע"ג סעי' ה') שכתב על דברי המהרי"ל ז"ל שאין להם יסוד. ולכן העלה הילכתא כוותי' ולא מטעמי' עיי"ש. ובמש"כ עוד בזה (בסי' תע"ז) עייש"ה. וגם המג"א (ריש סי' תע"ג) וכמה משאר אחרונים ז"ל נמשכו אחריו בזה עיי"ש. ואשתמיטתייהו במח"כ מקור דברי המהרי"ל אלו ולא ירדו לסוף דעתו. והט"ז והא"ר (ריש סי' תע"ז) יפה עשו שנמשכו אחרי דברי המהרי"ל כהילכתי' וכטעמו. וכ"כ במטה משה עיי"ש והפמ"ג שם הניח דברי הט"ז וא"ר בצ"ע עיי"ש. דגם הוא ז"ל לא ירד לסוף דעת המהרי"ל ולא ידע מקורו. והדבר ברור כדכתיבנא:

ועכ"פ מבואר דדעת הרמב"ם דמה דפסח נאכל על השבע היינו משום דמצותו לכתחילה לאכלו אכילת שובע. דהיינו אכילה שיש בה שביעה. וא"כ כשהביא עמו חגיגה ע"כ צריך לאכלה תחילה כדי שתהא שביעתו מן הפסח. דהיינו גמר אכילתו. ולא בתחלה שנראה דעדיין לא שבע כיון שחוזר ואוכל החגיגה אחריו. ולא ס"ל כטעם הירושלמי שהוא דלא כהמכילתא. דלהמכילתא אין צורך לטעמא דירושלמי. וא"כ לפ"ז חיובא דאכילת שובע חיובא מצד עצמו הוא. ושייך גם במצה ומרור. והילכך משמע לו להרמב"ם דכיון דמצה ומרור ודאי חד טעמא אית להו עם מצות אכילת הפסח. דכולהו משום זכר ליציאת מצרים קאתו. אמאי החמירו באכילת הפסח שיהא טעון אכילת שובע יותר מאכילת מצה ומרור. אם איתא דכל חד וחד מ"ע בפ"ע הוא. ולזה הוכיח מינה דעיקר מצוה אינה אלא אכילת הפסח. אבל מו"מ אינן אלא טפילים לאכילת הפסח. והילכך רק הפסח בלבד טעון אכילת שובע:

איברא דמלבד שאין זה מוכרח וכמש"כ הר"ד הבבלי ז"ל והודה לו הר"א מיימון ז"ל. יש לתמוה דהרי לפ"ז א"כ לדידן דקיי"ל דגם מצה מ"ע בפ"ע היא. דהא קיי"ל דמצה בזה"ז דאורייתא אע"ג דליכא פסח. ע"כ צ"ל דבעי ג"כ אכילת שובע לדעת הרמב"ם דס"ל דהא בהא תליא. והרי להדיא מבואר בדברי הרמב"ם (בפ"ח מהלכות ק"פ ה"ג) דרק הפסח נאכל אכילת שובע ונאכל על השבע. ולא מצה עיי"ש. ומה שפסק (בפ"ח מהלכות חו"מ ה"ט) דבזה"ז אוכל כזית מצה באחרונה ואינו טועם אחרי' כלום עיי"ש. ע"כ היינו רק משום זכר לפסח כמו שפירשו הרא"ש ושאר ראשונים סוף פסחים שם עיי"ש. מיהו נראה דאדרבה גם שם הרמב"ם לטעמי' אזיל. לפי המבואר בלשון הרמב"ם (בהלכות חו"מ שם) שכתב וז"ל ובאתרונה אוכל מבשר הפסח אפי' כזית ואינו טועם אחריו כלל. ובזה"ז אוכל כזית מצה ואינו טועם אחרי' כלום. כדי שיהא הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו. שאכילתן היא המצוה עכ"ל עיי"ש. והנה עיקר מקור דבריו מבואר בסוגיא דסוף פסחים שם דלכך אין מפטירין אחר הפסח והמצה אפיקומן כדי שישאר טעמן בפיו. והרז"ה שם וכן הרמב"ן ז"ל במלחמות והר"ן ז"ל. טרחו לפרש מה לנו לפכוחי טעמא עיי"ש. אבל הרמב"ם מבואר דס"ל דהיינו משום דמצות היום היא בפסח. ובזה"ז במצה. ע"כ צריך שאחר כל מה שאכל ושתה ישאר טעם הפסח בפיו. וכן מצה בזה"ז. כההיא דתנן (בפ"ג דר"ה כ"ו ע"ב) שופר של ר"ה וכו' ושני חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ובתעניות בשל זכרים וכו' ושתי חצוצרות באמצע שופר מקצר וחצוצרות מאריכות. שמצות היום בחצוצרות עיי"ש. וגם כאן כיון דמצות היום היא בפסח צריך להאריך טעם הפסח בפיו יותר על כל מה שהוא אוכל או שותה היום. ולזה הוא שהחמירו שלא להפטיר אחר הפסח אפיקומן שלא לפכוחי טעמי'. אלא דס"ל להרמב"ם עוד דאע"ג דגם מצה היא חובת היום. דבלילה הראשון הכתוב קבעה חובה. מ"מ בזמן הבית דאיכא פסח אין המצה אלא כמרור דאינו אלא טפל לאכילת הפסח. משום דלעיקר מצוה סגי באכילת הפסח בלבד שהוא עיקר חובת היום. והילכך חייב עליו הכתוב כרת. אלא דרבי קרא מבערב תאכלו מצות לקובעה חובה בזה"ז. והיינו דוקא בזה"ז או היכא דלית לי' פסח אפי' בזה"ב. אבל בזה"ב ואית לי' פסח. מעיקר המצוה לא הי' צריך יותר. אלא דאכילת הפסח גופא טעונה מצה ומרור עמה. ואין המצה והמרור אלא טפלים לאכילת הפסח. ונפק"מ בזה לענין אם אין לו אלא פסח ואכלו. אע"פ שאח"כ באותו הלילה נזדמנו לו מצה ומרור. אינו חייב שוב לאכלן. דבאכילת הפסח לחוד יוצא ידי חובת היום. ומצה ומרור אינם באים אלא משום אכילת הפסח וטפלים לו. וכיון שכבר אכלו. ומצה ומרור אינם מעכבין אכילת הפסח. כבר יצא י"ח ולא צריך יותר:

ומעתה לפ"ז מדוקדקים שפיר דברי הרמב"ם שכתב דבזה"ב אוכל באחרונה מבשר הפסח אפי' כזית ואינו טועם אחריו כלום. ובזה"ז אוכל כזית מצה ואינו טועם אחרי' כלום. כדי שתהי' הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה. כלומר דבזה"ב דמצות היום אינו אלא אכילת הפסח הילכך אין עליו אלא לאכול כזית מבשר הפסח בלבד ואינו טועם אחריו כלום. שאכילתו בלבד היא המצוה. ובזה"ז דליכא פסח א"כ מצות היום במצה הילכך חייב לאכול באחרונה כזית מצה ואינו טועם אחריו כלום. משום דבזה"ז אכילתה היא מצות היום. והנה מדברי הרמב"ם שם מבואר דסדר אכילת הלילה היא. שמתחילה אוכל מצה ומרור. ואח"כ אוכל מן החגיגה. ואח"כ מן הפסח. ואח"כ אוכל כל סעודתו ובאחרונה אוכל מן הפסח כזית. ואינו טועם אחריו כלום עיי"ש. ועכצ"ל דשני אכילות אלו של הפסח בכלל אכילת שובע דקתני במכילתא נינהו. ובמתניתין וסוגיא דסוף פסחים שם לא מיירי אלא מאכילה אחרונה שבסוף סעודתו דאינו טועם אחרי' כלום. כדי שלא לפכוחי טעמא דפסח. ואכילה שבתחילת סעודה כבר תנן התם (לעיל קי"ד ע"א) עיי"ש. ובמכילתא כולל תרווייהו באכילת שובע דנקט. דלפחות אוכל כזית בתחילה. ועם כזית דבסוף דהו"ל תרי זיתים. הו"ל שיעור אכילת שובע. ומעתה לפ"ז שפיר הביא הרמב"ם ראי' לפום שיטתו מהמכילתא שם דאכילת מרור אינה מ"ע בפ"ע אלא רק טפילה לאכילת הפסח. דכיון דדריש מקרא דרק הפסח נאכל אכילת שובע ואין מו"מ נאכלין אכילת שובע. א"כ ע"כ אין מצות היום אלא אכילת הפסח. ומצה ומרור אינם אלא טפלים לאכילת הפסח. דהרמב"ם ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דרק מהך טעמא צריך לאכול כזית פסח באחרונה. באופן שעם הכזית שאוכל בתחילת סעודתו על מצות ומרורים יש בו לא פחות משיעור אכילת שובע. משום דמצות היום בפסח. וא"כ ממילא מבואר דע"כ מרור לאו מצות עשה בפ"ע הוא. דאל"כ גם ממצה ומרור הוה צריך לאכול עוד בסוף סעודתו. שהרי מצות היום גם במו"מ כבפסח. ואע"ג דמצה ודאי מ"ע בפ"ע היא דהא קיי"ל מצה בזה"ז דאורייתא. וא"כ אכתי תקשה ממצה. וכן הקשה הר"ד הבבלי ז"ל שם. והר"א מיימון ז"ל הודה לו. אבל לפי מה שביארנו לק"מ. דודאי בזמן דאית לי' פסח גם המצה אינה אלא טפילה לאכילת הפסח. דמעיקר המצוה באכילת הפסח לבד סגי. אלא דבזמן דלית לי' פסח רבי קרא מבערב תאכלו מצות לחייבו במצה מיהת. וממילא ודאי מ"ע בפ"ע חשיבא. כיון שנוהגת אפי' בלא פסח. אבל כדאית לי' פסח לא מיחייב במצה אלא משום אכילת הפסח בלבד. משום דאכילת הפסח פוטרו מן המצה. דתרווייהו זכר ליציאת מצרים נינהו וזכרון דפסח עדיף מזכרון דמצה. הילכך זכרון האחד של פסח עולה לשניהם. וכיו"ב ועדיפא מינה בעירובין (מ' ע"א) עייש"ה. אע"ג דאין לדמות הענינים זל"ז וכמבואר. מ"מ זכר לדבר הוא:

ועפ"ז יתבארו לנו דברי הרמב"ם בסה"מ בכל דבריו. ואין מקום כלל לכל הקושיות שהקשה הר"ד הבבלי ז"ל. דמה שהקשה על מה שהביא הרמב"ם ממה שאמרו במכילתא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו מגיד שמצות הפסח צלי ומצה ומרור. כלומר שהמצוה היא קיבוצם. והשיג על זה דא"כ נשמע מינה גם למצה. והרי מצה גם להרמב"ם מצוה בפ"ע היא. ולפמש"כ לק"מ. דודאי אין ה"נ דכשאוכל פסח גם המצה אינה אלא טפילה לאכילת הפסח. משום דאכילת הפסח פוטרתו דעדיפא מאכילת המצה. והיא העיקר הכולל הכל. ולא חייב הכתוב באכילת מצה אלא משום אכילת הפסח כמו מרור. ושפיר כתב הרמב"ם שהמצוה היא קיבוצם. אלא דמ"מ לענין מנין המצוות שפיר נמנית מצה מ"ע בפ"ע. משום דגלי קרא דבערב תאכלו מצות לקובעה חובה בזה"ז אע"ג דליכא פסח. והא תינח מצה. אבל במרור דלא גלי קרא ולא אשכחן בקרא מצוה במרור אלא לאכלו בתורת טפל לאכילת הפסח. וא"כ כשאין לו פסח מהיכא תיתי לן חובת אכילתו. והילכך אית לן למימר דודאי אין שום מצוה באכילתו בלא פסח. וממילא מבואר דלאו מ"ע בפ"ע הוא אלא הו"ל בכלל מ"ע דאכילת הפסח. וכן מה שהביא הרמב"ם מדאמרינן במכילתא הואיל והפסח מ"ע ומו"מ וכו'. שהקשה ג"כ הר"ד הבבלי דא"כ במצה מאי איכא למימר. אבל לפי מה שביארנו לק"מ. דגם הרמב"ם מפרש המכילתא כעין פירושו של הר"ד הבבלי ז"ל. וממילא מבואר דע"כ הכי פירושו. דהרי כיון דקאמר ברישא מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. ופירשה הרמב"ם לומר שכולם מצוה אחת. דהיינו שהמצה והמרור אינם אלא טפלים לאכילת הפסח ונכללים עמה במ"ע אחת. א"כ מאי דקתני אח"כ ומנין אתה אומר שאם אין להם מו"מ הן יוצאין י"ח בפסח. וע"כ היינו לומר שיוצאין י"ח כאילו אכלוהו על מצות ומרורים. וידי כל חובתן הן יוצאין. ואפי' נזדמן להם אח"כ מצה ומרור אינן צריכין עוד לאכלן. שהרי לפירושו של הרמב"ם לא מיירי הכא קרא אלא במצה ומרור הנטפלים לאכילת הפסח ונכללים עמה במ"ע אחת. וכיון שיוצא י"ח בפסח שאכלו לבדו בלא מצה ומרור כדיליף מקרא. פשיטא דיוצא גם ידי חובת מצה ומרור. שהרי לא נתחייב בהן אלא משום אכילת הפסח. וכבר אכלו ויצא בו י"ח. וממילא נשמע לפ"ז דדומיא דהכי מאי דקתני בסיפא יכול כך אם אין להם פסח יוצאין י"ח במו"מ וכו'. היינו ג"כ לומר שיוצאין ידי כל חובתן. ואין צריכין לעשות פסח שני. דהוה ס"ד לומר דכולהו חדא מצוה נינהו. ובאיזה חלק שעשה מן מצוה זו אין השאר מעכב. על זה קאמר הרי אתה דן הואיל והפסח מ"ע ומצה ומרור מ"ע וכו'. כלומר הואיל והפסח הוא בכלל מ"ע זו וכן מו"מ נכללו בכלל מ"ע זו. וכולם אינם אלא חלקי מ"ע אחת. אם למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין י"ח בפסח לגמרי אפי' משום מו"מ כך אם אין להם פסח הן יוצאין ידי כל חובתן במו"מ אפי' משום פסח. דכל חלקי מצוה זו שוין זה כזה. וכיון שהפסח פוטר ממו"מ הכי נמי מו"מ פוטרין מפסח. תלמוד לומר יאכלוהו. ומעתה לפ"ז אין מקום כלל לכל מה שהקשה הר"ד הבבלי ז"ל. דמה שהקשה דא"כ מוכח נמי למצה. לק"מ דאין ה"נ דמצה הנאכלת עם הפסח אינה אלא טפילה לפסח. וכשאכל פסח בלא מצה יוצא נמי ידי חובת מצה. ומ"מ המצה מ"ע בפ"ע חשיבא. כיון דגלי קרא דכשאין פסח חייב באכילת מצה. אבל מרור דלא גלי בי' קרא אין לנו בו אלא מה שמבואר בכתוב דהיינו בתורת טפל לאכילת הפסח ואם אין פסח אין מרור מצוה. וא"כ ממילא מבואר דלאו מ"ע בפ"ע הוא. וגם מה שהקשה מדקאמר הואיל והפסח ומו"מ מ"ע וכו'. ודאי לפי מה שהבין דהכוונה היא לומר דזו מ"ע בפ"ע וזו מ"ע בפ"ע. יפה הקשה כמו שביארנו לעיל. אבל לפי מאי דביארנו השתא לדעת הרמב"ם ז"ל לק"מ. ואדרבה לפירושו קשה. דכיון דפשיטא לי' לתנא דהפסח הוא מ"ע בפ"ע ומו"מ מ"ע בפ"ע אפי' כשהם ביחד. א"כ היכי יתכן לומר דפוטרין זא"ז. דהרי זה כזה מ"ע בפ"ע הוא ועל כולם נצטוו. ואפי' פסח לא יתכן לומר שיפטור ממצה ומרור. וקרא דיאכלוהו ע"כ לא אתי אלא לומר שנפטר מחובת פסח בלבד. אבל לפמש"כ ניחא שפיר כמו שנתבאר. אמנם כל זה לבאר דברי הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו. אבל הדברים מצד עצמם אינם מוכרחים וכמבואר ואין להאריך. וגם כי זה אינו אלא לפי גירסת הרמב"ם במכילתא. אבל כבר כתבנו דלפי גירסת הילקוט שהיא הגירסא שלפנינו. אדרבה מבואר איפכא. דגם מרור מ"ע בפ"ע הוא. וכן מבואר בתוספתא דפסחים שם.

עוד ראיתי להר"ד הבבלי ז"ל שכתב על הראי' האחרונה של הרמב"ם וז"ל ואמנם הראי' הרביעית אשר זכר ז"ל שהיא היותר ברורה. וזהו מהשורש אשר השרישו התלמוד ואמר מרור בזה"ז מדרבנן וכו'. ואני איני רואה כי מפני היותה בזה"ז מדרבנן יורה כי אינה מצוה בפ"ע. אבל זאת השמעתא עצמה תורה לי היותה מצוה בפ"ע וכו'. מדאקשי לראב"י דאמר אחד מצה ואחד מרור בזה"ז דרבנן הא כתיב בערב תאכלו מצות. ופריך ההוא מיבעי ליה לטמא ושהי' בדרך רחוקה. סד"א כיון דבפסח לא אכיל במצה ומרור נמי לא ניכול קמ"ל. ורבא אמר לך טמא ודרך רחוקה לא גרעי מערל ובן נכר. דתניא כל ערל לא יאכל בו וכו'. וא"כ רבא יחייב טמא ודרך רחוקה וערל וב"נ במצות מרור מדאורייתא אף היותם בפסח לא יאכלו. ומזה יתבאר כי זה שאמר בזמן דאיכא פסח. לא כוון אכילת הפסח. אמנם כוון בפני הבית. ומשום היות ערל וב"נ וטמא ושהי' בדרך רחוקה חייבין באכילת מרור ואע"ג דלא קאכלי פסח. ש"מ מרור מצוה בפ"ע ולא תתבטל במניעת עשיית הפסח אלא שלא בפני הבית וכו' עכ"ל. והר"א מיימון ז"ל בתשובתו השיב לו ע"ז וז"ל אם ראייתך ממאמר רב אחא ב"י ותשובת רבא על ראיתו וכו'. הוא ממיעוט העיון בדבריהם. וזה כי ראב"י השיב על רבא דאמר מצה בזה"ז דאורייתא מרור דרבנן. ואמר א"כ גם מצה בזה"ז דרבנן. וכאשר השיב לו ממאמר הכתוב בערב תאכלו מצות הוציא זה לענין אחר. ואמר ההוא לטמא ולמי שהי' בדרך רחוקה. ר"ל כי זה אינו לחיוב אכילת מצה בזולת הזדמנות בשר הפסח כאשר אמר רבא. אבל להתיר אכילתה בזה הלילה אפי' למי שנמנע ממנו אכילת הפסח ולא נאמר מפני שהם מהטפלים לפסח כמו שבא בכתוב וכו'. כן ימנע עליו אכילת הטפלים. וע"כ אמר הכתוב אצלו בערב תאכלו מצות. שיכול לאכול אם ירצה אבל אינו מחיוב. עכ"ל עיי"ש. ואמנם יש להעיר על דבריו מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות ק"פ ה"ח) שכתב וז"ל ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו. בו הוא שאינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר עכ"ל עיי"ש. ומדדקדק לכתוב בסיפא גבי גר תושב ושכיר שמותר להאכילו וברישא גבי ערל כתב אבל אוכל הוא במצה ומרור. ולא כתב אבל מותר הוא לאכול מצה ומרור. משמע ודאי דחיובא קאמר דאוכל ככל ישראל. וכן הבינו הרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר והלח"מ שם בכוונת הרמב"ם עיי"ש. וא"כ הרמב"ם ז"ל גופי' מפרש לה כפי' הר"ד הבבלי ז"ל. ולא כמו שפי' הר"א מיימון ז"ל לדעתו. ואפי' לכשתמצא לומר דאין זה מוכרח כ"כ בלשון הרמב"ם שם. מ"מ בלא"ה כבר דחו התוס' (בפרק כל שעה כ"ח ע"ב) בד"ה כל ערל וביבמות (פרק הערל ע"א ע"א) בד"ה בו המרת וכו' פירוש זה של הר"א מיימון ז"ל. שכתבו שם וז"ל תימא גב בן נכר שהוא מומר מאי איצטריך קרא. פשיטא שחייב לאכול מצה. דהא חייב בכל המצות האמורות בתורה. ואי קמ"ל דמצי אכיל מצה אע"ג דאסור בפסח. הא נמי פשיטא דאטו מצה קדושה יש בה. וי"ל דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח כשהי' מומר ועשה תשובה. דאע"ג דלא אכיל בפסח דאינו נאכל אלא למנוייו. מ"מ חייב לאכול מצה ומרור עכ"ל בפרק כל שעה שם עיי"ש. הרי שהכריחו והחליטו בפשיטות דקרא לחיובא אתי כפי' הר"ד הבבלי ז"ל. וכן פירש"י (בפרק כל שעה שם) בד"ה לטמא ובד"ה לא ניכול עיי"ש. וכן הכריח בתוס' הרא"ש ביבמות שם באורך עיי"ש. ולא כפי' הר"א מיימון ז"ל שפי' דקרא למישרינהו במו"מ קאתי. וזה לא יתכן כמש"כ התוס' והרא"ש. דאטו מצה ומרור קדושה יש בהן דאיצטריך קרא להתירן לערל וטמא ובן נכר. והנה לכאורה בעיקר דברי הר"א מיימון ז"ל יש לתמוה דכיון דלדבריו מאי דקאמרינן בטמא וערל ודרך רחוקה דאוכלין במצה ומרור אינו לחיוב אלא להתיר להם אכילתן. א"כ מבואר לכאורה מזה דערל וטמא ודרך רחוקה לא מיחייבי באכילת מצה. וזה לא יתכן כלל. דהרי רבא קאמר מצה בזה"ז דאורייתא. והרי אנן השתא בדרך רחוקה אנן. וא"כ תיפוק לי' דמיפטרינן משום דרך רחוקה. ואפי' בא"י מי שאינו בירושלים וכ"ש בחו"ל. ובהדיא כתב הרמב"ם (בריש פ"ו מהלכות חו"מ) מ"ע מה"ת לאכול מצה בליל ט"ו בניסן וכו' בכל מקום ובכל זמן וכו' עיי"ש. וכ"כ (בהלכה י') שם הכל חייבין באכילת מצה אפי' נשים ועבדים עיי"ש. ואם איתא היכי כתב הכל חייבין כיון דאיכא הנך דפטירי. וכן קשה מדאמרינן (בפרק ע"פ קט"ו ע"א) לא ניכריך אינש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דסבירא לן מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן וכו' עיי"ש. והשתא מה בכך הרי אנן השתא טמאין ובדרך רחוקה אנן. וא"כ גם מצה ליכא חיובא מדאורייתא. אלא שכבר הרגיש בזה הר"א מיימון ז"ל גופי' בסוף דבריו שם. וכתב וז"ל ואין ראוי לטעות ולחשוב כי אנחנו נסבור באמת כי המצה אינה מחוייבת לטמא ורחוק וערל. אין זאת כוונתנו. אבל היתה כוונתנו לבאר דברי רב אחא ב"י. כי הוא הסובר כזה. ותשובת רבא לו היתה ע"ד הפלפול להביא קושיא לסתור סברתו עכ"ל עיי"ש. ודבריו אלו צריכין ביאור. דבגמרא שם הכי גרסינן. ורבא אמר לך טמא ושהי' בדרך רחוקה לא צריך קרא דלא גרעי מערל ובן נכר. דתניא כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. ואידך כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי עיי"ש. ומשמע ודאי דאין בזה שום חילוק בין ראב"י לרבא. אלא דמאי דנפק"ל לראב"י מקרא דבערב תאכלו מצות. נפק"ל לרבא מקרא דכל ערל לא יאכל בו. כל בן נכר לא יאכל בו. משום דלא גרעי טמא ומי שהוא בדרך רחוקה מערל ובן נכר דמיעט בהו קרא בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. וא"כ אם איתא דר"א ב"י לא דריש מקרא דבערב תאכלו מצות אלא דטמא ומי שהוא בדרך רחוקה מותרים לאכול מצה ומרור ולא שיהיו חייבים בהן. הכי נמי לרבא נפקא לי' הך מילתא גופא מערל ובן נכר. דהרי מאי דדריש ראב"י מקרא דבערב תאכלו מצות קאמר רבא דלא צריך לזה קרא דבערב ת"מ. דבלא"ה תיפוק לי' דלא גרעי מערל ובן נכר. וא"כ כמו דלראב"י אין טמא וערל ורחוק חייבין במו"מ. הכי נמי לרבא. וגם אין רבא מקשה שום קושיא לראב"י. אלא לקושטא דמילתא קאמר הכי דלטמא ושהי' בדרך רחוקה לא צריך קרא. דלא גרעי מערל וב"נ וע"כ לא אתי קרא דבערב תאכלו מצות אלא לקבוע חובה בזה"ז. ויותר תמוה דהרי הר"א מיימון ז"ל גופי' כתב שם לעיל מיני' בסמוך וז"ל ותהי' לך ראי' על אמיתת פירוש זה וכו' שני מופתים חזקים. האחד מהם סוף דברי ראב"י שאמר סד"א הואיל ופסח לא אכול מצה ומרור נמי לא ניכול. ואילו היתה כוונת רב אחא ב"י בכאן לחייב באכילת מצה הטמא והרחוק. הי' לו לומר סד"א הואיל ומפסח פטור באותה לילה ממצה ומרור נמי פטור. אמנם מלשונו זה יתבאר אמיתת מה שביארנו. המופת השני מתשובת רבא על ראב"י ואמרו לא גרעי מערל ובן נכר כדכתיב כל ערל לא יאכל בו. בו אינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור. ולא אחשוב כי בעל תבונה זולתך יבין זה כאשר הבנת אתה אשר הוא לחייב במצה ומרור לערל ובן נכר. כי בדקדוק הלשון יורה על היתר ולא על חיוב. כי ההיפוך לאיסור בו אינו אוכל אבל ענין אוכל מצה ומרור הוא היתר. ואילו רצה בבו אינה אוכל פטור לאכול היתה הכוונה באבל אוכל מצה ומרור חייב כדבריך עכ"ל עיי"ש. הרי דהוא ז"ל גופי' מכריח דמאי דדרשינן לכ"ע מקרא דכל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל מצה ומרור. אי אפשר לפרש אלא להיתר ולא לחיוב במצה ומרור. משום דקרא באיסורא מיירי. ודיוקא דדייקינן ממיעוטא דבו לא יתכן אלא להיתר. וכן הכריח שם לקמן מדרשא דבן נכר דלא שייך אלא להיתר ולא לחיובא עיי"ש. וא"כ מבואר דגם רבא לא דריש אלא להיתר ולא לחיוב. ומתבאר מזה דגם לרבא הערל והטמא והרחוק אינם חייבין במצה. לפום שיטת הר"א מיימון ז"ל גופי':

ואמנם נראה דכוונת הר"א מיימון ז"ל בזה. דהך מילתא תליא בעיקר פלוגתייהו דלראב"י דאמר אחד מצה ואחד מרור בזה"ז מדרבנן נינהו. וממילא גם בזה"ב היכא דלא אכיל פסח לא מיחייב בהו מדאורייתא. וא"כ בין מצה ובין מרור לאו מצוה בפ"ע נינהו אלא טפלים לעשה דאכילת הפסח. ונמצא ממילא לפ"ז ערל וטמא והרחוק שאינם אוכלים פסח. אי אפשר שיתחייבו במצה ומרור. וע"כ לא מידריש קרא דבערב תאכלו מצות לטמא ושהי' בדרך רחוקה לראב"י אלא לומר דמותרים באכילת מצה ומרור. אבל לרבא דאמר מצה אפי' בזה"ז דאורייתא. וממילא נמי בזה"ב אפי' טמא וערל והרחוק לא מיפטרי מדאורייתא מאכילת מצה מיהת. דהרי לדידי' אין מצות אכילת מצה תלוי' באכילת הפסח. וכיון שמותרים לאכול מצה ממילא חיובי נמי מיחייבי. דמהיכא תיתי למיפטרינהו. אלא משום דלפ"ז יקשה לכאורה הא דקאמרי'. ורבא א"ל טמא ושהי' בדרך רחוקה לא צריך קרא. דלא גרעי מערל וב"נ וכו'. דנראה דבעיקר מילתא ס"ל לרבא ג"כ כראב"י. דטמא והרחוק וערל לא מיחייבי במצה. ולא אשמעינן קרא אלא דמותרים לאכול. ולא פליג עלי' אלא במשמעות דורשין. דס"ל דלא צריך קרא לטמא ורחוק דנפק"ל מערל וב"נ וכמשכ"ל. לזה כתב הר"א מיימון ז"ל דודאי רבא בעיקר מילתא נמי פליג עלי' דראב"י. דהרי ודאי הא בהא תליא. דלרבא דמצה לא תליא באכילת הפסח ודאי אי אפשר לומר דהטמא והרחוק והערל יהיו באכילת מצה רשות. אלא דרבא לדבריו דראב"י הוא דקאמר. דמאי דנפקא לי' מקרא דבערב תאכלו מצות לא צריך קרא לזה. דמצי למילף הך מילתא מערל וב"נ דגלי קרא בהו דבו אינו אוכל אבל אוכל מצה ומרור. והיינו ג"כ לראב"י רשות ולא חובה. אבל לרבא ודאי מצה בערל וטמא ורחוק חובה היא ולא רשות. ולפ"ז לרבא הא דדרשינן בערל בו אינו אוכל אבל אוכל מצה ומרור. היינו לצדדין. דמצה היא חובה אבל מרור אינו אלא רשות. ואע"ג דממשמעותא דקרא דכל ערל לא יאכל בו ליכא למשמע אלא היתירא ולא חיובא. מ"מ כיון דמותרין ממילא נשמע חיובא לרבא כמשכ"ל. כן נראה בכוונת דברי הר"א מיימון ז"ל:

אלא דמ"מ לא ידענא למה הוצרך לומר דתשובת רבא לראב"י לא היתה רק על דרך הפלפול לסתור סברתו. והרי גם לפי שיטתו שפיר יש לפרש דתשובת רבא היא לקושטא דמילתא. דהכי ס"ל אליבא דאמת. דאי לא הוה שמעינן טמא ושהי' בדרך רחוקה מערל וב"נ. ודאי גם לרבא הוה מוקמינן קרא דבערב ת"מ לטמא ורחוק להתירן במו"מ. אבל מצה בזה"ז מדרבנן. אלא דכיון דלהתירן במו"מ שמעינן מדלא גרעי מערל וב"נ ואייתר קרא דבערב ת"מ. וע"כ מוקמינן לי' לקבוע מצה חובה בזה"ז. ממילא נשמע דטמא וערל ורחוק. לא לבד שהם מותרים אלא חיובי נמי מיחייבי. אבל כל כמה דלא איתבריר לן דקרא דבערב ת"מ אייתר למצה בזה"ז. ע"כ אין לרבות הנך דלא עבדי פסח אלא למישתרינהו במו"מ ולא לחיובא. וע"כ צריך לפרש כן לעיל (בפרק כל שעה כ"ח ע"ב) דאמרינן ורבי יהודה אמר לך ההוא לקובעו למצה חובה בזה"ז הוא דאתי. ור"ש לקובעו חובה מנ"ל. נפק"ל מבערב תאכלו מצות. ור"י מיבעי לי' לטמא ושהי' בדרך רחוקה. סד"א הואיל ובפסח לא אכיל מצה ומרור נמי לא ניכול קמ"ל. ור"ש טמא ושהי' בדרך רחוקה לא איצטריך קרא. דלא גרעי מערל וב"נ דכתיב וכל ערל וכו' אבל אוכל במצה ומרור עיי"ש. הרי דהתם לא נזכרה סברת ראב"י כלל. ולכ"ע ס"ל התם דמצה בזה"ז דאורייתא. ואפי' הכי קאמר התם ממש כבסוגיא דהכא. והתם קשה טפי. דהרי התם קיימינן אליבא דאמת. דבין לר"י ובין לר"ש כבר נפק"ל מקרא אחרינא דמצה בזה"ז דאורייתא. וא"כ ע"כ אי אפשר לומר דהנך דלא עבדי פסח ליתנייהו באכילת מצה אלא רשות. ועכצ"ל דכיון דגלי קרא דמותרין באכילת מצה ומרור. ממילא חיובי נמי מיחייבי. כיון דאין מצות מצה תלויה בפסח. אבל אי לאו דגלי קרא הוה סד"א דאסורין במו"מ. והילכך אע"ג דמצות מצה לא תליא בפסח. מ"מ לא אכלי מצה משום איסורן. ולזה קאמר מיבעי לי' לטמא ושהי' בד"ר להתירן במו"מ. וממילא נמי מיחייבי. והשתא א"כ כ"ש שיש לפרש כן בדברי רבא בסוגיין דהכא. דקאי למאי דלא קים לן אכתי מקרא דמצה בזה"ז דאורייתא. ומי הכריחו להר"א מיימון ז"ל לפרש דרבא לא השיב אלא דרך פלפול לסתור סברת ראב"י. וגם בעיקר דבריו אפי' לראב"י. תמיהני היכי יתכן לומר דלראב"י ערל וטמא ושהי' בדרך רחוקה אינם חייבין במצה. והרי כיון דודאי פשיטא דערל וטמא ורחוק אסורין בחמץ בפסח וחייבין עליו כרת ככל ישראל. ממילא מיחייבי נמי באכילת מצה דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. כדילפינן מהיקישא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. ומינה מחייבינן אפי' נשים במצה אע"ג דהו"ל מ"ע שהז"ג. ולית מאן דפליג עלה. וכמבואר בפרק האשה (צ"א ע"ב) דפרכינן ולית לי' לר"ש הא דאמר ר"א וכו' עיי"ש. ואע"ג דהכא איכא ג"כ היקישא לקולא מדאיתקיש מצה לפסח והואיל והנך בפסח לא אכלי במצה נמי לא מיחייבי. מ"מ הרי קיי"ל דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. ומה"ט אמרינן (סו"פ האשה) דאפי' לר"ש דס"ל פסח בנשים רשות. מ"מ במצה מיחייבי מדאורייתא מהך היקישא דר"א עיי"ש. ועכצ"ל דאין ה"נ דודאי מיחייבי הנך במצה אפי' לראב"י. אלא דאי לאו קרא הוה סד"א דאסירי באכילת מצה. כי היכי דאסירי באכילת הפסח. ובזה שוב ליכא למימר דנקיש מהיקישא דר"א איפכא למיחייבינהו דלחומרא מקשינן. דהרי כאן גם לאידך גיסא חומרא הוא למיסרינהו באכילת מצה. ולזה איצטריך קרא דבערב תאכלו מצות לאשמעינן דמותרים באכילת מצה. ושוב ממילא חייבין מהיקישא דר"א דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וא"כ מבואר דאפי' לראב"י ערל וטמא ורחוק מיחייבי באכילת מצה כמו לרבא. וליכא בהכי שום פלוגתא בין רבא לראב"י. ודלא כהר"א מיימון ז"ל:

איברא דקושיא זו תקשה גם לדעת התוס' דכתבו שם דמאי דקאמר בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. היינו לומר שחייב לאכול. דליכא לפרושי דמצי לאכול אע"ג דאסור בפסח. דפשיטא דאטו מצה ומרור קדושה אית בהו עיי"ש. והדבר קשה דכיון דפשיטא דמותר לאכול ממילא לא צריך נמי קרא למיחייבי' במצה. דתיפוק לי' מהיקישא דר"א דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. ואי משום דאיכא למיגמר מהיקישא דפסח איפכא. דכיון שאינו בפסח אינו במצה. הא ליתא. דהא מדה הוא בתורה דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ואיכא נמי לאקושי לחומרא. לחומרא מקשינן. מיהו נראה דלהתוס' אפשר לומר דאין ה"נ דלמצה לא צריך קרא למיחייבינהו. ועיקר קרא לא איצטריך אלא למיחייבינהו במרור דלא נפיק מהיקישא דר"א. דלא כתיב הך קרא אלא במצה. אלא דאכתי קשה דהתינח בדרשא דבו אינו אוכל וכו'. דשפיר איכא לאוקמי עיקר דיוקא דהך קרא למרור. אבל במאי דדריש רבי יהודה וכן רב אחא ב"י מקרא דבערב תאכלו מצות לטמא ושהי' בדרך רחוקה. דסד"א הואיל ובפסח לא אכלי במצה ומרור נמי לא ניכול קמ"ל. ולהתוס' גם בזה עכצ"ל דקמ"ל דמיתייבי במו"מ. דליכא למימר דקמ"ל דמותרין דאטו מצה קדושה יש בה. וא"כ קשה למה לי קרא. תיפוק לי' מהיקישא דר"א. וכאן ליכא למימר דעיקר קרא למרור. דהרי הך קרא במצה הוא דכתיב. מיהו נראה דטמא ומי שהוא בדרך רחוקה כיון דמפורש בקרא בהדיא דיש להם תשלומין בפסח שני. ומדכתיב בי' בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו. אי לאו דגלי קרא לחייבינהו במצה ומרור בראשון. הי' ראוי לומר דלא ליחייבו. משום דרחמנא דחינהו בין מפסח ובין ממצה ומרור. דלהכי נתחייבו בשני בפסח ובמצה ובמרור כדי להשלים מה שנפטרו בראשון. ולא הוה גמרינן מהיקישא דר"א למיחייבינהו. משום דבהדיא גלי קרא דחיובייהו בשני ולא בראשון. אלא דהא תינח בטמא ושהי' בדרך רחוקה. אבל בערל ובן נכר לא שייך לומר כן. דנהי דודאי כשנמול הערל בין פסח ראשון לשני. וכן הבן נכר שעשה תשובה בינתים חייבים בשני. מ"מ הא לא כתיב בהו הכי בקרא בהדיא. ומהיכא תיתי למיפטרינהו בראשון ממצה ומרור. כיון דגלי קרא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה:

ונראה דזו היא כוונת הרשב"ם ז"ל בסוגיא דסוף פסחים שם בד"ה כתיב בהאי וכו'. וז"ל דטמא ושהי' בדרך רחוקה לא יליף מערל וב"נ דהא אית להו תשלומין לפסח שני. הילכך לא יאכל מצה בראשון עד שיעשה פסח שני ויקיים על מצות ומרורים יאכלוהו. אבל ערל וב"נ דין הוא שיאכלו מצה בראשון דהא לא אכלו בשני. ואי כתב רחמנא בערב ת"מ הוה מוקמינן לי' בערל וב"נ משום דלית להו תשלומין וכו' עכ"ל עיי"ש. והוא תמוה לכאורה. דאטו ערל וב"נ לית להו תשלומין בשני. הרי ודאי כל אותן שלא עשו את הראשון בין בשוגג ובין באונס או במזיד חייבין בשני. וכמבואר בריש פרק מי שהי' טמא. ובהדיא מבואר כן בפרק אלו דברים (ס"ט ע"ב) בערל עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"ה מהלכות ק"פ) עיי"ש. וכ"ש בן נכר שהי' ראוי לעשות תשובה ולעשות פסח ראשון. והו"ל כשאר מזיד בעלמא. וא"כ איזה חילוק יש בין טמא ושהי' בדרך רחוקה לערל וב"נ לענין מצה ומרור. אבל הדבר ברור דכוונת הרשב"ם ז"ל כדכתיבנא. דטמא והרחוק דמפורש בהו בקרא בהדיא שחייבין בשני על מצות ומרורים. כל כמה דלא גלי בהו קרא בהדיא לחייבן במצה ומרור. אית לן למימר דנדחו לגמרי לשני אפי' למצות ומרורים. והילכך לא הוה גמרינן להו מערל וטמא דגלי בהו קרא דמחייבי במצה ומרור בראשון. די"ל דאין ה"נ דלא אכלי מצה ומרור בשני משום שכבר יצאו בראשון. אבל טמא ורחוק מדאכלי מו"מ בשני ודאי לא אכלי בראשון. ולזה איצטריך לאשמעינן בהאי ובהאי. וממילא נשמע דגם ערל וב"נ כשעושין פסח שני חייבין לאכלו ג"כ על מצות ומרורים. מאחר דגלי קרא בטמא ורחוק דחייבין ג"כ במצה ומרור בראשון ואע"פ כן חייבים גם בשני. אבל אי לאו דגלי קרא הוה סד"א דהא בהא תליא. דאלו שאוכלין בשני אין אוכלין בראשון ואלו שאוכלין בראשון אין אוכלין בשני:

והשתא א"כ בערל וב"נ אכתי קשה למה לי קרא למיחייבינהו במו"מ בראשון. כיון דגמרינן מהיקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. אלא דגם זה לא תקשה. שהרי כבר ביארנו דבזה שפיר י"ל דעיקר דיוקא דקרא בערל וב"נ לא איצטריך אלא למרור דלא שמעינן מהך היקישא. אבל מצה בערל וב"נ איה"נ דגם בלאו הך דרשא איכא למשמע מהיקישא דר"א. ואע"ג דלפ"מ שפירש"י (בסוגיא דסו"פ האשה) שם מהך היקישא דר"א איכא למשמע נמי למרור עיי"ש. כבר תמהו האחרונים ז"ל על דבריו אלו. דהרי קיי"ל מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן. ומשום דמצה אהדרה קרא לקבעה חובה בזה"ז. ולא אשכחן הכי במרור הרי דממצה ליכא למשמע למרור. ועי' בדקדוקי סופרים שם שכתב דבכת"י ליתא כל דבור זה בפירש"י עיי"ש. ואע"ג דבפרק כל שעה (ל"ט ע"ב) מבואר דמקשינן מרור למצה שיהיו דיניהן שוין עיי"ש. וכן אמרינן התם לעיל מה מצה גדולי קרקע אף מרור גדולי קרקע. מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים ומה מצה ניקחת בכסף מעשר אף מרור שניקח בכ"מ ומה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה עיי"ש. ע"כ צ"ל דהיינו דוקא התם דלא אתינן אלא למילף מאי דלא גלי קרא במרור כמו במצה. אבל גם ראי' איפכא לית לן. והוה מסתפקא לן מילתא. ולזה גמרינן בהיקישא דמרור למצה להשוות דיניהם. אבל במאי דקאמר רבא מצה בזה"ז דאורייתא מייתורא דקרא דבערב תאכלו מצות. כיון דאי לאו דגלי קרא הי' לנו לומר דבין מצה ובין מרור בזה"ז מדרבנן. משום דכתיב על מצות ומרורים בזמן דאיכא פסח יש מצה ומרור בזמן דליכא פסח ליכא מצה ומרור אלא דגלי לן ייתורא דקרא דבערב ת"מ לקבוע מצה חובה אפי' בזה"ז. וכיון דהך קרא במצה הוא דכתיב אין לנו אלא מצה. אבל מרור דלא גלי קרא אין לנו להוציאו ממשמעותי' דקרא דעל מצות ומרורים. דשמעינן מיני' דבזמן דליכא פסח ליכא מרור. ומה"ט לרב אחא ב"י דמוקי קרא דבערב תאכלו מצות לטמא ושהי' בדרך רחוקה יליף מהך קרא למצה ולמרור. משום דהא דהוה סד"א למיפטרינהו אי לאו דגלי קרא. היינו משום דכיון דחייבינהו קרא בפסח שני. גם במצה ומרור הי' נראה לומר דכולהו משום תשלומין לראשון נינהו. ואע"ג דודאי ליכא שום איסורא לגבייהו לאכול מו"מ בראשון. מ"מ כיון דפסח לא אכלי אמר קרא דגם במו"מ לא ניכול אלא עם הפסח בשני וכמשכ"ל. וכיון דגלי קרא דבערב תאכלו מצות למיחייבינהו במצה בראשון אע"ג דלא אכלי פסח. שוב גמרינן מינה גם למרור דניכול בראשון. דכמו דמצה דפסח שני אינה תשלומין דראשון שהרי לא נפטר בהכי מלאכול מצה בראשון. גם מרור דפסח שני מסתמא לא מתורת תשלומין הוא אלא חובה בפ"ע הוא עם אכילת הפסח. ושפיר מקשינן בזה מרור למצה כיון דלית לן הוכחה איפכא. אדרבה הסברא נותנת דכיון דמצה דפסח שני לא מתורת תשלומין דראשון היא. הכי נמי מרור כן הוא. ולא גרע מהנך דפרק כל שעה דמקשינן מרור למצה. אבל בערל ובן נכר כיון דהי' ראוי לומר דנפקא לן מהיקישא דמצה ומרור לפסח דכל הני דלא אכלי פסח כמו ערל ובן נכר גם ממצה ומרור מיפטרי. אלא דבמצה גלי קרא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. א"כ אין לנו אלא מצה דגלי בי' קרא ואפקי' מהיקישא דפסח. אבל מרור כדקאי קאי. ולזה שפיר איצטריך קרא דערל לא יאכל בו לאשמעינן דבו אינו אוכל אבל אוכל מרור:

אלא דהתינח לדעת התוס' דס"ל דמרור נמי מ"ע בפ"ע הוא כמצה. וקרא דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור לחיובא לערל וב"נ וכן טמא ושהי' בדרך רחוקה במצה ומרור קאתי. אע"ג דלא אכלי פסח. אבל להר"א מיימון ז"ל דמפרש דלהתירן במצה ומרור הוא דילפינן. אבל חיובא לא שייך במרור בלא פסח. א"כ קשה למה לי הך קרא. דכיון דלחיובינהו במצה לערל וב"נ נפקא לן מדכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. ממילא נמי פשיטא דלא צריך קרא להתירן באכילת מרור. דכיון דאכלי מצה פשיטא דאין מקום לומר שיהיו אסורין באכילת מרור. דעכ"פ ודאי אין קדושה במרור יותר מבמצה. וגם תמוה מש"כ דלראב"י ערל אינו חייב במצה. דהרי כיון דגלי קרא דמותר באכילת מצה ממילא חיובא נמי מיחייב משום דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה:

עוד תמיהא לי בעיקר דעת הרמב"ם ז"ל דמרור בלא אכילת הפסח אין בו שום מצוה מההיא סוגיא (דסו"פ האשה צ"א ע"ב) שהבאתי לעיל. דאמרינן התם ת"ר פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות. ר"ש אומר באנשים חובה ובנשים רשות. ופרכינן עלה אהייא קאי אילימא אפסח פסח כל שבעה מי איכא. ואלא אימא פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות ר"ש אומר פסח באנשים חובה בנשים רשות עיי"ש. הרי בהדיא דאע"ג דפסח בנשים רשות. מ"מ במרור מודה לת"ק דאפי' נשים חייבין אע"ג דמפסח פטירי. ומבואר מזה דגם מרור אינו תלוי בפסח. ועכצ"ל דהא דאמרינן מרור בזה"ז דרבנן היינו דוקא בזה"ז. אבל בזה"ב אע"ג דלא אכיל פסח. ואפי' הפטורין מפסח. חייבין במרור. וא"כ מבואר דגם מרור מ"ע בפ"ע הוא. וזה תימא על הרמב"ם וסייעתו ז"ל. אם לא דנימא דלהרמב"ם מרור בכלל פסח. ור"ש דאמר פסח בנשים רשות גם מרור רשות. ונקט פסח וה"ה למרור דחדא נינהו. אבל מסוגיא דגמרא לא משמע הכי

עוד קשה לכאורה לשיטתם מדאמרינן (בפ"ק דקידושין ל"ז ע"ב) והשתא דאמרת חובת הגוף נוהגת בין בא"י בין בחו"ל. מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי. איצטריך סד"א הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא קמ"ל עיי"ש. הרי להדיא דמצות מרור נוהגת אפי' בחוץ לארץ כמו מצה. וע"כ הא דקיי"ל מרור בזה"ז דרבנן. היינו דוקא בזה"ז אבל בזה"ב אפי' בחו"ל דליכא פסח חייב במרור כבמצה. איברא דמפירש"י והתוס' שם מתבאר שלא היתה לפניהם הגירסא מצה ומרור. אלא מצה לחוד עיי"ש. וכן הגירסא בילקוט (פרשת בא) עיי"ש. אבל בכל שאר ראשונים ז"ל מבואר שהיתה לפניהם כגירסא שלפנינו. כמבואר שם בחי' הרמב"ן והריטב"א ותוס' הרא"ש וחי' לא נודע שמו עיי"ש. והרמב"ן והריטב"א ז"ל שם נדחקו לומר דלא פריך אלא ממצה לחוד משום דמרור בזה"ז דרבנן עיי"ש. ונראה דהרמב"ן לטעמי' אזיל דקאי בשיטת הרמב"ם דמרור בלא פסח לאו מצוה היא כלל. ומאי דקאמרי' מרור בזה"ז דרבנן. לאו דוקא בזה"ז. אלא ה"ה בזה"ב היכא דלית לי' פסח. וי"ל דגם דעת הריטב"א כן. והילכך הוכרחו לדחוק דמרור כדי נסבא אגב שיטפי' ובשיטה לא נודע שמו מחק מרור לגמרי. וכתב דלא גרסינן לי' מה"ט עיי"ש. אבל לדעת הגאונים אין צריך למחוק וגירסא מדוקדקת היא. דאע"ג דמרור בזה"ז דרבנן. מ"מ בזה"ב נוהגת מצות מרור בין בארץ בין בחו"ל. אע"ג דבחו"ל ליכא פסח. וכדעת הר"ד הבבלי ז"ל. ודברי הריטב"א שם מתמיהים בעיני. שכתב שם וז"ל והא דאמרינן הוה אמינא על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין ליכא פסח לא. תימה היאך אפשר לומר כן. דהא כתיב בערב תאכלו מצות וקיי"ל דאהדרי' קרא לקובעו חובה בזה"ז. וי"ל דסוגיין דהכא כמ"ד התם דהאי בערב ת"מ לטמא או שהי' בדרך רחוקה איצטריך לחייבו במצה בפסח שני. והכי דריש לה התם רב אחא ב"י עכ"ל עיי"ש. וכנראה דהוצרך לפרש כן משום דלטעמי' אזיל. דס"ל דמרור לאו מצוה בפ"ע הוא אלא בהדי פסח. ובלא פסח ליכא מצוה כלל באכילת מרור וכמשכ"ל. וגם ס"ל כסברת התוס' דלא שייך לומר דאתי קרא להתיר אכילת מצה ומרור להנך דלא אכלי פסח. דאטו מצה ומרור קדושה יש בהם. והילכך ס"ל דמאי דאמרינן התם דאיצטריך קרא לטמא ושהי' בדרך רחוקה דסד"א הואיל ובפסח לא אכלי במצה ומרור נמי לא ניכול קמ"ל. היינו לומר דחייבין במצה ומרור בפסח שני. אבל בפסח ראשון ליכא למידרש קרא. דבמרור ודאי לא מיחייבי כיון דלא אכלי פסח. ולהתיר לא צריך קרא. דמהיכא תיתי לאסור. אבל אשמעינן קרא דחייבין במצה ומרור בפסח שני בהדי פסח. כן נראה כוונתו ז"ל. אבל הוא תמיה מאוד דבפסח שני בהדי פסח למה לי קרא לחייבו במצה. הא בהדיא כתיב בי' על מצות ומרורים יאכלוהו. והרמב"ן ז"ל לפום שיטתו לטעמי' אזיל שכתב בחי' ליבמות (ע"א ע"א) וז"ל בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. כלומר להכשירן כולן במצה ומרור עכ"ל עיי"ש. וכן פי' הרשב"א ז"ל בחי' שם עיי"ש. ולהרב המאירי ז"ל שם ראיתי שהביא שתי הדעות בזה. שכתב שם וז"ל אע"פ שביארנו בערל שאינו רשאי לאכול בקרבן פסח מ"מ מותר הוא במצה ומרור. ויש מפרשים שחייב בהן אחר שהוא ערל מצד האונס עכ"ל עיי"ש. וכוונתו בזה נראה משום דס"ל כדעת רש"י (בפ"ב דפסחים כ"ח ע"ב) בד"ה בן נכר. ובפי' עה"ת (פרשת בא) דכל שהוא מומר לעבירה אחת איזו שתהי'. הרי הוא בכלל אזהרת בן נכרי לא יאכל בו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ולא כדעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות ע"ז ה"ז) דס"ל דבן נכר היינו דוקא שעובד אל נכר עיי"ש. ועי' מש"כ בזה הרא"מ והר"ב צדה לדרך (בפרשת בא) עיי"ש ואכמ"ל בזה. וערל ס"ל דהיינו כשמתו אחיו מחמת מילה כפירש"י. דאל"כ הרי הוא מומר לערלות והו"ל בכלל אזהרת בן נכר. וזהו שכתב וי"מ שחייב בהן אחר שהוא ערל מצד האונס. ומ"מ דבריו ז"ל צ"ע אצלי. דנהי דהו"ל בכלל אזהרה דבן נכר. מ"מ כי היכי דערל לא יאכל בו דדרשינן בו אינו אוכל אבל אוכל במו"מ ס"ל דהיינו לחיובא שחייב במו"מ. א"כ גם בבן נכר דכתיב ב"נ לא יאכל בו דדרשינן בו אינו אוכל אבל אוכל במו"מ היינו לחיובא. וא"כ אפי' מומר לערלות נהי דהו"ל בכלל אזהרת בן נכר. מ"מ מיחייב במצה ומרור. ואולי אפשר לומר דס"ל דדרשא דבו דגבי ב"נ ע"כ אינו לחיובא אלא להתירו במו"מ. דהרי גם בן נכר ממש בכלל אזהרה זו. כמבואר במכילתא. וכן פירש"י (בפרשת בא) עיי"ש. ובנכרי לא שייך לחייבו במצה ומרור. ולכן ס"ל דע"כ הך דרשא אינו אלא להתירו במו"מ. וא"כ גם המומר לערלות דהו"ל בכלל אזהרה זו אין לנו אלא דמותר במו"מ. אבל חיובא לא שמענו. אבל הערל דהיינו שמתו אחיו מחמת מילה דאנוס הוא. ס"ל דמסתברא דלחייבו אשמעינן קרא ולא להתירו בלבד. וא"כ זו דעה שלישית בזה ועדיין דבריו צ"ע אצלי. וגם למאי דס"ל לסברא ראשונה דערל אינו חייב במצה אלא שמותר לאכול. קשה דהא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וכמשכ"ל ואכמ"ל בזה. ועכ"פ הרמב"ן ז"ל לשיטתו שפיר פי' דקרא להכשירו אתי ולא לחיובא. אבל דברי הריטב"א ז"ל דלא ניחא לפרש להיתר וכסברת התוס'. ולהכי מפרש לחיובא ובפסח שני. הוא דבר מתמיה ומפליא מאוד ולא אדע לו פתר אם איננו ט"ס:

ועכ"פ מתבאר דלדעת רבינו הגאון ז"ל וסייעתו דס"ל דמרור ג"כ מ"ע בפ"ע הוא. הדברים כפשטן. דמאי דדרשינן בטמא ושהי' בדרך רחוקה וערל דאוכלין במצה ומרור. היינו לומר דחייבין במצה ומרור. כדפירש"י והתוס'. ומאי דאמרינן מרור בזה"ז דרבנן. היינו דוקא בזה"ז דליכא פסח כלל. אבל בזמן הבית אפי' אותן שאין אוכלין בפסח חייבין במרור כמו במצה. ועי' מש"כ עוד בזה לעיל (עשה ל"ג) עייש"ה. ובודאי דשיטה זו מחוורת. בלא גמגום. ומה שהכריח הר"א מיימון ז"ל כדעת הרמב"ם מסוף דברי ראב"י דאמר סד"א הואיל ופסח לא אכיל מו"מ נמי לא ניכול. ואילו היתה כוונת ראב"י לחייב הטמא והרחוק באכילת מצה. הי' לו לומר סד"א הואיל ומפסח פטור באותו לילה ממצה ומרור נמי פטור. לענ"ד אין מזה שום הכרח. דהרי גם לדעת הרמב"ם יש לדקדק כן. דהו"ל לומר סד"א כיון דבפסח אסורין במו"מ נמי ליתסרי. ואין לומר דלא קאמר הכי משום דהרחוק מותר וראוי לאכול הפסח אלא דהתורה פטרתו. דא"כ גם פטורין י"ל דלא קאמר. משום דהטמא לא לבד שפטור אלא איסורא נמי איכא לדידי' באכילת הפסח. ועוד דגבי הרחוק לא שייך למינקט לישנא דפטור. כיון דקיי"ל כעולא דכל שלא הי' יכול להגיע לירושלים בתחילת זמן שחיטת הפסח אע"ג דאפשר לו להגיע לירושלים בתוך זמן שחיטה פטור. וכמבואר ברמב"ם (פ"ה מהלכות ק"פ ה"ט) עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם. וא"כ כיון דאפשר לו לבוא כדרכו בזמנו לעשות הפסח בזמן הראוי ודאי מיחייב. דמאי שנא משאר עשין שבתורה שבידו לקיים דכשאינו מקיים הו"ל כמבטל עשה בידים. ולא פטרי' רחמנא אלא מכרת. אבל לפטרו לכתחילה מהיכא תיתי. וא"כ היכי שייך לומר דמפסח פטור. ועוד דגם בטמא לא מצי למינקט לישנא דפטור. משום דזימנין דאע"פ שהוא טמא חייב. כגון שראוי לטבול ולעשות הפסח. דאי לא טבל ולא עשה פסחו אפי' כרת מיחייב. כמבואר בהדיא (בפרק אלו דברים ס"ט ע"ב) דערל שלא מל וטמא שלא טבל חייבין כרת עיי"ש. וא"כ לא מיפטר מפסח. אלא דכל עוד שטומאתו עליו אסור בפסח. ויותר הי' ראוי לומר הואיל ובפסח אסירי במו"מ נמי ליתסרי. דאף הרחוק כיון דקיי"ל כרב ששת (בר"פ מי שהי' טמא) דאפי' שחטו וזרקו עליו הדם לא הורצה. משום דרחמנא דחיי'. שפיר שייך לומר דאסור בפסח. ומדלא קאמר אלא הואיל ובפסח לא אכלי מו"מ נמי לא אכלי. משמע ודאי דהכוונה לומר הואיל שאינם אוכלין בפסח מאיזה טעם שיהי'. מצה ומרור נמי לא ליחייבו למיכל קמ"ל. וא"כ אדרבה איפכא משמע. ועכ"פ אין שום ראי' מדקדוק זה. וגם מה שהכריח עוד מדקאמר רבא דלא גרעי מערל ובן נכר דכתיב כל ערל לא יאכל בו. בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. וכיון דקרא באיסורא כתיב ע"כ ליכא למידק מיני' אלא היתירא ולא חיובא. לענ"ד גם מהא לא איריא כלל. דכיון דמייתורא דקרא דרשינן הכי. שפיר י"ל דע"כ לחיובא אתי קרא. דאי להיתירא למה לי קרא אטו מו"מ קדושה אית בהו דתיסק אדעתין לומר דאסירי לערל וב"נ. וכמו שהוכיחו התוס'. ועוד דהרחוק שהוא טהור אפי' בקדשים ראוי לאכול. אלא דאסורין ליאכל חוץ למחיצתן. אבל מצה ומרור אטו מחיצה אית להו. ומהיכא תיתי למיסרינהו למי שהוא בדרך רחוקה. וכ"ש כשכבר הגיע לירושלים בלילה בשעת אכילה. דאפי' בקדשים ראוי לאכול עכשיו. אלא ודאי לא איצטריך קרא אלא למיחייבינהו באכילת מצה ומרור. וגם מה שהכריח עוד שם וכתב וז"ל. וממה שראוי להעיר עליו הוא להוכיח כי לא יתכן שיהי' חיוב מפנים אחרים. וזה כי הדבר הנאמר בבן נכר שהוא עכו"ם איך יתכן שהוא חייב במצה ומרור. ואתה כבר הרגשת בזה. וכתבת כי הבן נכר האמור בכאן הוא משומד וכו'. ועם כל זאת לא יתכן שנתייב בהם המשומד. כי אם נשאר בכפירתו הוא כעכו"ם לכל דבריו. ואם חזר בתשובה לא ימנע מאכילת הפסח אשר הוא מצווה עליו עכ"ל עיי"ש. וגם בזה אינני רואה שום הכרח כלל. דאפי' את"ל דקרא בנכרי ובמומר לע"ז מיירי. מ"מ הרי להרמב"ם גופי' (בפ"ט ה"ז מהלכות ק"פ) לא קאי אזהרה זו אלא על הישראל שלא יאכילנו מהפסח לפי מה שהבין הכ"מ שם. וביאר טעמו דאע"ג דלא כתיב אלא כל ב"נ לא יאכל בו משמע לרבינו דלאו לדידהו מזהיר קרא. דעכו"ם לא חיישי למאי דמזהיר הכתוב. אלא לישראל מזהיר שלא יאכילום וקרי בי' לא יאכיל עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז מאי דדרשינן מהך קרא בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. היינו לומר בו הוא דאסור להאכילו אבל מותר ישראל להאכילו מצה ומרור. וא"כ ניחא שפיר. דאע"ג דודאי כיון דקרא באיסורא כתיב ליכא למידק ממיעוטא דבו אלא היתירא ולא חיובא. וכמש"כ הר"א מיימון ז"ל. מ"מ הרי כבר כתבנו דבדרשא דקרא דכל ערל לא יאכל בו ע"כ ליכא למידרש אלא חיובא. דאילו להיתירא לא צריך קרא. דאטו מצה ומרור קדושה אית בהו. וכמש"כ התוס'. אלא דהתינח בקרא דערל. אבל בקרא דבן נכר שפיר י"ל דקרא להתירא אתי ואשמעינן דאע"ג דאסור להאכילו בפסח מותר להאכילו מצה ומרור. ולא תימא דאיתקישו לפסח. ואע"ג דקדושה לית בהו. מ"מ אסר הכתוב להאכילן לבן נכר משום ביזיון מצוה. כמו דאשכחן בבכור בע"מ לחד תנא אליבא דב"ה בבכורות (פרק כל פסהמ"ק ל"ב ע"ב) דאע"ג דמותר לזר ואפי' לטמאים אליבא דכ"ע. ולב"ה אפי' למי שטומאה יוצאת מגופו. וכדאמרינן התם (לקמן ל"ג ע"א) עיי"ש. מ"מ אסור להאכיל ממנו לעכו"ם. ומשמע התם דמדאורייתא הוא. וכמבואר לפירש"י שם בד"ה ואידך עיי"ש. וכן דעת ר"י הובא בש"מ שם בשם תוספות חיצוניות. ובאו"ז (ח"ב סי' תק"ד) עיי"ש. ואפי' לדעת בה"ג דאינו אלא מדרבנן. ויש לו פי' אחר בסוגיא שם כמש"כ מהריט"א ז"ל שם עיי"ש. מ"מ כיון דמיהת שייך בו איסור אפי' במאי דאין בו קדושה שמותר לזרים וטמאים. אפשר לומר דהכא בפסח אפי' מדאורייתא אסור מדאיתקישו מו"מ לפסח. אי לאו דגלי קרא להתיר. ומדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מהלכות ק"פ ה"ח) נראה דס"ל דגם לפי האמת אסור להאכיל מצה ומרור לעכו"ם עיי"ש. וכן הוכיח מדבריו בתשו' בשמים רא"ש (סי' קס"ט). ופי' הטעם משום ביזוי מצוה עיי"ש. וכפי הנראה מדברי הרמב"ם מדאורייתא הוא. ועכצ"ל לפ"ז דס"ל דלענין בו דבן נכר לא קיי"ל כסוגיא דפסחים שם למידרשי' בו אינו אוכל אבל אוכל במו"מ. אלא כסוגיא דיבמות (פרק הערל ע"א ע"א) דדרשינן מיני' בו המרת דת פוסלת ואינה פוסלת במעשר עיי"ש. עכ"פ לפי סוגיא דפסחים שפיר י"ל דקרא אתי להתיר להאכיל מהן לעכו"ם דלא תילוף מדהוקשו לפסח לאיסורא. וגם עיקר הוכחה זו אפי' לדעת הר"א מיימון ז"ל לא תתכן אלא לפי דעת הרמב"ם דבן נכר אינו אלא המומר לעכו"ם אבל לפי דעת רש"י דאפי' המומר לאחד משאר עבירות שבתורה הרי הוא בכלל בן נכר. א"כ בפשיטות יש לפרש גם כאן לחיובא. דנפק"מ למומר לתיאבון לאחד משאר עבירות שבתורה. דהו"ל בכלל בן נכר. אע"ג דלא שביק היתירא ועביד איסורא. כדאמרינן ריש פ"ק דחולין. והוה סד"א דכיון דלא אכיל בפסח הכי נמי פטור מאכילת מצה ומרור. קמ"ל בו הוא דאינו אוכל אבל חייב לאכול מצה ומרור. ובר מן דין ומן דין עיקר סברת הר"א מיימון ז"ל דס"ל דמומר לעכו"ם בשעת כפירתו הרי הוא ממש כעכו"ם ופקעו מעליו חובת כל המצוות כולן. הוא תמוה. דאע"פ שחטא ישראל הוא לכל דבריו. אלא דאסר עליו הכתוב אכילת הפסח. והתוס' בפסחים וביבמות שם כתבו בפשיטות לאידך גיסא דאי אפשר לומר דקרא דבן נכר לחייבו במצה ומרור קאתי. דהא חייב בכל המצות האמורות בתורה. ולזה פירשו דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח כשהי' מומר ואח"כ עשה תשובה. דאע"ג דלא אכיל בפסח משום דאינו נאכל אלא למנוייו. מ"מ חייב לאכול מצה ומרור עיי"ש. וא"כ שפיר מתפרש קרא לחיובא גם בקרא דבן נכר. ודברי הר"א מיימון ז"ל שכתב דאם עשה תשובה לא ימנע מאכילת הפסח אשר הוא מצווה עליו. הם תמוהים לכאורה. דאטו מי לא משכחת לה כשעשה תשובה בלילה שכבר עבר זמן עשיית הפסח והוא אסור באכילתו משום שלא למנוייו כמש"כ התוס'. ויש מקום לצדד בזה בדעת הר"א מיימון ז"ל אלא שאכמ"ל בזה. עכ"פ מבואר דגם מזה אין הכרח כלל:

עוד ראיתי להר"א מיימון ז"ל שהרבה לתמוה על הר"ד הבבלי ז"ל במאי דס"ל דמה שאמרו מרור בזה"ז דרבנן היינו דוקא בזה"ז. אבל בזה"ב אפי' כשאין לו פסח מ"מ חייב באכילת מרור מדאורייתא. ועל זה הגדיל התמיהא דכיון דהא דמרור בזה"ז דרבנן ילפינן לה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח יש מרור בזמן דליכא פסח ליכא מרור. מבואר דהכוונה לומר דבזמן דאיכא פסח עמו באכילתו אז יש מרור. אבל בזמן שאינו אוכל פסח עמו אין המרור מצוה. וא"כ אפי' בזמן שבהמ"ק קיים כל שאינו אוכל פסח אין מצוה במרור. דלא קרינן בי' על מצות ומרורים יאכלוהו. עיי"ש בדבריו. ולענ"ד דבריו תמוהים מאוד ודברי הר"ד הבבלי ז"ל נכונים. וזו היא ג"כ דעת הגאונים ז"ל ורש"י ותוס' והרא"ש כמשכ"ל. דהרי אע"ג דודאי מהך היקישא איכא למשמע נמי אפי' לזמן הבית. מ"מ כיון דאיתרבי לן מקרא דטמא והרחוק והערל חייבין במצה ומרור אע"ג דלא אכלי פסח. כדס"ל להר"ד הבבלי ורש"י ותוס' דקרא לחיובינהו אתי מטעם שנתבאר. ממילא מבואר דע"כ לא דרשינן היקישא דעל מצות ומרורים אלא לזה"ז דליכא פסח כלל. וכדקאמרינן בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור. ולא קאמר בזמן שאוכל פסח יש מרור בזמן שאינו אוכל פסח ליכא מרור. אלא בזמן דליכא פסח. והיינו דליכא פסח בעולם כלל. אז הוא דליכא מצוה במרור. והכי נמי דרשינן שם לקמן אכל מצה בזה"ז לאחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח. דכיון דאיתקיש לפסח כפסח דמי עיי"ש. ושם מיירי דליכא פסח אלא מצה בזה"ז לחוד. ואפ"ה מקשינן מצה לפסח לענין שלא יצא י"ח אחר חצות כמו בפסח מהך היקישא גופי'. ולהר"א מיימון ז"ל הרי לא שייך הך היקישא אלא לומר דעם הפסח אוכל מצה ובלא פסח עמו ליכא מצה. אלא ודאי הך היקישא היקש גמור הוא בכל ענין מצה לפסח. וכיון דגלי קרא לרבא מבערב תאכלו מצות לקבוע מצה חובה בזה"ז. אע"ג דליכא פסח. ע"כ אין לנו אלא להקיש דין מצה כדין פסח. אבל עיקר חובת מצה ודאי איכא אע"ג דליכא פסח. וא"כ הכי נמי במרור. כיון דגלי קרא בערל ובן נכר ואינך דאע"ג דלא אכלי פסח מיחייבי במרור. ע"כ אין לנו אלא לדרוש ההיקש כך. בזמן שנוהגת מצות פסח נוהגת מצות מרור. ובזמן שאין נוהגת מצות פסח. דהיינו בזה"ז ליכא מצוה במרור. ודברי הר"ד הבבלי נכונים מאוד בלא ספק. הן אמת דהר"א מיימון ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דערל ובן נכר ואינך לא מיחייבי במרור ולא גלי קרא אלא להתירן במצה ומרור. ולפ"ז ודאי יש מקום לדבריו. אבל אין בזה שום מקום קושיא על הר"ד הבבלי. דאזיל לטעמי' דלא ס"ל הכי. ובהדיא ביאר דבריו שם כן בהשגתו שכתב וז"ל וא"כ רבא יחייב טמא ובדרך רחוקה וערל ומשומד במצות מרור מדאורייתא אף היותם לא יאכלו פסח. ומזה יתבאר לך כי זה שאמר בזמן דאיכא פסח לא כוון אכילת הפסח. אמנם כוון בפני הבית וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי שדבריו ברורים ומבוארים כדכתיבנא. ואין מקום כלל לתלונת הר"א מיימון ז"ל על דבריו:

והנה עוד הביא הר"ד הבבלי שם ראי' ממה שאמרו בפסחים (פרק מי שהי' טמא צ"ה ע"א) בברייתא ככל חוקת הפסח יעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר. מצות שעל גופו מנין ת"ל על מצות ומרורים. ואמרו שם עוד אין לי אלא מצות עשה. מצות ל"ת מניין ת"ל לא ישאירו ממנו. וא"כ כבר קראן מצוות אלמא מצוה בפ"ע היא. וגם על זה השיב הר"א מיימון ז"ל דאין זו ראי' שכבר מצינו שקורין לחלקי מצוה מצוות. כמו שאמרו בלולב ארבעה מצוות עיי"ש. ולענ"ד גם בזה נכונים דברי הר"ד הבבלי ז"ל. ואין זה ענין כלל ללולב. דהתם כל אחד מהמינים שבלולב הוא חלק מהמצוה. כזה כן זה. שכמו שא"א לצאת י"ח באתרוג בלא שאר המינים הכי נמי אי אפשר לשאר מינים בלא אתרוג. וכל שחסר אחד מן המינים איזה שיהי' לא יצא י"ח. והילכך שם המצוה שייך לכל אחד מן הארבעה מינים. כיון דא"א להמצוה להתקיים אלא בכולן יחד. דכולן מעכבין זא"ז. אבל כאן כיון דשפיר יוצא י"ח בפסח בלא מצה ומרור. אם איתא דמרור בלא פסח לאו מצוה הוא כלל. וליכא מצוה לאכלו בלא פסח. נמצא דמרור עצמו לאו מצוה הוא כלל. אלא דמצות אכילת הפסח כך היא לכתחילה עם מרור. אבל כשאין לו מרור יוצא י"ח בפסח לבדו. וא"כ אכילת הפסח היא המצוה בלבד. והיכי קרי לי' מצוה שעל גופו. וגם קרי לי' מצות עשה כיון שאין כאן מ"ע אלא באכילת הפסח. והמרור אינו בא אלא משום מצות הפסח בלבד. ומצד עצמו אין בו מצוה. אלא ודאי משמע דגם מרור בלא פסח מצוה לאכלו בראשון. והילכך שפיר קרי לי' מצוה שעל גופו. ומצות עשה. עוד הביא הר"ד הבבלי ז"ל שם ראי' מדתניא (בפרק האשה צ' ע"א) אם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ומעות שבידו חולין וכו'. בעצים לצלייתו כ"ע לא פליגי. דכיון דתקנתא דפסח הוא כגופא דפסח דמי. כי פליגי במצה ומרור. רבנן סברי הא אכילה אחריתא היא. ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי עיי"ש. וכתב הר"ד הבבלי שם וז"ל והנה מאמר רבנן אכילה אחריתא היא. ברור כי שתיהן מצות עומדות לעצמן בהשלמתם לפסח. ואמרם (אליבא דרבי) כיון דהכשירו דפסח נינהו. ר"ל אף היות שתיהן אכילה אחריתא. הא הכשירו דפסח נינהו וכפסח דמו עכ"ל עיי"ש. וכוונתו ברורה דאם איתא דאין מצוה במרור אלא עם הפסח וכשאין לו פסת אינו אוכל מרור. א"כ אינו בא אלא לצורך אכילת הפסח בלבד. ואינו אלא תקנתא דפסח. והיכי קרי לי' אכילה אחריתא. אלא ודאי מצוה בפ"ע היא גם בלא פסח. והילכך שפיר קרי לי' אכילה אחריתא. ורבי ס"ל דאעפ"כ כיון דהכשירו דפסח הוא. שהרי הקפיד הכתוב לאכלו על מצות ומרורים. כפסח דמי. וראי' נכונה היא. ומה שהשיב על זה הר"א מיימון ז"ל אין דבריו מובנים אצלי כלל. וכנראה הבין ז"ל כוונה אחרת בדברי הר"ד הבבלי ז"ל. ואנכי לא ידעתי. ואין להאריך בזה. ומ"מ מתבאר דשפיר מנו הגאונים ז"ל מרור מצות עשה בפ"ע. ולא לבד שאין שום מקום סתירה לזה. אלא שכן נראין הדברים כמו שהוכיחו התוס' והרא"ש והר"ד הבבלי ז"ל. ובפרט שכן מבואר במכילתא לפי הגירסא שלפנינו שהיא ג"כ גירסת הילקוט. וכן מבואר בתוספתא. ועי' מש"כ לעיל (עשין ל"ג):

נשאר לנו עוד להעיר בדברי רבינו במה שחזר ומנה לקמן (במספר ע"א העונשין) עשיית הפסח בין חייבי כריתות עיי"ש. אלא דשם ענין אחר הוא שכן דרכו ז"ל שמונה כל העונשין בפ"ע. משום המצוה שעל הב"ד לקיים העונשין בעוברי עבירה. כמו שביאר רבינו בפירוש בריש מספר העונשין. ואע"ג דעשיית הפסח אין בו אלא עשה. מ"מ דעת רבינו ז"ל דכיון שיש בו כרת המצוה על הב"ד להלקותו ולפטרו מידי כריתתו. דלהכי נכתב הכרת בתורה כמו שיתבאר לפנינו לקמן במקומו שכן הוא דעת הגאונים ז"ל. ומה"ט מנה שם ג"כ מילה. אע"פ שכבר מנה העשה שעל היחיר. ואכ"מ להאריך בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.